1. שלוש בקשות שהגיש הנתבע עומדות על הפרק. הראשונה, בקשה לעיין בשיק נושא ההליך הנוכחי לשם הגשת חוות דעת גרפולוגית מטעמו. השנייה, בקשה להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ככל שהתביעה נגדו תידחה. השלישית, בקשה לאפשר לנתבע להגיש תביעה שכנגד.

2. בקדם המשפט האחרון נעשה ניסיון, במסגרת דיון מחוץ לפרוטוקול, להביא את בעלי הדין להסכמות. משניסיון זה לא צלח, ניתנת החלטה בבקשות ובאשר להמשך ההליכים.

3. בתמצית בלבד אציין שמדובר בהליך שמספרו אינו מעיד על אורך חייו. הלכה למעשה מדובר בתובענה שהחלה בשנת 2005 עם הגשת שיק לביצוע בהוצאה לפועל. לטענת התובעת, השיק נושא ההליך הנוכחי ניתן לתובעת כביטחון במסגרת ערבות שנתנה התובעת לעסקת הלוואה בגובה של 170,000$ (ששוויים במועד הרלוונטי בשקלים היה 700,000 ש"ח). משהנתבע לא עמד בתנאים ולא השיב את ההלוואה, הוגש השיק לביצוע בהוצאה לפועל בראשית שנת 2005. סכום השיק עמד על סך של 953,000 ש"ח, המשקפים, לפי הטענה, את קרן החוב בתוספת ריבית.

ביום 24.2.2005 הגיש המערער התנגדות לביצוע השטר. הטענה המרכזית שהועלתה בהתנגדות הייתה כי מנהל התובעת גנב מהנתבע את השיק ולאחר שנים מילא את הפרטים בשיק ללא הרשאה וזייף את חתימת הנתבע. טענה נוספת שהועלתה בהתנגדות הייתה שלא ניתנה כל תמורה בעד השיק.

ההתנגדות הועברה לבית המשפט. במקביל פנו הצדדים להליך של בוררות. לאחר שהדיון בהתנגדות נדחה מספר פעמים בשל הודעות הצדדים על קיום הבוררות, הורה בית המשפט על מחיקת ההתנגדות נוכח אי-התייצבותו של הנתבע לדיון שנקבע. חרף מחיקת ההתנגדות, ההליכים בהוצאה לפועל לא חודשו. תחת זאת, המשיכו הצדדים בהליכי הבוררות, שבשלב מסוים הועברו לבורר שהוסכם על ידי הצדדים. גם פסק הבורר, שניתן ביום 28.11.2010, לא הוביל לסיום ההליכים. בקשה לביטול פסק הבורר התקבלה בבית המשפט המחוזי ביום 7.2.2011.

4. ביום 2.7.2012 הגישה התובעת בקשה להחייאת התיק בהוצאה לפועל. בעקבות חידוש ההליכים, ביום 25.4.2013, הגיש הנתבע בקשה לביטול ההחלטה על מחיקת ההתנגדות. תחילה נדחתה הבקשה (ביום 31.12.2013), ולאחר שהוגש ערעור על ההחלטה, ניתן ביום 11.11.2014 פסק דין שקיבל את הערעור וביטל את ההחלטה על מחיקת ההתנגדות (כב' השופט ד' גדעוני). ביום 13.8.2015 התקבלה התנגדות הנתבע, וניתנה לו רשות להתגונן מפני התביעה בכפוף להפקדת סך של 500,000 ש"ח. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה ביום 13.1.2016 (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט). להשלמת התמונה אוסיף כי טרם מתן רשות להתגונן מינתה כב' הרשמת הבכירה ב' יהלום, בהסכמת הצדדים, מומחית כתבי יד כמומחית מטעם בית המשפט, לצורך מתן חוות דעת בטענת הזיוף שהועלתה על ידי הנתבע. בחוות הדעת קבעה המומחית: "לא מצאתי בחתימה השנויה במחלוקת ניגודים בתכונות כתיבה או סימנים היכולים להצביע על אפשרות של זיוף". משכך, קבעה המומחית כי: "סביר מאד" שהחתימה השנויה במחלוקת נחתמה על ידי הנתבע.

5. עם קבלת ההתנגדות (ודחיית בקשת רשות הערעור על גובה ההפקדה), הועברה התובענה לטיפולי. כפי שצוין בראשית הדברים, טרם קיום קדם המשפט הראשון הגיש הנתבע שלוש בקשות, ואדון בהן כעת.

בקשה להתיר הגשת חוות דעת מומחה מטעם הנתבע

6. בבקשה זו עותר הנתבע לכך שבית המשפט יחייב את התובעת להמציא את השיק המקורי לשם הגשת חוות דעת גרפולוגית מטעמו. לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה בשלב זה. אבחין בעניין זה בין שני מרכיבים של הבקשה. ככל שהנתבע עותק לעיון בשיק, אין מניעה לעשות כן במסגרת ההליכים המקדמיים. ככל שהנתבע מבקש את העיון לצורך הגשת חוות דעת מטעמו, אין להיעתר לבקשה. המומחית מטעם בית המשפט, גב' איה שוחט, מונתה על ידי כב' הרשמת הבכירה יהלום בהסכמת הצדדים. בהחלטה מיום 26.1.2015 הציעה כב' הרשמת הבכירה למנות גרפולוג לשם ייעול ההליך. ביום 28.1.2015 נתנה התובעת את הסכמתה להצעה. ביום 5.2.2015 נתן הנתבע את הסכמתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט (ואשר אושררה גם בהודעה מטעמו מיום 15.3.2015). ביום 16.3.2015 ניתנה החלטת כב' הרשמת הבכירה, במסגרתה אפשרה הרשמת לבעלי הדין להגיש רשימה משותפת של שלושה בעלי מקצוע בתחום הגרפולוגיה מתוכם ייבחר המומחה. ביום 19.3.2015 הודיעה התובעת כי היא מותירה את ההחלטה באשר לזהות המומחה לשיקול דעת בית המשפט, אולם ציינה כי לשיטתה, נוכח מאפייני החתימה, יש למנות מומחה בעל ניסיון ובוגר מז"פ מסמכים במטה הארצי של המשטרה. על הודעה זו לא באה כל תגובה של הנתבע, וממילא לא הוגשה על ידו רשימה מוצעת של מומחי כתב יד. ביום 17.4.2015, בחלוף כחודש ימים, מינתה כב' הרשמת הבכירה את המומחית איה שוחט, כמומחית מטעם בית המשפט. הנתבע לא העלה התנגדות כלשהי למינוי, וחוות דעתה הוגשה ביום 9.6.2015. ביום 18.6.2015 – ולאחר שנקבע מועד לדיון בהתנגדות – הגיש הנתבע בקשה למתן צו המורה לתובעת להעמיד לעיון הנתבע את השיק המקורי לצורך עריכת חוות דעת גרפולוגית מטעמו. זאת, לפי הטענה, הואיל וממצאי חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט "אינם חד משמעיים". ביום 14.7.2015 (יום לפני המועד שנקבע לדיון בהתנגדות), הגיש הנתבע בקשה לפסילת חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, הואיל ונודע לו, לדבריו באותו יום, כי ישנה היכרות בין המומחית מטעם בית המשפט לבין המומחית מטעם התובעים (הגב' אורית ינאי, שחוות דעתה הוגשה על ידי התובעים ביום 4.1.2015, לאחר שהשיק המקורי אותר ונמצא). לתמיכה בטענה צורף צילום דואר אלקטרוני במסגרתו נשאלה המומחית מטעם בית המשפט האם הגב' ינאי מוכרת לה, ותשובתה הייתה: "אורית ינאי עבדה איתי במעבדת מסמכים במז"פ וההיכרות בינינו רבת שנים". בפועל, חוות הדעת לא נפסלה, וכב' הרשמת הבכירה נסמכה עליה, בין היתר, בקביעתה כי יש ליתן רשות להתגונן אך להתנותה בהפקדה. ביום 7.10.2015 הגיש הנתבע בקשה חוזרת לקבל לידיו את השיק לצורך עריכת חוות דעת מטעמו. ביום 7.11.2015 קבעה כב' הרשמת הבכירה כי לא ראתה מקום בעת הזו ליתן צו כאמור, וכי עניין זה יוכרע במסגרת ההליכים המקדמיים בין הצדדים.

7. עניין זה הועלה שוב ונדון במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי הנתבע על החלטת הרשמת הבכירה. בית המשפט המחוזי, שדחה את בקשת רשות הערעור, ציין בהחלטתו כי הנתבע אינו יכול לחזור בו מהסכמתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט מספר ימים לאחר שהוגשה חוות הדעת (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט, החלטה מיום 13.1.2016). עוד ציין בית המשפט כי אין די בנתון הסתמי בדבר ההיכרות המוקדמת בין המומחית מטעם בית המשפט לבין המומחית מטעם התובעים כדי להצדיק פסילת מומחה. בית המשפט ציין כי פסילת מומחה מחייבת נתון המקים חשש ממשי לפגיעה בזכויות צד להליך, וההיכרות לכשעצמה אינה מקימה חשש כזה. זאת, בשים לב לכך שמז"פ משטרת ישראל הוא מקום העבודה שבו הועסקו רוב המומחים לכתבי יד בישראל. עוד ציין בית המשפט את העובדה שקודם למינוי המומחה הודיע בא כוח התובעת את עמדתו לבית המשפט בדבר הצורך במינוי מומחה בוגר מז"פ – הודעה שלא באה עליה כל תגובה והתייחסות מטעם הנתבע, לא במועד זה ואף לא לאחר מינויה של המומחית; וכי הנתבע לא ביקש לחקור את המומחית במועד הדיון בהתנגדות לביצוע שטר, לא באשר לחוות הדעת לגופה ולא באשר להיכרותה עם המומחית מטעם התובעים. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי לא הונח בסיס לפסילת חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט.

8. בבקשה המונחת לפניי כעת לא מתבקשת פסילת חוות דעת, אלא בקשה להמצאת השיק לשם הגשת חוות דעת מטעם הנתבע. משמעות הבקשה בפועל היא סטייה מההסדר לו הסכימו הצדדים במסגרת מינוי מומחה מטעם בית המשפט. כידוע, בהתאם לתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משמונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו את ההסכמה כהסדר דיוני לפיו לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין; ויראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה. הנתבע לא הצביע על טעם ממשי מדוע יש הצדקה לסטות מההסדר הדיוני. ככל שהטעם לכך נעוץ בהיכרות שבין המומחית מטעם בית המשפט למומחית מטעם התובעת, הרי שזו במהותה טענה לפסלות חוות דעת המומחית. בעניין זה שותפה אני, בכל הכבוד, למסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה אין בכך כדי להצביע על חשש ממשי מפני פגיעה בזכויות אחד מן הצדדים להליך (ראו, רע"א 334/99 טרקלין החשמל בע"מ נ' חלפון (30.5.1999)). בפסיקת בתי המשפט נקבע כי אין מקום לפסילת מומחה מטעם בית המשפט, "אלא אם נתגלו פגמים חמורים אשר יש בהם כדי לגרום לעיוות הדין" (רע"א 1770/12 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, פסקה 5 להחלטת כב' השופט נ' סולברג (18.3.2012)). בעניין שלפניי, אין כל אינדיקציה לפיה התגלה פגם חמור שיש בו כדי לגרום לעיוות דין או לפגיעה בזכויות הנתבע. העובדה שעשויה להיות היכרות קודמת בין המומחיות ניתנת הייתה לבירור על נקלה, ויש להניח שאין היא דבר סודי. מעבר לכך, ספק אם עצם ההיכרות המוקדמת או העבודה המשותפת מצדיקים פסילת חוות דעת המומחית (השוו, בש"א (מחוזי ת"א) 22484/07 נח נ' בית חולים אסף הרופא (5.3.2008)). במצב דברים זה, וככל שסבר הנתבע שיש הצדקה במינוי מומחית שאינה בוגרת מז"פ, היה עליו להודיע על כך לבית המשפט מבעוד מועד – ולמצער, בהמשך להודעת בא כוח התובעת על כך שיש הצדקה במינוי מומחה בוגר מז"פ. זאת במיוחד בשים לב לעובדה, שאין עליה חולק, שעובדת היות המומחית מטעם התובעת בוגרת מז"פ מופיעה בתיאור קורות החיים שלה בעמוד הראשון של חוות הדעת.

9. בנסיבות אלה, סבורתני כי אין מקום בשלב הזה להתיר הגשה של חוות דעת נוספת מטעם הנתבע לאחר שהוגשה חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט. ככל שהנתבע מבקש לחקור את המומחית על חוות דעתה (בין לגופה ובין באשר לטיב ההיכרות בינה לבין המומחית ינאי), פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה מתאימה בעניין זה. בעניין שלפניי, בהיעדר נתונים נוספים על טיבו של הקשר, אין בידי לקבוע כי נפל פגם המצדיק פסילת חוות הדעת ומתן אפשרות להגיש חוות דעת נוספות מטעם בעלי הדין.

הבקשה להפקדת ערובה

10. הנתבע ביקש שבית המשפט יורה לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו, היה וההליך יוכרע לטובתו. התובעת היא חברה בע"מ. משכך, חלה עליה החזקה הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, בדבר חיוב חברה בע"מ בהפקדת ערובה (ראו, למשל, רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פיסקה 6 להחלטת השופט א' גרוניס (13.7.2008)). חזקה זו ניתנת לסתירה באחת משתי דרכים. הראשונה, ככל שהתובעת תוכיח שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע היה ויזכה בהליך המשפטי. השנייה, אם בית המשפט ישתכנע כי נסיבות העניין אינן מצדיקות הפקדת ערובה. בעניין שלפניי שוכנעתי שאין הצדקה – ולוּ בעת הנוכחית – להורות על הפקדת ערובה. זאת, משני טעמים מרכזיים. ראשית, התובעת הציגה אישור של רואה החשבון מטעמה, המשמש בתפקידו בתשע השנים האחרונות. באישור נכתב כי לתובעת פעילות עסקית שוטפת במספר פרויקטים, וכי היא עומדת בכל דרישות החוק ובכל הדיווחים כמתחייב לרשויות המס ולרשם החברות. עוד נכתב באישור רואה החשבון כי בהיכרותו מקרוב את החברה, את פעילותה ואת בעליה, אין כל מניעה מכל סוג שהוא שלא תוכל לפרוע דרישות כספיות של עד 400,000 ש"ח ואף למעלה מכך בשנתיים הקרובות. אמנם, לאישור רואה החשבון לא צורפו אסמכתאות המאשרות את נכונות הדברים ודומה כי היה על התובעת לעשות כן (כדוגמת מאזנים, מצגת נכסים, מסגרות אשראי, צפי תקבולים וחובות עתידיים וכו'; ראו, ת"א 40653-12-09 יובלים - נדל"ן וקמעונאות (2002) בע"מ נ' דלק נדל"ן בע"מ (31.1.2011); בש"א (ב"ש) 6484/09 קיבוץ זיקים אגודה שיתופית בע"מ נ' דוגוש בנין והשקעות תכנון ופיתוח בע"מ (6.7.2010)). אולם, בנסיבות העניין, ועל רקע הטעם השני שיידון להלן, אני סבורה שבעת הנוכחית ניתן להסתפק באישור זה. שנית, הנתבע לא הכחיש שהוא עצמו חב סכומים לא מבוטלים לתובעת או למנהלה. זאת, בגין חיובו בהוצאות משפט בשורה של הליכים, אשר לא שולמו, וכן בגין חיובו בתשלום סך של 336,262 ש"ח במסגרת תביעה קודמת שהגיש מנהל התובעת נגד הנתבע (ת"א (שלום ירושלים) 20373-07-12). ברי, איפוא, כי הנתבע עצמו חב לתובעת או למנהלהּ סכום גבוה מזה שהתבקשה התובעת להפקיד. ממילא, ככל שהתובעת תפסיד בתביעה הנוכחית, יוכל הנתבע להיפרע בדרך של קיזוז חובותיו (ככל שלא יסדיר את התשלום במועד מוקדם יותר). בנסיבות אלה, וכל עוד הנתבע לא פורע את חובותיו לתובעת, אין הצדקה בחיובה להפקיד ערובה. ככל שהנתבע ישלם לתובעת את הסכומים שבהם הוא חב, יהיה בכך כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטה.

הבקשה להגשת תביעה שכנגד

11. ביום 9.2.2016 הגיש הנתבע בקשה להגשת תביעה שכנגד. לטענת הנתבע, משהתקבלה התנגדותו, זכאי הוא להגיש תביעה שנגד "מאחר ש[התובעת], ובעליה, חייבים ל[נתבע] כספים". הנתבע הוסיף כי הבעלים של התובעת הגיש נגד הנתבע מספר תביעות בקשר עם עניינים שונים, וכי באותן תביעות הוגשו תביעות שכנגד. לפיכך, נטען כי מאחר שהתובעת ובעליה הגישו מספר תביעות, ולא תביעה אחת, זכאי הנתבע כי עניינו הנגדי יתברר בכל תביעה. לבקשה לא צורף תצהיר, לפי הטענה, "הואיל והיא נשענת על חומר שבתיק בית המשפט".

12. לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה. אציין תחילה כי די היה בעובדה שהבקשה לא לוותה בתצהיר כדי לדחותהּ. הנימוק לפיו הבקשה נשענת על חומר שבתיק בית המשפט אינו משכנע. ראשית, בבקשה לא פורט מדוע מתבקשת הגשת תביעה שכנגד במועד הנוכחי או מה עילת התביעה. כאמור, פרט לטענה סתמית לפיה התובעת חייבת כספים לנתבע, לא נטען דבר. שנית, בתשובה לתגובת התובעת לבקשה להתיר הגשת תביעה שכנגד צורף לראשונה מסמך חדש, שעליו, כך נראה, מתבססת הבקשה להגשת תביעה שכנגד. מצופה היה, לפיכך, שיובהר על ידי הנתבע – בתצהיר מטעמו – מדוע המסמך לא הוצג קודם; מה היו נסיבות גילויו; ומה הקשר בינו לבין ההליך העיקרי המתנהל בין בעלי הדין.

13. נוסף על כך סבורתני כי היענות לבקשה תוביל לסרבול משמעותי של ההליכים, בעוד שדחייתה אינה צפויה לפגוע בזכות דיונית או מהותית של הנתבע (ומכל מקום, לא נטען כך בבקשה שלפניי). כפי שצוין בראשית הדברים, הלכה למעשה מדובר בתובענה שהחלה בשנת 2005. אמנם, חלק מרכזי מהעיכוב בבירור המחלוקת נובע מבחירת בעלי הדין לפנות להליך של בוררות, אולם אין חולק כי ביסוד ההליך שטר שהוגש לביצוע לפני למעלה מעשור. בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר לא הזכיר הנתבע דבר וחצי דבר באשר לרצונו להגיש תביעה שכנגד. הנתבע גם לא העלה בתצהיר ההתנגדות טענה כלשהי בדבר כספים שחייבת לו התובעת (או בעליה). הבקשה שלפניי "נולדה" רק בראשית שנת 2016, לאחר שהתקיימה שורה של הליכים בתיק. הבקשה הוגשה לכתחילה תוך העלאת טענה כללית על חובות כספיים של התובעת לנתבע, ללא פירוט כלשהו של עילת התביעה שכנגד, הנסיבות המקימות את עילת התביעה או מדוע התביעה לא הוגשה בשלב מוקדם יותר. רק בתשובה לתגובת התובעת העלה הנתבע טענה חדשה ולפיה עלה בידו לאתר מסמך שכתב מנהל התובעת ביום 20.6.1999, במסגרתו הוסכם, לפי הטענה, כי כנגד העמדת כספים לנתבע, התובעת או בעליה (או אדם בשם קבלסון) יהיו שותפים ב-1/3 מכל עסקי הנתבע. לטענת הנתבע, מסמך זה מוכיח שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, כפי שנטען על ידי התובעת. ברי, איפוא, כי הכרעה בשאלה זו תחייב בירור עובדתי של מכלול מערכת היחסים שבין הצדדים, שאין חולק שהייתה עניפה ורחבה. כך, למשל, יידרש בירור בשאלת הקשר שבין המסמך האמור לבין מסמכים אחרים (ובהם, מסמכים שהוגשו לבורר בקשר, בין היתר, עם החוב הנטען בהליך הנוכחי). עוד יידרש בירור בשאלת טיבה של מערכת היחסים בין הצדדים, בין בקשר לעסקה המסוימת ובין באופן כללי. בירור כאמור יחרוג משמעותית מהבירור הנדרש במסגרת התביעה העיקרית, שעניינה, כאמור, בשטר שהוגש לביצוע. זאת במיוחד בשים לב לעובדה שהטענה המרכזית שהועלתה ביחס לשטר היא טענה של גניבה וזיוף. בירורה של טענה זו התקדם בהליך שלפניי עם מינויה של המומחית מטעם בית המשפט. בנסיבות אלה, פתיחת הפתח לבירור עובדתי מקיף הנוגע למכלול מערך היחסים בין הצדדים יסרבל את ההליכים ואת הדיון בתביעה העיקרית (השוו, רע"א 210/00 שלומוביץ נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד נד(2) 69 (2000)).

14. לא הוצג לפניי טעם כלשהו מדוע לא יפעל הנתבע להגשת תביעה נפרדת למיצוי טענותיו. עניין זה מקבל משנה תוקף על רקע טענת הנתבע לפיה בין הצדדים מתנהלים הליכים נוספים וכי הוא עצמו זכאי לכך שבכל תביעה שהגיש התובע יתבררו טענותיו בדרך של תביעה שכנגד. ככל שאכן מתנהלים הליכים נוספים, ממילא משמעות הדבר היא שההליך הנוכחי אינו ממצה את המחלוקות ביניהם. משכך, הואיל וממילא ישנם הליכים אחרים, אין הצדקה להכבדה משמעותית על ההליך הנוכחי בדרך של מתן אפשרות להגשת תביעה שכנגד (שהלכה למעשה, משמעותה היא מתן אפשרות לתיקון תצהיר ההתנגדות שהוגש בשנת 2005, באופן שיאפשר לנתבע להעלות את הטענות לעניין התביעה שכנגד). נפסק בעבר כי בבקשות מעין אלה על בית המשפט לשקול בהחלטתו לא רק את האינטרסים של בעלי הדין, אלא גם את שאלת היעילות הדיונית ואת הרצון לאפשר בירור יעיל ותכליתי של המחלוקת (השוו, בהקשר של צירוף בעל דין, רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד, פסקה 6 להחלטת כב' השופט א' גרוניס (25.7.2007)). בשקילת מכלול השיקולים האמורים, ובהם, כאמור, המועד שבו מוגשת הבקשה והעובדה שלא נזכרה בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר; היעדר תצהיר התומך בבקשה; הימשכות ההליך משנת 2005 ועד היום; היקף הבירור העובדתי הנדרש במסגרת התביעה העיקרית ואשר צפוי להידרש בתביעה שכנגד, וכן העובדה שמתנהלים הליכים נוספים בין בעלי הדין, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

15. התוצאה היא ששלוש הבקשות שהגיש הנתבע נדחות. שאלת ההוצאות תידון בסיום ההליך.

16. להמשך הבירור בהליך שלפניי יגישו בעלי הדין את תצהירי העדות הראשית. העדויות הראשיות של בעלי הדין ושל כל העדים מטעמם, לרבות חוות דעת מומחים, יוגשו בתצהירים. כל האמור בהחלטה זו ביחס לתצהירים ולמצהירים יחול גם על חוות דעת המומחים ועל המומחים.

בעלי הדין יצרפו לתצהירים העתקים של כל המסמכים שבכוונתם להגיש באמצעות המצהיר. הדברים שיובאו בתצהירים והמסמכים שיצורפו אליהם כאמור, ייחשבו כקבילים על תנאי, דהיינו, אם לא תהיה התנגדות של הצד שכנגד. אם תהיה התנגדות, יחליט בית המשפט לאחר שמיעת באי כוח בעלי הדין.

אם לא יעלה בידו של מי מבעלי הדין להגיש תצהיר מטעם אחד מעדיו, יכלול בתצהירו פרטים בדבר שם העד, נושא עדותו והסיבה לכך שלא ניתן היה להגישה בתצהיר, כולל פרוט הניסיונות והפעולות שנעשו בקשר לכך.

כל מצהיר יתייצב לחקירה נגדית על תצהירו במועד שייקבע להוכחות, אלא אם כן הצד שכנגד יוותר על חקירתו.

תצהירי העדות מטעם התובעת יוגשו עד ליום 8.2.2017. תצהירי העדות מטעם הנתבע יוגשו עד ליום 22.3.2017.

כל צד ימציא למשנהו עותק מתוך התצהיר שהוגש על ידו, ויציין את עובדת ההמצאה על העותק שיוגש לתיק בית המשפט.

17. התיק נקבע לקדם משפט מסכם ליום 8.5.2017 בשעה 10:00, בנוכחות בעלי הדין. במועד קדם המשפט תישמענה כל בקשות הביניים ותועלה כל טענה שתהיה, אם תהיה, ביחס לתצהירים.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ז, 28 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.