1. לאחר עיון בבקשה לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת עילה לפיצוי מכח הוראת סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה"), בתשובה לבקשה ובתגובה לתשובה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות.
2. כתב התביעה, שעניינו בקביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין (שפורסמה ביום 20.3.1980) הוגש ביום 17.3.2016, ארבעה ימים לפני מועד התיישנות העילות שנדונו בדנ"א 1595/06 עזבון ארידור נ' עירית פתח תקוה, מיום 21.3.13. בכתב התביעה טענו התובעים לפיצוי מכח סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אך ביום 3.4.17 הסכימו כי הוראת חוק זו אינה חלה על עניינם מאחר וההפקעה נעשתה על ידי הנתבעת ולא על ידי הועדה המקומית. הם טענו לפיצוי מכח סעיף 12 לפקודה. בכתב התשובה ובדיון שהתקיים ביום 6.7.17 טענו התובעים שיש להקיש לעניינם מההלכות החלות בעניין סעיף 13 לפקודה, שאם לא כן יוענק להם פיצוי שאינו ראוי.

בתום הדיון נקבע כי "בשלב זה מתנהל התיק במתווה של סעיף 12 לפקודה. ככל שתעלה טענה לפיה יש מקום לפיצוי מכח סעיף 13 (להבדיל מטענה לפיה ניתן להישען על הפסיקה הנוגעת לסעיף 13 כמקור רעיוני לשיערוך של הפיצוי), יהיה צורך לדון בשאלה אם ניתן להתיר את תיקון כתב התביעה באופן שיאפשר העלאת טענה זו" (פסקה 2 להחלטה מיום 6.7.17).

הצדדים באו בדברים בנסיון להגיע להבנה כוללת. למרבה הצער לא עלה הדבר יפה. או אז הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה כשהם עותרים להוספת עילה לפיצוי מכח סעיף 13 לפקודה, בטענה כי רק מחוות-דעת השמאי מטעם הנתבעת למדו כי חלה על המקרקעין מושא התביעה תכנית מנדטורית המאפשרת בינוי בשיעור של עד 15%. לטענתם, הדבר לא היה ידוע להם קודם לכן ולפיכך לא כללו טענה זו בכתב התביעה המקורי.

1. דין הבקשה להידחות מטעמים מספר: האחד, התובענה הוגשה ארבעה ימים בלבד לפני מועד התיישנות תובענות שעילתן בסעיף 13 לפקודה. התרת תיקון כתב התביעה תביא לאיון טענת ההתיישנות החלה על עילת התביעה ולפגיעה קשה בזכויות הנתבעת. לפיכך חל החריג לכלל המתיר תיקון כתבי טענות, שעניינו במקרים בהם יביא התיקון לפגיעה בטענת התיישנות (ראו לעניין זה לדוגמה רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998); רע"א 1808/16 אמסלם נ' אלון, מיום 28.3.16, בפסקה 15 להחלטה, ורבים אחרים). השני, עניינו בהעדר הזהות בתשתית העובדתית הנצרכת להעלאת הטענות בין זו שנכללה בכתב התביעה המקורי לבין זו שתיכלל בכתב התביעה המתוקן. כפי שנקבע בפסיקה, העילה לפי סעיף 12 לפקודה קמה עם הפקעת המקרקעין, ואילו העילה לפי סעיף 13 לפקודה קמה אך במועד בו נתפסה החזקה על ידי הרשות (ע"א 457/64 מנטל נ' עירית פתח תקוה, פ"ד יט(1) 540, 550ב-ה (1965)). בכתב התביעה לא נטען דבר בעניין מועד תפיסת המקרקעין על ידי הרשות (מתשובת התובעים עולה כי טרם עלה בידם לברר מה מועד התפיסה). ממילא יהא עליהם לתקן את התשתית העובדתית ולהתאימה לכזו שתקים עילת תביעה לפי סעיף 13 לפקודה. גם מטעם זה יש לקבוע כי לא מדובר בהעלאת טענה נוספת המבוססת על התשתית העובדתית שבכתב התביעה, אלא בתיקון בדרך של הוספת עילה חדשה. השלישי, סובב את טענת הנתבעת לפיה לא היתה כל מניעה מלהעלות את הטענה לפיצוי לפי הוראה סעיף 13 לפקודה כבר בכתב התביעה המקורי, אף לו סברו התובעים כי לא חלה על המקרקעין תכנית המאפשרת בינוי. התובעים אינם חולקים על טענה משפטית זו. הסברם לעניין זה נעוץ בסברתו של השמאי מטעמם, נכון לאותה עת, לפיו בהעדר תכנון יהיה קושי בהוכחת עילה לפי סעיף 13 לפקודה. סברה מעין זו, של השמאי, של התובעים או של בא-כוחם, אינה בגדר עילה לעצירת מרוץ התיישנות או לתיקון כתבי הטענות.

אעיר כי ככל שכוונת התובעים היתה לטענה לפיה אי ידיעתם אודות קיום התכנית מפסיק את מרוץ ההתיישנות (עניין שיהא צורך לדון בו אם תוגש תביעה נפרדת המושתתת על סעיף 13 לפקודה), הרי שיהא צורך לדון בשאלה אם בדיקה שאינה מדוקדקת דייה מטעמו של מומחה התובע יש בה כדי להקים את תנאי הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

1. מכל אחד מטעמים אלה, ובוודאי שעל רקע המכלול כולו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין לאשר לתובעים לתקן את כתב התביעה בדרך של הוספת עילה המבוססת על סעיף 13 לפקודה. לפיכך הבקשה נדחית.

לתובעים שמורה האפשרות להגיש תביעה נפרדת בעניין זה, או לבקש למחוק את תביעתם ולהגיש תובענה חדשה. במקרה זה תישמרנה לנתבעת כל טענותיה, ובכלל זה הטענות בעניין ההתיישנות.

1. ב"כ הצדדים יודיעו עד ליום 10.10.18 אם הם מסכימים למינוי שמאי מטעם בית המשפט, או אם הם מבקשים להתקדם לסיום ההליכים בדרך אחרת. התיק יובא לעיוני ביום 11.10.18.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ח, 06 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.