1. ביום 16.3.16 הוגש כתב אישום כנגד שלושת הנאשמים, כאשר בעניינו של הנאשם 1 ניתנה ביום 27.12.17 החלטה לעיכוב הליכים בשל מצבו הרפואי והפסקת הבניה.

על פי האמור בכתב האישום, בתאריכם 22.12.15 ו- 27.12.15 או בסמוך לכך, במקרקעין הידועים כגוש 5449 חלקה 6 מגרש 1122 בישוב גני טל החלו עבודות חפירות ויציקת כלונסאות ללא היתר.

ביום 27.12.15 הוצא כנגד הנאשמים 1-3 צו הפסקת בניה מנהלי, אך הנאשמים המשיכו בביצוע העבודות. ביום 5.1.16 אושר הצו המנהלי על ידי בית המשפט במסגרת בב"נ 63386-12-15. הנאשמים 2-3 הינם בעלי הזכויות במקרקעין והנאשמים 1-3 היו המבצעים בפועל את העבודות והאחראים לעבודות והמשתמשים במקרקעין בעת ביצוע העבירה.

משכך, יוחסו לנאשמים 1-3 עבירות של ביצוע עבודות ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א), 208 ו- 209 לחוק התקנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן:"החוק") ואי קיום צו הפסקה מנהלי, עבירה לפי סעיף 237 לחוק.

1. בדיון שהתקיים ביום 13.9.16 מסרו הנאשמים את תשובתם למיוחס להם בכתב האישום.

הנאשם 1 הודה, כי ביצע את העבודות, אך עשה כן מאחר שהנאשם, עו"ד במקצועו, מסר לו שיש היתר לכך.

הנאשם טען כי אין לו כל זיקה לנכס וכי מדובר בנכס שנקנה על ידי הנאשמת 3 מכספי הירושה שלה. הם הניחו שניתן ליצוק כלונסאות בשל טיב האדמה במקום.

הנאשמת 3 טענה כי הנאשם 1 החל בעבודות על דעת עצמו בטענה כי לעבודה זו לא נדרש היתר.

בנסיבות אלה נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 14.3.17.

1. בפתח ישיבת ההוכחות ביום 14.3.17 טען הנאשם, כי טרם קיבל חומרי חקירה אותם הוא מבקש. עוד טען כי יש בפיו טענות מקדמיות בשל פגמים מהותיים שנמצאו לאורך ההליך. לטענתו, עובדות כתב האישום לא מהוות עבירה מאחר ולא מדובר בעבודה הדורשת היתר; בשלב ההקראה לא נתנו לו לדבר כי הדברים נעשו בלחץ; בנקיטת הליך כנגדו יש משום אכיפה בררנית; המאשימה לא קיימה את חובת היידוע; נפלו פגמים בעריכת השימוע בדיעבד; ונפלו פגמים בצו הסגירה המנהלי.

ב"כ המאשימה בתגובה טענה, כי מעולם לא התקבלה מהנאשמים בקשה לקבלת חומרי חקירה והדגישה כי ניתן צו הפסקה מינהלי וגם צו שיפוטי. לבקשת הנאשמים 2-3 נערך שימוע לאחר הגשת כתב האישום, טענותיהם נבחנו ונדחו וכתב האישום נותר על כנו.

המותב הקודם שישב בתיק לא התרשם, כי טענות הנאשמים התעוררו לראשונה במועד סמוך למועד שנקבע לשמיעת הראיות, אך כדי לאפשר לנאשמים לקבל את חומרי החקירה עובר לסיום פרשת ההגנה ועתירת ב"כ המאשימה שלא לפצל הדיון נדחה דיון ההוכחות ליום 18.9.17. הובהר לנאשמים, כי עליהם להציג באותו המועד ראיותיהם לטענה של אכיפה בררנית, וכי על המאשימה להמציא לנאשמים בתוך 30 יום את כל חומרי החקירה.

1. מאז הוגשו בקשות לדחיות הדיון, בעיקר מטעם הנאשמת 3, הדיונים נדחו מעת לעת והראיות בתיק לא נשמעו.
2. ביום 27.5.18 הגיש הנאשם בקשה זו וביום 28.5.18 צירף לה נספחים נוספים. לאחר הבהרות שניתנו על ידי הנאשם הורה המותב הקודם על ביטול הישיבה שנקבעה לשמיעת ראיות והתיק הועבר לשמיעתו בפניי בשל שינויים בתוכנית העבודה בשמיעת תיקי בית המשפט לעניינים מקומיים. תגובת המאשימה לא נמסרה בתוך המועד שנקבע והנאשם הגיש התייחסויות נוספות.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המאשימה ובתגובות הנוספות מטעם הנאשם, מצאתי כי טענות הנאשם טעונות בירור עובדתי ולא ניתן להכריע בהן טרם שישמעו הראיות בתיק.
2. סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי  [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כי ניתן לבטל כתב אישום בנסיבות בהן "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
3. בהתאם להלכה הפסוקה יש לבחון את הטענה בשלושה שלבים: ראשית, בחינת עוצמת הפגם שבהתנהלות המאשימה; שנית, איזון בין הערכים הנוגדים, היינו אם בהתחשב בכלל נסיבות העניין והאינטרסים הנוגדים, יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; שלישית, בחינת הסעד המידתי הראוי בגין ההפרה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (31.3.05)). בית המשפט העליון קבע, כי גם אם נקבע, כי קרתה תקלה או הייתה התנהלות בלתי ראויה, היא לא תביא בהכרח לביטול כתב האישום ויש לבדוק דרכים חלופיות, קיצוניות פחות מביטול כתב אישום לריפוי הפגם. יש צורך לאזן בין מהות התקלה לבין האינטרס הציבורי שבבירור האישום (בש"פ 9130/07 מוחמד נאסר נ' מדינת ישראל (1.11.07)).
4. הנטל הוא על הטוען להגנה מן הצדק, להוכיח, כי קיים פגם מהותי ומשמעותי בהתנהלות המאשימה, באופן שהגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי, פוגעים מהותית בתחושת הצדק וההגינות. אין מדובר בפגם מינורי או שולי ויש להוכיח, כי הפגם הוא מהותי במידה כזו המצדיקה את ביטול האישום, בהתחשב בכלל האינטרסים של המשפט הפלילי.
5. הנאשם העלה מספר טענות המבססות לטענתו הגנה מן הצדק בגינן יש להורת על ביטול כתב האישום כבר עתה.
6. ב"כ המאשימה ביקשה לדחות טענות הנאשם משאלה נטענו בעלמא וללא כל ביסוס ולחלופין לקבוע כי ישמעו ראיות בטענות אלה כדי שהצדדים יוכלו להביא ראיותיהם. ב"כ המאשימה לא התייחסה לטענות הנאשם לגופן.
7. טענות הנאשם להעדר זיקה לנכס

הנאשם טען כי אין לו כל זיקה לנכס, שכן זה נקנה מכספי ירושה שקיבלה רעייתו, הנאשמת 3, וכי קיימת הפרדה בין נכסי בני הזוג לנכס נשוא כתב האישום.

הנאשם צירף את חוזה הרכישה ומסמכים נוספים המעידים, כי הנכס רשום על שם הנאשמת 3 בלבד ואין לו כל קשר לנכס.

לפי נסח טאבו שצורף הנאשמת 3 היא הבעלים הרשום בשנת 2018, אך לא ברור מה היה המצב בעת הגשת כתב האישום. אחריות של נאשם נלמדת לא רק מבעלות אלא גם מהחזקה ואחריות לביצוע העבודות ולכן הדבר טעון בירור עובדתי ולא ניתן לקבוע, כי לנאשם אין זיקה לנכס על בסיס מה שצורף לבקשה.

1. טענות הנאשם לאכיפה בררנית

הנאשם הפנה לשני מקרים בהם הנאשם 1 היה הקבלן המבצע של פרויקטים בהם היתר הבניה התקבל לאחר שהחלו כבר עבודות התשתית ולא הוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים וכן הפנה לשלושה מקרים אחרים בהם המאשימה סירבה לתת לו את פרטי התיק אך טען, כי גם באלה החלו בבניה טרם קבלת היתר ולא הוגש כתב אישום כנגד המעורבים.

כפי שנקבע בהחלטת המותב הקודם ביום 13.4.17 הנאשמים יהיו רשאים להוכיח טענה זו במסגרת שמיעת הראיות. לא מצאתי לשנות מהחלטה זו. טענה של אכיפה בררנית יש להוכיח בראיות. איני קובעת דבר לגבי היקף הראיות שעל הנאשם להגיש כדי להוכיח קיומה של אכיפה בררנית אך אלה ישמעו במסגרת שמיעת הראיות בתיק.

1. טענת הנאשם בנוגע לאי קיום חקירה, אי קיום חובת היידוע ועריכת שימוע בדיעבד

לטעת הנאשם נפלו פגמים בהתנהלות המאשימה בהליכים שקדמו להגשת כתב האישום. כך לא זומנו הנאשמים כדין לחקירה טרם הגשת כתב האישום, המאשימה לא קיימה חובתה לאפשר לנאשמים להשמיע טענותיהם בטרם הגשת כתב אישום.

שימוע נערך בעניינם בדיעבד ויש בכך טעם לפגם מאחר שהדבר נעשה על ידי המאשימה כדי לצאת ידי חובה ולא בנפש חפצה. לטענת הנאשם, לו נערך השימוע טרם הגשת כתב האישום המאשימה לא הייתה מוצאת לנכון להגיש את כתב האישום בשים לב לטענותיו להעדר זיקה לנכס בצירוף יתר טענותיו.

הנאשם 1 זומן לחקירה כבר ביום 23.12.15 ונחקר ביום 21.1.16 בעוד הנאשמים 2-3 זומנו ונחקרו רק לאחר הגשת כתב האישום.

מהמסמכים שצורפו על יד הנאשם לבקשה עולה, כי זימונים נשלחו לנאשמים 2-3 ביום 30.12.15 להגיע לחקירה ביום 21.1.16.

הנאשם טען, כי המסמכים שזימנו את הנאשמים 2-3 לחקירה נשלחו לכתובת באשדוד וגני טל אף שאינם מתגוררים שם, אך לא צורפו ראיות להוכחת כתובת מגוריו הרשומה של הנאשם באותה העת והדבר טעון הוכחה.

סעיף 60א(א) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], תשמ"ב 1982 שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע" מטיל חובה על התביעה לשלוח הודעה לחשוד "לפי הכתובת הידועה לה" ולאפשר לו להעלות טענותיו מדוע לא יוגש כתב אישום כנגדוס"ח תשס"א מס' 1804 מיום 7.8.2001 עמ' 499 (ה"ח 2997)

1. הוספת סעיף קטן 60(יא).

זכות השימוע היא זכות מהותית, אשר מטרתה לאפשר לחשוד לטעון טענותיו בפני רשויות התביעה, טרם הגשת כתב האישום. זכות מהותית זו מגנה מחד גיסא על זכויות החשוד ומאידך גיסא מייעלת את מלאכת התביעה.

אין חולק בדבר חשיבות זכות השימוע להגנת הנאשם. הפסיקה מלמדת, כי הזכויות הטמונות בסעיף 60א לחסד"פ אינן זכויות מוחלטות אלא יחסיות (ת"פ 14527-08-15 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) (6.12.15) פסקה 37).

בע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל (23.6.13) פסקאות 10-11) קבע בית המשפט, כי פגם כזה איננו מצדיק בהכרח ביטול האישום, לנוכח הלכת הבטלות היחסית ודי בעריכת שימוע בדיעבד. משכך, המאשימה ריפאה את הפגם בכך שערכה שימוע בדיעבד. כמובן ששמורה לנאשם הזכות להעלות טענותיו לאחר סיום שמיעת הראיות על מנת שבית המשפט יבחן אותן במכלול השיקולים.

1. טענות הנאשם למחדלי חקירה

הנאשם טען, כי בהתנהלות המאשימה נפלו מספר פגמים שלא ניתנים לריפוי אלא בדרך של ביטול כתב האישום.

ראשית, המאשימה לא חקרה את האדריכל אשר היה שותפו של הנאשם 1 ועל כך שהוא שעמד כי הבניה נשוא כתב האישום איננה צריכה היתר.

שנית, המאשימה נפגשה עם הנאשם 1 ואחרים מטעמו וסייעה בידו ואילו עם הנאשם היא סירבה להיפגש חרף פניות חוזרות ונישנות. המאשימה מסרה בתגובתה, כי ניפגשו עם הנאשם ואף ניסו לסייע גם בידו.

שלישית, זכרון הדברים המצוי בתיק לא נחתם על ידי הנאשמת 3 ומדובר במסמך מזויף שלא נחקר על ידי המאשימה.

בכל הנוגע לשלושת הטענות שפורטו לעיל מדובר לטעמי בטענות שאף הן טעונות הוכחה במישור העובדתי ויש צורך בשמיעת ראיות כדי להכריע בהן.

רביעית, המאשימה ביקשה תיקון פרוטוקול מיום 14.3.17 והדבר נעשה בעצם בשמו ולטובתו של הנאשם 1. בעניין זה המותב הקודם נתן החלטתו ולא מצאתי להידרש לסוגיה זו בשנית. ככל שהנאשם יבקש לתקן דברים שנרשמו בפרוטוקול יגיש בקשה מתאימה אבל בכל הנוגע לבקשה שהוגשה על ידי ב"כ המאשימה החלטה ניתנה מכבר.

1. העבודה הנטענת בכתב האישום הינה מצומצמת

לטענת הנאשם, למגרש היתר בניה בתוקף וכל שביקשה הנאשמת 3 הוא ליצוק רצפה שהינה שבילים ודרכי גישה וזאת על פי המלצת המהנדס והאדריכל, כי מדובר באדמה חולית ויש צורך לצקת בטון במקום.

מדובר בטעות שכן ישנן עבודות הפטורות מהיתר וכך נמסר לנאשמת 3 על ידי הקבלן והאדריכל. משטרם נשמעו עדויות המעורבים, לרבות נאשמת 3, לא ניתן לקבוע ממצאים לא לגבי מה שנמסר לנאשמים ולא לגבי היקף הבניה.

1. טענות לגבי התנהלות המאשימה בעניינו של נאשם 1

לטענת הנאשם הנאשם 1 הינו "עבריין סידרתי", אך המאשימה לא נקפה אצבע ואף הסתירה זאת מהיועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים, וכי המחלה לה טוען הנאשם 1 ושהיא הבסיס להחלטה לעיכוב הליכים הינה שיקרית.

בית המשפט אינו בוחן את שיקולי המאשימה והיועץ המשפטי בבקשה לעיכוב הליכים בעניינו של נאשם 1 וככל שסבור הנאשם שבשיקוליהם יש משום אפליתו לרעה ביחס לנאשם 1 פתוחה בפניו הדרך להעלות טענותיו בצירוף אסמכתאות.

1. נוכח כל האמור לעיל לא מצאתי כי ניתן להכריע בבקשת הנאשם טרם שישמעו הראיות לביסוס טענותיו. לא מצאתי הצדקה לשמיעת ראיות בטענות אלה בנפרד משמיעת הראיות בתיק עצמו ולכן הראיות כולן ישמעו כמיקשה אחת ובקשה זו תיבחן במסגרת הכרעת הדין.

המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ט, 11 נובמבר11 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.