ניתנה ביום 22 מאי 2016

מדינת ישראל המבקשת

-

1. ד"ר יאנה צ'רנוקוזינסקי

2. ד"ר אירנה אהרונוב המשיבות

ההסתדרות הרפואית בישראל מתייצבת בהליך

בשם המבקשת: עו"ד אביגיל בורוביץ

בשם המשיבות: עו"ד יוסי חזן

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת עפרה ורבנר ונציגי הציבור מר מרדכי רון ומר עמירם אלון; סע"ש 9270-08-12 וסע"ש 45949-06-13) קבע בהחלטתו מיום 27.12.15, כי המשיבות היו זכאיות לכך שתוספת בריאות הציבור המשולמת להן, תילקח בחשבון בעת חישוב שכרן עבור התורנויות שביצעו בבית החולים, וכי הן זכאיות להפרשי שכר בהתייחס לתקופה שטרם התיישנה במועד הגשת תביעותיהן לבית הדין (להלן – ההחלטה בדבר הזכאות). במסגרת החלטתו הורה בית הדין לצדדים להגיש תחשיב מפורט באשר להפרשי השכר המגיעים למשיבות.
2. הצדדים נחלקו בתחשיבים ונוכח פרישתה של השופטת ורבנר מבית הדין לעבודה, הועבר התיק למותב בראשות השופטת אביטל רימון-קפלן לצורך השלמת פסק הדין. בפסק הדין המשלים מיום 15.2.16, חייב בית הדין האזורי את המדינה לשלם למשיבות הפרשי שכר בגין העבר, נכון ליום 31.12.15: למשיבה 1 סך של 176,635 ₪ ולמשיבה 2 סך של 157,303 ₪. כמו כן, חויבה המדינה לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,500 ₪.
3. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין בכללותו. במקביל לערעור הגישה המדינה את הבקשה שלפני הנוגעת להפרשי שכר בגין העבר.

הרקע לבקשה ופסק דינו של בית הדין האזורי

1. המשיבות הן רופאות המועסקות בלשכת הבריאות הנפתית בעכו כמשרתן העיקרית, ובנוסף הן מבצעות תורנויות בבית החולים בנהריה, שמשמש כמקום עבודתן המשני. המשיבות מוגדרות כמי שאינן מומחיות ואינן מתמחות (רופאות תחומיות).
2. המשיבות מקבלות תוספות שונות לשכרן במקום עבודתן העיקרי בלשכת הבריאות בעכו. תוספות אלה כוללות דירוג שכר, וכן תוספת בריאות ציבור בשיעור 15%, תוספת בריאות ציבור שקלית, וכן תוספת רפואית בשיעור 42%. עד לשנת 2012 לא כלל שכרן של המשיבות עבור ביצוע תורנויות בבית החולים, תוספות שכר ששולמו להן בעת עבודתן לשכת הבריאות.
3. בבית הדין האזורי התבררו, במאוחד, תביעות שהגישה כל אחת מהמשיבות כנגד משרד הבריאות (להלן - המדינה) לתשלום הפרשי שכר עבור תורנויות בהתאם לשכר שהן מקבלות כעובדות לשכת הבריאות, עבור התקופה שלפני חודש ינואר 2012.

המחלוקת בין הצדדים סבה על השאלה האם יש לכלול בבסיס של שכרן של המשיבות עבור ביצוע תורנויות את שלוש תוספות השכר הנ"ל.

1. בית הדין האזורי, בהחלטה בדבר הזכאות, קיבל את בתביעות המשיבות בחלקה, וקבע כי יש להביא בחשבון שכרן עבור התורנויות שביצעו בבית החולים את תוספת בריאות הציבור בלבד. בית הדין האזורי עמד על המסגרת ההסכמית ועל הפרשנות שיש ליתן לה, בין היתר, נוכח כוונת הצדדים למערכת היחסים הקיבוצית, וקבע כי סעיף 27 לזיכרון הדברים מיום 29.11.1976 קובע את הרכיבים שייחשבו כמרכיבים לשכר יום עבודה וכי סעיף 8 להוראות הביצוע מיום 27.2.1977, בכל הנוגע לתורנויות רופאים מתייחס, במפורש, לשכר עבור יום עבודה, המשלב דירוג ותוספות שכר. בית הדין בחן את כל התוספות וקבע כי עולה מפורשות בסעיף 17 לנספח ההשלמה להסכם קיבוצי מיום 20.6.1994, שתוספת בריאות הציבור הינה שכר לכל דבר ועניין, לרבות חישוב ערך יום עבודה, וכי זכאות לתשלום תוספת זו החל מיום 1.1.94 והחלטות הוועדה הפריטטית יהיו חלק בלתי נפרד מההסכם הקיבוצי; בנספח ההשלמות להסכם הקיבוצי אין התייחסות ל"מקדמת בריאות הציבור" שנקבעה לרופאי בריאות הציבור בהמלצות הוועדה הפריטטית מיום 25.10.1993, אין מדובר בתוספת שקלית קבועה, ומכל מקום לא ניתן ללמוד שהמלצות אלה מתייחסות לאותה תוספת בריאות ציבור שנקבעה לאחר מתן ההמלצות; מהמלצות הוועדה הפריטטית ניתן ללמוד שהרופאים המפורטים בנספח ההמלצות יהיו זכאים למקדמה מסוימת בגין עבודתם בלשכות הבריאות, ולא בבתי החולים; תוספת בריאות הציבור שולמה בפועל למשיבות בעבודתן בלשכות הבריאות, למרות שביצעו בתקופת קבלת התוספת גם תורנויות בפועל בבתי החולים, כך שאין המדובר בקבלת תוספת המקבילה לאותה מקדמה שהוחרגה בנספח להמלצות הוועדה הפריטטית; לא היתה כוונה להחריג את תוספת בריאות הציבור משכר העבודה של אותם רופאים המקבלים תוספת זו, בעת שהם מבצעים תורנויות בבתי חולים. עוד נקבע כי המדינה לא הראתה אלו תוספות משולמות לרופאים מומחים ולא לרופאים תחומיים וכי לא ניתן לקחת שיקולה, כשלעצמו, לפיה שכרן של המשיבות יעלה על שכר המומחים, במנותק מלשון ההסכמים ומכל מקום ניתן לתקן עיוות במסגרת ההסכמים הקיבוציים החלים על הרופאים.
2. לשלמות התמונה נזכיר הכרעת בית הדין האזורי נעשתה בדומה להכרעת בית הדין בעניינו של ד"ר משיח (ס"ע (חיפה) 8333-07-09 ד"ר ניסים משיח - מדינת ישראל, מיום 22.6.14)^[1].

הבקשה וטענות הצדדים

1. במסגרת הבקשה טוענת המדינה כי סיכויי הערעור גבוהים. לטענת המדינה, פירוש בית הדין האזורי לפיו יש לכלול את תוספת בריאות הציבור בבסיס החישוב של שכר בביצוע תורנויות בבית חולים, אינו עולה בקנה אחד עם תכליתה של התוספת, ומתעלמת מהאופן בו יושמו ההסכמות הקיבוציות לאורך השנים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי שלוש התוספות גם יחד נועדו "לפצות" את רופאי בריאות הציבור על כך שעבודתן העיקרית מתבצעת ללא תורנויות; לגבי תוספת בריאות הציבור אומנם אין הוראה דומה בהסכמים, המוציאה במפורש תוספות אלה מבסיס החישוב של התמורה בגין תורנויות (כמו לגבי תוספת 42% ותוספת 15%), אולם תוספת זו כוננה מלכתחילה כדי "לפצות" את רופאי בריאות הציבור על כך שהם אינם מבצעים תורנויות בבית חולים, וכי היא שולמה לאורך שנים כמקדמה; בהחלטתה של הועדה הפריטטית נכתב במפורשות כי תוספת זו תשולם רק לאותם רופאים שאינם עובדים בבית חולים ואינם מקבלים בשכרם תוספת בית חולים. עוד נטען כי בפסק דין נוסף שיצא מלפני בית הדין האזורי בחיפה תקבלה עמדת המדינה לפיה אין להכיר בתוספת בריאות הציבור, ביחד עם שתי תוספות נוספות, בבסיס חישוב התמורה בגין תורנות, כך שקיימות הכרעות סותרות, ועל פסק דין זה תלויים ועומדים ערעורים^[2]. עוד טוענת המדינה כי קביעת בית הדין האזורי תביא לתוצאה אבסורדית ובלתי סבירה לפיה השכר המשולם למשיבות עבור תורנויות עולה על שכרם של רופאים מומחים, התוצאה אשר פוגעת במעמדם המקצועי של הרופאים המומחים ובתמריץ שהמעסיק הציבורי ביקש ליצור על מנת להבטיח כי המערכת תזכה במידה ראויה ונחוצה של רופאים מומחים. עוד צוין כי מזה עשרות בשנים הוראות ההסכמים הקיבוציים מיושמות בדרך העולה בקנה אחד עם עמדת המדינה, מבלי שארגון העובדים היציג בא בטרוניה על כך.
2. המדינה מוסיפה וטוענת כי גם בהיבט מאזן הנוחות יש להיעתר לבקשתה. לטענת המדינה, בהתחשב בגובה הפרשי שכר שאינו מבוטל, ובשים לב להיות המשיבות עובדות מן השורה, ואף ללא התייחסות למצבן הכלכלי, יהיה קשה להיפרע מן המשיבות את תשלם את הסכום המגיע להן, אם בסופו של יום יתקבל ערעורה. מנגד, אין חשש שהמדינה תימנע מתשלום החיוב הכספי שיגיע למשיבות, ככל שערעורה יידחה. עוד נטען כי מדובר אך ורק בהפרשי שכר עבור תקופה שקדמה לחודש ינואר 2012, כך שעיכוב ביצועו של פסק הדין לא יגרום למשיבות כל נזק מיידי. לעומת זאת, כך לטענת המדינה, ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין והפרשים אלו ישולמו למשיבות, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, וזאת בעיקר מנקודת מבטן של המשיבות שעלולות להתקשות עד מאוד בהשבתם של סכומים העולים כדי מאות אלפי שקלים.
3. המשיבות מתנגדות לבקשה וטוענות כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, קל וחומר כאשר מדובר בחיוב כספי. לטענת המשיבות, סיכויי הערעור נמוכים, שכן פסק הדין צודק, מאוזן ונסמך על ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות, שגובשו בהסתמך על חומר הראיות ועדותם של צדדים. לטענתן, עיגון להחלטה מצא בית הדין קמא בהוראות הביצוע של זיכרון הדברים מיום 27.2.1977 הקובעות כי "תשלום יום עובדה יחושב לרופאים הבאים למלא תורנות ממוסד אחר בהתאם לשכר שהם מקבלים עובר יום עבודה במוסד בו הם מועסקים בקביעות". לטענתן, נקבע ובצדק כי הוראות הביצוע לזיכרון הדברים מהוות חלק אורגני ובלתי נפרד מההסכמים הקיבוציים וכי הן משקפות את הסכמתם של הצדדים להם; נקבע ובצדק כי המקור לתשלום תוספת בריאות הציבור הוא ההסכם הקיבוצי משנת 1994 (ולא ההסכם הקיבוצי משנת 1991 כטענת המדינה), ובו נקבע מפורשות שתוספת זו הינה שכר לכל דבר ועניין, לרבות חישוב ערך יום עבודה; טענת המדינה לפיה תוספת זו נועדה לתגמל רופאים בקהילה שאינם מבצעים תורנויות לא נתמכה בפרוטוקולים ונסמכת על פרשנות אישית שאינה עולה בקנה אחד עם נוסח ההסכם הקיבוצי, ובצדק נדחתה; המדינה נסמכה על נתונים חלקיים, שאינם מביאים בחשבון את פוטנציאל ההשתכרות של רופא מומחה, הגבוה משמעותית מזה של המשיבות, בין היתר נוכח העובדה שרופא מומחה, בניגוד למשיבות, מבצע כוננויות שתמורתן גבוהה יותר ובנוסף זכאי לתוספות שכר ייחודיות לרופאים מומחים.
4. אשר למאזן הנוחות נטען כי המדינה לא הביאה כל ראיה המעידה על מצבן הכלכלי של המשיבות ולכך שהן לא יוכלו להשיב את הכספים שנפסקו לזכותן ככל שהערעור יתקבל. בקשר לכך נטען כי המשיבות הינן רופאות ותיקות שמשתכרות שכר נאה, וככל שיתקבל הערעור הן מתחייבות להחזיר לאלתר את מלוא הכספים שנפסקו לטובתן בפסק דינו של בית הדין קמא. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבות, הנזק שייגרם למדינה כתוצאה מביצוע מייד של פסק הדין הוא מזערי ביותר, אם בכלל. עוד צוין כי מדובר בזכויות מכוח הסכמים קיבוציים שהמשיבות היו זכאיות לקבלן לפני זמן רב, ובנסיבות אלה אין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן, בפרט לאחר פסק הדין של בית הדין קמא. בנוסף על כך המדינה לא הוכיחה, אפילו לא לכאורה, כי מצבה הפיננסי ייפגע באופן כה אנוש במידה ולא יעוכב ביצועו של פסק הדין וכי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור.
5. בתשובה לתגובת המשיבות חוזרת המדינה על האמור בבקשתה ומדגישה כי ערעורה סב על קביעות משפטיות בדבר פרשנות (שגויה) להסכמים שונים, תוך התעלמות מחלק מהמסמכים שהובאו בפניו ומהאופן שבו ההסכמים יושמו לאורך עשרות בשנים. לטענתה, פסק הדין יצר עבור המשיבות זכות ש"ניתנה" להן בהוראות ביצוע להסכמות קיבוציות, ואשר לא בה בהוראות ההסכמות עצמן. לטענתה, פסק הדין יוצר מצב אבסורדי, בו עבור עבודת התורנות של המשיבות בבית החולים הן תהיינה זכאיות לתוספת שכל תכליתה היא פיצוי עבור חוסר יכולתן לבצע תורנויות בבית החולים. עוד מציינת המדינה כי בעניין ד"ר משיח ערעורה לא מוצה והוא הסתיים בהסכמה נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה ובכלל זה העובדה שד"ר משיח נפטר, כפי שעולה במפורשות בפסק הדין.

אשר למאזן הנוחות נטען כי גם שמדובר ברופאות ותיקות שמשתכרות שכר נאה, כטענתן, הסכום הפסוק הוא גבוה יחסית כך שאינו מאפשר להשיב בנקל סכומים העולים על 150,000 ₪ לכל המשיבה. בנסיבות אלה, כך נטען, יש הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

הכרעה:

1. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין יינתן בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים אלה: האחד - סיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד והשני - שהנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של עניין יידחה^[3]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו אלא אם כן יוכח כי המבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[4].

כאשר פסק הדין הינו כספי – גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו"^[5]. דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר" (שם), ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (עניין מנורה).

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה בהתייחס להפרשי השכר. ואלה טעמיי:

אשר לסיכויי הערעור - על פני הדברים ונוכח ההכרעות הסותרות של בתי הדין האזוריים, כמו גם העובדה כי בהכרעה דומה בעניינו של ד"ר משיח לא נקבעה הלכה והערעורים הסתיימו בפשרה בנסיבות המיוחדות שנוצרו נוכח פטירתו של ד"ר משיח ז"ל, אני סבור שלא ניתן לקבוע כי למדינה אין סיכויי ערעור.

אשר למאזן הנוחות – אכן, אין ראיות לכך שהמשיבות לא תוכלנה להחזיר את הסכומים אם יתקבל הערעור. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שבמועד קרוב מתבררת שאלה דומה בבית דין זה בעניינה של ד"ר אורטנברג, מצאתי כי לא יגרם נזק של ממש מעיכוב הביצוע עד למועד הדיון בערעור האמור.

לאור המקובץ, באיזון שבין סיכויי הערעור מחד גיסא לבין מאזן הנוחות מאידך גיסא, מצאתי לנכון לעכב את תשלום הפרשי השכר עד למועד הדיון בעניין ד"ר אורטנברג, הקבוע ליום 4.7.16.

למען הסר ספק, אשר להוצאות אותן חוייבה המדינה לשלם למשיבות, אין מדובר בסכום החורג מהמקובל ובכל מקרה ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בשיעורם, ולכן לא מצאתי לנכון לעכבם.

1. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בהתייחס לתשלום הפרשי השכר. אין צו להוצאות.

המזכירות תקדים את הדיון בערעור למועד בו קבוע הדיון בערעור בעניין ד"ר אורטנברג. החלטה על סדר הסיכומים, לרבות מטעם המתייצבת בהליך, תשלח בנפרד.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ו (22 מאי 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. על פסק דין חלקי הוגשו מספר ערעורים, ובמסגרתם הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 28.12.15 (ע"ע 59686-07-14 ו-ע"ע 14788-09-14). ↑

2. ע"ע 29831-09-15, ע"ע 39965-09-15 ו-ע"ע 39971-09-15, כאשר הדיון בהם צפוי להתקיים ביום 4.7.16. ↑

3. ע"א 2194/11 עו"ד חיה מלול נ' מדינת ישראל, (2011). ↑

4. ענין מלול. ↑

5. ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני, (16.1.14). ↑