20 יוני 2017

1. לפניי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשה לגמל.
2. התובעת עבדה אצל הנתבעים כעובדת משק בית משך 27 חודשים מחודש 8/2013 עד 10/2015. מתכונת העבודה הייתה אחת לשבועיים ביום שישי, כאשר בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי מספר שעות העבודה, שאליה אתייחס בהמשך.
3. מטעם התובעת העידה היא עצמה ומטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 (להלן גם – הנתבע).
4. יצוין כי ביום 15/12/16 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין בהיעדר הגנה וזאת לאור העובדה כי לא הגישו הגנתם ולא התייצבו לדיון שהתקיים ביום 14/11/16. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק דין וטענו כי לא קיבלו הזמנה לדיון וכן הגישו כתב הגנה (ללא ייצוג משפטי).
5. ביום 27/3/17 התקיים דיון במעמד כל הצדדים והנתבעים היו מיוצגים בשלב זה. באותו מועד ניתנה החלטה בדבר ביטול פסק הדין ונשמעו עדויות הצדדים כאמור.
6. יצוין, כי לצדדים ניתנה האפשרות להגיש מסמכים נוספים גם לאחר דיון הוכחות. התובעת הגישה פירוט טיעונים ומסמכים (העתקי מסרונים). הנתבעים לא הגישו דבר, הגם שניתנה להם, לפנים משורת הדין, ארכה לעשות כן.
7. לאחר שבחנתי את העדויות והמסמכים שבתיק, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה כפי שיפורט להלן.
8. ברכיב פיצויי פיטורים, הפער בין תחשיבי הצדדים נעוץ במחלוקת לגבי בסיס השכר לחישוב נוכח הבדלי גרסה לגבי מספר שעות העבודה ביום עבודה וכן השכר בגין שעת עבודה. לשיטת התובעת, מדובר ב-6.5 שעות עבודה ואילו לדידם של הנתבעים מדובר ב-6 שעות עבודה בלבד. אשר לשכר השעתי, התובעת טענה במסגרת מסמכים שהגישה לאחר הדיון, כי השכר השעתי היה 50 ₪. לעומת זאת, לפי גרסת הנתבעים בכתב ההגנה ובעדות הנתבע השכר היה 45 ₪ לשעה. כמו כן, הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי היו מקרים שהתובעת לא הגיעה לעבודה ויש לדידם לקחת זאת בחשבון.
9. בהיעדר פירוט ממשי ורישומים מדויקים של היעדרויות התובעת מהעבודה איני מקבלת את טענת הנתבעים בהקשר זה. לכן, יש לערוך את התחשיב בהתייחס ל-27 חודשי עבודה כפי שגם העיד הנתבע בחקירה ראשית (עמ' 11 ש' 28).
10. אשר לבסיס השכר לפיו יש לערוך את התחשיב מצאתי, כי יש להעמידו על סך של 270 ₪ ליום עבודה (540 ₪ לחודש). אסביר קביעתי להלן.
11. הנתבע העיד, כי התובעת עבדה פעמיים בשבוע 6 שעות ביום עבודה בשכר של 45 ₪ לשעה וכן שולם רכיב דמי נסיעות של 30 ₪ כך שהתשלום אותו קיבלה עבור יום עבודה כולל דמי נסיעות עמד על 300 ₪ (עמ' 11 ש' 31). גרסה זהה מופיעה גם בכתב ההגנה.
12. לעומת זאת, לכתב התביעה (שאינו כולל תחשיבים) צורף מכתב מיום 20/1/16 שנוסח על ידי מזכירות איגוד מקצועי, גב' ריקי אדרי, מההסתדרות במרחב חולון ובו נרשם כי שכרה של התובעת עבור יום עבודה היה 324 ₪. טענה זו אינה מתיישבת עם גרסת התובעת עצמה, כי עבור יום עבודתה האחרון אצל הנתבעים שולם לה סך 300 ₪ (עמ' 7 ש' 23, עמ' 9 ש' 32). מעדות התובעת היה ברור כי הסך של 300 ₪ כולל דמי נסיעות, שכן מדובר לטענתה בתשלום שהועבר באיחור מהטעם שבסיום יום העבודה האחרון לנתבע לא היה ארנק ברשותו. בנוסף, התובעת לא סתרה את עדות הנתבע, כי דמי הנסיעות היו בסך של 30 ₪ ליום עבודה.

עוד אוסיף, כי גרסת התובעת בנוגע לשכר שעתי בסך 50 ₪ הופיעה רק בטיעוניה בכתב שהוגשו לאחר דיון הוכחות ולא קודם לכן, וגם מטעם זה אין לקבלה. במסגרת טיעונים אלה גם טענה לראשונה התובעת כי למעשה קיבלה 550 ₪ לאחר סיום יחסי העבודה ולא 500 ₪ כפי שטענה בדיון. כאמור, אין אפשרות לשנות מהגרסה לאחר שהסתיים הליך ההוכחות ולכן דין הטענות להידחות.

1. המסקנה היא כי שכר עבודה ללא דמי נסיעות – שהוא הרכיב הקובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים – עומד על סך של 270 ₪ ליום עבודה. בהתחשב בעובדה שהתובעת עבדה אחת לשבועיים (נתון שאינו שנוי במחלוקת) השכר הקובע הוא 540 ₪.
2. מכאן, כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 1,215 ₪ (לפי התחשיב 540 x 27/12).
3. אשר לרכיב פדיון חופשה - הנתבעים לא הכחישו את טענת התובעת כי בסיום יחסי העבודה קמה לה זכאות לתשלום פדיון חופשה בהתייחס למלוא תקופת העבודה, ואין מצדם טענה כי התובעת קיבלה חופשה בתשלום בפועל בתקופת העבודה.
4. התובעת עבדה אצל הנתבעים פעמיים בחודש משך 27 חודשים ולכן התחשיב יהיה לפי סעיף 15 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית). מובהר שלעניין זה אין לקחת בחשבון במסגרת "שכר העבודה", על יסודו נערך החישוב, את רכיב דמי הנסיעות. התובעת השתכרה מידי חודש שכר עבודה בסך של 540 ₪ ועל כן זכאית התובעת ברכיב זה לסך של 583.2 ₪ ( 540 ₪x 27 x 4%).
5. אשר לרכיב דמי הבראה, התובעת עבדה במשרה חלקית בשיעור של 6.45% (12/186). התובעת זכאית לדמי הבראה עבור השנה הראשונה בסך של 121.9 ₪ (5x0.0645x 378ׂ), עבור השנה השנייה בסך של 146.3 ₪ (6x0.0645x 378), ועבור החלק היחסי של השנה השלישית סך של 36.6 ₪ (6x0.0645x 378ׂx0.25). סה"כ זכאית התובעת לסך של 304.8 ₪ בגין דמי הבראה עבור תקופת העסקתה.
6. .אשר לרכיב פיצוי בגין הפרשות לגמל. הנתבעים מודים בכך שלא ביצעו הפרשות לקופת גמל עבור התובעת. מכאן, כי התובעת זכאית לפיצוי ואין בטענת הנתבעים לפיה התובעת לא פנתה אליהם בעניין האמור במהלך תקופת העבודה לשנות ממסקנה זו (עמ' 12 ש' 14).
7. התובעת לא הציגה מסמכים בתמיכה לטענתה, כי הייתה לה קופת גמל פעילה נכון למועד תחילת עבודתה. משכך, יש לערוך את התחשיב בהתייחס לתקופת העבודה החלה מחודש 2/2014 כלומר החל מהחודש השביעי לעבודתה של התובעת.
8. התובעת זכאית אפוא להפרשות בגין 21 חודשי עבודה בהם עבדה וזאת בהתייחס לשכר עבודה בסך 540 ₪ לחודש באשר אין לקחת בחשבון דמי נסיעות. את הפיצוי ברכיב זה יש לחשב לפי ימי עבודה בפועל. הואיל והנתבעים לא הגישו מסמכים בתמיכה לטענתם, כי התובעת לא עבדה שני ימי עבודה מידי חודש והחסירה ימי עבודה, אין אפשרות להתייחס לטענתם זו לצורך התחשיב. לפיכך, החישוב יהא 21 חודשים כפול שכר של 540 ₪ בשיעור ההפרשה של 6%. התוצאה היא כי התובעת זכאית לפיצוי בגין היעדר הפרשות לגמל בסך של 680.4 ₪.
9. לא נעלם מעיני, כי התובעת בדיון שהתקיים ביום 27/3/17 עתרה לתשלום בגין דמי ביטוח לאומי (עמ' 5 ש' 16). ואולם, רכיב זה אינו נכלל בתביעה ומטעם זה יש לדחות כל טענה בעניין. למעלה מהצורך, לא קיים מקור נורמטיבי לדרישת עובד לשלם לידיו את דמי הביטוח הלאומי אשר אמורים להיות משולמים על ידי המעסיק למוסד לביטוח לאומי בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995.
10. הנתבעים טענו כי בסיום העבודה ובמסגרת גמר חשבון שילמו לתובעת סך של 1,800 ₪ (עמ' 12 ש' 5 וש' 16) ויש לקזז סכום זה מהסכומים שנתבעו בהליך. במסגרת מסמכים שהוגשו לאחר הדיון, התובעת אישרה קבלת סך של 1,300 ₪ לאחר סיום יחסי העבודה כחלק מגמר החשבון. לגבי סכום של 500 ₪, התובעת טענה כי מדובר בתשלום בסך של 300 ₪ עבור יום עבודה אחרון, אשר בסיומו לא שולם לה שכר, וכן סך של 200 ₪ בונוס (עמ' 9 ש' 30 – 33).
11. בשים לב לעובדה, כי נטל ההוכחה לגבי תשלום שכר בפועל מוטל על המעסיק, נוכח היעדר מסמכים מזמן אמת שיתמכו בגרסת הנתבעים לגבי תשלום עבור יום העבודה האחרון, איני מקבלת את טענת הקיזוז בהתייחס לסך של 300 ₪ - סכום אשר לטענת התובעת כאמור שולם לה כשכר עבודה.

לעומת זאת, אני קובעת כי יש לקזז מהסכומים להם זכאית התובעת סכום נוסף של 200 ₪. זאת משום שאין כל ראייה מזמן אמת התומכת בטענת התובעת, כי כוונת הנתבעים הייתה לשלם לה סכום זה כבונוס. יתר על כן, התובעת עצמה בתכתובת מסרונים עם הנתבעים הודתה בכך שיש לקזז את הסכם האמור מגמר החשבון (ראה מסרון בעמוד ראשון למסמכים שהגישה התובעת לתיק לאחר דיון הוכחות).

בנוסף, כפי שפירטתי לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים בהתייחס לקיזוז של 1,300 ₪ מסכום התביעה.

יוצא אפוא כי הסכום הכולל לקיזוז עומד על סך של 1,500 ₪ .

1. בכתב התביעה עתרה התובעת לתשלום פיצויי הלנת שכר. תשלומים בגין פדיון חופשה ודמי הבראה אינם נכללים במסגרת הגדרת "שכר עבודה" הנושא פיצויי הלנה על פי חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958. לגבי רכיב פיצוי בגין הפרשות לגמל, על פי הלכה פסוקה, רק לקופת גמל ולא לעובד נתונה זכות תביעה במישרין נגד המעסיק לגבי פיצויי הלנת שכר (דב"ע נא/3-2 צח נ' דחף בע"מ, פד"ע כב, 462). על כן נדחית טענת התובעת לפיצויי הלנת שכר.
2. לסיכום, הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד בתוך 30 יום ממועד שיומצא להם פסק הדין את הסכומים הבאים:

פיצויי פיטורים בסך של 1,215 ₪.

פדיון חופשה בסך של 583.2 ₪

דמי הבראה בסך של 304.8 ₪.

פיצוי בגין היעדר הפרשות לגמל בסך של 680.4 ₪.

מסכומים אלה יופחת סך של 1,500 ₪.

הסכום שיתקבל לאחר ההפחתה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (24/2/16) ועד התשלום המלא בפועל.

1. אשר להוצאות- בקביעת סכום ההוצאות יש לקחת בחשבון את העובדה, כי כבר נפסקו לטובת התובעת הוצאות בסך של 1,000 ₪ בגין אי התייצבות הנתבעים לדיון אחד. כמו כן, לא שוכנעתי, כי בוצעה מסירה כדין של הזימון לדיון שהיה קבוע ליום 14/11/16 וזאת נוכח טענת הנתבעים, כי התובעת לא המציאה להם את הזימון.

בשים לב לכך שבסופו של דבר התביעה התקבלה בחלקה בלבד, וכן לעובדה כי התקיים דיון אחד במעמד שני הצדדים, אני קובעת כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בסך של 600 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיהם, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 15 ימים ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ז, (20 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.