1. התובעת, ילידת 1971 ומורה במקצועה, נפגעה ביום 20.2.15 בתאונת דרכים. הצדדים אינם חלוקים על שאלת האחריות והמחלוקת היא ביחס לנזק בלבד. כן הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
2. עקב התאונה נחבלה התובעת בצווארה, בגבה ובכתף שמאל. התובעת פנתה לחדר המיון ביום התאונה ושוחררה בו ביום. בתעודת השחרור צוין כי התובעת מתלוננת על כאבים בצוואר, בגב תחתון ובכתף שמאל. בצילומים התברר כי אין עדות לשברים. הומלץ על ארבעה ימי מנוחה. בהמשך פנתה התובעת לרופא המשפחה והתלוננה על כאבים דומים לאלו שפורטו לעיל.
3. לבקשת התובעת מיניתי מומחה רפואי אשר בדק את התובעת וקבע שלא נותרה בה נכות הקשורה לתאונה. לאחר חוות הדעת פנתה התובעת למל"ל לצורך קביעת נכותה (שכן מדובר היה גם בתאונת עבודה) ואף הועדה הרפואית קבעה כי לא נותרה בה נכות הקשורה בתאונה. עם זאת נקבעה נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה של חודשיים.
4. התובעת טוענת כי עקב התאונה היא סובלת מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב אשר פוגעים בתפקודה כמורה. לפיכך טוענת היא לקיומה של נכות חרף קביעת המומחה, תוך שהיא מציינת כי לבית המשפט סמכות לקבוע ממצאים שונים מאלו שקבע המומחה. ביחס לנזקים עתרה התובעת לפיצוי של 30,000 ₪ עבור הפסדי שכר וכן לפיצוי מקסימאלי בגין כאב וסבל, וכן לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'.
5. הנתבעת מדגישה כי המומחה קבע שלא נותרה לתובעת נכות עקב התאונה וכי מהמסמכים הרפואיים עולה שמדובר בנזק של "מה בכך" שאינו מצדיק כל פיצוי.לחילופין הציעה הנתבעת פיצוי בסך 3000 ₪ לצורכי פשרה. הנתבעת הדגישה כי לאור כך שמדובר בתאונת עבודה יש לנכות את שכר המומחה מכל פיצוי שיפסק.
6. כאמור, ההכרעה היא על דרך הפשרה. נתתי דעתי לטיעוני הצדדים, למהות החבלות, לחוות דעת המומחה, למסמכים הרפואיים שהוגשו וליתר הנסיבות, והחלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,000 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 843 ₪ ותשיב לה את סכום האגרה ששילמה.

ניתן פטור מיתרת אגרה לאור אופן סיום ההליך.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ח, 22 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.