1. זוהי תובענה בעילת פרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ח-1965 (להלן: "החוק").

2. התובע והנתבעים, הינם חברי מושב גדעונה אגודה שיתופית חקלאית (להלן: "האגודה"). התובע שימש כחבר ועד האגודה במהלך 12 שנים ו- 8 שנים כיו"ר ועד האגודה.

3. העובדות ביסוד התביעה – פרסום מנשר לחברי האגודה, בגדרו פורסמו הדברים הבאים:

שקיפות – גדעונה 2015

• בין השנים 2010-2013 נגבו על ידי יו"ר הועד מיסי ועד תוך חיוב מופרז של חלק מהתושבים. חיוב מופחת לחלק מהם, או אי חיוב כלל למעטים מהם.
• בין השנים 2009-2012 נגבו מתושבי ההרחבה על ידי יו"ר הועד ומזכיר הישוב דאז מאות אלפי שקלים בגין דמי רישום, בגין גביה זו הונפקו קבלות ע"ש ועד מקומי גדעונה, אין הצהרה על גביית כספים אלו בדוחות הכספיים של ועד הישוב אשר הוגשו למועצה האזורית גלבוע, אין יתרות כספיות בסכומים אלו בקופת הועד ולא ברור לאן כספים אלו "התפוגגו".
• בין השנים 2013-2010 נמכרו מס' מגרשים על ידי יו"ר הועד בניגוד לחוק חובת המכרזים וללא פרסום כאשר אחד מהמגרשים נמכר לתושב ישוב אשר כיהן אז כחבר ועד.
• יו"ר הועד נהג להיכנס אל מקוה הנשים בישוב ולקחת כספים מקופת המקווה ללא הנפקת קבלה נגדית בגין לקיחת הכספים הנ"ל.
• יו"ר הועד נהג להשכיר את מועדון הישוב תוך גבייה לא מידתית וללא פרסום מחירון כנדרש.
• רכז הישוב לא הצהיר בקורות החיים שהגיש למועמדות לתפקיד את העובדה כי אשתו שותפה במשרד רואה החשבון שמעניק שירותי ראיית חשבון לועד. ולא על היכרותו המוקדמת את יו"ר הועד (אי גילוי נאות).
• רכז הישוב נבחר כמורשה חתימה שני כך שהוא חותם על המחאות הנמשחות לפקודתו (ניגוד עניינים).
• יו"ר הועד החליט כי שכרו של הרכז יעמוד על מלוא החזר הועדים (בניגוד לסיכום קודם ) וללא הבאת הסכם שכרו להחלטת חברי הועד כנדרש בחוק.
• נתונים אלו וכשלים נוספים הועברו אל ראש המועצה החדש ואל מבקר המועצה על ידי יו"ר ועדת הביקורת ובאמצעותי.
• לנוכח האתגרים העתידים העומדים בפני הישוב גדעונה ולאור הכשלים וההתנהלות הבלתי חוקית לכאורה עד כה, על רכז הישוב ואבנר יוסף להסיק מסקנות ולהתפטר לאלתר.

על גבי המנשר, בראש המנשר ובתחתית המנשר, מופיעים בהבלטה, האותיות "עב" והמילים "גדעונה מתחדשת". (להלן: "המנשר").

4. התובע טען בכתב התביעה, שתוכן המנשר מהווה לשון הרע. הפרסום חסר שחר ומשולל בסיס שמטרתו להציג במזיד ובאופן מגמתי את התובע כמושחת, נוכל, גנב, שקרן, אדם המקבל דברים במרמה, זאת על אף השקיפות המוחלטת של פעילות הועד שמעידה על תקינות הפעולות. כתוצאה מפרסום המנשר, טען התובע, כי הוא ורכז היישוב, מר שמואל ג'ורנו, (להלן: "שמואל" או "רכז היישוב"), התפטרו מתפקידם.

5. לטענת התובע, האחריות לפרסום המנשר מוטלת על כל אחד מחברי הרשימה "גדעונה מתחדשת (עב)" ועתר לחייב אותם בפרסום התנצלות ובסכום כספי על סך 141,621 ₪.

6. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הם אינם אחראים לפרסום המנשר, לא הפיצו אותו ונחשפו למנשר בפעם הראשונה בעת שקיבלו לידם את כתב התביעה. לטענתם, כל האמור במנשר – אמת והדברים שפורסמו בו, תחת חקירה פלילית של המשטרה.

7. אפתח במחלוקת בין הצדדים לעניין עצם פרסום המנשר. כאמור, הנתבעים מכחישים את פרסום המנשר על ידם.

8. אני סבורה, שהוכח בפני, ברמה הנדרשת בהליך האזרחי, כי המנשר פורסם. התובע טען כי המנשר פורסם ב- 130 בתי אב ובלוחות המודעות. הגם שיש ממש בטענת הנתבעים, שהתובע לא פירט כיצד חולק המנשר לבתי האב בכתב התביעה, ורק מאוחר יותר טען שהוא חולק באמצעות תיבות הדואר, הרי באשר לפרסום בתיבות הדואר, הובאה עדותה של הגב' עופרה אדמוני, עובדת הדואר של הישוב שהעידה בעדותה הראשית שהמנשר נמסר לה לחלוקה בתיבות הדואר על ידי נתבע 1 (להלן: "מרדכי"). ברם, בחקירתה הנגדית העידה כי אינה קוראת את המסמכים המובאים לה לחלוקה והיא אינה יכולה לומר האם המנשר נושא התביעה חולק על ידה לתיבות הדואר. מלבד עדותה, לא הובאה כל עדות נוספת המלמדת שהמנשר הופץ לבתי התושבים והגיע לבתי התושבים. עם זאת, עומדת בפני עדותו של מר זכריה מרחום (להלן: "זכריה"), שראה את המנשר על גבי לוח המודעות בבית הכנסת, עדות שלא נסתרה והמלמדת על פרסום המנשר, כנדרש על פי הוראת סעיף 2(ב)(2)לחוק, שזו לשונה: "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". על כן, לא עומדת לנתבעים הטענה שלא הובאו ראיות נוספות שהמנשר הגיע לבית של מאן דהוא בישוב ויש בפני ראיה מספקת לכך, שהמנשר פורסם בהתאם להגדרתו בחוק.

9. טען התובע בסיכומיו, שהנתבעים הם שהפיצו את המנשר, בהיותם חברי הרשימה, דהיינו, בעצם הכיתוב על גבי המנשר, את שם הרשימה, יש לייחס לנתבעים את האחריות לפרסום. מנגד, הנתבעים מכחישים שהם אלה שיצרו את המנשר והפיצו אותו. לטענתם, אין כל ראיה המבססת את אחריותם ליצירת המנשר והפצתו.

10. אפנה לעדותו של מר זכריה מרחום (להלן: "זכריה"), חבר הרשימה "עב גדעונה מתחדשת" (להלן: "הרשימה"), שהעיד מטעם התובע. מר זכריה מרחום נשאל האם הוא יודע למה הוא לא נתבע בתביעה, והשיב, שהוא לא היה מעורב, לא ישב ולא כתב שום דבר. מרדכי אמר לו שהוא לוקח על עצמו את כל האחריות בעניין התביעה שהוגשה כנגד חברי הרשימה. נמצא, שהתובע, משיקוליו שלו, ובהתחשב בטענתו שזכריה התנצל בפניו, לא תבע את זכריה. המסקנה המתבקשת, שהתובע הסתפק בדבריו אלו של זכריה, כדי ללמד שזכריה, חבר הרשימה, לא כתב, לא הפיץ ולא ידע דבר על פרסום המנשר ולכן הוא אינו צד להליך ולא נתבע על ידי התובע, על זה אוסיף, שהתברר במהלך שמיעת הראיות שזכריה היה בעבר חבר סיעתו של התובע, וייתכן שגם בכך היה כדי להשפיע על שיקולי התובע. אין חולק כי התובע רשאי, על פי שיקוליו, לתבוע רק חלק מהנושאים באחריות בגין הפרסום (ראה ת.א (מחוזי ת"א) 825/91 בנייני גיל בע"מ נגד קלר, פורסם ביום 5/12/91).

11. משה, נתבע 3 בכתב התביעה, הצהיר בעדותו, כי אין לו כל קשר למנשר, מנשר שאותו ראה לראשונה בכתב התביעה. עוד הצהיר כי הוא רשום כמועמד מטעם הרשימה לוועד הישוב, אך לא לקח כל חלק בפעילות הרשימה. משה, היה היחיד שהשיב למכתב ההתראה של התובע, באמצעות ב"כ דאז, בטרם הגשת התביעה, בו כתב כך: "הטענות שבמכתבך נדחות מכל וכל. מרשי לא פרסם לשון הרע על מרשך, לא בדרך של הפצת עלונים ולא בשום צורה אחרת. ככל שיש בידך ראיות לכך שמרשי העליל עלילות, הכפיש או הטיח במרשך עלבונות כנזכר במעורפל במכתבך, הנך מוזמן לשלוח אותן אלי ואז אוכל להשיבך לגביהן באופן ענייני" (להלן: "המכתב"). תשובה מהתובע למכתבו של משה, לא ניתנה. במהלך חקירתו הנגדית, צמצם משה עד מאוד את מעורבותו ברשימה, וחזר וטען כי פניו לשלום.

כך העיד בתחילת חקירתו הנגדית: "קיבלתי כתב תביעה. קודם כל קיבלתי מכתב התראה שיש כוונה להגיש תביעה, התייעצתי עם הבן שלי, לא ידעתי על מה הוא מדבר בכלל, הבן שלי באמצעות עורך דין שהוא מכיר הוציא לך מכתב שלא התייחסת אליו, ביקשתי חומר, אולי יכולנו לא להיות פה היום אם היית עונה לי ומביא לי חומרים הייתי הולך לדבר עם אבנר, אבנר בתוך ישוב כזה קטן בקושי 60-70 משפחות, אחד רואה את השני כל יום.

ש: מדוע לא פנית לאבנר מה הסיפור הזה, תפנה ישירות לאבנר.

ת: תשאל את אבנר אם לא פניתי אליו. אתה תבדוק את עצמך טוב, אל תשאל אותי. אם כב' בית המשפט יביא את כל תושבי גדעונה יעידו שלא פעם אחת פניתי לאבנר וביקשתי ללחוץ יד ונפתח דף חדש בישוב, שיקום ויגיד את האמת אם זה לא נכון, אם לא פניתי אליו וביקשתי ללחוץ את ידו, אני רודף שלום מיום שנולדתי, כך התחנכתי, אפילו שקיבלתי על הראש ממנו, הפסדתי כספים בגללו, ביקשתי ללחוץ יד, אפילו בקלפי הקטן של הישוב של כלום, שהממסד הזה דפוק, לא יודע לארגן ישוב כמו שצריך שיחיו ביחד, ביקשתי שנלחץ יד, אנחנו צריכים לחיות ביחד, לא רוצה להגיד מה הוא אמר."

משה אישר שהתקיימו ישיבות של המועמדים לרשימה, מפגש של חברים, על פי הגדרתו. כשנשאל על ידי בית המשפט מה היו הנושאים שעלו על ידם , השיב: "לא הייתה ישיבה, אנחנו נפגשים מידי פעם בבית כנסת, מדברים, אחד מעלה דעתו". משה הכחיש כל קשר למנשר, הן בעדותו והן במהלך החקירה הנגדית. לא מצאתי בעניינו של משה, ראיה כלשהי, הקושרת אותו למנשר, מעבר לנטען בכתב התביעה, שם הרשימה בה היה מועמד, על גבי המנשר, ולא מצאתי מקום לאבחן אותו אחרת מזכריה, שהתובע הסתפק בענייננו, בעצם הכחשת הפרסום על ידו, כמי שאינו עוול כלפיו בעוולת לשון הרע.

12. נתבע מס' 2, מר יוסף מליחי (להלן: "יוסף"), הצהיר בעדותו הראשית שאין לו כל קשר למנשר וכי ראה את המנשר בפעם הראשונה בעת שקיבל את כתב התביעה. עוד הצהיר, שהוא חבר ברשימה, אך לא היה אחראי על מערך ההסברה, ולא נטל חלק בפעילות ההסברה או בפרסומים של הרשימה והמנשר, למיטב ידיעתו, לא נערך ולא פורסם על ידי הרשימה או מי מטעמה. עדות זו לא נסתרה ולא הופרכה במהלך חקירתו הנגדית. עוד העיד, כי הסתמך על המכתב, שנשלח על ידי משה באמצעות עורך דינו, כתשובה למכתב ההתראה. בדומה לזכריה ומשה, אין בפני כל ראיה הקושרת את יוסף לפרסום המנשר, כתיבתו והפצתו. לא די בעצם חברותו ברשימה כדי להטיל עליו אחריות בפרסום לשון הרע ובהעדר כל ראיה המלמדת כי יוסף היה שותף לפרסום, אין להטיל עליו אחריות לפרסום.

13. נתבע מס' 4, מר עובדיה מאיר (להלן: "עובדיה"), הצהיר בעדותו הראשית, שהיה רשום כמועמד של הרשימה לוועד הישוב, אך לא לקח כל חלק בפעילות של הרשימה, ואין לו קשר למנשר אותו ראה בפעם הראשונה בעת שקיבל את כתב התביעה. במהלך החקירה הנגדית, הרחיק עובדיה את עצמו מהמנשר וטען כי עד היום הוא לא יודע במה מדובר, לא יודע מה כתבו במנשר ולא מעניין אותו מה כותבים אחד על השני. אין לי אלא לחזור על האמור לעיל, שבהעדר כל ראיה פוזיטיבית כנגד עובדיה המצביעה על כך שהיה שותף לכתיבת המנשר והפצתו, איני סבורה שיש להטיל עליו אחריות לפרסום.

14. נתבע מס' 5, מר רחמים תעסה (להלן: "רחמים"), הצהיר בעדותו הראשית שאין לו כל קשר למנשר וכי ראה את המנשר בפעם הראשונה בעת שקיבל את כתב התביעה. עוד הצהיר, שהוא חבר ברשימה, אך לא היה אחראי על מערך ההסברה. למיטב ידיעתו, המנשר לא נערך ולא פורסם על ידי הרשימה או מי מטעמה. לשאלה בחקירה הנגדית, מדוע לא התנצל לאחר שקיבל את מכתב ההתראה, השיב: "היה רשום שם לשון הרע, לא היה מוגדר מה כתוב, לא מצאתי צורך להתנצל" "לא זכור לי שהוצאתי עליו דיבה ולא התייחסתי לזה, משה כמו שכולם אמרו וראינו את המכתב שהוא שלח, אתה לא ענית ולא התייחסת". טענתו שאין לו קשר למנשר והוא לא פעל להדפסת המנשר והפצתו, לא קרסה בחקירה הנגדית. משכך, אני קובעת כי אין לרחמים אחריות לפרסום המנשר.

15. מכאן, אני מגיעה לעדותו וחקירתו הנגדית של נתבע מס' 1, מרדכי, כיום יו"ר וועד האגודה מטעם הרשימה. אקדים ואומר, לא נתתי אמון רב בעדותו של מרדכי, מצאתי אותה מגמתית וחסרת תום לב. טענתו, שנודע לו על המנשר רק בעת הגשת התביעה, הופרכה במהלך החקירה הנגדית, באמצעות ת/8.

16. מרדכי אישר שפרסם ביום 18/10/15 את הפוסט הבא באתר גדעונה המתחדשת: "שלום לכולם ולילה טוב!!!, באדיבותו הרבה של אחד התושבים נחשפתי לפוסט של רכז היישוב בנושא המנשר שהפצתי, בשימת דגש על אני הפצתי ולא ראיתי התייחסות עניינית אחת לעובדות שציינתי במנשר." (ת/8).

17. מרדכי נשאל לגבי הפוסט שכתב ואמר את הדברים הבאים בחקירה הנגדית:

ש: בפוסט אתה מתייחס למנשר הזה.

ת: לאיזה מנשר ? (מקריא את הפוסט), זה עניין של גילוי נאות, הרכז פרסם פוסט של גילוי נאות וזה קשור לפוסט של אלי פרץ ולא למנשר האמור בהליך זה.

ש: תסביר על איזה מנשר אתה מדבר באותו פוסט.

ת: רכז הישוב התפטר, הוא גם ציין זאת בתצהיר הוא הגיש, למיטב זכרוני זה קשור להודעה של רכז הישוב על ההתפטרות עקב עניין של הגשת תביעה הוצאת דיבה נגד משפחת פרץ ואז אמרתי לו שיש עניין של גילוי נאות כי משפחת פרץ נדמה לי האשימו אותו שהוא נשוי, לא נשוי, כן נשוי, זה גם עלה בישיבת הוועד, זה לא קשור למנשר האמור ולא קשור אלי.

18. התחמקות מרדכי מלתת תשובה עניינית וברורה לשאלה על איזה מנשר הוא מדבר באותו הפוסט, פועלת לחובתו של מרדכי. התייחסותו בתשובה שמדובר בהודעה של רכז היישוב, אינה מתיישבת עם הדברים שנכתבו ב - ת/8, המדברים בעד עצמם. מרדכי מדבר בפוסט על מנשר שהפיץ, בדגש על כך שהוא הפיץ, ולא אחרים, ולטענתו, לא ראה התייחסות עניינית אחת לעובדות שציין במנשר. דברים אלו משתלבים ומתחברים לפרסום המנשר ולא לפרסום הודעה כלשהי של רכז היישוב.

19. כמו כן, מרדכי לא מצא לנכון, לברר מי עשה שימוש בשם הרשימה שעמד בראשה. מדוע פורסם המנשר ומי פרסם, גם כאשר פרסום המנשר הובא לידיעתו, כטענתו, בעת הגשת התביעה, וגילה אדישות ביחס למנשר, אדישות שיש בה להסביר וללמד על מעורבותו בפרסום המנשר, כשנשאל, לאורך כל התצהיר, אתה אומר שלא הוצאתם את המנשר, למה לא הוצאתם מכתב הכחשה ברגע שנודע לכם על המנשר. השיב: "יצא ממר משה אבודרהם, חבר בסיעת גדעונה המתחדשת, יצא לעורך הדין, עורך הדין החזיר שהוא דוחה טענתו מכל דבר ועניין, אני חושב שזה נמצא באיזה מקום, יצא מכתב מסודר, לעורך הדין עם העתק לתובע, עקב התשובה לא ראיתי שום טעם להוציא מכתב התכחשות, אין לי טעם להתנצל, מה יש לי להתנצל". מישהו עושה שימוש בשם הרשימה ולמרדכי אין כל עניין לברר זאת, הדבר אומר דרשני.

20. זאת ועוד, מרדכי הודה במנשר שהרשימה פרסמה והפיצה לקראת הבחירות ת/7. כך התנהלה החקירה בעניין ת/7:

ש: יש מנשר שאתם מודים שהדפסתם.

ת: כן.

ש: אני מבקש לצרף אותו.

ת: אני מאשר שזה המנשר שפורסם על ידי רשימת גדעונה המתחדשת.

ש: מי הדפיס את אותו מנשר מדובר.

ת: אני.

ש: אתה בעל בית דפוס.

ת: זה הודפס בבית דפוס בתל אביב.

ש: איך הוא נקרא.

ת: לא זוכר, הזמנתי פלריגים לבחירות וזה היה באותה מסגרת.

ש: זה הודפס בבית דפוס תל אביב.

ת: מדוע לא הבאת לעדות את האיש שהדפיס את המנשר הזה כדי שיבוא ויעיד שאת המנשר המוכחש הוא לא הדפיס.

ת: אחד שהדפיס את המנשר האמור שאתה מנסה לייחס אלי, לא יכול להדפיס את זה בכל מקום אחר, המנשר לא קשור אלי בכלל, למה שאביא מישהו.

ש: איך אתה יכול להסביר לנו את הדימיון הרב בין המנשר שהוגש זה עתה לבית המשפט לבין המנשר המוכחש.

ת: מה יש לי לענות ?

21. לא ניתן להתעלם מהעובדה, שקיימת זהות בין שני המנשרים, בכל הנוגע לאופן הצגתם. יוער, ת/7, פורסם לאחר פרסום המנשר. מיקום שם הרשימה ודרך הצגתה בת/7 ובמנשר זהה, השימוש בסימנים זהה, והתמונה משותפת לשני המסמכים. כשנשאל מרדכי לגבי הדמיון הרב בין ת/7 למנשר, השיב: "מה יש לי לענות?". תשובתו המתחמקת, אשר אינה משיבה לשאלה, מביאה אותי למסקנה, שמי שהביא לדפוס את ת/7, ידו הייתה גם בהבאה לדפוס של המנשר.

22. במהלך החקירה הנגדית, העלה מרדכי את האפשרות שמר אלי פרץ, תושב היישוב וחבר ועדת ביקורת, פרסם את המנשר, מרדכי הפנה לחקירה הנגדית של התובע שהעיד כך:

"אלי פרץ היה יו"ר וועדת ביקורת של הוועד המקומי וזו תביעה בנפרד שיש לי נגדו, הוא התחיל עקב סכסוכים פנימיים בישוב עם גו'רנו, הוא עבר אליהם והוציא את המכתב הזה בעקבות הסכסוך, אני לא קשור לזה, הוא לא פנה אלי מעולם, לא אמרו לי, לא כלום, פתאום קיבלתי בפייסבוק, פה מילה, שם מילה, הבנתי שאלי עבר לצד שלהם שהוא נגדי פתאום בגלל הסכסוך שהיה לו עם ג'ורנו ואת המכתב לא ראיתי בשלמותו, רק חלקים ממנו." לא מצאתי שיש ממש בטענה זו, ואני מוצאת לדחותה על הסף.

23. מתוך כלל הנסיבות שבפני, בהינתן האמור לעיל, אני קובעת כי הוכח בפני, במאזן ההסתברות הנדרש בהליך אזרחי, כי מרדכי אחראי לפרסום המנשר, פרסום שנקבע לעיל, מהווה פרסום כהגדרתו בחוק.

24. עפ"י הוראות סעיף 1 לחוק, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול :

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

25. הואיל ונקבע לעיל, כי המנשר מהווה פרסום כהגדרתו בחוק והאחריות לפרסום מוטלת על מרדכי, יש לקבוע האם יש בפרסום משום לשון הרע.

26. נטען בסיכומי הנתבעים, שפרסום המנשר מהווה תעמולת בחירות לגיטימית כנגד איש ציבור, עם זאת, למען הזהירות, נאמר בסיכומים, שגם אם ניתן להתייחס לפרסום כלשון הרע, הוא מהמדרג הנמוך ביותר.

27. בנסיבות העניין, אין חולק שהדברים שייחס מרדכי לתובע במנשר, עלולים להשפיל אותו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה ולבוז, להטיל דופי ביושרו ולפגוע במשרתו הציבורית.

גם בדיקת הפרסום, הנעשית על פי מבחן אובייקטיבי, היינו מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים, מעלה כי בעניינינו הדברים שנכתבו ברורים, כך שכל קורא סביר היה מגיע בגינם למסקנה כי התובע ביצע התנהלות לא חוקית לכאורה, כפי שנרשם במנשר, גביית כספים ללא רישום, כספים "שהתפוגגו", לקיחת כספים מקופת המקווה ללא קבלה, חיובים מופרזים, או חיובים מופחתים או העדר חיובים, אישור שכר לרכז היישוב ללא אישור כחוק, ומכירת מגרשים בניגוד לחוק חובת המכרזים.

28. אין חולק, המנשר מייחס לתובע, בלשונו, התנהלות בלתי חוקית, הקשורה לפעילותו כיו"ר הוועד. בעניין זה נאמר בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז 1997 עמוד 128 "נראה, כי נדירים יהיו המקרים שבהם ייקבע בית המשפט שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע". אני סבורה, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, שפרסום המנשר מהווה לשון הרע, כהגדרתו בחוק.

29. הנתבעים טענו להגנתם, כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום והם הרימו את נטל ההוכחה מעדויות התובע עצמו והעדים מטעמו, כי הפרסום כולו אמת ביסודו (סעיף 7.2 לסיכומי הנתבעים).

30. להלן, אתייחס לטענות הנתבעים כפי שהובאו בסיכומים, אחת לאחת; יש לציין את האמור בסיכומי הנתבעים, שהם לא ניסו להוכיח את האמת באמצעות תצהיריהם ולא הביאו ראיות ישירות לכך. הם מבקשים להוכיח את טענת הגנת אמת דיברתי, מחקירת התובע ועדיו, דבר שלדעתם, עלה בידיהם לעשות.

31. לעניין הפרסום: "בין השנים 2010-2013 נגבו על ידי יו"ר הועד מיסי ועד תוך חיוב מופרז של חלק מהתושבים, חיוב מופחת לחלק מהם, או אי חיוב כלל למעטים מהם". הנתבעים מפנים לעדות התובע בפרוטוקול הדיון עמוד 13 שורה 2, ולעדות רכז היישוב, מר שמואל ג'ורנו (להלן: "שמואל") עמוד 43 שורה 6. וזו עדות התובע:

ש: יש אנשים בישוב שהחלטת לתת להם הנחה והם לא בקריטריונים של המועצה.

ת: כן, אסביר. בחור אני לא רוצה לומר את שמו, פנה אלי ביקש הנחה לארנונה, לא קיבל הנחה בארנונה ואז הוא ואשתו פנו אלינו במכתב ובעל פה, המצב שלהם באמת היה קשה, אני אומר ממש קשה, ישבנו בוועד, הוא לא יכול להכחיש את זה מחר. הוא קיבל ממני הנחה גדולה 80%, התחשבנו בו. מגיע לתת לו ונתנו לו ועזרנו לו ומעבר לזה עזרנו לאשתו בדברים אחרים נוספים.

ש: כלומר למרות שהמועצה לא אישרה הנחה ולה יש את הכלים לבדוק את הכללים, אתה החלטת בניגוד למועצה, כן לתת הנחה.

ת: הוועד החליט לא אני.

ש: מלבד אותו בחור שציינת, האם במהלך השנים אנשים נוספים קיבלו הנחות בוועד המקומי.

ת: לא זכור לי.

וזו עדות שמואל:

ש. תסביר מה זה אומר שנת 2012 תהיה שנת אפס?

ת. אני רואה שהפרוטוקול זה הראשון או השני שלי בתור מנהל קהילה. כשאני בא ליישוב חדש אני בודק אותו לעומק. אני בודק את הניהול שלי ואת הערך הכספי, לדעת לקראת מה אני הולך. עלתה טענה שהייתה גבייה לא נכונה או שגביית יתר, ולכן ביקשו שאעשה בדיקה אחורנית. לא הצלחתי מכיוון שביקשו שנים אחורנית והקבלות לא היו בתוך המערכת אלא כבר הועברו למשרד רו"ח. לא איתרתי את הקבלות האלה. ב 2012 הייתה גביית יתר במקרים מאוד קטנים אצל תושבים שחישבו להם במחשבון של עשרות שקלים.

ש. מה זה גבייה חסרה?

ת. אנשים שלא שילמו כסף, בא בן אדם אומר לחודש הזה אין לי כסף לשלם מסי ישוב ולאחר מכן לא חזרו אליו לבקש את הכסף חזרה ועברה שנה.

ש. את המקומות שבהם ניתנה הנחה...

ת. זה לא הנחות, מדובר על וועד מקומי. יש הטלה ראשונה, משרד הפנים מאשר לוועד המקומי ליטול מסי ישוב, זה הסמכות היחידה שיש לוועד המקומי. כל זה מתייחס למסי וועד מקומי, כשאני אומר שיש שם חוסר זה אומר שלמישהו לא היה כסף ולא חזרו ליו לבקש את הכסף.

ש. כשאבנר אומר שנתן הנחות...

ת. הוא לא יכול היה לתת הנחות, יש הנחות של המועצה לפיהם הוא עבד.

ש. ואם אני אומר לך שהוא נתן הנחות שלא לפי המועצה.

ת. אין לי מושג.

מעדותו של שמואל עולה, כי כל המסמכים עד לשנת 2011 הועברו לידי רואה החשבון של הישוב. רואה החשבון של הישוב העיד מטעם התובע ואישר שמשרדו נותן שירותים לאגודה החל משנת 2009. כשנשאל, "רואה חשבון שהיה מאורה בעניינים החשבונאים של הישוב, מצאת באיזה נקודת זמן כשלים בהתנהלות של הוועד". השיב במילה אחת "לא". מכאן, ניתן להגיע למסקנה שעד לשנת 2011 לא נמצאו כשלים חשבונאיים בהתנהלות האגודה. באשר לשנת 2012, העיד שמואל שמצא גביית יתר במקרים מאוד קטנים אצל תושבים שחישבו להם במחשבון של עשרות שקלים. וגם העיד, שישנם תושבים שלא שילמו מסי ישוב ולא דרשו מהם לשלם את המיסים. ניתן לקבוע מהעדויות שבפני, שאין מדובר בחיובים מופרזים, כנטען במנשר, אלא חיובי יתר של עשרות שקלים, ולא מדובר בחיובים מופחתים או אי חיוב כלל, אלא מדובר באי גבייה, התושבים חויבו בספרים, ברם, האגודה לא פעלה לגביית החובות.

מנגד, מפנה לת/12, מכתבו של רחמים לתובע מיום 22/3/12, בו הוא אומר כך: "בעקבות המכתב שקיבלתי מהוצאה לפועל שבו מצוין שהרכב שלי מעוקל כתוצאה מהחוב שצברתי, עקב אי תשלום מסי ועד....בישיבה זו אמרתי שהדרך שחברי הועד פעלו, כדי לאלץ אותי לשלם את המס היא חוקית ואין לי טענות לגביה". נמצא, כי במקרה של חובות לאגודה, האגודה אכן פעלה באמצעים החוקיים העומדים לרשותה לגבות את מסי הועד. על כן, אני קובעת כי אין אמת בטענה לחיובים מופרזים של מיסי ועד, לא הוכח אי חיוב בספרי האגודה של מי מהתושבים, באשר לחיוב מופחת, הובא המקרה של נתבע מס'5, רחמית תעסה, שנטען שניתנה לו הנחה של 80% במסי הועד. להשלמת התמונה אביא את עדותו של רחמים לגבי ההנחה:

ש: תאשר לי שקיבלת הנחה של 80% בגין תשלום המיסים.

ת: כן, מהוועד לא מהמועצה על פי בקשה שאני פניתי.

ש: זה נכון שכתבת לתובע מכתב תודה.

ת: בוודאי. קיבלתי את ההנחה לתקופה מוגבלת. קיבלתי מהמועצה 60% זאת החלטה אישית של יו"ר הוועדה לתת לי הנחה למשך שנתיים הנחה של 80%.

ראשית, אין מדובר בהנחה של 80% כנטען, אלא של 20%, שהרי המועצה אישרה לו הנחה של 60%. הנחה שנבעה בשל מצבו הכלכלי של רחמים. רחמים, כאמור שלח מכתב תודה לתובע, עם העתקים ליו"ר המועצה דאז, מר דני עטר, ולסגן ראש המועצה, מר רמי אלהרר. במכתב נאמר, שעל פי סיכום הישיבה נקבע כך: "סיכום הישיבה, הועד ידון בבקשתי להתחשב במצבי הכלכלי וישתדל לעזור לי בבקשתי בהנחה בארנונה". לא מצאתי שעזרה זו של הועד, לא של התובע בלבד, נגועה באי חוקיות. ככל שמי מהמכותבים למכתב התודה, והאחראים על פעילות הוועד מתוקף תפקידם, סבר שנדבק רבב בפעולה זו של הועד, היה בידו לפעול ולבדוק את הדברים, אך לא כך, לכן, אני סבורה שלא נפל רבב בהנחה זו שנתן הועד לרחמים.

לפיכך, אני קובעת כי לא עומדת לנתבעים הגנת אמת דיברתי ביחס לחיובים של מסי הועד.

32. לעניין הפרסום, "בין השנים 2009-2012 נגבו מתושבי ההרחבה על ידי יו"ר הועד ומזכיר הישוב דאז מאות אלפי שקלים בגין דמי רישום. בגין גבייה זו הונפקו קבלות ע"ש ועד מקומי גדעונה. אין הצהרה על גביית כספים אלו בדוחות הכספיים של וועד היישוב אשר הוגשו למועצה האזורית גלבוע. אין יתרות כספיות בסכומים אלו בקופת הועד ולא ברור לאן כספים אלו "התפגגו".

השימוש שעושים הנתבעים בחקירת התובע ורואה החשבון לשם הוכחת טענתם, שימוש של שעטנז, עירוב של דבר בדבר, ללא שיש ממש בטענותיהם בסיכומים.

בעניין זה טענו הנתבעים בסיכומים כך: "ואולם בסופו של דבר התובע נאלץ להודות. בחקירתו הוא נשאל "בין השנים 2009 ל- 2012 גבית מתושבים בהרחבה כספים בגין דמי רישום ואת הקבלות נתת על קבלות של ועד מקומי. זה נכון? וענה "כן"". ראשית, לא מצאתי בפרוטוקול הדיון שאלה זו, וממילא, לא ניתנה תשובה זו על ידי התובע. שנית, כך השיב התובע לשאלת גביית דמי הרישום של ההרחבה:

ש: על פי הכרטסת אני רואה שיש הפקדות לוועד המקומי של כספים כאשר אתה ציינת שהכספים של ההרחבה הופקדו בכלל לחברה הכלכלית, תסביר לנו את זה.

ת: דמי הרישום הם נגבו על ידי אלי המזכיר, רוב ההתנהלות של הכספים זה מול אלי המזכיר ז"ל, הוא היה יושב אצל עורך הדין בעפולה והיה יושב מנהל את הכל איך עוזרים ליזם, מחלק כספים כמו שצריך, הכסף של דמי הרישום הופקד בוועד הישוב וכך זה התנהל. לא הייתה לי הרבה נגיעה בכספים האלה. קיבלתי אבל 98% הוא קיבל, עד שהוא נפטר, אחרי זה אני התחלתי לקבל של 4-5 אנשים מה שאני זוכר, אם אני לא טועה.

ש: מתי אלי נפטר.

ת: בנובמבר 2012.

על פי עדותו של התובע, עד לשנת 2012, הוא לא התנהל כלל מול גביית כספים בהרחבה והכול טופל על ידי מזכיר האגודה דאז.

שלישית, העיד בפני מר הרצל שבו, אחד מבעלי החברה, בפרויקט ההרחבה, אשר העיד בעדותו הראשית את הדברים הבאים: פרויקט ההרחבה החל בשנת 2006, בעת כהונתו של נתבע 5, רחמים תעסה, כיו"ר הועד ומשנת 2009 כיהן התובע. תשלומי רוכשים נוהלו בחשבון נאמנות נפרד ומיוחד עבור הישוב. כל ההסכמים התנהלו מול היועץ משפטי, עו"ד אילן מירון, ולאגודה ולתובע לא הייתה כל נגיעה בענייני הכספים. עוד העיד, שבכל התקופה, לתובע לא הייתה נגיעה בגביית כספים השייכים להרחבה ומי שטיפל בכל הנוגע לתיאום בין המתיישב לאגודה ולקבלן, היה מר אלי בן שמעון שנפטר בסוף שנת 2012. עם תחילת שיווק הפרויקט, נודע כי וועד האגודה החליט לגבות דמי רישום מכל משתכן לכיסוי הוצאות האגודה בשיעורים שונים, כל נושא הטיפול בגביית כספים אלו, נעשה על ידי אלי בן שמעון ז"ל.

רביעית, עדות זו של מר הרצל שבו לא נסתרה ולא הופרכה בחקירה נגדית והיא עולה בקנה אחד עם עדות רואה החשבון של האגודה, מר ליאון פרוסט שנשמעה בפני ומשתלבת עם יתר העדויות שהוגשו לתיק. מכאן, שאין רישום של כספי ההרחבה בספרי האגודה, מן הטעם שאלו לא נוהלו על ידי האגודה, למעט דמי רישום, ולא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעים שמדובר במאות אלפי שקלים. לעניין הקבלות שהוצגו על ידי הנתבעים במהלך החקירה הנגדית של התובע, נמצא כי התובע אישר שמדובר בטעות ברישום בפנקס, רישום שנעשה בטעות בפנקסי האגודה ולא של הועד המקומי, וכל הכספים נמצאים בחשבון הועד, ואני סבורה שהסברו של התובע בנוגע לטעות ברישום הפנקסים מניח את הדעת, זאת גם בשים לב שמדובר באיחוד ועדים ולא בוועדים נפרדים.

משכך, אני קובעת כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה להוכיח את טענתם אמת דיברתי ביחס לכספי ההרחבה.

33. לעניין הפרסום, "בין השנים 2010-2013 נמכרו מספר מגרשים על ידי יו"ר הועד בניגוד לחוק חובת המכרזים וללא פרסום כאשר אחד מהמגרשים נמכר לתושב ישוב אשר כיהן אז כחבר ועד".

הנתבעים מפנים להוכחת טענת אמת דיברתי, לעדותו של זכריה מרחום בפרוטוקול הדיון, להלן, מלוא עדות זכריה, בנוגע למכירת המגרשים:

ש: תאשר לי שבתקופה שהיית חבר וועד בהרחבה הוא נמכר למר אדמונד פרץ, מגרש 50 ללא פרסום וללא מכרז.

ת: לא מכיר דבר כזה.

ש: יש לך מסמכים להוכיח לי אחרת על המכרז.

ת: לא יודע על מה אתה מדברת.

ש: תאשר לי שבתקופה שהיית חבר וועד, מגרש 12 נמכר למר יהושוע אודי בלי פרסום ובלי מכרז.

ת: היה פרסום בישוב, אבל לא היה מכרז.

ש: יש לך להציג לי פה.

ת: אין לי שום דבר, אבנר יוסף היה יו"ר וועד זה היה אצלו.

ש: תאשר לי שבתקופה שהיית חבר ועד מגרש 89 בהרחבה נמכר למשפחת אבודרהם ללא פרסום וללא מכרז.

ת: כן.

ש: תאשר לי שבתקופה שהיית חבר וועדה מגרש 69 בהרחבה נמכר לסוזי ואייל שפרון ללא מכרז וללא פרסום.

ת: לא מכיר. לא יודע על זה שום דבר.

לשאלת בית המשפט מה הכוונה במילה נמכר, אני משיב שמדובר בתשלומים עבור פיתוח למועצה. לא יודע למי שילמו כסף, אני יודע שכל מי שקונה מגרש הולך למועצה, משלם כסף למועצה.

הנתבעים מפנים בסיכומים למגרש 89 ומגרש 12. אני סבורה שאין בעדותו של זכריה כדי לבסס טענת הגנת הנתבעים אמת דיברתי. מעדותו של זכריה לא ניתן לבסס את האמרה, שהתובע מכר מגרשים, אלא שמדובר בפעולה של הועד ולא של היו"ר. יתרה מזו, מעדותו של מר הרצל שבו, שעדותו כאמור לא נסתרה, נמצא כי כל ההסכמים וההתנהלות המשפטית על כל סוגיה בהרחבה התנהלה באמצעות היועץ המשפטי של האגודה עו"ד אילן מירון, שמכך, לא ברור כיצד מבקשים הנתבעים לייחס לתובע מכירת מגרשים, מגרשים שאין לו בהם כל זכות קניינית. מעבר לכך, הנתבעים נתפסים לכלל טעות לעניין מכירת המגרשים. מדובר במגרשים בהרחבות, שהקצאתם נעשית בפטור ממכרז בהתאם לפרק ג' לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993, ומכאן, אין חובת מכרז להקצאת המגרשים בהרחבה. וכן, אין מדובר במכירה, לא הוכח כלל כי מדובר במכירת מגרשים.

לפיכך, בהינתן האמור, אני קובעת כי לא עומדת לנתבעים טענת אמת דיברתי בנוגע למכירת מגרשים על ידי התובע בניגוד לחוק חובת המכרזים וללא פרסום.

34. לעניין הפרסום, "יו"ר הועד נהג להיכנס אל מקווה הנשים בישוב ולקחת כספים מקופת המקווה ללא הנפקת קבלה נגדית בגין לקיחת כספים הנ"ל"

אין כל ראיה בפני, להתנהלות לא ראויה של התובע באשר לכספים הנוגעים למקווה בישוב. ניסיון ההסתמכות של הנתבעים, על עדותו של רואה החשבון בחקירה הנגדית, שלא הביא עמו כלום, כשנדרש להציג הצהרה על גביית כספים מקופות הצדקה של הועד, או לתשובתו של התובע בחקירה הנגדית, שהשיב שיש קבלות והכל גולה בגילוי מסמכים, אין בהם כדי לבסס טענת הגנת אמת דיברתי, לפרסום שהתובע לקח כספים ללא הנפקת קבלה נגדית. הנתבעים לא הביאו ולו צל של ראיה לביסוס טענתם, ודינה להידחות.

35. לעניין הפרסום, "יו"ר הועד נהג להשכיר את מועדון הישוב תוך גבייה לא מידתית וללא פרסום מחירון כנדרש".

אין כל ראיה בפני, להתנהלות לא ראויה של התובע באשר להשכרת המועדון וגביית כספים ביחס למועדון. ניסיון ההסתמכות של הנתבעים, על עדותו של מר שמואל ג'ורנו, שהשיב לשאלה, לעניין השכרת המועדון ראית מחירון? "אני זוכר שבאחת הישיבות דנו כמה עולה להשכיר לחבר ישוב וכמה עולה להשכיר למי שאינו חבר ישוב?, מלמדת כי נושא המועדון עלה לדיון כללי בוועד, וגביית הכספים למי שעושה שימוש במועדון אינה גחמה אישית של התובע או פעולה אישית שלו.

אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו את האמת בפרסום האמירה ולא הציגו כל ראיה לביסוס טענתם, ודין הגנתם להידחות.

36. לעניין הפרסום "רכז היישוב לא הצהיר בקורות החיים שהגיש למועמדות לתפקיד את העובדה כי אשתו שותפה במשרד רואה החשבון שמעניק שירותי ראיית חשבון לועד. ולא על היכרותו המוקדמת את יו"ר הועד (אי גילוי נאות).

הנתבעים כלל לא הוכיחו קיומה של היכרות מוקדמת של התובע עם רכז היישוב. לעניין אי הצהרה בקורות החיים של רכז היישוב, את העובדה שאשתו שותפה במשרד רואה החשבון של האגודה. הרכז אישר בעדותו שהדבר לא נרשם בקורות החיים והוא אמר את הדברים בעל פה. על כן, החלק הראשון של האמרה – נכון הוא, אך הוא אינו מתייחס לתובע, לגבי החלק השני, המיוחס לתובע, לא עומדת לנתבעת הגנת אמת דיברתי, הואיל והאמרה, בחלק השני שלה, לא הוכחה כלל.

37. לעניין הפרסום "רכז הישוב נבחר כמורשה חתימה שני כך שהוא חותם על המחאות הנמשחות לפקודתו (ניגוד עניינים)".

רכז היישוב הודה בחתימתו כי החזיק בזכות חתימה שניה בחשבון הבנק, וחתם על שיקים המשוכים לטובתו בגין שכר עבודתו, כך שהאמרה נכונה היא. ברם, הואיל ואני סבורה שאין באמרה משום לשון הרע כלפי התובע, אין מקום להתייחס אליה במסגרת פסק הדין.

38. לעניין הפרסום, "יו"ר הועד החליט כי שכרו של הרכז יעמוד על מלוא החזר הועדים (בניגוד לסיכום קודם ) וללא הבאת הסכם שכרו להחלטת חברי הועד כנדרש בחוק".

הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם, להראות שיש אמת באמרה. הנתבעים טוענים בסיכומים כי התובע אישר שרק הוא חתם על הסכם העבודה עם רכז הישוב ולא הציג פרוטוקול של הועד המאשר את העסקה או חתימה על הסכם העבודה. הנתבעים מתעלמים ממלוא העדות של התובע בעניין העסקתו של רכז היישוב, המלמדת על תהליך בחירה של הרכז, בהחלטת ועד, במימון של הרשות המקומית, אשר קבעה גם את גובה השכר של רכז היישוב. מכל האמור בעדות, מתעלמים הנתבעים, ומבקשים שבית המשפט ייקבע שיש אמת בפרסום של האמרה, שהתובע הוא זה שהחליט על גובה שכרו של הרכז, חרף העובדה שמעדותו של התובע, עולה מפורשות, שגובה השכר נקבע על ידי הרשות המקומית. אין כל ראיה שהשכר ותנאי העסקה נקבעו על ידי התובע, ולשם כך, מובאת עדותו של התובע בעניין העסקת רכז היישוב במלואה, עדות שמדברת בעד עצמה, לפיכך, נדחית הגנת הנתבעים, אמת דיברתי, ביחס לאמרה זו.

ש: מי היה מזכיר הישוב, ג'ורנו.

ת: כן .

ש: כמה זמן הוא היה מזכיר הישוב.

ת: מ- 2012, אחרי שאלי נפטר, הייתה תקופה קצרה.

ש: ג'ורנו עבד בתמורה לשכר.

ת: כן.

ש: הוא קיבל את התמורה מהוועד המקומי.

ת: מהמועצה האזורית גלבוע. ראש המועצה יצא עקב מצוקת ישובים לנהל ישוב המועצה יצאה במבצע לתת החזרי וועדים, כל ישוב נתח 20% מהארנונה הלך לישוב ואנחנו שאין לנו מזכיר, קיבלנו 4,600 ₪ וזה הלך למשכורת שלו, זה בהחלטת וועד.

ש: אתה אומר שלמעשה המועצה שילמה לג'ורנו.

ת: המועצה שילמה לישוב והישוב שילם לג'ורנו.

ש: ג'ורנו קיבל את התמורה מהוועד המקומי.

ת: כן.

ש: מאחר והוא קיבל את התמורה מהוועד המקומי והוא היה גם מזכיר הישוב, תאשר לי שקלטת אותו ללא מכרז.

ת: ממש לא.

ש: האם קיימת מכרז לבחירת המזכיר.

ת: אסביר. ברגע שהמועצה החליטה לתת לנו החזר וועדים, פרסמנו בקול קורא, עיתון של הישובים, קיבלנו המון פקסים מהאנשים, מזכירי ישוב ובעקבות זה מיינו אנשים עד שהגענו ל- 3 אנשים.

ש: כדי לגייס מזכיר, פרסמת קול קורא.

ת: כן.

ש: תאשר לי שלא פרסמת מכרז לקליטת מזכיר.

ת: פרסמתי בקול קורא, זאת התשובה שלי.

ש: מי קבע את גובה השכר שלו.

ת: המועצה הם הקציבו את זה לתת לישובים, קיבלנו והחלטנו להקצות את הסכום עבור מזכיר.

ש: כמה זה היה.

ת: 4,605 ₪, משהו כזה.

ש: לחודש.

ת: כן.

ש: כשאתה בחרת את אותו מזכיר, זה היה על דעת עצמך בלבד.

ת: לא.

ש: ראיינת מועמדים נוספים.

ת: כן, יש לי גם שמות.

ש: יש לך פרוטוקולים.

ת: אני לא לוקח מסמכים לבית, אין לי פרוטוקולים. הפרוטוקולים בישוב.

ש: יש פרוטוקולים של אותם ראיונות שקיימתם למועמדים הנוספים.

ת: אמור להיות במזכירות בישוב.

ש: כמה חברים היו בוועדה.

ת: 3 חברים, הזמנו גם את הנתבעים והם לא באו.

ש: מי חתם עם ג'ורנו את החוזה.

ת: הוועד.

ש: תאשר לי שבחוזה רק אתה חתום. מי מורשה החתימה.

ת: אני לבד.

39. לעניין הפרסום: "נתונים אלו וכשלים נוספים הועברו אל ראש המועצה החדש ואל מבקר המועצה על ידי יו"ר ועדת הביקורת ובאמצעותי". הואיל ואני סבורה שאין באמרה זו משום לשון הרע, אין מקום לדון בה במסגרת פסק הדין.

40. לעניין הפרסום: "לנוכח האתגרים העתידים העומדים בפני הישוב גדעונה ולאור הכשלים וההתנהלות הבלתי חוקית לכאורה עד כה, על רכז הישוב ואבנר יוסף להסיק מסקנות ולהתפטר לאלתר". לטענת הנתבעים בסיכומים "נקודה זו מסכמת את האמור לעיל ומהווה הבעה דעה". אין ממש בטענה. האמרה מייחסת לתובע, התנהלות בלתי חוקית, וכזו מהווה לשון הרע ואין בה דבר לעניין הבעת עמדה. בניגוד לנטען בכתב ההגנה, שהדברים אשר פורסמו במנשר, תחת חקירת משטרה, לא הציגו הנתבעים ולו בדל של ראיה, לביסוס טענה זו. נוכח כל האמור לעיל, לא הוכח בפני כי התובע התנהל באופן לא חוקי ומדובר באמרה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי. משכך, נדחית הגנת הנתבעים בטענת אמת דיברתי.

41. לסיום חלק זה, אני קובעת כי לא קמה למרדכי הגנת אמת דיברתי כנגד הפרסום.

42. מכל האמור לעיל, אני קובעת, כי פרסום המנשר, הוא בגדר עוולה כמשמעה בחוק, וכי מרדכי עוול כלפי התובע בעוולה זו.

43. בכתב התביעה, התובע לא ניסה להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל וביקש כי יפסק לטובתו פיצוי בסך של 141,621 ₪ ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראת סעיף 7א(ג) לחוק, וכן להורות על פרסום התנצלות. התובע טען שבעקבות הפרסום נגרמה לו עוגמת נפש קשה, מצבו הנפשי התדרדר, בטחונו העצמי ירד ונגרמה פגיעה בחיי במשפחה. כאמור, לא הובאה כל ראיה לעניין הוכחת הנזק, ולא הוגשה חוות דעת רפואית לעניין שברפואה.

44. זו לשון ההוראה " במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק." סכום הפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק, אינו מחייב את בית המשפט והוא מאפשר שיקול דעת לבית המשפט, במסגרתו ייקבע סכום הפיצוי. לעניין השיקולים שישקול בית המשפט, אפנה לרע"א 4740/00 לימור אמר נגד אורנה יוסף ואח', פורסם ביום 14.8.01:

בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב ביהמ"ש, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".

45. באשר למונח "כוונה לפגוע" בחוק, המרחיב את שיקול הדעת של בית המשפט בפסיקת סכום הפיצויים, שוכנעתי, בנסיבות העניין ובהינתן האמור, כי כוונת מרדכי הייתה לפגוע אישית בתובע, באמצעות הפרסום. הפרסום נועד להכפיש את שמו של התובע תוך ייחוס לתובע התנהלות בלתי חוקית.

46. בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל בסעיף 44, אני סבורה כי סכום הפיצוי ההולם בנסיבות העניין, הינו על סך של 35,000 ₪.

47. לפני סיום, התובע עתר לפרסום התנצלות. אני סבורה שאין בענייננו כדי להורות כמבוקש ויפים הדברים, לצורך הדברים שבפני, שנאמרו בפסק דין מנחה ת.א. (מחוזי ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים העל יסודיים נגד עיתון ישראל היום, פורסם ביום 6.2.11, לפיו נקבע שבית המשפט אינו מוסמך להעניק לתובע סעד הכופה על נתבע לפרסם בפומבי התנצלות בפניו, גם אם הנתבע פרסם אודות התובע לשון הרע. משכך, נדחית עתירת התובע לפרסום התנצלות.

48. לסיום, התביעה מתקבלת בחלקה.

49. התביעה כנגד נתבעים 2-5 – נדחית. לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות כנגד התובע לטובת נתבעים 2-5, על אף שהתביעה כנגדם נדחתה.

50. התביעה כנגד נתבע 1, מרדכי, מתקבלת. מרדכי ישלם לתובע סכום כספי בסך של 35,000. הסכום ישולם לתובע בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

51. כמו כן, אני מחייבת את נתבע 1, מרדכי, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

52. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ח, 19 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.