08 מרץ 2018

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה - סגנית נשיא

החלטה

התובע מבקש כי בית הדין יאכוף על הנתבעת קיום פסק דינו וזאת בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

כפי שהוברר, התובע פתח בהליכי הוצל"פ לגביית החוב הפסוק. הצדדים מתנהלים במסגרת הליכים אלו ובכלל זה ביקשה הנתבעת עיכוב ההליכים שם ורשמת ההוצל"פ הורתה על עיכוב בכפוף לתשלום סכום מסוים שאינו שנוי במחלוקת, אשר שולם בינתים.

ההליכים בלשכת ההוצל"פ לא מוצו למעשה שכן הטענות שיש לתובע כנגד העיכוב החלקי של ביצוע פסק הדין צריכות להשמע שם וכך אף הורתה רשמת ההוצל"פ בהחלטתה מיום 14.1.18.

על פי ההלכה הפסוקה,נקיטה בהליכי ביזיון בית משפט תיעשה כצעד אחרון, לאחר שכלו כל הקצין, נוכח הסנקציה החריפה המוטלת במסגרתם. וכך, בין השאר, קובע בית המשפט העליון:

"הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית" (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פד"י נט(4), 49).

כעולה מן האמור, ברי כי לפחות בשלב זה פתוחה בפני התובע האפשרות למצות הליכי מימוש פסק הדין במסגרת הליכי ההוצל"פ בהם הוא עצמו נקט. אם כן אין הצדקה לבחינת סנקציה חמורה בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט.

לא למותר לציין כי בית הדין מוצא טעם לפגם בכך שהתובע הסתיר בבקשתו דבר קיומם של הליכי הוצל"פ וההחלטות שניתנו במסגרתו.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ח, (08 מרץ 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.