לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן

נציג ציבור (מעסיקים), מר אסי מזרחי

החלטה

1. לפנינו בקשה לפסילת המותב.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים וחזרנו וקראנו את פרוטוקול הדיון מיום 19.2.19, מצאנו כי דין הבקשה להידחות.

2. בסעיף 77א'(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, החל בבית הדין לעבודה מכח סעיף 39א' לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, נקבע כך:

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט."

את הבקשה שלפנינו יש לבחון בהתאם לעקרונות להלן, שנקבעו על ידי בית המשפט העליון (ע"א 4675/17 פלוני נ' אס ג'י אס חברה לבניין, 6.7.17; ההדגשה הוספה – ד.ו.):

"דיני הפסלות עניינם באמון הציבור במערכת השפיטה ובחיזוקו המתמיד של אמון זה (ע"א 9837/16 קצב נ' נקש (11.1.2017)). לפסילת שופט יש השלכות על השופט עצמו, על האינטרס הציבורי, על האמון במערכת השפיטה, ועל האינטרס של בעלי הדין בהליך (ע"א 7175/16 חיזבון נ' עוואד (6.12.2016); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 257 (2006), להלן: מרזל). לפיכך, פסילת שופט אינה מעשה של מה בכך (ע"א 475/17 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' החברה העירונית לפיתוח אשדוד בע"מ (31.1.2017)). כדי להצליח בבקשת פסלות יש להוכיח חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 5544/14 נדב נ' פינק (4.6.2015)). בהעדרו של חשש ממשי למשוא פנים, פסילת שופט מלשבת בדין היא צעד מרחיק לכת הפוגע בתקינות ההליכים השיפוטיים, ועלול להאריך את הטיפול בהם שלא לצורך (השוו: ע"א 1515/15 יהודה נ' חוגי (12.3.2015)). הלכה פסוקה היא, כי כדי שתתקבל בקשת פסלות יש להוכיח חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט. בין אם מדובר בפסלות עצמית ובין אם מדובר בסירוב לפסילה – המבחן לפסילת שופט הוא אובייקטיבי. לכן, להתחשבות בעמדת השופט לפסול עצמו יש גבולות הנקבעים על פי אמת המידה המקובלת של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים (ע"א 3896/16 קימאמה תוכניות חינוכיות בע"מ נ' רול (14.6.2016); מרזל, עמודים 24-23)."

ור' גם בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה – עפ"ס (ארצי) 72128-07-18 רוגובסקי – המוסד לביטוח לאומי, 26.11.18.

3. בבקשה מועלים שני נימוקים עיקריים בגינם מבוקשת פסילת המותב. האחד נוגע להחלטות דיוניות שהתקבלו תוך כדי חקירתו הנגדית של התובע, והשני לדברים שנאמרו לב"כ התובע ואשר לא נרשמו בפרוטוקול הדיון.

4. בהתייחס להחלטות דיוניות שנתקבלו אגב חקירתו הנגדית של התובע, מדובר בהחלטות שיפוטיות. לגבי החלטות אלה, נקבע בפסיקה כי חוסר שביעות רצון לגבי החלטות של בית המשפט או בית הדין אינו מקים עילת פסלות (ע"א 7831/14 גרינבוים נ' וינברג, 23.12.14; ע"פ 414/15 דוויק נ' מדינת ישראל, 22.1.15; עפ"ס (ארצי) 27592-03-12 אפלברג – מכון היהלומים הישראלי IDI בע"מ, 25.4.12; לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה, 2016, פרק 8 עמוד 20).

כך גם בהתייחס לטענות המבקש, כאילו התקבלו החלטות דיוניות לפני שנשמעה עמדתו. מעבר לכך, בעניין זה פרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו.

5. אשר לטענות לגבי דברים שנאמרו על ידי המותב לב"כ התובע – ההתנצחויות בין ב"כ התובע והמותב תועדו בעיקרן בפרוטוקול, אשר כאמור - מדבר בעד עצמו. כבר בהחלטה מיום 19.2.19 (עמוד 41 לפרוטוקול) הביע המותב את צערו על דברים שנאמרו כפי שנאמרו. עם זאת, אין בכך ללמד שדעתו של המותב נעולה או כי קיים חשש ממשי למשוא פנים.

בהקשר זה ראוי להזכיר שעל פי הדין, אין להיתפס לכל התבטאות המועלית במהלך הדיון, כדי ללמוד ממנה על קיומה כביכול של דעה קדומה וכעילה לפסילת השופט, אלא יש לבחון את מכלול הנסיבות (ע"ע (ארצי) 960014/98 עמיצור – בית הדין האזורי לעבודה ב"ש, 1.2.99 והפסיקה המוזכרת שם; דב"ע 98/ 96-12 בן עזרא – מדינת ישראל, פד"ע לב 241 (1999)). לא כל התבטאות שצד חש סובייקטיבית כי היא פוגעת בו מהווה עילה לפסילת השופט מלדון (עפ"ס (ארצי) 15315-02-12 העמותה למען המפגר בקרית שמונה והסביבה – בניטה, 5.3.12). מטעמים אלה, נפסק כי אין להיתפס לכל התבטאות המועלית במהלך הדיון, גם אם אינה מוצלחת, כדי ללמוד ממנה על קיומה כביכול של דעה קדומה (ע"א 5131/12 כהן נ' בקשי, 3.10.12).

6. לכל האמור לעיל יש להוסיף כי מדובר בתובענה שמתנהלת מפברואר 2016 וכבר התקיימו שתי ישיבות הוכחות. לאור השלב המתקדם של שמיעת התיק, גם מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשה.

7. סוף דבר הבקשה נדחית.

8. הצדדים יגישו בתוך 7 ימים רשימת מועדים מוסכמת לסיום שמיעת העדים בהליך.

עיון – 8.4.19.

ניתנה היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, (31 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.