בפני בקשה לתיקון כתב התביעה המתוקן כך שבסעיף 7 לכתב התביעה במקום סעיף 12 יבוא סעיף 13 לפקודה.

המשיבה מתנגדת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ובתשובה לתגובה, נחה דעתי כי יש להתיר את תיקון כתב התביעה , כמבוקש.

בכתב התביעה המקורי, ביקשו התובעים פיצויים לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943, (להלן : "הפקודה"), מבלי לציין באיזה מסלול בחרו את הפיצוי. בכתב התביעה המתוקן שהוגש לאחר הגשת חוות דעת שמאי מטעם התובעים פירטו את המסלול וצוין סעיף 12 לפקודה.

ב"כ התובעים הצהיר שמדובר בטעות דפוס והיה צריך להיות סעיף 13 ולא 12 לפקודה.

בידי תובע שזכאי לפיצויי הפקעה עומדת האפשרות לבחור בין שלושה מסלולים לשערוך קרן הפיצויים ביחס לתקופה שבין ההפקעה לבין תשלום הפיצויים. האחד הוא מסלול פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה , בצירוף פיצויי פירות נומינליים בדמות "דמי חכירה אבודים" לפי סעיף 13(1) לפקודה, ממועד תפיסת החזקה ועד לתשלום פיצויי הקרן (להלן: מסלול דמי חכירה אבודים); ויצוין כי סעיף 13 לפקודה אמנם בוטל בשנת 2010, אולם הוא עודנו תקף להפקעות ישנות ובהן ההפקעה נושא ערעור זה. המסלול השני, פרי פיתוח הלכתי, הוא פיצויי קרן נומינליים, בצירוף פיצויי פירות, בדמות ריבית בשיעור של 6% לשנה מפיצויי הקרן, אך הוא אינו רלוונטי לענייננו. המסלול השלישי הוא שיערוך קרן הפיצויים בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד -1964, בצירוף סעיף 12 לפקודה (להלן: החוק המתקן ו-מסלול החוק המתקן, בהתאמה).

הלכה פסוקה היא כי הבחירה במסלול השערוך הרצוי מצויה בידיו של בעל הנכס שהופקע, ואולם המדובר במסלולים חלופיים שמוציאים זה את זה, ומשבחר הנפקע במסלול פיצוי לא ניתן לאחר מעשה לבקש לילך במסלול אחר (ראו: ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, פסקה 11 (4.7.2012); ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 26 (9.12.2008).

מעיון בחוות דעת השמאי מטעם התובעים ברור שבחר במסלול סעיף 13 לפקודה, הדבר עולה בקנה אחד עם הצהרת ב"כ התובעים שנפלה טעות דפוס בציון סעיף הבחירה. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה בהתייחס למסלול שבחר בו התובעים. משכך אני מקבל את הבקשה ומורה לתקן את סעיף 7 לכתב התביעה המתוקן ובמקום סעיף 12 לפקודה יבוא סעיף 13 לפקודה.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ט, 18 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.