1. לפניי תביעה שטרית, שהחלה בהגשת שיק על סך של 953,000 ש"ח לביצוע בהוצאה לפועל. השיק משוך מחשבונו של הנתבע, דוד אלמוג (להלן: הנתבע). השיק הוגש לביצוע על ידי התובעת, חברת מ.כ.י. יעוץ וניהול בע"מ, שהשיק נרשם לפקודתה (להלן: התובעת). אין חולק על כך שהיו יחסים עסקיים בין הנתבע לתובעת ולבעל המניות של התובעת, מיכאל כהן (להלן: כהן). השאלה המתעוררת בתביעה שלפניי היא האם הנתבע חייב בפירעון השיק.

ההשתלשלות העובדתית

2. השיק הוגש לביצוע בשנת 2005. סמוך לאחר מכן הגיש הנתבע התנגדות לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל. בתצהיר הנתבע שצורף להתנגדות לביצוע שטר טען הנתבע כי השיק נגנב ממנו על ידי כהן, וכי החתימה על גבי השיק היא מזויפת. הנתבע טען כי הוא וכהן ניהלו בעבר במשותף חברה בשם א.ל.ד אריאל בע"מ במסגרתה פתח כהן חשבון על שמו בירושלים, אליו היה הנתבע מפקיד כספים וכהן היה במעמד של נאמן. הנתבע ציין כי במסגרת ההתנהלות העסקית השוטפת לכהן הייתה גישה פיסית לשיקים של הנתבע, ועל כן, כהן "שלח ידו לאחד מפנקסי השיקים של [הנתבע] בעת שאינה ידועה ל[נתבע], וגנב שיק ריק לחלוטין (ללא ציון סכום וללא תאריך, ובוודאי שללא חתימה), ללא הרשאה של ה[נתבע] ותוך זיוף חתימת [הנתבע], ולאחר שנים רבות הגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ בחוסר תום לב" (סעיף 6 לתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר). הנתבע הוסיף בתצהירו כי פנקס השיקים ממנו נגנב השיק הוצא לפני שנים רבות, וכי חשבון הבנק נסגר לפני שנים, ולכן תמוה מדוע התובעת השתהתה בהגשת השטר לביצוע. לטענת הנתבע, הדבר נובע ממחלוקות שהתגלעו בינו לבין כהן על רקע עסקאות מקרקעין שאמורות לצאת לפועל בפרוייקטים להם הצדדים שותפים. בנסיבות אלה, נטען כי התובעת קיבלה את השיק שלא בתום לב, והיא אינה אוחזת כשורה. בנוסף טען הנתבע כי לא קיבל תמורה עבור השיק.

לאחר הגשת התצהיר הועברה ההתנגדות לבית המשפט, אולם היא לא נדונה לגופה. משלב זה החלה השתלשלות אירועים ממושכת, שהובילה לכך שהדיון בהתנגדות התקיים בפועל רק בשנת 2014. השתלשלות אירועים זו תוארה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט זה בע"ר (שלום ירושלים) 30412-01-14‏‏ אלמוג נ' מ.כ.י. יעוץ וניהול בע"מ (11.11.2014; כב' השופט ד' גדעוני), והיא תובא בתמצית להלן.

3. במקביל להעברת ההתנגדות לבית המשפט החליטו הנתבע וכהן לקיים הליכי בוררות והדיון בבית המשפט נדחה מעת לעת, עד שלבסוף ההתנגדות נמחקה בשל אי התייצבותו של הנתבע לדיון. ממועד זה (ביום 24.4.2006) ועד ליום 2.7.2012 לא ננקטו על ידי התובעת פעולות בתיק ההוצאה לפועל לשם ביצועו של השטר, הגם שבמסגרת הליכי כינוס נכסים והוצאה לפועל שנוהלו נגד הנתבע ורעייתו הועבר לתובעת סכום כסף מסוים בגין השיק נושא ההליך הנוכחי. במשך אותו זמן הוסיפו להתנהל בין הצדדים הליכי הבוררות. ביום 28.11.2010 ניתן פסק הבורר, ובו נקבע, בין היתר, כי במסגרת ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים יקבל כהן (בעצמו וכנציג של התובעת וחברות נוספות שיידונו בהמשך) סך של מיליון ש"ח וכן 200,000 דולר נוספים, וכי על כהן להחזיר לנתבע את השיקים של הנתבע, כולל השיק בהוצאה לפועל. כהן עתר לבית המשפט לביטול פסק הבורר, וביום 7.12.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על ביטול פסק הבורר. ביום 2.7.2012 ביקשה התובעת להחיות את תיק ההוצאה לפועל שנפתח לביצוע השיק (ככל הנראה, בקשה זו הוגשה בעקבות החלטה שניתנה בתיק ההוצאה לפועל ביום 16.5.2012 לפיה התבקש עדכון בדבר מצב ההליכים בבית המשפט; ראו, בפסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט גדעוני שלעיל).

בעקבות חידוש ההליכים בהוצאה לפועל, ביום 25.4.2013 הגיש הנתבע בקשה לביטול ההחלטה שהורתה על מחיקת ההתנגדות לביצוע שטר (ההחלטה מיום 24.4.2006). ביום 31.12.2013 נדחתה הבקשה. ערעור שהוגש על ההחלטה התקבל (ע"ר 30412-01-14 שנזכר לעיל) וההתנגדות לביצוע שטר הועברה למתן החלטה. טרם הכרעה בשאלת ההתנגדות מונתה בהסכמת הצדדים מומחית כתבי היד, הגב' איה שוחט, כמומחית מטעם בית המשפט. המומחית התבקשה לתת חוות דעת בטענת הזיוף שהועלתה על ידי הנתבע. בחוות דעת המומחית, שתידון בהרחבה בהמשך, נקבע כי סביר מאוד שהחתימה השנויה במחלוקת נחתמה על ידי הנתבע. ביום 13.8.2015 ניתנה החלטה שהורתה על קבלת ההתנגדות וניתנה לנתבע רשות להתגונן מפני התביעה בכפוף להפקדת סך של 500,000 ש"ח בקופת בית המשפט (כב' הרשמת הבכירה ב' יהלום). הרשות להתגונן ניתנה הן ביחס לטענות הגניבה והזיוף, הן ביחס לטענות לעניין היעדר הרשאה למילוי הפרטים והיעדר תמורה בגין השיק. בקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על החלטה זו נדחתה ביום 13.1.2016 (רע"א 42996-09-15, כב' השופטת ת' בזק-רפפורט).

4. לאחר שהופקד הסכום שנקבע כתנאי לקבלת ההתנגדות הועברה התובענה לטיפולי. כבר בראשית הדברים ביקש הנתבע להגיש חוות דעת גרפולוגית מטעמו. הבקשה נומקה בשני טעמים. הראשון, כיוון שלטענת הנתבע מסקנות חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט אינן חד משמעיות; והשני, כיוון שהסתבר לנתבע שישנה היכרות בין המומחית מטעם בית המשפט לבין המומחית מטעם התובעת (על רקע העובדה ששתיהן עבדו בעבר במעבדת מסמכים במז"פ). בהחלטה מיום 28.12.2016 הבקשה נדחתה, תוך שנקבע שיתאפשר לנתבע לחקור את המומחית מטעם בית המשפט, ככל שיבחר בכך, ולאחר מכן תהא פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשות בהתאם. בסופו של יום, ולאחר שורה של בקשות והחלטות בעניין זה, הועבר השיק לבדיקת מומחה מטעמו של הנתבע (אולם חוות הדעת לא הייתה חלק מחומר הראיות). בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית והתקיים דיון הוכחות. מטעם התובעת הוגש תצהירו של בעל המניות בתובעת, כהן. מטעם הנתבע הוגש תצהירו שלו. בדיון ההוכחות נחקרה גם המומחית מטעם בית המשפט.

טענות התובעת

5. הטענה המרכזית של התובעת היא כי השיק ניתן לכהן על ידי הנתבע כביטחון להחזר כספי הלוואה שניתנו לנתבע על ידי התובעת. בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת טען כהן כי הכיר את הנתבע בסביבות שנת 1996 דרך צד שלישי לאחר שפרש מעבודתו בבנק לאומי. לטענתו, ההיכרות נבעה על רקע קשיים כלכליים שהיו לנתבע באותה עת, ומתוך רצון להצטרף לעסקת מקרקעין שכונתה על ידי הצדדים "עסקת בריטלינג". לטענת כהן, הנתבע הציג את עצמו כיזם מצליח בתחומי הנדל"ן שזקוק לסיוע כספי. כהן טען שלבקשת הנתבע הוא העמיד בעצמו, ובאמצעות גורמים מטעמו, הלוואות וערבויות בשווי מאות אלפי דולרים.

לטענת כהן, בשנת 1999 פנה אליו הנתבע וסיפר שהוא מאוים על ידי אדם בשם ריימונד שושנה על רקע חוב שהנתבע חייב לשושנה בסך של 170,000$. לטענת כהן, הנתבע אף אמר לו שבשל החוב האמור הוטמנה מתחת לרכבו פצצה. כהן טען שהנתבע ביקש ממנו הלוואה בסכום האמור, והתחייב להחזיר את ההלוואה מכספים שהוא אמור לקבל מפרויקט בנייה באשדוד בשם "דר אמיד". כהן הסכים לתת את ההלוואה, וביום 20.6.1999 נחתם הסכם בין כהן לבין הנתבע וריימונד שושנה. בהתאם להסכם התחייב כהן לשלם לריימונד שושנה סך של 170,000$. כהן הוסיף כי הואיל ולא היה ברשותו באותה עת כסף נזיל בסכום האמור, פנה לשותפו לעסקים, סטיבן קבלסון, על מנת שילווה לתובעת את הסכום הדרוש לשם פירעון החוב של הנתבע לריימונד שושנה. יוער כי באותה עת היה שמה של התובעת מ.כ.י. יהלומים בע"מ, וכך היא גם מופיעה בהסכמים השונים. באותו יום שבו נחתם ההסכם בין כהן, הנתבע וריימונד שושנה (20.6.1999), נחתם הסכם נוסף בין קבלסון לבין הנתבע, שלפיו הסכים קבלסון להעמיד לזכות התובעת הלוואה על סך של 170,000$ לצורך פירעון החוב של הנתבע לריימונד שושנה. בהסכם זה – שכמו ההסכם הראשון נערך בכתב ידו של כהן – התחייב הנתבע להחזיר את ההלוואה לתובעת בתוך 24 חודשים ממועד ההסכם. כהן טען שעוד באותו יום העביר קבלסון, באמצעות חברה בבעלותו (חברת קי.ג'י.אס אינווסטמנט בע"מ; להלן: קי.ג'י.אס) סך של 700,000 ש"ח לחשבונה של התובעת. כהן טען בתצהירו כי: "באותו מועד או בסמוך לו מסר לי [הנתבע] על פי דרישתי, המחאה פתוחה וחתומה על ידו", היא ההמחאה נושא ההליך הנוכחי (סעיף 17 לתצהיר; ההדגשות במקור). כהן טען כי ההמחאה נמסרה כביטחון להחזר כספי ההלוואה שניתנו לנתבע על ידי התובעת. כהן טען עוד כי ההמחאה הייתה חתומה על ידי הנתבע, אך לא נרשמו בה סכום ומועד פירעון, הואיל והנתבע קיווה שיוכל להחזיר את ההלוואה מתוך רווחי הפרויקט באשדוד; זאת, תוך הסכמה בין הצדדים, כי אם לא יעלה בידי הנתבע להחזיר את ההלוואה יוכל כהן להשלים את כל הפרטים החסרים, בציון המועד העדכני וסכום החוב המשוערך (סעיף 18 לתצהיר). כהן טען כי במהלך הזמן נמסר לו על ידי הנתבע כי הפרויקט באשדוד נקלע לקשיים, והוא לא יוכל להחזיר לתובעת את כספה. כהן הוסיף כי ידע שאין טעם בהפקדת ההמחאה באותה עת כיוון שלא תכובד על ידי הבנק, ועל כן הסכים להמתין עם פירעון החוב עד שהנתבע יוכל להחזיר את ההלוואה.

6. כהן טען בתצהיר כי בשלב מסוים, וכששמע שנפתחו הליכי הוצאה לפועל נגד הנתבע וביתו עומד למכירה, הוא החליט להגיש את השיק לביצוע בהוצאה לפועל. לשם כך ערך עורך דינו באותה עת חישוב של הפרשי הריבית וההצמדה על סכום ההלוואה של 700,000 ש"ח מיום 20.6.1999 ועד ליום 20.1.2005 (מועד הגשת השיק לביצוע). לטענת כהן, הסכום המשוערך שהתקבל היה 953,000 ש"ח, אותו הוא מילא בשיק בכתב ידו והוסיף את התאריך ושמה של התובעת כמוטב. כהן ציין בתצהירו כי אין בידו את התחשיב שנערך על ידי עורך דינו, ואולם תחשיב שבא כוח התובעת ערך כעת העלה שצריך היה להיכתב בשיק סך של 970,000 ש"ח. כהן טען כי לאחר שהשיק הוגש לביצוע (ולאחר מחיקת ההתנגדות של הנתבע) הועבר לתובעת סך של 150,975 ש"ח ביום 13.7.2006 על חשבון החוב שנובע משיק זה. הסכום האמור הועבר על ידי כונס נכסים שמונה לשם מכירת ביתו של הנתבע במסגרת תיק הוצאה לפועל אחר. כהן טען כי טרם העברת הסכום האמור לידי התובעת הגיש כונס הנכסים בקשה לאישור חלוקת התמורה, שהועברה גם לידי הנתבע ובא כוחו אז. מכאן ביקש כהן להסיק כי הנתבע ידע על כך שמשולמת לתובעת תמורה בעד השיק, והוא לא פעל לעצור את העניין. כהן טען עוד כי זמן מסוים לאחר מכן, ובעקבות החובות הרבים שצבר כלפיו הנתבע, לא נותרה לו ברירה אלא להסכים לפנות עם הנתבע להליך בוררות. כהן טען כי בהסכם הבוררות שנחתם בין השניים אישר הנתבע שהוא חייב לתובעת 700,000 ש"ח בגין החזר חוב לריימונד שושנה משנת 1999; ולמעשה, עצם קיומו של החוב הוסכם בין הצדדים במספר הזדמנויות ובמספר הסכמים לאורך השנים.

כהן הכחיש את הטענות לעניין הגניבה של השיק וזיוף החתימה. כהן סמך עמדתו זו גם על חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט שמצאה כי סביר מאוד שהחתימה היא חתימתו של הנתבע וכי לא ניכרים בחתימה סימני זיוף. כהן טען עוד כי יש לדחות גם את הטענות לעניין היעדר הרשאה למילוי הפרטים בשטר. לטענתו, מדובר בפועל בטענה שכרוכה בטענת הגניבה והזיוף, במובן זה שאם השיק נגנב וזויף ברי כי הפרטים מולאו בהיעדר הרשאה וללא תמורה. כהן הוסיף כי הוא קיבל מהנתבע הרשאה למלא את כל הפרטים בשיק בהתאם לסכום המקורי ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

טענות הנתבע

7. טענות הנתבע הועלו לראשונה בתצהיר שהוגש להוצאה לפועל במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר. מדובר בתצהיר קצר המחזיק מעט יותר מעמוד. לעומת זאת, בתצהיר העדות הראשית הרחיב הנתבע עד מאוד את יריעת המחלוקת והתייחס למכלול מערכת היחסים שבין הצדדים. כפי שיובהר בהמשך, ישנו קושי בעובדה שלא נטענו מלוא הטענות בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר, שהוא למעשה כתב ההגנה לאחר שהתקבלה ההתנגדות.

הנתבע העלה שלוש טענות מרכזיות כנגד השיק: השיק נגנב והחתימה על גבי השיק מזויפת (טענות המקימות הגנה מכוח סעיפים 22 ו-23 לפקודת השטרות [נוסח חדש]); היעדר הרשאה למילוי פרטים בשיק (בהתאם לסעיף 64 לפקודת השטרות) וכן היעדר תמורה. לטענת הנתבע, בהתאם לאמור בסעיף 64 לפקודת השטרות, על האוחז בשטר להוכיח שניתנה לו הרשאה למלא את הפרטים בשטר.

8. בתצהיר העדות הראשית הכחיש הנתבע את כל טענותיו של כהן בקשר עם ההלוואה ומתן השיק. לשיטת הנתבע, ביום 20.6.1999 הוא לא קיבל הלוואה מהתובעת ועל כן לא נדרש לפרוע אותה כעבור 24 חודשים. לשיטתו, מטרת העסקה הייתה רכישת זכויותיו של ריימונד שושנה בעסקה באשדוד, במסגרתה גם הגדילו כהן ושותפו קבלסון את חלקם בעסקה אחרת בנס ציונה. הנתבע טען עוד כי בפועל בכל העסקאות שנערכו בין הצדדים דובר היה בהשקעות של התובעת או של קבלסון, אולם אלה סווגו כהלוואות כדי שהשניים יוכלו ליהנות מפטור ממס כאשר יתקבלו רווחי העסקה. הנתבע טען עוד כי מי שזכאי להשבה בעת חלוקת הרווחים היה קבלסון ולא התובעת.

טענה נוספת שהעלה הנתבע היא כי מנגנון הבטוחה היחיד שהצדדים עשו בו שימוש הוא שיעבוד מניות, ולא היה מקובל ביחסים ביניהם שהנתבע ייתן שיק לביטחון. בהקשר זה נטען כי לא ייתכן שהשיק ניתן לכהן במועד החתימה על ההסכם, כיוון שחשבון הבנק נפתח במועד מאוחר יותר; כי שיק הביטחון לא נזכר באף אחד מההסכמים שנחתמו בין הצדדים; וכי כהן מעולם לא דרש את החזר ההלוואות שכביכול נתן, אלא כשראה שהעסקאות מתמשכות ביקש לצאת מהעסקאות תוך החזר השקעותיו ותשלום שכר ראוי עבור עבודתו – כפי שנכתב גם בהסכם הבוררות. הנתבע הוסיף בהקשר זה כי רק במקרה אחד העביר לכהן שיק ביטחון, וזאת כיוון שטרם גובשה עסקה שניתן היה לשעבד במסגרתה מניות. במקרה האמור, נטען, נכתב במפורש על גבי השיק שמדובר בשיק לביטחון, וגם בהסכם שמכוחו ניתן השיק נכתב שיועבר שיק לביטחון. הנתבע טען שאלה מלמדים על כך שלא הגיוני שבמערך היחסים בין הצדדים יינתן לתובעת שיק. לשיטתו, כל ההתקשרויות בין הצדדים היו מסוג של השקעה ולא הלוואה, וטען כי אילו הייתה הלוואה קודמת, הצדדים לא היו מוסיפים להתקשר בעסקאות נוספות.

9. לחלופין טען הנתבע כי אף אם יימצא כי החתימה על השיק היא חתימתו, עדיין מוטל על התובעת הנטל להוכיח שהיא השלימה את הפרטים המהותיים בשיק בהרשאה. לטענת הנתבע, הוא עצמו לא נתן לכהן רשות למלא בשיק את הפרטים האמורים. ביחס לתאריך השיק נטען כי לא ניתנה לכהן הרשאה למלא תאריך פירעון הקודם ליום 31.12.2008. מלבד זאת, נטען כי כהן עצמו טוען שהרשות הייתה, לכל היותר, לרשום את יום הפירעון של ההלוואה, היינו 24 חודשים לאחר מתן ההלוואה (ביום 19.6.2001). ביחס לסכום השיק נטען כי כהן אינו מציג מסמך הרשאה למילוי סכום הכולל הפרשי הצמדה וריבית. כך, נטען כי בסעיף 4 להסכם מיום 20.6.1999 הוסכם כי הסכום שיוחזר הוא בצירוף ריבית בלבד בשיעור זהה למה שקבלסון חייב וגבה מהתובעת. משכך, נטען כי לכהן לא הייתה רשות למלא סכום הכולל הפרשי הצמדה, ולא הייתה הסמכה למלא סכום הכולל שיעור של ריבית שונה מהריבית שהתובעת חויבה ונשאה בה, ושאותו היא לא הציגה. הנתבע טען עוד כי בהתאם להסכם נוסף שנחתם בין הצדדים ביום 11.6.2003, נקבע כי הסכום של 700,000 ש"ח יישא היתר עסקה כמקובל וכמשולם על ידי הבנק. כלומר, לטענת הנתבע, הריבית היא ריבית שבנק משלם בגין פיקדון בסכום של 700,000 ש"ח.

טענה נוספת שהעלה הנתבע היא כי השיק בטל על רקע הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993. בעניין זה נטען כי אין הסכם בכתב בין הצדדים המפרט את סכום הריבית ועל כן, אין תחולה לשיק. אציין כבר עתה כי טענה זו נזנחה בסיכומים, ולא הובאו ראיות כלשהן לתמוך בה. ממילא, מהווה טענה זו הרחבת חזית. משכך, לא ראיתי לנכון לדון בטענה זו כלל.

10. זה המקום לציין כי לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבע הגישה התובעת בקשה לפסול סעיפים רבים מהתצהיר בעילה של הרחבת חזית אסורה. לטענת התובעת, מדובר בעניינים שמהווים שינוי חזית ושלא ניתנה לגביהם רשות להתגונן. עניין זה יידון בהמשך.

דיון והכרעה

11. שלוש טענות מצריכות הכרעה בתובענה שלפניי. הראשונה, טענת הנתבע כי השיק שהוגש לביצוע נגנב ממנו וחתימתו על גבי השיק זויפה. טענה זו תיבחן הן על רקע חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט (והטענות שהעלה הנתבע ביחס אליה), הן על רקע טענות הנתבע באשר לטיבם של היחסים העסקיים שבין הצדדים. השנייה, טענה שנטענה באופן חלופי לטענה הראשונה, והיא טענת הנתבע לפיה לא ניתנה הרשאה למילוי הפרטים המהותיים בשיק כפי שמולאו. השלישית, טענת הנתבע לפיה לא ניתנה תמורה בעד השיק. טענות אלה ייבחנו כסדרן כעת.

טענת הגניבה והזיוף

12. הטענה המרכזית שהועלתה על ידי הנתבע, עוד במסגרת תצהיר ההתנגדות לביצוע שטר, הייתה כי כהן גנב את השיק וזייף את חתימתו על השיק. הטענות האחרות בדבר היעדר ההרשאה והתמורה נלוו לטענה מרכזית זו. ביחס לטענת הגניבה והזיוף העלה הנתבע שתי טענות. הראשונה כללה השגות ביחס לחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט. השנייה התייחסה לטיבן של העסקאות בין הצדדים, מהן ניתן ללמוד, לטענת הנתבע, כי לא הגיוני שהנתבע ייתן לתובעת שיק לביטחון. כפי שציינה התובעת, חלק מהטענות מהסוג השני הועלו רק בתצהירי העדות הראשית ולא נטענו במפורש בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר. על הרקע הזה העלתה התובעת גם טענה להרחבת חזית.

13. סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע את העיקרון שלפיו לא ניתן לרכוש זכות בשיק או להיפרע ממנו אם החתימה על גבי השטר מזויפת. זאת, אלא אם כן האדם שכנגדו באים לאכוף את פירעון השטר מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה; או אם מדובר באדם שהשטר הוסב אליו בתום לב ובדרך העסקים הרגילה (סעיף 23(ג) לפקודה). הנטל להוכיח את אמיתות החתימה על גבי השטר מוטל על התובעת (ראו, למשל, ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל, פסקה 6 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל (15.03.2011)). התובעת הסתמכה בעניין זה על עדותו של כהן ועל חוות הדעת של המומחית שמונתה מטעם בית המשפט. אפתח תחילה בבחינת חוות דעת המומחית.

חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט

14. כפי שצוין לעיל, המומחית מטעם בית המשפט מונתה עוד בשלב בקשת הרשות להתגונן, לאחר שאפשרות המינוי של מומחה מטעם בית המשפט הוצעה לצדדים והם הסכימו לה. עיון בהחלטות ובהודעות בעלי הדין בעניין זה מעלה כי הליך מינוי המומחית היה ממושך. ההחלטה הראשונה בעניין זה הייתה ביום 26.1.2015, ובמסגרתה הוצע לצדדים למנות גרפולוג לשם ייעול ההליך (כב' הרשמת הבכירה ב' יהלום). ביום 28.1.2015 נתנה התובעת את הסכמתה להצעה, וביום 5.2.2015 נתן הנתבע את הסכמתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט. ביום 16.3.2015 ניתנה החלטת הרשמת הבכירה במסגרתה הוצע לבעלי הדין להגיש רשימה משותפת של שלושה בעלי מקצוע מביניהם ייבחר המומחה, שאחרת ייבחר מומחה על ידי בית המשפט. ביום 19.3.2015 הודיעה התובעת כי היא מותירה את ההחלטה באשר לזהות המומחה לשיקול דעת בית המשפט, אולם ציינה כי לשיטתה, נוכח מאפייני החתימה, יש למנות מומחה בעל ניסיון בזיהוי כתב יד, חתימות והשוואת מסמכים ובוגר מז"פ מסמכים במטה הארצי של המשטרה. הנתבע לא הגיב להחלטת בית המשפט ואף לא להודעה שהוגשה על ידי התובעת לאחריה. בחלוף כחודש ימים, ביום 17.4.2015, מינתה כב' הרשמת הבכירה את הגב' איה שוחט, כמומחית מטעם בית המשפט. אף אחד מהצדדים לא העלה התנגדות כלשהי למינוי. חוות דעתה של המומחית הוגשה ביום 8.6.2015.

15. בחוות הדעת קבעה המומחית כי ערכה ניתוח של תכונות הכתיבה בחתימה השנויה במחלוקת על גבי השיק ובדוגמאות חתימה של הנתבע והשוותה ביניהן. המומחית ציינה כי מצאה התאמה בתכונות הכתיבה ובהן קו הכתיבה ומהירות הכתב ותזוזה בקו/נקודת שינוי כיוון בחלק העליון של הלולאה העליונה בחתימה. המומחית ציינה בקשר לעניין זה כי "זוהי תכונת כתיבה ייחודית ולא מודעת של הכותב, המופיעה בחלק גדול של הדוגמאות בווריאציות שונות". עוד מצאה המומחית התאמה ביחס לשינויים בלחץ הכתיבה, הבאים לידי ביטוי בעובי הקווים ובצבע הדיו (באופן המהווה אף הוא תכונת כתיבה ייחודית ולא מודעת של הכותב); התאמה במהלך הקו, כיוון הכתיבה ומבנה התנועות בחתימה; מיקום החתימה ופרישתה בשטח; במיקום הקו המסיים ביחס לאורך החתימה כולה ובעובי הקו בתחילת הכתיבה ובסיום הכתיבה. המומחית ציינה עוד כי לא מצאה בחתימה השנויה במחלוקת ניגודים בתכונות כתיבה או סימנים היכולים להצביע על אפשרות של זיוף. על יסוד כל אלה קבעה המומחית כי מסקנתה היא כי: "סביר מאוד שהחתימה א' השנויה במחלוקת נכתבה על ידי [הנתבע]. הסיבה לסיוג המסקנה ואי קביעתה בדרגת וודאות מוחלטת היא עובדת היות החתימה השנויה במחלוקת ודוגמאות החתימה להשוואה חתימות קצרות, ללא אותיות, אשר כמות תכונות הכתיבה שבהן איננה רבה".

16. כפי שצוין לעיל, סמוך לאחר שהוגשה חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט הגיש הנתבע בקשה לפסילת חוות הדעת, הואיל ונודע לו כי ישנה היכרות בין המומחית מטעם בית המשפט לבין המומחית מטעם התובעים, הגב' אורית ינאי – שחוות דעתה הוגשה על ידי התובעים ביום 4.1.2015. לתמיכה בטענה זו צירף הנתבע העתק של תכתובת דואר אלקטרוני שבה פנה אל המומחית מטעם בית המשפט והיא אישרה כי אורית ינאי עבדה איתה במעבדת מסמכים במז"פ וההיכרות ביניהן רבת שנים. חרף האמור, הרשמת הבכירה לא פסלה את חוות הדעת בהחלטה ליתן רשות להתגונן ואף הסתמכה עליה. למסקנה דומה הגיע גם בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת הרשמת הבכירה (רע"א 42996-09-15, החלטה מיום 13.1.2016, כב' השופטת ת' בזק-רפפורט). בית המשפט המחוזי קבע כי הנתבע אינו יכול לחזור בו מהסכמתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט מספר ימים לאחר שהוגשה חוות הדעת. בהחלטה נקבע כי אין די בנתון הסתמי בדבר ההיכרות המוקדמת בין המומחית מטעם בית המשפט לבין המומחית מטעם התובעים כדי להצדיק פסילת מומחה ובהיעדר חשש ממשי לפגיעה בזכויות צד להליך. בית המשפט קבע כי ההיכרות הנטענת אינה מקימה חשש כזה, בהתחשב בעובדה שמז"פ משטרת ישראל הוא מקום העבודה שבו הועסקו רוב המומחים לכתבי יד בישראל. עוד ציין בית המשפט את העובדה שקודם למינוי המומחה הודיע בא כוח התובעת את עמדתו לבית המשפט בדבר הצורך במינוי מומחה בוגר מז"פ – הודעה שלא באה עליה כל תגובה והתייחסות מטעם הנתבע, לא במועד זה ואף לא לאחר מינויה של המומחית. כמו כן התייחס בית המשפט לעובדה שהנתבע לא ביקש לחקור את המומחית במועד הדיון בהתנגדות לביצוע שטר, לא באשר לחוות הדעת לגופה ולא באשר להיכרותה עם המומחית מטעם התובעים. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי לא הונח בסיס לפסילת חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט.

17. כאמור, הנתבע שב והעלה טענה זו גם לאחר מתן הרשות להתגונן והעברת ההליך לפניי. אמנם, טענת הנתבע בשלב זה של ההליכים לא הייתה לפסילת חוות הדעת, כי אם לאפשר לו להגיש חוות דעת מטעמו. כפי שנזכר בראשית הדברים, בהחלטה מיום 28.12.2016 נקבע כי משמעות הבקשה היא סטייה מההסדר לו הסכימו הצדדים במסגרת מינוי מומחה מטעם בית המשפט, כאמור בתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. משלא נמצאה עילה לפסול את חוות הדעת בהחלטת הרשמת הבכירה ובהחלטת כב' השופטת בזק-רפפורט, נקבע בהחלטה כי הנתבע יוכל לחקור את המומחית על חוות דעתה, ובמידת הצורך, להגיש בקשות מתאימות בעניין זה. ואכן, המומחית נחקרה על חוות דעתה בבית המשפט ולאחר חקירתה הנתבע חזר על טענותיו באשר לחוות הדעת לגופה ולמומחית מטעם בית המשפט וביקש לקבוע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שמדובר בחתימתו של הנתבע.

18. בחקירה הנגדית נשאלה המומחית תחילה על היכרותה עם הגב' ינאי (שנוכח ההסדר הדיוני בין הצדדים וההסכמה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, חוות דעתה לא הייתה חלק מחומר הראיות). המומחית אישרה שהיא מכירה את אורית ינאי מאז שינאי החלה לעבוד במעבדת המסמכים של משטרת ישראל, שם עבדה גם המומחית מטעם בית המשפט. היא נשאלה אם הן שומרות על קשר גם היום, והשיבה: "לא הייתי אומרת שאנחנו שומרות על קשר. אני כמעט לא פוגשת אותה. הייתי בהלוויה של אמ[א] שלה לפני שנתיים. לא מדברת איתה בטלפון" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 25-17). עוד עלה מהחקירה הנגדית כי המומחית וינאי הוכשרו שתיהן בהדרכתה של גב' ורדה תמים, וכי שתיהן היו באותו קורס זיהוי נייר. המומחית אף אישרה כי בתקופה מסוימת היו ביניהן יחסים של פקודה ומפקדת (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 14-11). המומחית הוסיפה כי לא שוחחה עם אורית ינאי טרם הכינה את חוות הדעת, וציינה כי אם צד להליך פונה אליה למתן חוות דעת והיא יודעת שקולגה שלה נתנה חוות דעת לצד השני, "אני אומרת שאני סומכת על מקצועיותה של הקולגה ואני לא עושה את הבדיקה" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 15-12). בעניין הנוכחי אישרה המומחית שראתה את חוות הדעת של אורית ינאי, אלא שציינה כי לא זכור לה באיזו נקודת זמן ראתה אותה (שם, בשורה 18). המומחית הוסיפה עוד כי חוות הדעת של ינאי אינה רלוונטית מבחינתה ואין היא מהווה מסמך שקיבלה לצורך הבדיקה. המומחית הוסיפה כי "חוות הדעת שלי עצמאית ואני לא רואה צורך במסגרת המסמכים שקיבלתי לבדיקה לציין את חוות דעתה של ינאי כי זה לא מסמך שקיבלתי לצורך הבדיקה" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 35-28). המומחית פירטה כי היא לא ראתה את המתודולוגיה של ינאי וגם לא את דפי העבודה שלה, אלא כל שהיה לפניה הם מסמכים שנבדקו גם על ידי ינאי והיא ראתה על גביהם את ראשי התיבות שסימנה. "מעבר לזה", ציינה המומחית, "חוות דעתי נעשתה באופן עצמאי לחלוטין ללא קשר לעבודתה של ינאי" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 6-1). המומחית ציינה עוד כי איננה יודעת איזה מסמכים הוצגו בפני ינאי, וכי היא עצמה ערכה הכתבה לנתבע שמטבע הדברים לא הייתה בפני ינאי, כך שלכל היותר הייתה חפיפה חלקית במסמכים ששתיהן נחשפו אליהם (שם, בשורות 13-9). המומחית הוסיפה כי הרבה פעמים היא נחשפת לחוות דעת של אחרים, אולם מבחינתה מדובר בחומר שהוא לא ענייני לצורך חוות הדעת, כיוון שהיא עורכת את הבדיקה בעצמה מרגע שהיא מקבלת את המינוי מבית המשפט (שם, בשורות 21-18).

19. לגופם של דברים, המומחית ביססה את מסקנתה בחוות הדעת והבהירה אותה היטב בחקירתה בבית המשפט. המומחית ציינה כי החתימה על גבי השיק שוטפת ברובה הגדול ותואמת את כיוון החתימה כפי שראתה אותו גם מכיוון החתימה וגם מצפייה בנתבע חותם לפניה. המומחית אישרה מסקנתה זו גם כשנטען לפניה בחקירה הנגדית כי התייעצות עם מומחה אחר הניבה מסקנה הפוכה לגבי כיווני החתימה. המומחית ציינה בתשובתה כי מסקנתה לגבי כיווני החתימה מבוססת על סימנים בקו עצמו ועל צפייה בנתבע חותם; וטענה כי "אם מישהו חושב שהכיוון הוא הפוך אז אני יכולה רק לא להסכים לזה. ראיתי גם את [הנתבע] חותם בפניי וזה היה כיוון הכתיבה של החתימה" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 7-3). המומחית הפנתה בחקירתה לדוגמאות האקראיות של החתימה של הנתבע שמצביעות על כיוון החתימה אותו הגדירה כמהלך של קו יורד שמתחיל בצד ימין ועובר לצד שמאל ואז קו עולה שמתחיל בשמאל ועובר לימין. לטענתה, בחלק מדוגמאות החתימה השינוי בלחץ ובעובי הקו הנובע מהלחץ ניכרים גם לעין בלתי-מקצועית (שם, בשורות 33-19). המומחית ציינה בחקירתה שלא מצאה דוגמת חתימה זהה לזו של השיק (וליתר דיוק, כזו שיש בה צירוף של שלוש לולאות), אך יחד עם זאת, היא ציינה שמצאה מאפיינים דומים רבים (ראו, למשל, בעמ' 20 לפרוטוקול, בשורות 32-26). המומחית אישרה שבחנה את החתימה באמצעי הגדלה וכן במיקרוסקופ, וציינה כי אף שלא מצאה בדוגמאות החתימה חתימה זהה לזו שעל השיק על כל מרכיביה, קיימת תכונה מאוד ייחודית לנתבע שחזרה על עצמה כמעט בכל החתימות שלו ובדוגמאות החתימה. היא הוסיפה כי החתימה זורמת, אין בה הפסקות ואין הרמות של העט (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 35-24). המומחית הבהירה כי לא מצאה לנכון לקבוע דרגת זיהוי ודאי, כיוון שמדובר בחתימה קצרה שאין בה הרבה תכונות כתיבה, אולם רוב תכונות הכתיבה התאימו פחות או יותר, גם אם לא בזהות מוחלטת. המומחית הוסיפה כי "[]מה שהכריע את הכף לגבש מסקנה זה התזוזה של הקו שהיא מאד אופיינית לכותב והיא מאד ייחודית ומהנסיון שלי קשה לי להאמין שזייפן היה רואה את זה ומיישם את זה בזמן זיוף. הסיוג שלי כי אין מספיק תכונות כתיבה להשוואה והיו חסרים לי דברים מתאימים בול. מצאתי וריאציות שיכולות להסביר אבל לא בדיוק" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 13-2). המומחית אישרה עוד כי במקרה זה היא לא ראתה את הסימנים הקלאסיים של זיוף כמו כתיבה איטית, מצוירת, היסוסים, הפסקות, רעד, תיקונים או מקצה שיפורים. על כן, השיבה כי אילו נדרשה לדרג את הסבירות שהחתימה מזויפת הייתה קובעת כי סביר מאוד שהחתימה אינה מזויפת. גם בעניין זה ציינה המומחית כי קביעתה מסויגת ולא ודאית על רקע מיעוט של תכונות כתיבה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 26-16).

20. במכלול הדברים, בשים לב לחוות דעת המומחית ולעדותה בבית המשפט, לא מצאתי שעלה בידי הנתבע להצביע על עילה לפסול את המומחית או את חוות דעתה. זאת, הן ביחס לטענת היכרותה המוקדמת עם המומחית מטעם התובעת הן ביחס לחוות הדעת לגופה. המומחית הבהירה את חוות דעתה בבית המשפט; היא תמכה את תשובותיה בדוגמאות, והסבירה את התייחסותה לווריאציות השונות בחתימה של הנתבע. תשובותיה היו סדורות, עקביות וברורות, ונתנו מענה לכל השאלות שהועלו על ידי הנתבע.

21. במישור ההיכרות של המומחית עם גב' ינאי, לא מצאתי כי יש בכך כדי להוות פגם חמור. כידוע, לא אחת נקבע כי חזקה על מומחה שהתמנה מטעם בית המשפט שיעשה מלאכתו נאמנה, ועל כן, אין מקום לפסילת מומחה מטעם בית המשפט, "אלא אם נתגלו פגמים חמורים אשר יש בהם כדי לגרום לעיוות הדין" (ראו, למשל, רע"א 1770/12 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, פסקה 5 להחלטת כב' השופט נ' סולברג (18.3.2012)). בהחלטה מיום 28.12.2016 נקבע כי על פני הדברים אין אינדיקציה בעניין שלפניי לפגם חמור שיש בו כדי לגרום לעיוות דין או לפגיעה בזכויות הנתבע. מסקנה זו לא השתנתה גם לאחר חקירת המומחית. העובדה שיש היכרות מוקדמת בין שתי המומחיות אינה מובילה, כשלעצמה, למסקנה לפיה חוות הדעת לא הייתה עצמאית או שהייתה להיכרות השפעה על מסקנתה הסופית של המומחית. זאת ועוד; המומחית לא זכרה באיזה שלב נחשפה לחוות הדעת של ינאי, אולם ציינה כי זיהתה את ראשי התיבות של ינאי על גבי חלק ממסמכי המקור שהועברו לבדיקתה. היא ציינה כי בדרך כלל כשצד להליך פונה אליה ומבקש ממנה חוות דעת היא נוטה שלא להסכים כשקולגה שלה ערכה חוות דעת קודמת. לעומת זאת, בעניין הנוכחי, היא מונתה כמינוי מטעם בית המשפט. המומחית ציינה עוד כי היא ערכה את בדיקותיה באופן עצמאי וכי לא הייתה חשופה למתודולוגיה שעמדה ביסוד חוות הדעת של ינאי או לדפי העבודה שלה. המומחית הוסיפה עוד כי לא מדובר בקשר קרוב, וכי השתיים אינן משוחחות בטלפון. מעדותה השתמע שהפעם האחרונה שהשתיים נפגשו הייתה בהלוויית אימה של ינאי, כשנתיים לפני מתן העדות. עדותה של המומחית הייתה אמינה בעניין זה והיא הציגה את התמונה המלאה ביחס להיכרות הקודמת וביחס לחוות הדעת של ינאי.

לזאת יש להוסיף את העובדה שניתנה לנתבע אפשרות להציע שמות של מומחים מוצעים למינוי מטעם בית המשפט, והוא בחר שלא להגיב להחלטה זו של בית המשפט. הנתבע לא הגיב גם לאחר שהתובעת ציינה במפורש כי היא מותירה לשיקול דעת בית המשפט את זהות המומחה שימונה, אך ביקשה שיהא זה מומחה לניתוח כתבי יד שהשתלם במסגרת מעבדת המסמכים של המז"פ. הנתבע לא הסתייג מהאמור, אף שברי שכמעט כל מינוי מומחה בוגר המז"פ עשוי היה להוביל למסקנה לפיה יש היכרות בינו או בינה לבין המומחית מטעם בית המשפט. יתירה מזו, גם לאחר מינויה של המומחית לא התריע הנתבע ולא העלה טענה כלשהי, אלא לאחר שהוגשה חוות הדעת. הנתבע לא טען שלא ניתן היה לברר את קורות חייה של המומחית קודם להגשת חוות הדעת, ועל כן, כל טענותיו בעניין זה – גם אם לגופן לא מצאתי בהן ממש – ניתנות היו לבירור על נקלה קודם למינוי ולכל הפחות, קודם להגשת חוות הדעת על ידה. משלא נעשה כן, העלאת הטענה לאחר שהוגשו מסקנות המומחית מעוררת קושי משמעותי.

22. לגישתי, מסקנה זו נכונה גם ביחס לעובדה שהמומחית נחשפה לחוות הדעת של ינאי, כפי הנראה טרם הגישה את חוות דעתה שלה. התובעת לא הכחישה שהעבירה את חוות הדעת למומחית, יחד עם מסמכים מקוריים הנושאים את חתימת הנתבע. לטענת התובעת, החלטת הרשמת הבכירה שהורתה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לא אסרה על הצדדים להעביר מסמכים, ובכלל זה את חוות הדעת, לידי המומחית (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בהתנגדות לביצוע שטר, במסגרת בש"א 3418-05, בשורות 27-23). אכן, בהחלטת הרשמת הבכירה מיום 17.4.2015 הורה בית המשפט לנתבע להעביר למומחית כל מסמך שיתבקש, ובכלל זאת, להתייצב במשרדיה לצורך חתימה על מסמכים. עוד נקבע בהחלטה כי "הצדדים ישמעו להוראות המומחית ויסייעו לה להגיע להחלטה". לא ניתנו בהחלטה הוראות או הגבלות על העברת חומרים למומחים.

23. המומחית ציינה בחקירתה כי איננה זוכרת את נקודת הזמן שבה ראתה את חוות הדעת של ינאי (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 18). המומחית השיבה מספר פעמים כי לא ראתה בחוות הדעת של ינאי חלק מהמסמכים שעומדים לפניה כשהיא כותבת את חוות הדעת. היא ציינה כי דפי העבודה והמתודולוגיה של ינאי לא עמדו לפניה והיא לא נחשפה אליהם. היא הדגישה כי מסקנתה מבוססת על ניתוח המסמכים שהוצגו לפניה והחתימות שחתם הנתבע בהחתמה שערכה לו. הגם שאין להקל ראש בעובדה שהמומחית נחשפה לחוות דעת של אחד הצדדים, לא מצאתי כי בנסיבות העניין מדובר בפגם היורד לשורש ההליך, באופן המצדיק את פסילת חוות הדעת. ראשית, לא הייתה חוות דעת מטעם הצד שכנגד, ועל כן, אין המדובר במצב שבו המומחית נחשפה לחוות דעת כשיש בנמצא חוות דעת נגדית אליה לא נחשפה (השוו, רע"א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (3.5.2018), שהנתבע הפנה אליו לאחר סיום ההוכחות והסיכומים). באותו עניין התייחס בית המשפט באופן מפורש לכך שהתביעה התבססה על עילה לפי פקודת הנזיקין, שמשמעה כי טרם מינויה של המומחית היו בידי שני הצדדים חוות דעת רפואיות של מומחים מטעמם. בנוסף, ובניגוד למצב העובדתי ביסוד רע"א 1834/18 האמור, לא מדובר במצב שבו המומחית אימצה את חוות הדעת של אחד הצדדים (ראו, בפסקה 3 להחלטה) וגם לא במצב שבו המומחית שינתה את חוות דעתה לאחר שנחשפה לחוות דעת נוספת מטעם אחד הצדדים. ראו בעניין זה, רע"א 3254/18‏ ש.ח.ן. כרמלי עבודות קבלניות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (10.5.2018), שם נקבע כי אמנם כאשר מומחה נחשף לחומר שהיה אסור לו להחשף אליו, מהווה הדבר עילה לפסילת חוות דעתו, אולם, "לא כל חשיפה לחומר שלא היה ראוי להחשף אליו, מובילה באופן אוטומטי לפסילתו של מומחה", ועל בית המשפט לערוך איזון על רקע נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. שנית, ובשונה מהעובדות ביסוד רע"א 1834/18 האמור, המומחית מטעם בית המשפט נחשפה למסקנתה הסופית של ינאי (שהייתה דומה בעיקרה), אך לא לשלבי העבודה שתומכים במסקנה זו. לעניין זה משמעות רבה בשים לב לעובדה שמדובר בניתוח כתבי יד, שבהם חלק משמעותי בחוות הדעת מתייחס למתודולוגיה, לדפי העבודה ולהכתבה שנערכה לנתבע. כל אלה יחד מאפשרים את ניתוח החתימה ואת הערכת מאפייני הכתיבה, ואין חולק כי הם נעשו באופן עצמאי ונפרד על ידי המומחית. שלישית, במהלך חקירתה של המומחית שהה באולם בית המשפט מומחה מטעם הנתבע. למעשה, הצדדים הסכימו להתחיל בחקירתו של כהן עד הגעת המומחה הנתבע, וכשהאחרון הגיע הופסקה עדותו של כהן ונחקרה המומחית מטעם בית המשפט (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6-5). בנסיבות אלה, ככל שביקש הנתבע להקשות על המומחית ולברר איתה עניינים שלשיטתו מעוררים קושי בחוות דעתה, הרי שהמומחה מטעמו נכח בבית המשפט ויכול היה לסייע בהפניית שאלות למומחית. רביעית, וזה העיקר, עדותה של המומחית בבית המשפט הייתה ברורה, עקבית, מהימנה ומקיפה. היא נשאלה שאלות רבות ביחס לחוות הדעת (ובכללן, כאמור, גם שאלות הנובעות מהתייעצות של הנתבע עם מומחים אחרים), ובתשובותיה הגנה על מסקנותיה והפנתה לדוגמאות שתומכות במסקנותיה. המומחית אף ציינה כי יש לנתבע וריאציות חתימה שונות, אך משותפות להן תכונות ייחודיות, בחלקן גם תכונות שאינן מודעות ונעשה בהן שימוש באופן טבעי. המומחית שבה וחזרה בעדותה על כך שהיו לפניה מסמכים שנשאו את חתימת הנתבע ושנעשה בהם שימוש לצורך בחינת החתימה והשוואתה. בעדותה הבהירה המומחית כיצד ניתחה את החתימה וקבעה את כיוון החתימה; הבהירה כיצד ניתן לצפות בנקודות שבהן הופעל לחץ ובנקודות שבהן הקו עבה או דק; עמדה על התכונות הייחודיות של החתימה ולא פחות חשוב מכך, הבהירה שלא מצאה את המאפיינים הקלסיים של זיוף. טענותיה אלה היו בהירות וברורות, והמומחית השיבה בפירוט לכל השאלות שנשאלה.

24. המשמעות הנובעת מכל האמור לעיל היא שיש הצדקה ליתן משקל לחוות הדעת של המומחית, ממנה עולה כי סביר שהחתימה על השיק היא חתימתו של הנתבע. בהקשר זה אוסיף כי אף אם נכונה הייתי ליתן משקל נמוך לחוות הדעת – על רקע העובדה שהמומחית מטעם בית המשפט נחשפה לחוות הדעת של ינאי – עדיין סבורתני כי במכלול הראיות והנסיבות, עלה בידי התובעת להוכיח את האותנטיות של החתימה, ולא עלה בידי הנתבע לסתור זאת. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שעדותו של כהן על כך שקיבל את השיק מהנתבע הייתה מהימנה בעיניי לעומת טענותיו של הנתבע על כך שלא היה היגיון בהעברת השיק (טענות שיידונו בהרחבה להלן), שלגישתי, לא היה בהן כדי לפגום במהימנות טענותיו של כהן.

טענת המניעות

25. התובעת העלתה טענה ולפיה קיימת לנתבע מניעות מהעלאת טענת הזיוף. התובעת הפנתה בהקשר זה לאמור בסיפה של סעיף 23(א) לפקודת השטרות, שם נקבע כי מניעות מהעלאת טענת הזיוף תוביל לכך שניתן יהיה להיפרע משיק, גם אם נטענת לגביו טענת זיוף מאוחרת. לטענת התובעת, העובדה שהנתבע לא העלה את טענת הזיוף במשך שנים רבות לאחר הגשת תצהיר ההתנגדות לביצוע שטר, ובכלל זאת לא הגיש תלונה במשטרה, מובילה למסקנה לפיה הנתבע מנוע מהעלאתה כעת בבית המשפט. התובעת הפנתה לקביעת בית המשפט העליון לפיה "הימנעות מנקיטת צעדים או פעולות, כאשר הדבר היה מחוייב המציאות תוך ידיעת מצב הדברים, עשויה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבר זמן את ההיפך מזה" (ע"א 84/64 בית חנניה בע"מ נ' פרידמן, פ"ד יח(3) 20, 27 (1964)).

26. טענה זו מצביעה על הקושי בהתנהלותו של הנתבע לאורך השנים מאז הועלתה טענת הזיוף לראשונה בשנת 2005. למעשה, מלבד העלאת הטענה בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר, עוד בשנת 2005, הנתבע לא פעל באופן כלשהו לקידום הבירור של הטענה החמורה לפיה השיק נגנב וזויף. בראש ובראשונה, הנתבע לא פנה בתלונה למשטרה על אף שמדובר בשיק בסכום משמעותי. טענתו של הנתבע לפיה לא עשה כן כיוון שהצדדים פנו לבוררות ועל כן הוא לא רצה לפגוע בכהן שעזר לו מאוד בזמנים מסוימים (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 32-29) אינה משכנעת. קשה להניח איך אדם ששותפו לעסקים גנב ממנו שיק, זייף את חתימתו והגיש אותו לביצוע בהוצאה לפועל מבקש לחוס על כבודו, ובה בעת מציין את הטענה בבית המשפט בדיון פומבי. זאת ועוד; גם בהנחה שתתקבל טענת הנתבע לפיה לא רצה להגיש תלונה במשטרה עקב פניית הצדדים לבוררות, כלום לא מצופה שטענתו על גניבת השיק תופיע בהסכם הבוררות? לא זו בלבד שהטענה אינה מופיעה בהסכם, אלא שסכום החוב הנטען, בסך של 700,000 ש"ח, מופיע גם מופיע בהסכם הבוררות. בשים לב לכך שהסכם הבוררות נחתם סמוך יחסית למועד העלאת טענת הזיוף, ספק אם אין בכך משום זניחה של הטענה בזמן אמת (ראו בהקשר זה, יואל זוסמן דיני שטרות 62-61 (מהדורה שישית, 1983)). טענת הנתבע בחקירות הנגדיות לפיה טענת הגניבה הייתה "המהות הויכוח של הבוררות" לא נתמכה בדבר (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 5-1). אם הטענה לא הועלתה בהסכם הבוררות כיצד הפכה למהות הוויכוח בבוררות? ואם נזכרה טענה זו בעל פה בדיונים עם הבורר, לכל הפחות היה על הנתבע לזמן את הבורר (שהיה בעבר עורך דינו) למתן עדות. מסקנה זו מתחזקת גם על רקע העובדה שלאחר מחיקת ההתנגדות בוצעו פעולות בתיק ההוצאה לפועל ובעיקרן קבלת התשלום בסך של 150,975 ש"ח ביום 13.7.2006 מכונס הנכסים שמונה לשם מכירת ביתו של הנתבע (במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח לנתבע ולרעייתו אז). כהן טען כי טרם העברת הסכום האמור לידי התובעת הגיש כונס הנכסים בקשה לאישור חלוקת התמורה, שהועברה גם לידי הנתבע ובא כוחו אז. לא זו בלבד שטענה זו לא נסתרה, אלא שלמעשה, העובדה שהועבר לתובעת תשלום על חשבון השיק הנוכחי במסגרת הליכי הכינוס נזכרת במפורש בהסכם הבוררות. חרף האמור, באף לא אחד מהמסמכים האמורים לא נזכר דבר, ולא נקבע דבר, ביחס לטענות לכאורה של גניבה. הדבר מקים קושי משמעותי לנתבע, בלשון המעטה.

27. יחד עם זאת, לא מצאתי כי התנהלות זו עולה כדי מניעות והשתק. לצד הקושי בכך שטענת הזיוף לא נבחנה בזמן אמת עומדת גם העובדה שהתובעת בחרה להסכים להליך בוררות (גם אם כהן טען שהדבר נעשה מחוסר ברירה), ואף היא נמנעה מביצוע פעולות בתיק ההוצאה לפועל. נוסף על האמור, נערכו בין הצדדים עסקאות נוספות לאחר שהועלתה טענת הזיוף, ועל כן, לכל הפחות בפרק הזמן שבו התנהלה בין הצדדים בוררות, דומה כי הצדדים התמקדו בהליך הבוררות ולא בטענות שהועלו בהליכים אחרים. משכך, מצאתי קושי משמעותי בהתנהלות הנתבע, אף לא כזה העולה כדי מניעות. יחד עם זאת, ברי שיש בהתנהלות הנתבע כדי להקרין על הטענות האחרות שהעלה, כפי שיובהר כעת.

טענת הנתבע ביחס להיסטוריה העסקית בין הצדדים

28. הנתבע העלה, לראשונה בתצהיר העדות הראשית, טענה נוספת ולפיה ניתוח היסטוריית ההסכמים בין הצדדים מלמדת על כך שהם לא נהגו לעשות שימוש בשיק ביטחון לשם הבטחת הכספים שהועברו מהתובעת לנתבע, אלא נקטו בשיטה של שיעבוד מניות. משכך, נטען כי על רקע הנוהג בין הצדדים, אין היגיון בכך שהנתבע יעביר שיק ביטחון לתובעת. הנתבע הוסיף עוד כי אין לשיק נושא ההליך הנוכחי זכר בכל ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ועל כן, מתחייבת המסקנה לפיה כהן גנב את השיק. הנתבע טען עוד כי ההסכם מיום 20.6.1999 – במסגרתו הועבר לנתבע סך של 170,000$ (הם 700,000 ש"ח) – כלל לא היווה הסכם הלוואה, ולכן הוא לא נדרש לפרוע את ההלוואה הנטענת כעבור 24 חודשים; וכי מי שזכאי להשבה בעת חלוקת הרווחים היה קבלסון ולא התובעת, ולכן אין הצדקה ליתן את השיק לתובעת. הנתבע הוסיף (גם במסגרת בקשה נפרדת לדחייה על הסף שהגיש), כי לא ייתכן שהשיק הועבר לכהן במועד החתימה על ההסכם מיום 20.6.1999 – כפי שטען כהן תחילה בתצהיר שהוגש שתגובה לבקשת הנתבע לביטול מחיקת ההתנגדות – וזאת כיוון שבאותו יום טרם נפתח חשבון הבנק ממנו נמשך השיק. גם עניין זה מלמד, לפי הטענה, על כך שלא הועבר שיק בהסכמה אלא הוא נגנב מהנתבע על ידי כהן. לבסוף העלה הנתבע בתצהירו טענות כלליות נוספות שמהן ניתן ללמוד על כך שלא הגיוני שייתן שיק לתובעת. כך, הנתבע התייחס להליך שמתנהל בין הצדדים וצד נוסף בבית המשפט המחוזי בירושלים ביחס לעסקת מקרקעין בטלביה. הנתבע טען כי כהן, קבלסון ואדם נוסף השקיעו כספים בחברת בריטלינג (שבבעלותה קרקע בטלביה). לפי הטענה, הנתבע הסכים שלטובת הבטחת השבת הכספים שהם השקיעו בחברה, ישעבד חלק מהמניות שלו לטובת השלושה. הנתבע טען כי גרסת כהן בתביעה היא כי הוא שיעבד את המניות לטובת התובעת וקבלסון לרבות כנגד חובות עתידיים. הנתבע טען כי אם השיעבוד שנוצר בשנת 1997 מבטיח חובות עתידיים לתובעת, אין היגיון בטענה שבשנת 1999 יימסר לו שיק להחזר הלוואה. זאת, בין היתר, בשים לב לטענת הנתבע לפיה שווי המקרקעין בטלביה מוערך בכ-20,000,000 ש"ח. טענה נוספת התייחסה לעסקאות נס ציונה ואשדוד. הנתבע טען כי בפועל, הסך של 170,000$ ניתן בנוסף לסכום קודם של 185,000$ וזאת כדי שהתובעת וקבלסון ירכשו את חלקיו של ריימונד שושנה בשותפויות עם הנתבע וחברות מטעמו. לטענת הנתבע, הדרך להבטיח שלא יחולקו רווחים טרם קבלסון מקבל את השקעתו הייתה שיעבוד מניות. מאחר שזו לא הייתה עסקת הלוואה, קיבל קבלסון מחצית מהמניות של חברה אחרת (דר אמיד) וכן גידול בחלקו בעסקת נס ציונה.

29. לשיטתי, לא היה בטענות אלה של הנתבע כדי להטות את הכף ולהוכיח שהשיק נגנב על ידי כהן. אציין תחילה כי מרבית הטענות בהקשר זה – אם לא כולן – הועלו במסגרת תצהיר העדות הראשית. הן לא נזכרו בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר, שהתמקד בטענת הגניבה. קשה היה שלא לקבל את הרושם שמדובר בטענות שעיקרן בחינה מדוקדקת בדיעבד של מכלול ההסכמים בין הצדדים וניסיון להסיק מסקנות כאלה ואחרות מהסכמים אלה. מצופה היה מהנתבע לטעון את הטענות האמורות מיד כשהשיק הוגש לביצוע. העובדה שטענות אלה לא הועלו בהזדמנות הראשונה, כשהצדדים עודם מקושרים בעסקאות כאלה ואחרות, היא בעייתית, וספק בעיניי אם אין היא מהווה הרחבת חזית (והדברים יפים גם לטענות לעניין היעדר ההרשאה שיידונו בהמשך). בנסיבות אלה, אף שגרסת התובעת לא הייתה נקייה מקשיים, היא הייתה מהימנה ומסתברת יותר מהגרסה שהוצגה על ידי הנתבע. על כן, וגם על רקע נטלי ההוכחה, סבורתני כי עלה בידי התובעת להצביע על כך שאין המדובר בשיק שנגנב על ידי כהן. מספר נימוקים תומכים במסקנה זו והם יפורטו כעת.

30. ראשית, בחינת מכלול הראיות שהוצגו וחקירות הצדדים לפניי מעלה כי למרות שהצדדים התקשרו במספר עסקאות שכללו השקעת כספים בסכומים לא מבוטלים, על פי רוב ההתקשרויות ביניהם נוסחו בפשטות, בהסכמים שנכתבו בכתב יד וללא ליווי משפטי. ספק בעיניי אם ניתן לשרטט קווים ברורים להגדרת מערך היחסים שבין הצדדים או אם ניתן לחלץ ממכלול העסקאות ביניהם מנגנון התקשרות קבוע. די בכך שהעסקאות הוגדרו כהלוואות במספר הסכמים ובכך שלפחות פעם אחת ניתן שיק לביטחון (משוך מחשבונה של רעייתו של הנתבע) כדי להפריך את טענת הנתבע לפיה היה כביכול מנגנון התקשרות אחד או כי לא היה מקובל לעשות שימוש בשיק ביטחון. גם אם אקבל את טענת הנתבע לפיה השיק ניתן בשל העובדה שבאותו שלב העסקה טרם יצאה אל הפועל ולא ניתן היה לשעבד מניות, באותה מידה יש לקבל את טענת כהן לפיה גם העסקה ביסוד השיק הנוכחי הייתה חריגה, בשל העובדה שנדרשו לפרוע חוב קודם לשושנה.

31. שנית, הנתבע טען שההסכם משנת 1999 אינו משקף הלוואה אלא השקעה. לטענתו, כלל לא הייתה עסקת יסוד של הלוואה כדי להשיב חוב לריימונד שושנה, אלא כהן וקבלסון רכשו את זכויותיו של ריימונד שושנה בעסקה באשדוד על מנת להגדיל את חלקם בעסקה אחרת בנס ציונה. למעשה, הנתבע טען כי מעולם לא קיבל מהתובעת או מקבלסון הלוואה. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע אם הוא עומד על טענתו לפיה לא קיבל מעולם הלוואות מהתובעת או מכהן או קבלסון, והשיב: "כן. אמרתי זה לא הלוואות, אלא השקעות. הוא ביקש לכתוב את זה כהלוואה מבחינת מס" (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 26-23). עמדה דומה נקט הנתבע גם בחקירתו במסגרת בקשת הרשות להתגונן, שם העיד כי אף פעם לא קיבל הלוואות מהתובעת או מקבלסון או מקי.ג'י.אס (עמ' 6 לפרוטוקול בבש"א 3418-05, שורות 14-7). בהמשך החקירה הנגדית בדיון ההוכחות הופנה הנתבע לתצהיר שהגיש בתביעה המתנהלת בין הצדדים בבית המשפט המחוזי, שם ציין כי בתוך 19 חודשים תוחזר ההלוואה שכהן וצד שלישי נותנים לו ונשאל אם בשלב הראשון כן קיבל הלוואה, ותשובתו הייתה כי בעסקה בטלביה זה היה בשלב הראשון, ובהמשך אישר ש- "יכול להיות" שבשלב הראשון קיבל הלוואה. הנתבע שב ונשאל אם בשלב כלשהו קיבל הלוואות, והשיב: "היה במסגרת ההלוואה" (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 36-27; עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 2-1). בהמשך החקירה טען הנתבע כי לאחר שנה כהן והצד השלישי החליטו שרוצים לקנות מניות ו"ההלוואה עברה מן העולם זה עבר לקניה", וטען כי תשובתו לפיה מעולם לא קיבל הלוואה התייחסה "למצב הסופי" (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 22-13). תשובה זו מוקשית. יש בה כדי להעיד על כך שעמדתו של הנתבע לפיה מעולם לא ניתנה לו הלוואה אינה מדויקת. הנתבע אישר שלכל הפחות בשלב הראשון היו בין הצדדים עסקה או עסקאות שכללו הלוואה, ואפשר שלפי גישתו בשלב מאוחר יותר ההלוואות הומרו להשקעות בפרויקטים השונים. תמיכה לכך נמצאת גם בתצהיר שהגיש הנתבע בתביעה אחרת המתנהלת בין הצדדים (ת"א 20373-07-12), שמכותרתו עולה כי הוא ניתן לצורך פירוט טענת קיזוז שהנתבע העלה בהליך שם. התצהיר הוגש בדיון ההוכחות וסומן ת/10. בסעיף 9 לתצהיר כתב הנתבע כך: "במשך אותה תקופה היו ויכוחים רבים בין כל בעלי המניות, עד שיום אחד, כהן קרא לי ואמר כי הם אינם מעוניינים להישאר במתכונת של הלוואה" (וראו, בהמשך התצהיר, שם הצהיר הנתבע כי "[]המתנו להתקדמות הפרוייקט והמתנו לקבלת הרווחים מהפרוייקט. לאחר מכן היה בכוונתנו לבצע חשבון סופי של התמורה המגיעה לכל צד בגין המניות וההלוואות"). מדברים אלה עולה בבירור שהנתבע הכיר בכך שלמצער חלק מהעסקאות בין הצדדים כללו גם הלוואות שניתנו לו (ולוּ בשלב ראשון), ומשכך, עמדתו לפיה ההתקשרות בין הצדדים לא כללה הלוואה מעולם אינה עקבית, לא מתיישבת עם דבריו שלו עצמו, ומעוררת קושי להסתמך על גרסתו באשר לטיבן של העסקאות בין הצדדים.

מעבר לזאת, ההגדרה של סכום הכסף שהועבר לטובת החוב לריימונד שושנה כהלוואה לא נזכר רק במסגרת ההסכם משנת 1999, אלא במספר מסמכים נוספים שנחתמו בין הצדדים. כך, בהסכם מיום 11.6.2003 (שהצדדים כינו "הסכם האישור") אישר הנתבע קבלת הלוואות שונות, ובהן "סך של 700,000 ש"ח שנמסרו לריימונד שושנה". בדומה, בהסכם הבוררות קבעו הצדדים רשימה של חובות מוסכמים (פרט לאחד). כפי שצוין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר, "עולה ממכלול הנסיבות, ועל כך אין חולק, כי מדובר בחובות של [הנתבע] כלפי [כהן] " (ה"פ 52405-01-11 כהן נ' אלמוג, בפסקה 8.ב לפסק דינו של כב' השופט ב' גרינברגר (7.12.2011)). ברשימת החובות נכתב כדלקמן:

"350,000$ באר שבע (אלמוג חולק בכפוף לבוררות סומך)

50,000$ ערבות מיחזור אשפה יש תביעה והיא תמחק בהסכמה

700,000 ש"ח החזר חוב לרימונד 1999

37,5000$ בריטלינג הלוואה לדוד 1997

השקעה בברטלינג 1,777,000 ש"ח בהתאם לספרים, חלקו של מיכאל וקבלסון בלבד.

10,5000 לעיריה.

15,000$ מומי.

נס ציונה הושקע 1,191,000 שקל 1998

חוב של איציק כהן הלוואה 10,000$ הלוואה כנגד שיקים" (ההדגשה הוּספה)

עיון ברשימה מעלה שהצדדים עשו שימוש נפרד במילים "הלוואה" ו-"השקעה", באופן המלמד על כך שהם הבחינו ביניהן. בשים לב לעובדה שמדובר בהסכם שנועד לסיים את ההתקשרות בין הצדדים ולפתור את המחלוקות ביניהם, יש להניח שהשימוש במונחים משקף את המחלוקות האמיתיות ביניהם. במסמך זה, שנכתב בשנת 2006 – כלומר, לאחר שהשיק הוגש לביצוע והוגשה ההתנגדות לביצוע שטר – לא נטען כי מדובר בהשקעה ולא בהלוואה.

גם בהסכם משנת 1999 – המתייחס להלוואה על יסודה נטען שניתן השיק הנוכחי – נכתבה במפורש התחייבותו של הנתבע להחזיר את החוב לתובעת כולל קרן וריבית כאשר המניות ישמשו כביטחון "עד לפרעונה הסופי והמוחלט של ההלואה מאמצעיו החופשיים של [הנתבע]" (סעיף 4 להסכם מיום 20.6.1999 בין הנתבע לקבלסון או קי.ג'י.אס). עוד נכתב בהסכם כי הנתבע מאשר שהוא מבקש הלוואה בסך 170,000$ להחזר חוב אישי לצד ג' ובכך מוותר צד ג' על כל זכויותיו. אילו דובר על השקעה, מדוע יש לפרוע אותה ומדוע יש לשעבד את המניות ולא להעבירן? ובפרט, אילו דובר על השקעה, מדוע התחייב הנתבע להשיב את ההלוואה מאמצעיו החופשיים? גם העובדה שנכתב כי ההלוואה נדרשת לשם פירעון חוב אישי מהווה אינדיקציה למהותה של העסקה. בסעיף 5 לאותו הסכם נקבע מנגנון לחלוקת תשלומים בחברת דר אמיד (שמניותיה הועברו לתובעת) ובסעיף 6 נקבע כי "בהעדר הכנסות ל[תובעת] מדר אמיד מתחייב מר אלמוג להחזיר את מלא החוב קרן ורבית שקיבל כהלוואה". הוראה זו תומכת בטענתו של כהן לפיה הייתה התחייבות אישית של הנתבע להשיב את ההלוואה.

32. לא נעלמה מעיניי העובדה שיש בהסכמים שנחתמו בין הצדדים גם אינדיקציה לכך שנמסרו מניות לשיעבוד (שאפשר שהן היוו הבטוחה), באופן שעשוי לתמוך בטענת הנתבע לפיה מדובר בהשקעה במסגרתה בוצע התשלום כנגד מניות או הגדלת אחוזי האחזקה בעסקאות שונות. כך, למשל, בהסכם מיום 20.6.199 בין הנתבע וקבלסון או קי.ג'י.אס נכתב כי: "הואיל ו[התובעת] מקבלת הלוואה מהנתבע בסך של 170,000$ כנגד שיעבוד המניות והזכויות של חברת דר אמיד בהם הם מחזיקה ובכלל זה מניותיו וזכויותיו של [הנתבע] על אף היותם בנאמנות". בדומה, בסעיף 4 לאותו הסכם נקבע כי "[הנתבע] מתחייב להחזיר את החוב ל[תובעת] כולל קרן ורבית בסכומים זהים בהם מחוייבת ע"י המלווה קבלסון ו/או ק/ומניותיו ישמשו כבטחון עד לפרעונה הסופי והמוחלט של ההלואה מאמצעיו החופשיים של [הנתבע]". אלא שגם ניסוחים אלה מעוררים קושי ולא מבהירים את מהות העסקה. זאת, כיוון שמצד אחד ישנה אינדיקציה להעברת מניות בשיעבוד כבטוחה, ומצד שני, ישנה התחייבות של הנתבע לפרוע את ההלוואה מאמצעיו החופשיים. כהן ציין בעדותו – שהייתה, כאמור, מהימנה בעיניי – כי הצורך בשיק הביטחון התעורר לאחר שהוא ביקש לצאת מהעסקה באשדוד כשהבין שיש בעסקה שותפים נוספים "שאי אפשר לשלוט בהם". לטענתו, בשל כך אמר לנתבע שהוא לא רוצה את המניות, אלא רוצה כסף (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 30-17; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 14-6). לטענת כהן, בשלב הזה קיבל מהנתבע את שיק הביטחון והוסכם בין הצדדים כי ייעשה בו שימוש ככל שהנתבע לא ישיב לכהן את הכספים האמורים. בנסיבות אלה, אף אם אניח כי המנגנון המקורי להבטחת הכספים היה של שיעבוד מניות, טענתו של כהן היא שהיו התפתחויות מאוחרות לחתימת ההסכם שהובילו לכך שהשיק הועבר אליו. בכלל זאת, כהן העיד עוד כי בפועל העביר לנתבע כספים רבים גם למימון מחייתו, ולא רק בהקשר העסקי ביניהם (ראו, עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 20-17). הוא העיד כי נוכח מצבו הכלכלי של הנתבע: "אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט והוא אמר שהוא נותן לי שיק בטחון" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 12-10). בנסיבות אלה, לכל הפחות ניתן לקבוע שלא הובהרה התמונה עד תום, גם בשים לב להתפתחויות מאוחרות לחתימה על ההסכמים השונים; ועל כן, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי לא הייתה הלוואה וכי המניות בלבד שימשו כבטוחה.

33. שלישית, בחקירתו בדיון בהתנגדות לביצוע שטר העיד הנתבע שמעולם לא מסר שיקים לכהן וכי הצדדים לא נהגו להשתמש בשיקים כלל (עמ' 7 לפרוטוקול בבש"א 3418-05, שורות 17-16). הנתבע אישר דברים אלה גם בדיון ההוכחות והוסיף כי כהן מעולם לא קיבל ממנו שיק לשום עסקה, למעט השיק של רעייתו (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 25-23). טענה זו התבררה כלא נכונה. בחקירה הנגדית הוצג לנתבע שיק על סך 21,000 ש"ח שנרשם לטובת כהן. הנתבע אישר את חתימתו על השיק, אך טען שהשיק אינו זכור לו (שם, בשורות 33-30). עצם העובדה שהופרכה טענתו הנחרצת של הנתבע לפיה הצדדים מעולם לא עשו שימוש בשיקים מקשה מאוד לסמוך על עדותו, ומקרינה על יכולתו לתאר במדויק את מסגרת היחסים שבין הצדדים. לעניין זה התלווה גם עניין שיק הביטחון המשוך מחשבונה של רעייתו, אשר הנתבע מסר לכהן במסגרת אחת מהעסקאות בין הצדדים. לאחר שהשיק הוגש לביצוע הגישה רעייתו של הנתבע התנגדות ובה ציינה כי חתימתה על השיק זויפה. בין הצדדים לפניי לא הייתה מחלוקת כי הנתבע חתם על השיק, אולם הוא טען כי הדבר נעשה בהרשאת רעייתו (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 36-34; עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 12-1; וראו גם, עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 32-19). בפועל, בהליך שנוהל בין הצדדים ביחס לשיק זה, טענת רעייתו של הנתבע כי השיק זויף אושרה בבדיקת מומחה מטעם בית המשפט, ובעקבות זאת התביעה נמחקה (ותביעה חדשה הוגשה על בסיס עסקת היסוד). הנתבע לא הבהיר אם בהליך שנוהל אז ציין שקיבל את הרשאת רעייתו לחתימה על השיק, ולמעשה, בעדותו לפניי אף טען כי "לא זכור לי שאשתי טענה שהחתימה שלה זויפה" (עמ' 37 לפרוטוקול, שורה 8). התנהלות זו מוקשית כשלעצמה, ואף היא תורמת לקשיים האחרים שהתגלו בעדותו של הנתבע.

34. במכלול הנסיבות האמורות, סבורתני כי לא עלה בידי הנתבע לבסס את הטענה לפיה התנהלות הצדדים והמסמכים שחתמו תומכים במסקנה לפיה לא הגיוני שהנתבע יעביר לכהן שיק ביטחון. בהקשר זה לא מצאתי כי יש בשתי טענות נוספות שהועלו כדי לשנות מן המסקנה האמורה. הטענה הראשונה התייחסה לעובדה ששיק הביטחון לא נזכר באף אחד מן ההסכמים שנחתמו בין הצדדים. הנתבע טען שהעניין מעורר קושי, במיוחד בשים לב לעובדה שביום 11.6.2003 נחתמו שני הסכמים, שבאחד מהם נזכר במפורש שיק ביטחון (הוא השיק שנמשך מחשבונה של רעייתו של הנתבע). אכן, ביום 11.6.2003 נחתמו שני הסכמים בין הצדדים, שאחד מהם התייחס לעסקה נפרדת במסגרתה ניתן שיק ביטחון, ואילו בהסכם השני, שבמסגרתו אישר הנתבע קבלת הלוואות בסכומים שונים, שיק הביטחון לא נזכר (אולם נזכר סך של 700,000 ש"ח שנמסר לריימונד שושנה). כהן נשאל על כך בחקירתו הנגדית והוא לא ידע להסביר את העניין. הוא השיב כי הוא אדם ללא השכלה משפטית וכי אילו היה יודע שהוא צריך להגיע לבית המשפט עם הנתבע, לא היה עושה אף אחד מההסכמים בכתב ידו (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 36-26). גם אם תשובה זו אינה מספקת הסבר מפורט וברור, היא מתיישבת עם התנהלות הצדדים בכללותה. ספק בעיניי אם ניתן ליתן הסבר קוהרנטי לכל אחת ואחת מהפעולות של הצדדים ולכל אחד ואחד מההסכמים ביניהם. כפי שעלה מן העדויות, היו התפתחויות שונות ביחסים ביניהם שלא בהכרח באו לידי ביטוי בהסכמים מאוחרים. על כן, גם אם נכון ליתן משקל מסוים לעובדה שהשיק לא נזכר בהסכמים המאוחרים, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת קבלת עמדת הנתבע.

35. העניין השני התייחס למועד קבלת שיק הביטחון. לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם התובעת, הגיש הנתבע בקשה לדחייה על הסף ובה טען כי בתגובה שהגישה התובעת לבקשה למחיקת ההתנגדות (ובתצהיר של כהן שצורף לתגובה זו) נכתב כי שיק הביטחון התקבל ביום 20.6.1999, במועד החתימה על ההסכם בין הצדדים. בבקשה נטען כי חשבון הבנק ממנו נמשך השיק נפתח רק ביום 29.11.1999, כחצי שנה מאוחר יותר, ועל כן, ביום 20.6.1999 לא ניתן היה למסור את ההמחאה כיוון שהחשבון טרם נפתח. משכך טען הנתבע כי עניין זה תומך בטענתו לפיה השיק נגנב ממנו. בתגובה טענה התובעת כי הדברים נרשמו בטעות על ידי עורכת הדין שהכינה את התגובה, ולראיה, בתצהיר העדות הראשית שהוגש בהליך הנוכחי, עוד לפני שהוגשה הבקשה לדחייה על הסף, כתב כהן במפורש כי ההמחאה נמסרה לו במועד החתימה על ההסכם "או בסמוך לו" (סעיף 17 לתצהיר העדות הראשית). התובעת טענה כי לכל היותר אפשר שכהן טעה באשר למועד המדויק שבו קיבל את ההמחאה, אך אין להסיק מכך שההמחאה נגנבה.

36. לא מצאתי שיש ליתן לטענה זו משקל משמעותי. אמנם, כהן ציין בתצהיר שהוגש במסגרת הבקשה לביטול מחיקת ההתנגדות כי קיבל את השיק במועד החתימה על ההסכם – טענה שהתבררה כבלתי אפשרית, בשים לב לכך שחשבון הבנק נפתח לאחר מכן – אולם בתצהיר העדות הראשית הוא ציין במפורש כי קיבל את השיק במועד החתימה או בסמוך לו. החשוב לענייננו הוא שתצהיר העדות הראשית הוגש לפני שהוגשה הבקשה לדחיית התביעה על הסף בשל הגילוי של מועד הפתיחה של חשבון הבנק. על כן, התובעת לא יכולה הייתה להתאים את גרסתה לאמור בבקשה זו. בחקירה הנגדית כהן הבהיר את הדברים וטען כי רק לאחר שנכנס לעסקה באשדוד הבין שהוא אינו מעוניין בפרויקט. כהן טען בחקירה כי קיבל את השיק כאשר: "[]אמרתי [לנתבע] שאני לא רוצה את המניות באשדוד. ראיתי את אדרי ובן אבו שאי אפשר לשלוט בהם וראיתי שאני עומד באוויר ולא רציתי את זה" ((עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 10-6). כשנשאל בהמשך כמה זמן זה קרה אחרי החתימה על ההסכם, השיב: "אחרי תקופה של כמה חודשים" (שם, בשורות 14-13). כהן אף עומת בחקירתו הנגדית עם העובדה שבתצהיר שהגיש בתגובה לבקשת הנתבע למחיקת ההתנגדות ציין שהשיק ניתן לו במועד החתימה על ההסכם. כהן השיב כי: "אני אומר לך מתי קיבלתי. אתה רוצה לחפש מה היה לפני 20 שנה. אני א[]מר קיבלתי ולמה" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 21-17). כהן הודה בחקירתו שכתב תאריך מדויק ("אז כתבתי. אני מודה. אז מה"; שם, בשורות 31-30), אולם טען כי הוא אומר בבית המשפט את הטענה הנכונה (שם, בשורות 33-32). גם אם ישנו קושי מסוים בעניין זה, לא מצאתי שיש בו כדי לשנות מן המסקנה הכללית. אפשר שכהן לא זכר את המועד המדויק שהשיק נמסר, אולם, כאמור, העובדה שמסר גרסה מלאה בתצהיר העדות הראשית – שהוגש לפני שהוגשה הבקשה לדחייה על הסף – תורמת למהימנות הגרסה בכללותה. ממילא, יש להוסיף, העובדה שהשיק לא נמסר במועד החתימה מסבירה את היעדרה של התייחסות לשיק בהסכם עצמו. המסקנה היא, לפיכך, כי עלה בידי התובעת להוכיח את אמיתות חתימתו של הנתבע על השיק, ולא עלה בידי הנתבע לסתור זאת.

היעדר הרשאה

37. הנתבע העלה טענה חלופית לטענת הגניבה ולפיה לא ניתנה לכהן הרשאה למלא את פרטי השיק באופן שבו מולאו על ידו. הנתבע התייחס בעניין זה לסכום השיק (ובעיקר להוספת רכיב הריבית ושיעורה), למועד הפירעון, ולרישום השיק לפקודת התובעת.

38. אציין תחילה כי מדובר בטענה מוקשית בשים לב לעובדה שהטענה המרכזית שהעלה הנתבע היא שהשיק נגנב ממנו. אם השיק נגנב, ברי כי לא ניתנה הרשאה למלא את הפרטים בו. טענת היעדר ההרשאה משמיעה מאליה הודאה במתן השיק, אך תוך הוראות שונות למילוי הפרטים בו. מטבע הדברים, אם כן, מדובר בטענות שהיסוד העובדתי שלהן הוא שונה, שלא לומר סותר. הנתבע אישר בסיכומים שאלה טענות עובדתיות חלופיות, אולם טען כי תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרת לטעון טענות עובדתיות חלופיות במקרה שבו חלף זמן רב (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 16-15).

אף בהנחה שמבחינה פרוצדורלית ניתן להעלות טענות עובדתיות חלופיות, העניין מקשה על קבלת גרסתו של הנתבע. בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר – שהוא המסמך הראשון שבו העלה הנתבע טענותיו ביחס לשיק – טענת היעדר ההרשאה אך נזכרה ולא פורטה כלל. הנתבע ציין בתצהירו כי: "בנסיבות העניין ברור כי מנהל הזוכה [כהן] שלח ידו לאחד מפנקסי השיקים של המבקש [הנתבע] בעת שאינה ידועה למבקש, וגנב שיק ריק לחלוטין (ללא ציון סכום וללא תאריך, ובוודאי שללא חתימה), ללא הרשאה של המבקש ותוך זיוף חתימה המבקש, ולאחר שנים רבות הגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ בחוסר תום לב" (סעיף 6 לתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר). הא ותו לא. התצהיר אינו מתייחס לטענת היעדר ההרשאה כטענה עצמאית וחלופית לטענת הגניבה והזיוף. מקריאת התצהיר עולה כי הטענה מתייחסת וכרוכה בטענת הגניבה. מן הטעם הזה גם הועלתה על ידי התובעת טענה להרחבת חזית.

גם אם ניתן להתייחס לטענת היעדר ההרשאה כטענה העומדת על רגליה שלה, הנתבע לא מסר פרטים כלשהם בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר ביחס להיעדר ההרשאה והטענה פורטה ופותחה בהרחבה רק בתצהירי העדות הראשית. עניין זה, כשלעצמו, מעורר קושי. לכאורה, דווקא בשל העובדה שהנתבע לא היה מיוצג בעת הגשת תצהיר ההתנגדות לביצוע שטר, ובשים לב לכך שהתצהיר הוגש במועד סמוך יותר למועד שבו אירעו האירועים מאשר כיום, מצופה היה שהנתבע יפרוש את כל טענותיו בנוגע לשיק בהרחבה. ככל שהנתבע סבר שהשיק שהוגש לביצוע אינו משקף את הסכמת הצדדים, היה עליו לפרט זאת בהרחבה בתצהיר ההתנגדות לביצוע שטר. בהיעדר פירוט במועד הראשון שבו הועלו הטענות, קשה שלא לקבל את הרושם שהטענות המאוחרות שהועלו בתצהיר העדות הראשית הן בבחינה בדיקה בדיעבד, שספק אם משקפת את ההבנות בזמן אמת.

39. בעייתיות נוספת נבעה מכך שטענות הנתבע ביחס להיעדר ההרשאה התבססו על ניתוח ההסכמים שנחתמו בין הצדדים. כך, למשל, הנתבע הפנה לאמירות הצדדים ביחס לשיעורי הריבית ומהן ביקש ללמוד מה הייתה ההרשאה בכל הנוגע להוספת רכיב הריבית ושיעורה. אלא שהנתבע היה זה שטען שההסכמים אינם משקפים בהכרח את מהותן של העסקאות בין הצדדים. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנתבע טען שאף שנכתב בהסכמים שהסכומים המועברים על ידי התובעת או קבלסון הם הלוואות, בפועל אין הן הלוואות אלא השקעות. משכך, טענתו כעת כי ההרשאה צריכה הייתה להיות מוגבלת ומתוחמת בדיוק להוראות ההסכמים, ככתבם וכלשונם, מעוררת קושי.

40. בפועל, כהן נשאל על טיבה של ההרשאה והשיב שברגע שהנתבע נתן לו את השיק ניתנה לו הרשאה מלאה למלא את סכום השיק (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 16-15). מעדותו עלה כי ניתנה לו הרשאה כללית למלא את השיק אם וכאשר יסתבר שהבטוחות האחרות אינן מניבות פרי. לא התרשמתי כי הצדדים נצמדו להגדרה ברורה של מועד הפירעון או של שיעור הריבית וההצמדה שיתווספו לשיק, והרושם שעלה מהעדויות הוא שהשיק ניתן כבטוחה נוספת של הנתבע כלפי כהן, שיוכל לעשות בו שימוש ככל שיסתבר שהנתבע לא עומד בהתחייבויותיו כלפי התובעת. עדותו של כהן בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, הייתה מהימנה בעיניי. גם כשלא ידע להסביר נקודות כאלה ואחרות עליהן נשאל הוא מסר תשובה מהימנה, אף אם לא הייתה בהכרח תומכת בגרסתו. כך, למשל, כהן לא זכר את הפרטים שסבבו את קבלת השיק והציג את הדברים כהווייתם. הוא זכר שאמר לנתבע שהוא לא יקבל דבר מהעסקה והוא רוצה שיק ביטחון. הוא ציין שעבד מידי יום אצל הנתבע ואינו זוכר את הנסיבות המסוימות במסגרתן ניתן השיק או את המקום שבו הוא ניתן (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 31-24, עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 2-1). בסוגיית ההרשאה ניכר היה מעדותו של כהן שהוא קיבל את השיק תוך הבנה שיוכל למלא את הפרטים ככל שיסתבר שהנתבע לא עומד בהתחייבות להשיב את ההלוואה. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע לסתור ממצא עובדתי זה. במאמר מוסגר יוער כי בעלי הדין הקדישו חלק מהסיכומים לשאלת נטל ההוכחה בעניין זה. בפרוטוקול הדיון נכתב מפי בא כוח הנתבע כי הוא מאשר שנטל ההוכחה כי השטר מולא בחריגה מהרשאה מוטל עליו (עמ' 50 לפרוטוקול, שורה 23), אולם סמוך לאחר מועד הדיון ביקש הנתבע לתקן את הפרוטוקול בטענה שהוא ציין כי נטל הראיה חל על הנתבע, אולם נטל ההוכחה נותר על התובעת. אעיר בקצרה כי בהתאם לפקודת השטרות, משעה שהוצא מסמך חסר פרטים מהותיים, הרשות בידי מחזיק המסמך למלא את הפרטים ככל שנראה לו. אם יראה הנתבע שהשטר הושלם בחריגה מההרשאה שניתנה, אז לא ניתן לאכוף כלפיו את החיוב השטרי (ראו, ע"א 258/66 עקריב נ' קריספין, פ"ד כ(3) 40, 42 (1966)). כלומר, ברירת המחדל היא שבמסירת שיק ריק (או חסר פרטים מהותיים) הכוונה היא לתת למחזיק בשטר הרשאה למלא את הפרטים כפי שנראה לו. רק אם הנתבע יצביע על חריגה מהרשאה, לא ניתן יהיה לאכוף את השטר. יחד עם זאת, לא מצאתי הכרח לדון בהרחבה בעניין זה. זאת, כיוון שגם בהנחה שרק נטל הראיה מוטל על הנתבע, לא מצאתי כי עלה בידו להפריך את טענת כהן כי ניתנה לו הרשאה רחבה ומלאה למלא את הפרטים בשטר.

41. הנתבע התייחס לשלושה עניינים מרכזיים. מועד הגשת השטר לביצוע, סכום הריבית שנקבעה בשטר ורכיב ההצמדה. אציין תחילה כי בעדותו של הנתבע לא נשמעה אמירה פוזיטיבית ברורה ומוגדרת שבה הוא הבהיר ברחל בתך הקטנה מה הייתה ההרשאה שניתנה על ידו. כאמור, הנתבע הפנה להסכמים וביקש ללמוד מהם על היקף ההרשאה, אולם לא ציין אם ניתנה הרשאה מוגדרת לשימוש בשיק, בפרט בשים לב לעובדה שהוא ניתן ללא פרטים כלשהם למעט החתימה. ביחס למועד הפירעון ותאריך הגשת השיק לביצוע, הנתבע טען שעל פי ההסכמים בין הצדדים ההלוואה אמורה הייתה להיפרע בתוך 24 חודשים ממועד החתימה על ההסכם. לפיכך, הגשת השטר באיחור מהמועד האמור מהווה חריגה מההרשאה. בתצהירו טען כהן כי בשנת 2005 נודע לו שהנתבע ורעייתו עומדים למכור את ביתם. כהן ציין כי חשש שלא יהיה לו מקור להיפרע בגין ההלוואות שהעמיד (וזאת, לאחר שהביטחונות שהעמיד לטובת הערבות הבנקאית בסך של 50,000$ מומשו לאחר שהערבות הבנקאית חולטה), ועל כן, הגיש את שתי ההמחאות שהנתבע מסר לו לביטחון לביצוע בהוצאה לפועל (כלומר, את השיק נושא ההליך הנוכחי וכן את השיק שנמשך מחשבונה של אשתו של הנתבע). בסיכומים נטען עוד כי פרט להרשאה הכללית שניתנה לתובעת על ידי הנתבע, הסכם ההלוואה איפשר לנתבע להחזיר את ההלוואה שנתיים לאחר דצמבר 2003. כמו כן נטען כי יחסי הצדדים לאורך השנים מלמדים על הסכמה להמתין עם פירעון השיק, גם משום שהנתבע ביקש – וקיבל – כספים נוספים, וגם משום שהיה ניסיון להיפרע מהנתבע בדרכים אחרות (עמ' 47-46 לפרוטוקול). הסברה זה של התובעת היה מקובל עליי. אכן, רוחב היריעה שפרסו הצדדים מלמד על כך שהיו ביניהם הסכמות שחרגו מההסכמים החתומים. לא מן הנמנע שהיו בין הצדדים עסקאות נוספות והתובעת ביכרה שלא להגיש את השיק לביצוע מיד בהגיע מועד הפירעון בהתאם להסכם ההלוואה. ממילא, העובדה שהצדדים חתמו על הסכם האישור בשנת 2003 (שבו נזכר החוב בסך של 700,000 ש"ח) ממילא מלמדת על כך שלכל הפחות בשנת 2003 הם שבו ואישרו את קיומו של החוב.

42. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבע הייתה כי לא הייתה לתובעת הרשאה למלא את סכומי ההצמדה והריבית כפי שמולאו, וכי התובעת לא פירטה מהם הסכומים המדויקים ולא הבהירה אם אלה הסכומים שהיא עצמה שילמה לקבלסון. גם בעניין זה ביקש הנתבע להסתמך על האמור בהסכמים שנחתמו בין הצדדים. אלא שגם בעניין זה לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבע לסתור את הטענה להרשאה כללית שניתנה לתובעת. זאת, בין היתר, בשים לב לעובדה שגם ההסכמים בין הצדדים בעניין זה לא היו עקביים. כך, בהסכם בין הנתבע לבין קבלסון מיום 20.6.1999 נקבע כי קבלסון מתחייב להעביר לתובעת (בשמה הקודם) סך של 170,000$, והתובעת התחייבה לערוב להחזר החוב "כולל רבית כפי שהבנק יקבע" (סעיף 1 להסכם). באותו הסכם נקבע כי הנתבע מתחייב להחזיר את החוב לתובעת "כולל קרן ורבית בסכומים זהים בהם מחוייבת ע"י המלווה קבלסון". לעומת זאת, בהסכם האישור מיום 11.6.2003 בין הנתבע לבין קבלסון מאשר הנתבע קבלת הלוואות שונות, ובהן סך של 700,000 ש"ח "כספים שנמסרו למר ריימו שושנה כפי הסכם מקורי". עוד נקבע בהסכם כי: "הצדדים מסכ[י]מים שבגין הסכומים הנ"ל ישאו היתר עסקה כמקובל וכמשולם ע"י הבנק לגבי סכומים אלה". כלומר, בהסכם זה מתייחסים הצדדים להיתר עסקה כמקובל על ידי הבנק. הנתבע לא הבהיר אם מדובר בריבית זהה, ואם היא כוללת הפרשי הצמדה. למעשה, לשיטתי די בהבדלים אלה בין ההסכמים כדי ללמד על כך שלא היה בין הצדדים מנגנון קבוע, ברור ומוגדר של הפרשי ריבית והצמדה. משכך, מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת כי ניתנה לכהן הרשאה כללית למלא את סכום השיק, ובכלל זאת, להוסיף לסכום ההלוואה הפרשי ריבית והצמדה כדין.

43. לסיכום הדברים בעניין זה, מצאתי לנכון להעדיף את גרסתו של כהן לפיה ניתנה לו הרשאה כללית למלא את השיק ככל שלא יעלה בידי הנתבע להחזיר את ההלוואות. בעניין זה ראיתי לדחות גם את הטענה השלישית שהעלה הנתבע והיא כי קבלסון היה הגורם שאמור היה לקבל את החזר ההלוואה, ועל כן לא הייתה הצדקה לרשום את השיק לפקודת התובעת. אמנם, בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים בשנת 1999 הכספים לתשלום לריימונד שושנה הועברו לנתבעת ישירות מקבלסון ולא מהתובעת (וגם הסכם האישור משנת 2003 נחתם בין הנתבע לבין קבלסון ו/או קי.ג'י.אס). היה זה הסכם נוסף בין קבלסון לתובעת שביסס את זכאותה של התובעת לכספים. למרות זאת, לא מצאתי שיש בכך שהשיק נרשם לפקודת התובעת כדי להוות חריגה מההרשאה. כהן היה זה שייצג את התובעת ואת קבלסון וקי.ג'י.אס ביחסים שבין הצדדים, וכל התחשבנות פנימית בוצעה ביניהם. כהן אף העיד על כך בחקירתו הנגדית וציין כי החזיר לקי.ג'י.אס את כל הכספים שהתקבלו ממנה (עמ' 26 לפרוטוקול); ואף העיד כי אילו היה הנתבע מחזיר את הכספים לקבלסון לא היה מגיש תביעה נגד הנתבע (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 12-10). עניין זה נלמד לא רק מהיסטוריית ההסכמים בין הצדדים אלא גם מפסק הבורר, שבו נקבע במפורש כך: "...על [הנתבע] להחזיר ל[כהן] או לקבלסון ו/או לק.ג.ס לפי מה שיודיע מיכאל כהן סך של..." (סעיף 2 לפסק הבורר; ההדגשה הוספה). כלומר, היה ברור לצדדים שכהן פועל בשם הגופים השונים וככל שישנה התחשבנות בין התובעת לקבלסון או קי.ג'י.אס, היא נערכת ביניהם באופן נפרד. עם זאת יוער, כמובן, שאין באמור כאן או בפסק הדין בכללותו כדי לחוות דעה באשר למישור היחסים שבין התובעת וכהן לבין קבלסון או קי.ג'י.אס.

טענת היעדר תמורה

44. הנתבע טען כי לא הייתה עסקת יסוד של הלוואה כדי להשיב חוב לריימונד שושנה. לטענת הנתבע, כהן וקבלסון רכשו את זכויותיו של ריימונד שושנה בעסקה באשדוד על מנת להגדיל את חלקם בעסקה בנס ציונה. הנתבע טען עוד כי גם במסמכים שכהן ערך צוין כי השבת הכספים צריכה להיות לקבלסון או לחברת קי.ג'י.אס. כמו כן צוין כי ההשבה תבוצע מתוצאות העסקאות. כך, נטען כי במסמך מיום 11.6.2003 הצדדים הם קבלסון, קי.ג'י.אס (וכהן או התובעת אינם צד להסכם). לטענת הנתבע, הסכם זה העלה את אחוזי הרווח שקבלסון היה זכאי לקבל מ-10% ל-25% בעסקאות בנס ציונה ובאשדוד. הנתבע טען כי נוכח העובדה שאין "טביעת אצבע" של השיק במסמכים שהוחלפו בין הצדדים ובעיקר בהסכמים שנחתמו ביניהם, הדבר מלמד על כך שלא הוכחה עסקת היסוד של תשלום בסך 170,000$, שהם 700,000 ש"ח (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 33-31).

יש לדחות טענה זו. כפי שצוין בהרחבה לעיל, הטענות לעניין היות העסקה השקעה ולא הלוואה לא הוכחו. גם הטענות באשר להבחנה בין התובעת וכהן לקבלסון וקי.ג'י.אס אין בהן ממש. בדומה, גם הטענה כאילו כלל לא הועברו כספים לריימונד שושנה נסתרה מעדותו של הנתבע בעצמו. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע אם ב-20.6.1999 הוא קיבל את השיק מכהן ונתן את כולו לריימונד שושנה, והשיב: "הוא קיבל. אני לא זוכר את המנגנון. הכסף הגיע מקבלסון. אני לא קיבלתי אותם" (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 24-23). לכל הפחות יש בדברים אלה כדי לאשר שהכספים שמסר קבלסון הועברו לידי ריימונד שושנה. גם בהסכם האישור מיום 11.6.2003 אישר הנתבע קבלת "סך של 700,000 ש"ח שנמסרו לריימונד שושנה". די באלה כדי לאשר את הטענה לפיה הסכום האמור הועבר לנתבע וממנו לריימונד שושנה. ככל שהנתבע רצה להוכיח אחרת, היה עליו לזמן את שושנה למתן עדות. הנתבע נשאל מדוע לא זימן אותו והשיב כי: "אנחנו גם קצת במתח. הוא שלח אליי עבריינים" (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 20-19). ממילא יש בתשובה זו כדי לאשש את טענתו של כהן לפיה החזר ההלוואה לריימונד שושנה נדרש גם על רקע טענת הנתבע כי שושנה לכאורה איים על הנתבע.

סיכום הדברים

45. לסיכום הדברים מצאתי כי יש הצדקה לקבל את עמדת התובעת במלואה לפיה השיק נמסר לה כבטוחה להחזר ההלוואה ובהרשאה מלאה למלא את פרטי השיק ולהגישו לביצוע. בנסיבות אלה, דין התביעה להתקבל.

46. הנתבע ישלם לתובעת סך של 1,323,460 ש"ח. סכום זה משקף את סכום השיק (953,000 ש"ח) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מועד הפירעון הנקוב בשיק ועד היום, בניכוי הסך של 150,975 ש"ח שקיבלה התובעת ביום 13.7.2006 במסגרת ההוצאה לפועל, כשהוא משוערך להיום. בהקשר זה ראיתי לנכון לדחות את בקשת התובעת להורות על המשך הליכי ההוצאה לפועל בהתאם לשיעורו של החוב בהוצאה לפועל כיום. סבורתני כי בנסיבות החריגות של ההליך שלפניי, יש במנגנון שיערוך בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה כדי לשקף במידת האפשר את הסכמת הצדדים. זאת בשים לב לעובדה שהליכי ההוצאה לפועל "הוקפאו" משך שנים רבות לאחר שהשיק הוגש לביצוע. כפי שתואר בהרחבה בראשית הדברים, גם לאחר שנמחקה ההתנגדות, לא ננקטה על ידי התובעת פעולה כלשהי בתיק ההוצאה לפועל במשך למעלה משש שנים (ראו, בפסקה 8 להחלטת כב' השופט ד' גדעוני מיום 11.11.2014). גם לאחר סיום הליכי הבוררות לא מיהרה התובעת לחדש את הליכי ההוצאה לפועל, ובכלל זאת, לא נסתרה טענת הנתבע לפיה ההליכים חודשו בעקבות החלטת ההוצאה לפועל לפיה יש להגיש הודעת עדכון. התנהלות זו נבעה, ברובה, מהסכמת הצדדים לפנות להליך בוררות, שהם סברו שאפשר שיהיה בו כדי לסיים את המחלוקות כולן, ולא רק ביחס לשיק הנוכחי. בנסיבות אלה, אין הצדקה לקבוע כי סכום השיק יישא הפרשי ריבית והצמדה כאמור בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הואיל ולא מתקיימת התכלית של המרצת החייב לשלם את חובו במהירות (ראו, בעניין זה, עש"א (שלום בית שמש) 8321-07-11 אילוז נ' בן אבו חברה לבנייה ופיתוח בע"מ (4.3.2012) והאסמכתאות שם). הלכה למעשה, דומה כי אף התובעת הייתה ערה לקושי האמור, ועל כן ציינה בסיכומים כי אין לה התנגדות שתוגש בקשה להפחתת ריביות והיא תידון לפני רשם ההוצאה לפועל (עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 16-14).

בנוסף לסכום האמור יישא הנתבע בהוצאות התובעת בתשלום אגרת בית המשפט ובתשלום למומחית בית המשפט, כשלסכומים אלה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום התשלום ועד היום. לבסוף יישא הנתבע בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ש"ח. בקביעת סכום זה נתתי דעתי להיקף ההליכים ולמספר הבקשות שהוגשו בתובענה הנוכחית.

כל הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. המזכירות תעביר את הפיקדון שהופקד על ידי הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן לידי התובעת על חשבון החוב הפסוק.

ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ט, 27 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.