רקע

1. בפני תביעה כספית, שהוגשה ע"ס 48,754 ₪, כאשר כתב התביעה מנוסח כך שהוא כולל סעדים כספיים בסכום כולל של 54,254 ₪, אולם כאשר סכום התביעה בפועל (בניכוי אותם רכיבים שכבר שולמו עובר להגשת התביעה) הוא 47,964 ₪. עניינה של התביעה הוא בנזקים שנגרמו לאוטובוס של התובעת (להלן – "האוטובוס"), בתאונת דרכים שאין חולק לגבי נסיבותיה ותוצאותיה הפיזיות.

2. מבטחתה של התובעת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן – "כלל") שילמה לה את מרבית נזקיה, על פי חוות-דעת שמאי, ובהתאם לתנאי פוליסת הביטוח שרכשה התובעת. עם זאת, שני רכיבי נזק, להם טוענת התובעת, לא שולמו על ידי כלל, והיא תובעת אותם מהנתבעות, כשהם מרכיבים יחד את סכום התביעה (הנכון), ואלה הם: 6 ימי השבתה של האוטובוס לצורך תיקונו (20,000 ₪), וניכוי בלאי לפי קביעת השמאי, אשר אישר לאוטובוס, שהוא משומש, חלפים חדשים, אולם בד בבד קבע, כי משוויים של אלה יש להפחית בלאי (27,964 ₪).

3. התביעה נדונה, לרבות שמיעת ראיות, וביום 8.11.2017 ניתן פסק-דין (להלן -"פסק-הדין הראשון") הדוחה את התביעה, מחמת שהנזקים הנטענים בה לא הוכחו.

4. התובעת ערערה על פסק-הדין (ע"א (מר') 46435-12-17), והערעור התקבל חלקית, באופן שהדיון הוחזר לבית משפט זה, לשם בירור מחודש בשאלת הפחתת הבלאי, וכלשון בית המשפט שלערעור: "הדיון יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שידון בשנית בשאלת הנזק בסך של 27,964 ₪, סכום אשר לטענת המערערת שולם על ידה באמצעות אסמכתאות שהציגה במסגרת תיק הערעור, ולא הוצגו על ידה לפני בית משפט קמא. בית המשפט ידון בשאלת הנזק בשנית, לרבות בהשגות הצדדים בעניין הבלאי, וזאת בשים לב לאסמכתאות שהוצגו".

5. הסכום העומד להכרעה, אפוא, הוא הסך של 27,964 ₪, ששמאי התובעת קבע שיש להפחיתו, כבלאי, משווי החלפים שאושרו לאוטובוס, זאת נוכח טענת התובעת על כך, שבפועל נשאה במלוא סכום התיקון (לרבות מחירם של החלפים החדשים), ועל כן היא זכאית לשיפוי מלא בעבורו.

חומר הראיות

6. ניתנה לצדדים אפשרות להשלים מסמכים ועדויות. הנתבעות לא הגישו דבר, אולם התובעת הגישה העתקי דפים מתוך יומן העבודה של המוסך בו תוקן האוטובוס (מוסך נעמאן קוואסמי משועאפט, ירושלים; להלן – "המוסך"), חשבונית וקבלה שהוציא המוסך ע"ס 125,431 ₪, צילומי 2 שיקים (ע"ס 80,000 ₪ וע"ס 45,431 ₪) שמשכה התובעת לטובת המוסך, כרטיס המוסך בהנהלת החשבונות של התובעת (המלמד כי התובעת עבדה איתו 3 פעמים, פעם בשנה, בשנים 2014-2016, בהיקף עסקאות ההולך ופוחת משנה לשנה), ותדפיס דפי חשבון בנק, בהם נראות שורות החיוב המעידות על פרעון שני השיקים. כמו כן הביאה התובעת 3 עדים מטעמה: המנהל, מר נאסר נסאסרה (שהעיד גם בדיון הראשון), מנהלת החשבונות, הגב' נעימה צדוק, ומנהל החשבונות של המוסך, מר נעמן קוואסמה.

7. נסאסרה העיד, כי המוסך הוא מוסך קבוע, אך לא בלעדי של התובעת, וכי "דברים קטנים אנחנו מטפלים באזור [באר שבע – צ.ל.]", אך אחר כך התקשה לאשר שנמסרה למוסך עבודה כלשהי למעט תיקון האוטובוס המסוים ("אתה שואל אותי שאלות שאני לא זוכר, יש לי קצין רכב ומנהל מוסך, אני לא מתעסק בדברים האלה"), אולם אמר כי "אני חושב שיש עוד אוטובוסים". הוא התקשה להסביר מדוע הוא זה שהתייצב למסור עדות בעניין זה, ולא אחד מבעלי התפקיד שהזכיר. כשנשאל מדוע נלקח האוטובוס דווקא למוסך זה (שאת בעליו, לדבריו, אינו מכיר), הסביר שהתאונה ארעה במודיעין; עם זאת, התקשה להסביר מדוע למוסך זה דווקא ולא למוסך אחר באזור. הוא לא ידע להגיד אם המוסך הוציא לו זיכויים אי פעם, וטען שלא קיבל ממנו הנחות כלשהן ("שום דבר? שום דבר").

8. צדוק העידה, כי היא עובדת בהנהלת החשבונות של התובעת מאז הקמתה, בשנת 2002, וכי כאשר מגיעה חשבונית לתשלום היא מעבירה אותה לקבלת אישור של הממונה (לרוב קצין בטיחות, או האחראי על המוסכים), והיא מוציאה תשלום מאחד מחשבונות הבנק של התובעת, לפי שיקולי תזרים. היא זכרה שאחד משני השיקים הועבר לניכיון אצל נותן שירותי מטבע, והסבירה כי היא מוודאת שיש לספק אישור ניהול ספרים, לפני שהיא משלמת לו. לאחר עיון בכרטיס המוסך אצל התובעת, טענה כי בכרטיס אין זכר לזיכויים, והסבירה, כי אם ניתנים זיכויים, הם יירשמו בכרטיס, או ייזקפו על חשבון ההזמנה הבאה.

9. בחקירה הנגדית אישרה צדוק, כי לרוב היא מוציאה שיקים לא סחירים, וכי במקרה הזה שילמה את הסך של 80,000 ₪ (מבנק אחד) בשיק לא סחיר, ואת היתרה בסך כ-45,000 ₪ בשיק סחיר (מבנק אחר), וכי לפיכך הגיע אותו שיק לניכיון. היא טענה כי לרוב הנחיותיה הן להוציא שיקים לא סחירים, בלבד, אך לא מצאה היגיון בטענה, כי בנסיבות כאלה, אלא אם מלכתחילה היה השיק אמור להיות מנוכה, היתה היא אמורה לתהות נוכח פניית נותן שירותי המטבע לבירור תקינות השיק. לדבריה, תשלום בשני שיקים אינו חריג, אך בהעדר מחשב לא היתה יכולה להצביע על דוגמא אחרת כזו בהנהלת החשבונות של התובעת.

10. קוואסמה העיד, כי המוסך מוציא קבלות מייד עם קבלת שיק, ומוציא חשבוניות בהתאם לעבודה. לדבריו, הוא האיש המפיק קבלות וחשבוניות במוסך, והוא עובד בו מעל 3 שנים. הוא הסביר, כי לעתים המוסך מנכה שיקים, כאשר הוא נזקק למזומן מוקדם מתאריך השיק. בחקירה הנגדית טען קוואסמה, כי הוא עובד במוסך למעלה מ-7 שנים, כולל בזמן התאונה המדוברת. גם הוא התקשה להגדיר מה היקף העבודה של התובעת במוסך, ולא זכר אם מדובר ביותר מאשר 3 אוטובוסים בחודש המוכנסים לטיפול.

דיון והכרעה

11. מן הראוי להעיר, כי אכן, מקצת מן העדויות הנוגעות להתחשבנות שבין התובעת לבין המוסך עוררו תהיות, אם זה בקשר עם הפיצול הלא שגרתי לשני תשלומים לא אחידים, אם זה בקשר עם השיק הסחיר, שנוכה, ואם זה בכך ששני העדים (נסאסרה וקוואסמה) יצרו את הרושם כאילו מדובר במערכת עבודה שגרתית (אולי למקרים גדולים במיוחד, אבל לא חריגה – עד כדי שקוואסמה היה נכון לשער שהיקף העבודה הוא לא יותר מ-3 אוטובוסים בחודש!) בין התובעת לבין המוסך, בעוד מתברר שזו היתה העבודה הראשונה, והמשמעותית היחידה, מתוך בודדות, שהיו בין התובעת לבין המוסך לאורך 3 שנים.

12. מיקום המוסך אינו הופך אותו לאופציה מתבקשת, ובהעדר טענות בדבר פגמים בעבודה (שאותה מן הסתם היו זוכרים שני עדים אלה), לא מסתבר שלא היתה נמשכת מערכת יחסים כזאת, אלא טיפין טיפין – ככל שבכלל מסתבר שהיתה מתחילה (ונמשכת).

13. אולם כל האמור אינו מספיק כדי להביא למסקנה, שהמתואר הוא עיסקה פיקטיבית, ואפילו בחלקה, או שלא כל הסכום הוצא בפועל על ידי התובעת.

14. אין בפנינו גרסה נוגדת לגרסתם, וחרף התהיות, אין מדובר בפירכות כאלה המשמיטות את מהימנות הגרסה מיסודה.

15. מכל מקום, למרות שהארכנו מעט בעניין זה, שכן לכאורה זו היתה העילה שבעבורה התקבל הערעור והוחזר הדיון לבית משפט זה, הרי שלא בכך עיקר הסוגיה, כפי שטען בצדק ב"כ הנתבעות: הסוגיה שעמדה ביסוד ההכרעה בפסק-הדין הראשון לא היתה אם הסכום שולם, או אם התובעת נשאה בעלות הגבוהה מזו שקיבלה מכלל, אלא בשאלה אם היא זכאית לשיפוי מאת הנתבעות, גם בעבור אותו רכיב של נזק, שהשמאי קבע לגביו שהוא "בלאי", לאמור: שמצבה של התובעת (לפחות רעיונית) השתפר בעקבות השימוש בחלפים חדשים על פני המשומשים שניזוקו.

16. כאן אולי המקום לציין, כי פעמים שאכן לא נראה שיש בהחלפת ישן בחדש משום שיפור מצב הרכב בבחינת העלאת שוויו (למשל, כדוגמא, יש להניח כי דלת חדשה שתותקן במקום דלת ישנה שניזוקה לא תעלה את מחירו של הרכב בשוק כלי הרכב המשומשים), אולם יתכנו מקרים בהם מדובר יהיה בשיפור משמעותי (ניטול לדוגמא, שאינה רלוונטית לענייננו, מקום בו המנוע עצמו ניזוק ויש צורך בהחלפתו; יש יסוד טוב להניח, כי רכב משומש, שמנועו הוחלף בחדש, יניב במכירתו תמורה גבוהה יותר מאשר כזה שבו מותקן מנוע ישן, או שעצם החלפתו תגרור דחייה משמעותית בלוח הזמנים לתיקון יסודי בו או שיפוצו).

17. בהליך המקורי, לא הרבו הצדדים בהפניות לפסיקה, ולא טענו לעומק הסוגיה, ופסק-הדין ניתן כפי שניתן. נוכח קבלת הערעור, עם זאת (גם אם לכאורה מטעמים אחרים), שבתי ובחנתי את הסוגיה לעומקה, גם תוך עיון בפסקי-הדין אליהם הפנו הצדדים, ובעיקר התובעת.

18. בחינה זו הביאה למסקנה, כי דומה שפסק-הדין המקורי אכן היה שגוי, והעיקר בו נעוץ בשאלת הנושא בנטל הבאת הראיות בדבר אפשרות הקטנת הנזק של התובעת – כאשר בשעתו קבעתי (במשתמע), כי הוא רובץ על התובעת, בעוד נדמה כי הוא רובץ דווקא על הנתבעות, כמזיקות ומעוולות.

19. כך, כפי שכותב כב' הש' ח' דבורין בע"א (מח' ת"א) 197/78 יורמן נ. חרות ואח' (פיסקה 5 לפסה"ד – [ההדגשות אינן במקור – צ.ל.]):

"ואומר מיד, שלדעתי צודק בא-כוח המערער בטענתו שטעתה השופטת הנכבדה בהיותה סבורה שאין להכיר בתביעת הבלאי שנוכה ולא שולם למערער על-ידי חברת הביטוח. העקרון שיש לפצות את הניזק כך, שניתן יהיה לומר שהמצב חזר לקדמותו, הוא יסוד מוסד בדיני הנזיקין ומצא ביטויו הן בפסיקה והן בדברי המלומדים.

"ב-ע"א 198/69 [אריאלי נ' מכלוף, פ"ד כג(2) 683, 687 – צ.ל.] נקבע, שהכלל דבר החזרת המצב לקדמותו פירושו (במקרה של אבדן מכונית) שעל המזיק לאפשר לניזק לרכוש מכונית אחרת במקום זו שהיתה לו, כפי שהיתה לפני המקרה, אם ניתן להשיג מכונית כזאת בשוק. רק אם אין שוק למכוניות כאלו, או שבפועל אי-אפשר להשיגה בשוק באותו זמן, כי אז זכאי הניזק לרכוש - על חשבון המזיק - מכונית חדשה ולחייבו גם בכל הוצאה הכרוכה בהבאתה למצב של פעולה תקינה.

"ומסכים אני לטענתו של בא-כוח המערער, שמתבקש מפסק-הדין האמור, שכאשר אין המדובר בנזק טוטלי, אלא נזק חלקי הניתן לתיקון במחיר סביר, אזי אם לא ניתן לבצע את התיקון אלא על-ידי החלפתם של חלקים מסויימים שניזוקו בחדשים, זכאי הניזק לפיצוי כדי השיעור של מלוא עלות התיקון. אמנם, אם יעלה בידי המזיק להוכיח שניתן היה - באופן סביר - לבצע את התיקון בחלקים תקינים משומשים באותה מידה שהיו החלקים שהוחלפו עובר לתאונה, אלא שהניזק העדיף להחליפם בחדשים, או אז לא יהיה הניזק זכאי לפיצוי בגין ההפרש שבין ערך החלקים המשומשים למחיר החלקים החדשים."

20. באותו פסק-דין (שניתן פה-אחד), הוסיף כב' הש' מ' בן-דרור דברים מפורשים אלה (פסקאות 3-4 לפסק-דינו [ההדגשות אינן במקור – צ.ל.]):

"...לא תתעורר שאלה לגבי אופן חישוב הנזק וגובהו, שעה שניתן להשיג, בדרך הרגילה, את החלק האמור בשוק (וניתן להשיגו בפועל), במצבו - פחות או יותר - כפי שהיה מורכב במכונית ערב התאונה. אין צורך לומר שעל המזיק מוטל להוכיח, לשביעות רצונו של בית-המשפט, שאכן זהו דין המקרה שלפניו, וכי למעשה לא היה כל צורך בהתקנת חלק חדש דווקא במקומו של החלק שניזק. ואם עשה הניזק כן, לא מן הדין הוא שיחוייב המזיק לשאת בהוצאות ההפרש שבין מחיר החלק החדש לחלק המשומש.

"מה שאין כן אם לא פירק מעליו המזיק עול הוכחה זה, ואין בידי בית המשפט להכריע ולקבוע שאכן ניתן היה להחזיר את המצב לקדמותו בהוצאות פחותות מאלו שהוצאו על-ידי הניזק הלכה למעשה. כאן עומדות בפני בית-המשפט שתי האפשרויות האחרות שצויינו לעיל. לאמור: האם יחוייב הניזק לשאת בהפרשי המחירים, שהרי "זכה" בחלק חדש וערך רכושו עלה. או שמא נדחה גירסה זו, ונאמר כי אין להטיל על הניזק, בעקבות התאונה שלא היו לו חלק ויד בה, לשאת בהוצאות ולהוסיף ולהשקיע במכוניתו, ואפילו שופר מצבה ועלה ערכה לאחר התאונה ולאחר תיקונה.

"אם אכן נגזר עלינו לבחור בין שתי אלו, אני מעדיף ללא היסוס את זו האמורה לאחרונה. הטעם לכך הוא ששעה שעלינו להכריע בין האינטרסים המנוגדים של שני המעורבים בתאונה, אין עלינו להתעלם מהתמונה בשלימותה, מנסיבות המקרה. ואם יתן לעשות הכללות, ולדבר על ציבור האחראים לתאונות בדרכים, מחד, ועל ציבור הנופלים קרבן לתאונות אלו, מאידך, סבורני שיש להעדיף את האינטרס של הניזק על פני זה של המזיק. במסגרת זו אינני רואה כיצד נוכל לבוא אל הניזק ולומר לו: 'אכן, נהגת כהלכה ולא מצאנו בך כל פגם, ואף-על-פי-כן, וכתוצאה מנהיגתו הפרועה של המזיק, עליך להוסיף ולשלם מכיסך עבור שיפורה של מכוניתך'. ואינני מוצא תשובה נאותה לקושיתו: 'אני לא הייתי מוכן כלל להשקיע כספים נוספים ולשפר את מכוניתי, מרצוני, ולמה אעשה כן על-פי רצונו של המזיק?'"

21. פסק-דין זה, של בית המשפט המחוזי, אוזכר בהסכמה ע"י בית המשפט העליון בע"א 292/80 ,273 מדינה ואח' נ. כהן ואח' (וערעור שכנגד) (אליו הפנה ב"כ התובעת המלומד), מבלי להיכנס לשאלת נטל הראיה. בדרך זו הלכו גם בתי משפט נוספים (כך, לדוגמא: תא"מ (נצ') 21333-02-11 טואפרה נ. אזולאי ואח', בסעיף 8 לפסה"ד: "...לא הוכח כי ניתן היה לבצע את התיקון באופן סביר באמצעות חלפים ישנים/משומשים..."; תא"מ (הרצ') 8896-07-08 נהרי נ. עזיז ואח', בסעיף 9 לפסה"ד: "...במקרה אחרון זה [עניין יורמן הנזכר – צ.ל.] הובהר גם כי כלל זה אמנם מותנה בכך שלא ניתן לבצע את התיקון אלא ע"י חלקים חדשים. אך מוטל על הנתבע הנטל להוכיח כי ניתן היה באופן סביר לבצע את התיקון בחלקים משומשים..." [ההדגשה במקור – צ.ל.]).

22. בנסיבות אלה, ולאחר שנראה שבפסק הדין הראשון פסעתי במשעול של טעות, יש עתה לבחון את זכאות התובעת לשיפוי מלא על הוצאותיה, בעין הפסיקה שהובאה לעיל.

23. הנתבעות טוענות, כי החלפים בהם קבע השמאי (שמאי התובעת, יש לזכור) בלאי הם חלפים מסוימים, ולא אחרים. כך, בין היתר, נקבע בלאי בחלפים כגון מסגרת רדיאטור וגשר מחבר שלדות. חלפים אלה, כך נדמה, לשיטת הנתבעות, הם כאלה שאכן יש משמעות להתבלותם ולהתיישנותם, והחלפתם בחדשים חוסכת לבעלי הרכב את הצורך להחליפם ממילא בבוא העת (שהיתה אמורה להיות קרובה, על פי החלפים המקוריים, המשומשים ועתה נדחית, בשל החלפים החדשים). אעיר בהקשר זה, כי גם לעיל עמדתי על חשיבותה האפשרית של הבחנה זו, ואוסיף, כי גם בעניין טואפרה הנזכר התייחס לכך בית המשפט.

24. במלים אחרות: השמאי, שחוות-דעתו היא הראיה היחידה (או לפחות העיקרית, בשים לב לאסמכתאות על התשלום) להיקף הנזק שנגרם לתובעת, קבע שרק בפריטים מסוימים חל בלאי, ומכאן משתמע, כי פיצוי התובעת במחיר פריטים אלה כשהם חדשים, בלא ניכוי בלאי, יעשיר אותה וישפר את מצבה.

26. הנתבעות אומרות, אפוא, כי הן מאמצות את חוות-דעתו של השמאי, כשם שאימץ אותה בית המשפט בפסק הדין הראשון, והן עותרות שהפיצוי ייקבע על פיה, בהעדר כל חוות-דעת נוספת או נוגדת.

27. אלא, שבכל אלה נתפסת למעשה הנתבעת לאותה טעות אליה נקלע בית משפט זה בפסק הדין הראשון: השתת נטל הראיה על התובעת, על הניזוק, בעוד שהדעה הרווחת (ואולי הבלעדית) בפסיקה היא שהנטל הוא על המזיק (והדבר אף מתקבל יותר על הדעת). על הנתבעות, אפוא, רבץ הנטל להביא ראיה לכך שניתן היה למצוא חלפים משומשים שהתקנתם היתה יכולה לצמצם את נזקי התובעת, וכי התובעת לא פעלה כך והפרה את חובתה להקטנת נזקיה.

28. הנתבעות לא השכילו לעמוד בנטל ראיה זה, ולא הביאו כל הוכחה שתצביע על כך, שנזקיה של התובעת נופחו, או כי היא היתה יכולה לצמצמם להיקף שהיה מכוסה על ידי פוליסת הביטוח שהוציאה לה כלל.

29. בנסיבות אלה, חזרנו לצורך להכריע בין מצב בו התובעת זוכה לכאורה לפיצוי ביתר, לבין מצב בו תזכה לפיצוי בחסר, וכפי שנכתב כבר בפסק-הדין הראשון, ונאמר בלשון ציורית ונאה ע"י בית המשפט המחוזי בחלקים שצוטטו לעיל (מתוך עניין יורמן), יש להעדיף בין חלופות אלה את הראשונה, בה הניזוק מרוויח, על פני השניה, בה הוא מפסיד.

30. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שהתובעת הוכיחה את נזקיה בפועל, והנתבעות לא הוכיחו שהתובעת היתה יכולה לצמצמם – ועל כן דין התביעה להתקבל.

תוצאה אופרטיבית

31. אני מחייב את הנתבעות, אם כך, לשלם לתובעת סך של 27,964 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה (16.2.2016) ועד היום, וכן את אגרת התביעה, כפי ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום תשלום כל רכיב ממנה, ועד היום; וכן את שכר העד בסך 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, ט"ז טבת תש"פ, 13 ינואר 2020, בהעדר הצדדים