לפני: כב' השופט יוחנן כהן

החלטה

1. במסגרת סיכומי התובעת, הגישה התובעת בקשה לפסלות שופט (סעיפים 1-3 לסיכומי התובעת, מיום 24.7.18).

2. התובעת טוענת כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 3.6.18, בית הדין אמר מפורשות כי "תביעתה של התובעת נולדה בחטא", ולפיכך, יש לתובעת חשש ממשי לניהול המשפט במשוא פנים ובנקיטת עמדה באופן חד צדדי לטובת הנתבעים ונגד התובעת.

3. ב"כ הנתבעים התנגד לבקשת הפסלות , תוך שטען כי למיטב זכרונו השופט לא התבטא כמצוטט על ידי ב"כ התובעת. לאחר סיום שלב ההוכחות, נערך דיון ובו הוצגו לצדדים הסיכונים והסיכויים שבתיק, כפי שנעשה בתחילת שלב ההוכחות בתיק. מדובר בשיח מקובל, בלתי מחייב, שנערך תדיר כמעט בכל תיק, ובמסגרת הדיון לא נאמר דבר החורג מהשגור והשגרתי בבית הדין, אשר יש בו להצביע על משוא פנים.

הכרעה

4. הדינים החלים בעניין בקשה לפסלות שופט, קבועים בסעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, בסעיף 39א' לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 ובתקנות 112א'-ג' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991.

5. כב' הנשיאה (בדימוס), הש' נילי ארד סקרה את ההלכות בדבר פסלות שופט, בפסק דין בתיק עא"ח 50/09 בית היתומות הכללי ע"י ויינגרטן – יעל נחום:

"חזקה היא, כי השופט היושב בדין הוא מקצועי ומיומן וכי בידו לבחון את העניינים המובאים בפניו ללא משוא פנים. על מנת שתקום עילה לפסילות שופט, מוטלת על בעל הדין חובה להצביע על קיומם של נסיבות אובייקטיביות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט וכי דעתו "ננעלה". טענת הפסלות נבחנת באופן אובייקטיבי ואין די בתחושתם של בעל דין וב"כ ובהשקפתם הסובייקטיבית...

זאת ועוד. כלל הוא כי "בכל הנוגע לערעור בעניין פסילת שופט, יינתן משקל רב לעמדתו של השופט, הסבור כי אינו מנוע מלישב בדין" ולמעלה מזאת "ערכאת הערעור תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי יש בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות, רק במקרים מסוימים".

6. בית הדין הארצי פסק כי לא בנקל יורה בית הדין על פסלות שופט מלשבת בדין. על הצד שמעלה את טענת הפסלות לשכנע כי קיים חשש ממשי למשוא פנים וכי דעת השופט "ננעלה" באופן שנבצר ממנו לנהל את ההליך באופן אובייקטיבי וליתן החלטה עניינית. מדובר בנטל שכנוע כבד, שכן קיומו של חשש או חשד בלבד, לא יספיקו בכדי להביא לפסלות השופט היושב בדין.

מדובר במבחן אובייקטיבי, על כן לא די בתחושתו הסובייקטיבית של בעל דין כי השופט היושב בדין גיבש עמדה בעניינו אותה לא ניתן לשנות. על הצד המעלה את טענת פסלות להראות כי אובייקטיבית עולה חשש ממשי למשוא פנים (ראה: ע"א 899/95 שמואל ברזל עו"ד – כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט (1) 854; עא"ח 1033/02 אהרון חבשוש – רפא"ל – פס"ד של בית הדין הארצי מיום 3.10.02; דב"ע נד/4/96 שמעון פריזנט – קונאמטיק ישראל פד"ע 230, 227).

7. תקנה 112ב' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב – 1991, מורה כי בעל דין יטען לפסלות בתחילת הדיון בתובענה ולחילופין, "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות". כלל נקוט הוא, כי מבחינת מועד העלאתה של טענת הפסלות, על הטענה להיות צמודה לעילה בעתיה היא מועלית, ואין לצבור טענות מסוג זה כדי להעלות אותה במרוכז במועד שהוא נוח מבחינה כלשהי.

8. ככל שהיתה נאמרת התבטאות כזו, הרי שעסקינן בדיון שהתקיים בתאריך 3.6.18. על פני הדברים, יכול היה ב"כ התובעת להעלות את טענת הפסלות כבר בדיון מיום 3.6.18, אולם התובעת בחרה לכבוש את טענתה ולהעלותה רק במסגרת סיכומיה שהוגשו כחודש וחצי לאחר מועד הדיון.

9. בנסיבות העניין, עולה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ובניגוד לתקנות ודי בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה (עפ"ס (ארצי) 24950-04-16 שרה נתניהו – גיא אליהו (פורסם בנבו, מיום 23.5.16)).

10. הבהרת המצב המשפטי או עמדות לכאוריות של שופט, אין בהן בד"כ כדי לבסס חשש למשוא פנים.

11. עיון בפרוטוקול מיום 3.6.18 אינו יכול ללמד אובייקטיבית על חשש למשוא פנים שכזה. כמו כן, הגשת בקשת פסלות במסגרת סיכומים, זמן לא מועט לאחר הדיון, מעידה כשלעצמה על חולשת הטענה.

12. מכל המקובץ, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

13. כללו של דבר: הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ט, (04 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.