רקע עובדתי והליכים קודמים (ומאוחדים):

1. בפניי תביעה לתשלום פיצויי הפקעה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה"). יצוין, כי התובעים ויתרו על פיצויים לפי סעיף 12 לפקודה, לטענתם בשל היותם זניחים. התביעה נוגעת לחלקה 16 בגוש 17471.
2. באשר לזכויות התובעים 1 ו- 3, הגיעו הצדדים להסכמה לפי הודעה מיום 27.12.2021 כדלקמן: לתובע 1, 1/3 מן הזכויות בחלקה, לתובע 3, 1/9 מן הזכויות בחלקה.
3. אשר למועד תפיסת החזקה על ידי המדינה, הגיעו הצדדים להסכמה כי מועד זה הינו 22.11.1996 (ראה: הודעה כאמור מיום 27.12.2021).
4. אשר לשווי הזכויות שהופקעו, חלוקים הצדדים וזו עיקרה של המחלוקת בתיק דנן. התובעים הגישו חוות דעת מטעמם אשר צורפה לכתב התביעה ואף תוקנה מאוחר יותר וכך גם נהגה המדינה.
5. על אף התנגדות המדינה ונוכח הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה על ידי בית המשפט שמאי מטעמו, השמאי אדלשטיין אשר הגיש חוות דעתו ביום 4.6.2021.
6. ביום 12.12.2021 הסכימו הצדדים דיונית, כי חוות הדעת מטעם הצדדים יסומנו כמוצגים בתיק ללא שמומחי הצדדים ייחקרו ותוך שהצדדים יהיו רשאים לבקש לחקור את המומחה מטעם בית המשפט אף על חוות הדעת מטעם הצדדים. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה.
7. מטעם התובעים הוגשה כאמור חוות דעתו של שמאי מטעמם מר מוטי זייד (ת/1) וכן חוות דעת מתוקנת מטעמו כולל מכתב סומנו ת/2.
8. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של נתי פרי וסומן נ/1. כן הוגש פרוט' חקירתו של נתי פרי בתיק דומה וסומן נ/2. כן הוגשה חוות דעתו של השמאי וייסבלום מטעם הנתבעת נ/3.
9. מטעם בית המשפט הוגשה חוות דעתו של השמאי מיקי אדלשטיין אשר גם נחקר בחקירה נגדית אודותיה.
10. אקדים ואציין כי תיק זה התנהל תחילה בצוותא עם תיק מס' 24720-03-16 אשר התובע בו הינו יורש נוסף ובעל זכויות נוסף בחלקה, שהגיש תביעתו בנפרד. מסיבה זו אוחד הדיון בשני תיקים.
11. ביום 3.11.2022 הוגשה על ידי הצדדים "הודעה על הסכם פשרה ובקשה למתן תוקף של פסק דין חלקי" בעודם של התיקים נידונים בצוותא חדא. דא עקא, בכותרת לאותה בקשה לא צוין אלא מספרו של התיק 24720-03-26. מספרו של התיק דנן הנדון במאוחד עם התיק הנ"ל לא צוין. ברם, בצד שמות "התובעים", צוין "סלים רג'א מרעי ... ואח''".
12. על יסוד ההודעה הנ"ל ניתן פסק דין בתיק 24720-03-16. במסגרת פסק הדין גם הוריתי לצדדים להגיש טיעון להוצאות, כפי שהסכימו בהודעה על הסכם הפשרה. אני מוצא לציין, כי פסק הדין באותו תיק ניתן בהסכמה תוך שבהסכמה עצמה הסכימו הצדדים כי פסק דין אחר שדחה את התביעה בהעדר הגשת סיכומים באותו תיק יבוטל.
13. בתיק דנן, הוגשו הסיכומים ביום 24.10.2022 וזאת לאחר שניתנה אורכה (להבדיל מן התיק 24720-03-16 שם לא הוגשו סיכומים). ביום 24.10.2022 לאחר הגשתם הגישה ב"כ המדינה בקשה למחוק מתוך סיכומי התובעים את כל הטענות פרט לאלו העוסקים בנושא פסיקת ההוצאות. לטענתה, לאחר שנתקבל פסק הדין בעניין טבר, ניסו הצדדים להגיע להסכמות על מנת לייתר את המשך הדיון ולבסוף הגיעו להסכמות שפורטו באותה בקשה וכללו את כל מרכיבי התביעה למעט פסיקת ההוצאות. ברם, ביום 20.10.2022 ניתן פסק הדין שדחה את התביעה המקבילה בתיק 24720-03-16 בשל אי הגשת סיכומים ומיד עם קבלת פסק הדין פנה ב"כ התובעים בתיק דנן וביקש הסכמה לביטול פסק הדין וב"כ המדינה הודיעה, היא מותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. לדבריה, בעקבות מגעים אלו, הוגשה הודעת הצדדים ביום 20.10.2022 וצוין בה, הן בסעיף 2 והן בסעיף 4, כי "התיק בשל להכרעה סופית, הצדדים גיבשו הסכמות והסיכומים יוגשו בעניין ההוצאות בלבד". על כן, הופתעה ב"כ המדינה כאשר הוגשו סיכומים מלאים בתיק דנן ביום 24.10.2022 ולא רק בעניין ההוצאות.
14. בעקבות בקשה זו, נתבקשה תגובת התובעים. בתגובתם הודיע ב"כ התובעים, כי תחילה לא עמדה ב"כ המדינה על כך כי יגיעו הצדדים להסכם דיוני לצורך הותרת בקשת ביטול פסק הדין לשיקול דעת בית המשפט. כוונתו הייתה ועודנה לחסוך ולייעל, על כן פנה מספר פעמים כדי להגיע להסכמות ונותרה מחלוקת בעניין ההוצאות עליה לא הצליחו לגשר. כמו כן, במייל האחרון שנשלח על ידי ב"כ הנתבעת היא הציעה להסכים לערכים שנקבעו על ידי המומחה אדלשטיין בחלק המגורים ולכך הוא לא יכל להסכים לאור "מקדמי ההתאמה" הבלתי מוסברים בה עשה אדלשטיין שימוש בחוות דעתו. על כן, בהעדר הסכמה, לא היה מנוס מהגשת הסיכומים בכל הנקודות שבמחלוקת. משהוגשו הסיכומים הרי, לטענתו, על ב"כ המדינה להגיש סיכומים בכל הנקודות שבמחלוקת גם כן.
15. אשר לביטול פסק הדין בתיק 24720-03-16 נטען כי אמנם לא הוגשה בקשה לביטולו אך כאשר הוגשה ההודעה המשותפת על ההסדר הדיוני, התחייב ביטולו ועל כן יש לקבוע כי פסק הדין שניתן באותו תיק בוטל אכן. כן ביקש באותו מועד, 25.10.2022, ליתן הוראות להגשת סיכומים בתיק 24720-03-16.
16. בהחלטתי מיום 25.10.2022 הבעתי מורת רוחי מהתנהלות עו"ד ח'ורי על הגשת בקשה לביטול פסק דין בתיק אחד במסגרת תיק אחר אגב אורחא. ביום 2.11.2022 הוגשה בקשה מוסכמת למתן אורכה להגשת תשובה מטעם המדינה, לתגובת התובעת לבקשה למחיקת הסעיפים מהסיכומים והארכה ניתנה עד 9.11.2022. התשובה הוגשה לבסוף ביום 3.11.2022 ובה נאמר, כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות המיוחלות ושבה על עמדתה, כי ההסכמות כללו עקרונות לגבי כל הנושאים השנויים במחלוקת לבד מעניין ההוצאות. בסוף תשובתה הבהירה כי היא מתייחסת אך ורק לתובעים בתיק דנן וכי בתיק האחר (24720-03-16) הצדדים עודם מקיימים שיח ויגישו הודעה לבית המשפטי. אכן, הודעה על הסכם פשרה בתיק 24720-03-16 הוגשה ביום 3.11.2022 וניתן לה תוקף של פסק דין.
17. ביום 3.11.2022 ניתנה החלטתי הדוחה את בקשת המדינה לדון בעניין ההוצאות בלבד בתיק דנן. הנימוקים להחלטה זו היו, כי לא הוגש הסכם בדומה לזה שהוגש בתביעה 24720-03-16 וככל שהגיעו הצדדים להסכמות דיוניות, הרי שלבקשה שהוגשה לא צורף תצהיר ואין בדעתו של בית המשפט לעסוק כרגע בחילוקי הדעות בין ב"כ הצדדים האם הגיעו להסכמות דיוניות בתיק דנן ואשר ליתר העניינים הנתונים הכרעה אם לאו. בסוף אותה החלטה נקבע "הנתבעת תגיש סיכומי תשובה בכל העניינים השנויים במחלוקת".

טענות התובעים בסיכומיהם

1. בסיכומיו טען ב"כ התובעים, כי יש לפסול את חוות דעתו של השמאי אדלשטיין משום שהוא לא חישב בחוות דעתו את פיצויי ההפקעה המגיעים לתובעים בגין הפקעת זכויותיהם אלא חישב "דמי שימוש שנתיים" בניגוד מוגמר לעתירה שבפני בית המשפט. עוד נטען, כי בעוד שהכתיר את חוות דעתו כ"חוות דעת מומחה לעניין פיצויי הפקעה", במהלך חקירתו הנגדית אישר אדלשטיין כי הוא לא ערך תחשיב של פיצויי הפקעה. לאור האמור, נתבקשה פסילת חוות דעתו ואימוץ חוות דעתו של המומחה מוטי זייד מטעם התובעים על ערכיה.
2. עוד נטען, כי חקירת המומחה אדלשטיין מעלה ספקות רבות בדבר "בקיאותו" והכנת חוות דעת של הפקעה, שכן הוא לא ידע להשיב לשאלה "בכמה פסקי דין נקבע, בנוגע לחלק החקלאי בין הדונם הפותח לבין מותר החלקה, שהתחשיב יתבצע בהתאם לדמי שכירות שהם בשיעורים בין 300-900 לשנה לדונם?" והשיב "בכמה אני בטח לא יודע להגיד לך ואם זה אחרי או לפני פסק הדין בטח שאני לא יודע להגיד לך...".
3. עוד נטען כי הסבריו לאופן עריכת התחשיב לגבי החלק החקלאי אינם תואמים את שיטת החישוב של "דמי שימוש" באחוז קבוע מהערך המשתנה של המקרקעין משנה לשנה, שיטה שאומצה על ידי בתי המשפט בעשרות פסקי דין ואף עומדת בניגוד לכללי החישוב שקבעו על ידי בית המשפט העליון לעניין טבר, ע"א 6744/20 מדינת ישראל נ' טבר (7.7.22 – להלן: "עניין טבר").
4. עוד נטען, כי מחקירתו עולה, כי לא הביא בחשבון כלל במסגרת החישוב לפי סעיף 13 לפקודה, את מרכיב "אובדן הבעלות" או את מרכיב "פוטנציאל עתידי".
5. עוד נטען, כי לפי האמור בחוות דעתו של השמאי אדלשטיין הוא לא ביצע עובר לעריכתה חיפוש של עסקאות השוואה לעניין שווי החלק החקלאי. הוא אמנם ציין כי "אותרו עסקאות שונות מאזורים שונים בארץ של חכירה חקלאית" אולם לא צירף לחוות דעתו רשימות של אותן עסקאות או פרטים שלהן. הוא גם הפנה לפסק דין שאינו מהווה עסקה וכן ל"הכרעה ראשונה" בשומה של השמאי הממשלתי שלא ברור מה כוונתו. נטען, כי אין המדובר בעסקאות השוואה כפי שצריך להביא ולפעול לפיהם שמאי.
6. כן נטען, כי מר אדלשטיין נמנע מלהתבסס על הנחיות של השמאי הממשלתי הראשי וכשנשאל היכן הנתונים שעל גביהם ערך את השומה השיב שלקח ועשה ממוצע מנתונים שהיו לו. כשנשאל היכן אותם נתונים, השיב שהקריא אותם קודם והקלדנית הקלידה מפסקי דין עליהם הסתמך בחוות דעתו (עמ' 31 ש' 23-27 לפרו' חקירתו). נטען כי באופן זה לא ניתן להתחקות אחר המקרקעין מושא ההשוואה והאם הם דומים כלל למקרקעין דנן. עוד נטען כי הוא התעלם מהפוטנציאל הגלום בקרקע, עניין שאליו התייחס שמאי התובעים.
7. כן נטען, כי בחקירתו הנגדית העיד, כי הוא בודק את שווי החכירה לפי הגידולים לפי מה שניתן להפיק מהקרקע ולא לפי שוויה וזאת משום שמדובר בקרקע חקלאית המיועדת לגידולים החקלאיים ולכן חשוב הרווח או התשואה שיפיק מאותה השקעה ופחות מעניין אותו ופחות רלוונטי עניין הפוטנציאל (עמ' 26 לחקירתו ש' 21-24). נטען שאין לקבל עמדה זו, שכן לא כל הפוטנציאל של הקרקע מסתכם מתשואה מגידול כזה או אחר אלא קיימים שימושים נוספים לפי התכנית החלה לבד מגידול גידולים ובעניין זה הפנה ב"כ התובע לפסק הדין שניתן בת"א 41600-03-16 בעניין שמעון הייבלום נ' מדינת ישראל.
8. עוד נטען על ידי התובעים, כי אין להתבסס על חוות הדעת של מר ויסבלום מטעם המדינה, שכן בפסק הדין בעניין טבר דחה בית המשפט העליון את עמדת המדינה לפיה ייעשה חישוב דמי החכירה על פי דמי השכירות הקונקרטיים שהיו נהוגים בשנים הרלוונטיות בהשכרת מקרקעין וזאת בשל הקושי למצוא נתוני השוואה רלוונטיים. נטען כי בעניין טבר קבע בית המשפט העליון שיש לחשב את דמי החכירה האבודים כדמי חכירה רעיוניים (פסקה 49 לפסק הדין) על פי שיעור תשואה אחיד משווי המקרקעין המתעדכן משנה לשנה, תוך אבחנה בין חלק המיועד למגורים שלגביו ניתן לאמץ את שיעור התשואה שגובה רמ"י ונקבע בפרשת טבר על 5% לשנה מהשווי המשתנה של המקרקעין, לבין שיעור התשואה בשל יתר הייעודים שהועמד בפרשת טבר על 3.25% לגבי חלק חקלאי במקרקעין.
9. ב"כ התובע טען, כי התייחסות לאופן עריכת השומה על ידי השמאי ויסבלום ניתנה ע"י ביהמ"ש בת"א 3764-03-16 מוחמד חוסין חביבאללה נ' מדינת ישראל (30.6.2022) תוך שבית המשפט דחה את חוות דעתו של השמאי ויסבלום שם, בין היתר בשל כך, שחלקות ההשוואה שנבחרו אינן דומות לחלקה מושא התביעה אלא חלקות בעלי מאפיינים שונים. כמו כן, בשל כך שחוות דעתו מתעלמת מהפוטנציאל הטמון בקרקע ומתבססת אך ורק על הערכת דמי שכירות בזיקה לאפשרויות של גידול גידולים חקלאיים שונים.
10. לאור האמור, נתבקש בית המשפט שלא לקבוע את הפיצויים על יסוד חוות דעתו של המומחה מטעמו או על יסוד חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, אלא, על יסוד חוות דעת השמאי מוטי זייד מטעם התובע.
11. אשר לחוות דעתו של מוטי זייד, נטען, כי קיים בה פרוט של נתוני השוואה וכן סקר מחירים לקרקעות בייעוד חקלאי לפי שנים תוך השוואה מפורטת לגבי כל שנה בנפרד וכפי דרישת הפסיקה.

טענות המדינה בסיכומיה

1. ביום 8.1.23 הוגשו סיכומי המדינה. בסיכומיה טענה המדינה כי בכל הנוגע לאופן חישוב הפיצוי, יש להחיל את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6744/20 רמ"י נ' טבר ו- 188 ואח' על כל חלקיו, לרבות האחוזים שיש לגזור מהשווי, תשלום הפיצוי עד למועד הגשת התביעה וממנו תוספת הצמדה וריבית וכן שיעור שכר הטרחה שנקבע המהווה 15% מסכום הפיצוי + מע"מ בלבד. אשר לשווי המקרקעין נטען כי יש לגזור את דמי החכירה האבודים מערכי השווי בעניין השטח למגורים כפי שנקבעו ע"י שמאי בית המשפט, ולעניין השווי החקלאי, אלו שנקבעו ע"י שמאי התובעים. נטען כי ההסכמות בתביעה המקבילה (ת"א 24720-03-16) הוגשה בהתאם למתווה הנ"ל.
2. נטען כי הלכת בית המשפט העליון שניתנה בע"א 6744/20 הנ"ל הינה מחייבת זאת בהתאם לסעיף 20 לחוק יסוד השפיטה, ועל כן יש לחשב את אובדן דמי החכירה האבודים בהתאם לעקרונותיה של ההלכה הנ"ל. זאת בשונה משאלת שווי המקרקעין אשר צריכה להתברר בכל תיק ותיק לפי נסיבותיו.
3. נטען כי מאחר וחוות הדעת של השמאי מטעם המדינה וכן של השמאי מטעם בית המשפט אינן נתמכות בעסקאות השוואה לגבי השטח החקלאי, מסכימה המדינה לאמץ את ערכי השווי בשטח החקלאי בהתאם לחוות דעתם של התובעים. רק לגבי השטח למגורים מבקשת המדינה לאמץ את השווי לקרקע כפי שנקבע בשומת המומחה מטעם בית המשפט אשר נתמכת בעסקאות להשוואה. נטען כי למומחה בית המשפט מעמד מיוחד, ולא בנקל יסטה בית המשפט מקביעתו המומחה אשר הוא מינה.
4. נטען כי יש לדחות את טענות התובעים בהתייחס לפסילת שומת המומחה מטעם בית המשפט, שכן כבר ביום 20.6.22 ולאחר חקירת מומחה בית המשפט הגישו התובעים בקשה לפסול את חוות דעתו ברם לאחר מכן חזרו בהם מבקשתם. לכן התובעים מנועים מלהעלות טענות דומות לאלו אשר כבר העלו ברם ויתרו עליהן מאוחר יותר, מרצונם.
5. למען הזהירות התייחסה המדינה לטענות התובעים גופן לעניין פסילת חוות דעת מומחה בית המשפט (ראו סע' 47-51 לסיכומי המדינה).
6. לחלופין טענה המדינה כי ככל ובית המשפט יפסול את חוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט, הרי שיש לאמץ את חוות הדעת של המדינה לעניין השווי למגורים.

דיון והכרעה:

א. פיצויי הפקעה – מסגרת נורמטיבית:

1. כאשר המדינה מפקיעה מקרקעין מכוח הפקודה עליה לשלם לנפקע פיצויים, כך מסעיף 12 לפקודה. מטרת הפיצוי היא העמדת הנפקע במצב בו היה אלמלא ההפקעה. הפיצוי לא נועד להטיב את מצב הנפקע מחד, ולא לגרום לו נזק או הפסק מאידך (ראו ע"א 7060/14 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' דבאח (6.12.16)).
2. הפיצוי הבסיסי בגין הפקעת מקרקעין נקבע בסעיף 12 לפקודה והוא למעשה מהווה פיצוי בגין השווי ההוני הנומינאלי של הקרקע. שווי זה הוא המחיר שתמורתו מוכר המקרקעין מרצון היה מסכים למכרם לקונה מרצון בשוק החופשי. השיטה הנפוצה והמקובלת ביותר להערכת המחיר שהיה משתלם במכירת קרקע ממוכר לרוכש מרצון, היא שיטת ההשוואה. לפי שיטה זו נבחנות עסקאות רצוניות שנערכו בפועל בשק החופשי, בסמוך למקום ולמועד ההפקעה במקרקעין בעלי תכונות דומות לאלו שהופקעו (ע"א 738/10 דבאח נ' מ"י (17.11.13)).
3. בנוסף, כאשר חולף פרק זמן רב בין מועד ההפקעה ותפיסת המקרקעין על ידי הרשות המפקיעה ועד לתשלום הפיצוי, מתווסף לפיצוי גם מרכיב "פירותי", בהתאם לסעיף 13 לפקודה. רכיב זה משקף את הנזק שנגרם לבעל הזכויות, נוכח חלוף הזמן ממועד ההפקעה ותפיסת החזקה ועד לתשלום בפועל, כשמטרתו לפצות את הנפקע על הנזק שנגרם לו בתקופת החזקה מצד אחד, ומהצד השני – כדי להמריץ את הרשות המפקיעה לשלם את פיצויי ההפקעה בזמן (ראו גם ע"א 7351/17 מ"י נ' אסדי ( 23.6.19).
4. בפסיקה הוכרו מספר מסלולי פיצוי חלופיים, מתוכם רשאי הנפקע לבחור את המסלול המיטיב עמו, מעבר לפיצוי הנומינאלי לפי סעיף 12 לפקודה. אחת מהחלופות הינה פיצויי פירות נומינליים בדמות "דמי חכירה אבודים" לפי סעיף 13 לפקודה כאמור לעיל, ממועד תפיסת חזקה ועד למועד שבו שילמה המדינה לנפקע את הפיצוי ההוני הנ"ל יחד עם דמי החכירה.
5. בענייננו, המחלוקת שנותרה נסובה כאמור על אופן חישובם של "דמי החכירה האבודים" לפי סעיף 13 לפקודה אציין. כי סעיף 13 לפקודה בוטל במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע -2010. עם זאת, התיקון אינו חל על הפקעות כגון זו דנן שההודעה עליהן פורסמה ברשומות עובר ליום 15.2.10 (ראו דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל מוחמד אסמעיל אחמד נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (25.02.2020), פסקה שלישית לסעיף 1) כך שהתובעים יכולים להסתמך עליו.

1. סעיף 13(1) לפקודה קובע:

" (1) מקום שקנה שר האוצר החזקה באיזו קרקע, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני-אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל שהן בה, בשל אבדן דמי-חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה שר האוצר החזקה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה השכירות, המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם, לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית-המשפט לפי הוראות הפקודה הזאת, הכול לפי המועד המוקדם יותר..."

1. הסעיף הנ"ל אינו מפרט את הדרך בה יש לקבוע את אותם דמי חכירה אבודים. בע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (04.07.2012) (להלן:" עניין הייטנר") עמד בית המשפט העליון על מטרת סעיף 13 הנ"ל ודרך חישוב הפיצוי במסגרת כדלקמן:

"מטרתו של סעיף 13 היא להעמיד את הנפקע באותו מצב כספי בו היה עומד אלמלא ההפקעה. מכאן הרציונל מדוע חישוב דמי החכירה האבודים צריך להיעשות על פי שווי הנכס משנה לשנה על פי יעוד הנכס והשימושים שניתן היה לעשות בנכס על פי התוכניות התקפות עובר להפקעתו....מטרת הסעד של סעיף 13 היא לפצות בגין עיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה ולא בגין השימוש במקרקעין, ולכן נקבע בפסיקה כי הפיצוי ייעשה בדרך של פסיקת ריבית או לחילופין בדרך של אחוז משווי הקרקע משנה לשנה".

1. לאמור על פי עניין הייטנר, כדי להעריך את שווי המקרקעין בכל שנה נהוג לעשות שימוש בשיטת ההשוואה, במסגרתה נבחנות עסקאות רצוניות שנערכו בפועל בשוק החופשי בכל שנה ושנה, ממועד ההפקעה ועד לתשלום הפיצוי, בקרקעות בעלות תכונות דומות לאלה של המקרקעין המופקעים. לאחר קביעת שווי המקרקעין מידי שנה ושנה, יש לגזור מתוך שווי זה את דמי החכירה האבודים, המשקפים את הפיצוי הפירותי. יצוין כי בעניין היטנר אימץ בית המשפט את חוות הדעת של השמאי מטעם הנפקע ולפיה דמי החכירה האבודים יעמדו על 5% עד שנות השבעים, ולאחר מכן על 6%. לא למותר להעיר כי בע"א 2797/15 מ"י - רשות הפיתוח נ' פאטמה עיסא (22.05.2016) נקבע כי: "השאלה אם יש להעמיד את דמי החכירה על 5% לשנה או 6% לשנה, היא שאלה שמאית מובהקת, הנתונה להכרעת בית המשפט בכל מקרה ומקרה על פי הנתונים שבפניו".
2. עוד ראוי לציין כחלק מהפרק הנורמטיבי, כי במקרה דנן עסקינן בתכנית RP/50/42 אשר קבעה את הייעודים למקרקעין שבתחומה. לגבי שטח המקרקעין בייעוד חקלאי קבעה התכנית כי ניתן לבנות מבנה מגורים אחד על כל חלקה שגודלה המינימאלי הוא דונם. הוראה זו פורשה בפסיקה באופ שיש לחשב את שוויין של חלקות מקרקעין שהופקעו בתחום התכנית המנדטורית, תוך ביצוע "פיצול רעיוני" בין הייעודים השונים בכל חלקה. בהתאם נקבע כי בכל חלקה בתחום הייעוד החקלאי יוערך שווי דונם אחד בייעוד למגורים והיתרה בייעוד לחקלאות (ראו בעניין זה ע"א 7060/16 מ"י נ' דבאח (6.12.16), וכן ע"א 4299/15 אסדי נ' מ"י (8.12.16).
3. מספר שנים מאוחר יותר לאחר פרשת הייטנר ניתן פסק הדין בעניין ע"א 8717/17 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל ואח' (23.07.2019) (להלן: "עניין איסמעיל") אשר עסק בדרך חישוב דמי חכירה אבודים לצורך סעיף 13(1) לפקודה. וכך נקבע בעניין איסמעיל:

"שיעור הפיצויים שבהם יש לזכות את הנפקע במסגרתו של מנגנון החכירה צריך אפוא להיות שווה לאחד משני אלו: (1) הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשימוש במקרקעין בעבור התקופה שקדמה לתשלומם של הפיצויים המגיעים לנפקע בעקבות ההפקעה; או (2) הרווח שהנפקע יכול היה להפיק מהשכרת המקרקעין בתקופה הנ"ל כעניין שבעובדה. אמת-מידה אפשרית לקביעת שוויו הכלכלי של השימוש שהמדינה עשתה במקרקעי הנפקע, מבלי לשלם עבורו, היא דמי חכירה הנהוגים אצל רמ"י.

....

אמת המידה שלפיה ראוי לקבוע את הרווח שאבד לנפקע היא דמי חכירה הנהוגים בשוק הנדל"ן, שאותם יכול היה הנפקע לקבל אלמלא נשללה ממנו האפשרות להחכיר את המקרקעין. דמי חכירה כאמור ניתן לקבוע לפי שיעור התשואה השנתי ממקרקעין הדומים לאלו של הנפקע מבחינת המקום, הייעוד, השטח ושאר המאפיינים הרלבנטיים. דרך שומה זו ידועה במקומותינו כשיטת ההשוואה; וכפי שכבר נקבע בפסיקתנו, זוהי הדרך הטובה ביותר לקבוע את שיעור התשואה מיחידת מקרקעין...

אמות מידה אלה מפנות את מפעיליו של מנגנון החכירה אל המציאות העסקית ואל העובדות של שוק הנדל"ן בזמן אמת (ראו גם דבריו של השופט מ' לנדוי (כתוארו אז) בע"א 254/68 עירית פתח תקוה נ' מנטל, פ"ד כב.(2) 902, 906 (1968), מהם עולה כי הפיצוי לו זכאי הנפקע בגין דמי החכירה האבודים, ראוי שישקף את "דמי השכירות הראויים ששוכר מרצון היה משלם למשכיר מרצון" – וזאת, בשים לב כי העדר ביקוש לקרקע באותה סביבה עשוי להשפיע על דמי שכירות אלו אך לא יורידם לאפס). ממצאי שומה, שאותם יש לקבוע לפי אמות מידה אלה, הם ממצאים עובדתיים – לא תאורטיים, לא היפותטיים ולא נורמטיביים".

1. יצוין, כי על פסק הדין בפרשת איסמעיל הוגשה בקשה לדיון נוסף שנידונה במסגרת דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל מוחמד אסמעיל אחמד נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (25.02.2020). בקשה זו נדחתה ע"י כב' הנשיאה א. חיות, תוך שצויין:-

"קריאה של פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, מעלה כי יש קושי לחלץ ממנו הלכה ברורה וגלויה, ועל אחת כמה וכמה יש קושי לקבוע כי ההלכה האמורה - ככל שנקבעה כזו - עומדת בסתירה לפסיקתו הענפה של בית משפט זה בנדון. סוגיית שווין של חלקות מקרקעין שהופקעו בעבר מגיעה לא אחת לפתחו של בית משפט זה ופסק הדין מושא הבקשה הוא נדבך נוסף באיזון שאליו חותר בית המשפט בין החובה המוטלת על המשיבה לשלם פיצויים בשיעור 'הוגן ושווה ערך' שיעמיד את הנפקע במקום שבו היה עומד אלמלא ההפקעה, ובין הרצון לתמרץ את כל הצדדים הנוגעים בדבר לפצות נפקעים ולהביא אל סיומן את אותן תביעות 'ישנות' ".

כב' הנשיאה אף מציינת (בפסקה 9 להחלטה) כי פסק הדין בעניין איסמעיל לא סטה מהכללים שנקבעו בהלכות שונות שנקבעו לדוגמא בע"א 3079/08 מ"י נ' הייטנר [פורסם בנבו] וכן ע"א 2797/15 מ"י נ' פאטמה עיסא [פורסם בנבו] (צוינו לעיל) וכן פסקי דין נוספים אותם ציינה כב' הנשיאה (ושצוינו על ידי לעיל).

כן ממשיכה כב' הנשיאה ומציינת, כי באשר לחלופה הראשונה עליה עמד כב' השופט שטיין בפסק דינו "הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשימוש במקרקעין" הרי שחלופה זו מבוססת על דיני עשיית עושר ולא במשפט, ברם מדובר בדעת יחיד של כב' השופט שטיין, לאמור אינה מהווה הלכה פסוקה.

וכן בהמשך הוסיפה וציינה כי :

"לפיכך, נראה כי פסק הדין בעניין איסמעיל אין בו כדי לשנות מההלכה הנוהגת עימנו ביחס לאומדן שיעור דמי החכירה המגיעים לנפקע, כמפורט בפסקה 9 לעיל. לכל היותר, מדובר בשלב נוסף בפיתוח ההלכה הקיימת מבחינה רעיונית, שנפקותה המעשית מצומצמת.... ובהמשך: "הנה כי כן, נראה כי גם לגישת השופט א' שטיין ראוי לאמוד את דמי החכירה בחלופה השנייה על בסיס דמי החכירה הנהוגים בשוק הנדל"ן, ובכלל זה דמי החכירה הנהוגים ברשות מקרקעי ישראל. אמת מידה זו אכן שימשה את בתי המשפט השונים לאורך השנים, מתוך הנחה כי רשות מקרקעי ישראל היא המחכירה הגדולה ביותר של קרקעות בישראל וכי דמי חכירה אלו משקפים דמי חכירה ראויים".

1. ההכרעה בעניין איסמעיל הנ"ל לא שמה כץ למחלוקת בנוגע לחישוב דמי החכירה האבודים ובמסגרת ע"א 6744/20 מ"י נ' לילא טבר ו- 188 אח' (7.7.22) נדרש בית המשפט העליון להכריע בעניין דרך החישוב האמור. בסעיף 49 לפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי בסיס הנתונים הקיים ביחס לעסקאות השוואה הינו חסר ואינו מאפשר לקבוע את דמי החכירה האבודים בשיטת ההשוואה. אין מנוס אם כך מקביעתם של אלה על פי דמי חכירה רעיוניים, דהיינו דמי חכירה המנסים לשער מה היה מוסכם בין מחכיר מרצון לחוכר מרצון. עוד קבע כי לצורך קביעת שיעור התשואה המיוחס לדמי החכירה האבודים משווי המתעדכן מידי שנה לשנה, יש להבחין בין החלק המיועד למגורים על פי תכנית המנדטורית (הוא הדונם הראשון) לבין חלק מהמקרקעין המיועד לחקלאות (הוא יתרת השטח לאחר הפחתת הדונם הראשון).
2. בפרשת טבר הנ"ל קבע בית המשפט העליון בסעיפים 72 ו- 73 את דרך החישוב כדלקמן:

"72. מהמקובץ עולה כי גובה הפיצוי שיש לשלם ביחס למקרקעין מופקעים

בתחומי התכנית המנדטורית צריך להיקבע באופן הבא:

א. חישוב הפיצוי בגין התקופה שממועד תפיסת החזקה על ידי המדינה ועד ליום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי (להלן: מועד הגשת התביעה) ייעשה במסלול דמי החכירה האבודים, וזאת על בסיס הכפלת השווי המשתנה על בסיס שנתי של הקרקע כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי (להלן: שווי המקרקעין) בשיעורי התשואה המפורטים להלן:

1. ביחס לדונם הראשון – 5%

2. ביחס ליתרת החלקה – 3.25%.

ב. על הסכום שיחושב כאמור בס"ק (א) לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד תשלום הפיצויים בפועל על ידי המדינה (ככל שבוצע תשלום חלקי במהלך ההליך, יש לקזזו במועד בו בוצע. לעניין אופן ביצוע הקיזוז ראו ע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי [פורסם בנבו] (23.6.2019)).

ג. על הסכום הכולל שיתקבל מהתחשיב לפי ס"ק (א) ו-(ב) יתווסף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% בתוספת מע"מ.

73. ביחס לתיקי ההפקעה הבודדים שבהליך המאוחד המתייחסים למקרקעין שהתכנית המנדטורית אינה חלה עליהם, ייקבע התחשיב על בסיס

השימושים שהיו מותרים בהם בעת ההפקעה, בהתאם למפתח האמור –

דהיינו, ככל שמותרת בנייה למגורים ישולם הפיצוי לפי 5% משווי

המקרקעין, וככל שמותרים שימושים חקלאיים בלבד ישולם הפיצוי לפי

3.25% משווי המקרקעין. "

ב. מן ההלכה אל המקרה דנן:

1. לאחר עיון בסיכומי הצדדים, מצאתי כי המחלוקת במקרה דנן מתמקדת בשאלת שוויה המשתנה של הקרקע משנה לשנה בכל הקשור בעניין השטח למגורים (הדונם הראשון) בלבד.
2. אשר לשאלת גובה האחוז שיש לגזור משווי המקרקעין לצורך חישוב הפיצויים הנתבעים טענה המדינה בסיכומיה כי: "יש להחיל את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6744/20 רמ"י נ' טבר ו- 188 ואח' על כל חלקיו" לפיו "דמי החכירה ביחס לדונם הראשון למגורים יהיו בשיעור 5%", "וביחס למקרקעין שבייעוד חקלאי נפסקו דמי חכירה בשיעור של 3.25%" (ראו ס' 5, 29-30 לסיכומי רמ"י).
3. התובעים טענו בסיכומיהם (עמ' 8 סע' 2 בסוף העמוד) כי יש: "ליישם את כללי החישוב שנקבעו על ידי ביהמ"ש העליון בעניין טבר".
4. לפיכך, לעניין שיעורי התשואה אותם יש להכפיל בשווי המשתנה על בסיס שנתי של הקרקע הרי שאני קובע כי אלה ייקבעו לפי פסק הדין בעניין טבר, קרי ביחס לדונם הראשון (למגורים) – 5% וביחס ליתרת החלקה – 3.25%.
5. מכאן יש לבחון את השווי המשתנה של המקרקעין הן ביחס לחלק החקלאי והן ביחס לדונם הראשון (למגורים).
6. בסיכומיהם טענו התובעים באריכות כנגד השיטה שבה ערך מר אדלשטיין ( מומחה בית המשפט) את התחשיב לעניין השטח החקלאי (ראו סע' 15 לסיכומי התובעים). כן טענו כי מדובר בשיטה שאינה תואמת כלל וכלל את שיטת החישוב של דמי שימוש באחוז קבוע מערך המשתנה של המקרקעין משנה לשנה, וכן ציינו כי הנושא של הבעלות או הפוטנציאל העתידי של הקרקע כלל לא נכלל בדמי השכירות הללו. עוד טענו כי כעולה מפרוטוקול הדיון 19.6.22 שורות 32-36 ציין מומחה בית המשפט כי הוא כלל לא חישוב פיצוי הפקעה עת העיד "אני לא חישבתי פיצויי הפקעה" (ראו סע' 16-17 לסיכומי התובעים). אף בעמודים 4-5 לסיכומיהם טענו ארוכות כנגד קביעות מומחה בית המשפט אשר לחלק החקלאי וכי לאורם של אלה אין להתבסס על חוות דעתו.
7. בהמשך סיכומיהם טענו התובעים, כי יש לאמץ את הערכים שנקבעו לעניין החלק החקלאי בחוות דעתו של מר מוטי זייד המומחה מטעמם (ראו עמ' 28 לסיכומיהם, 3 שורות אחרונות לפני הסוף).
8. המדינה בסיכומיה הסכימה לעניין זה כי "מאחר וחוות הדעת הן מטעמו של מומחה בית המשפט והן מטעם הנתבעת, לא נקבעו בשיטה של גזירת אחוז משווי לגבי השטח החקלאי, אם כי לפי הגדרת סכום מוחלט, מסכימה המדינה לאמץ את ערכי השווי שנקבעו ע"י השמאי מוטי זייד בחוות דעת התובעים לעניין השווי החקלאי ומתוך ערכי השווי הללו, לגזור את דמי השימוש בשיעור של 3.25% בהתאם להלכת טבר".
9. משכך, אף בעניין שווי המקרקעין בחלק החקלאי, אין כל מחלוקת של ממש ואין מקום להתייחסות לטענות הרבות שהעלו התובעים לעניין חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. לפיכך לעניין יתרת החלקה (החלק החקלאי) דמי החכירה האבודים ייגזרו מערכי שווי שנקבעו ע"י השמאי מוטי זייד – שמאי התובעים.
10. מכאן לשאלה בהתאם לאיזו חוות דעת ייקבע שווי הקרקע המשתנה משנה לשנה ביחס לדונם הראשון (למגורים)?
11. לטענת התובעים בסיכומיהם יש לאמץ את הערכים שנקבעו לעניין זה בחוות דעתו של המומחה מטעמם. המדינה מנגד טענה כי יש לאמץ את שווי הקרקע כפי שנקבעה בשומת השמאי אדלשטין (מומחה בית המשפט) הנתמכת בעסקאות השוואה כנדרש (סע' 46 לסיכומי המדינה).
12. בסיכומיהם טענו התובעים בנוגע לחוות דעתו של השמאי אדלשטיין בכל הקשור לדונם הראשון (החלק למגורים) כי השמאי אדלשטיין השתמש בחוות דעתו ב"מקדמי התאמה" בניגוד לדין בצורה פסולה ללא כל הסבר הן לעניין מהותו של כל אחד ואחד מאותם מקדמי היוון והן בהעדר פירוט לרלוונטיות של כל אחד ממקדמי ההתאמה הנ"ל למקרקעין נשוא חוות הדעת, וכן בהעדר פירוט של האופן שבו יושם כל אחד מאותם מקדמי התאמה. נטען כי יש לפסול את הערכים שקבע מומחה בית המשפט לגבי הקרקע למגורים (ראו בהרחבה הטענות לעניין זה סע' 24-28 עמודים 7-8 לסיכומי התובעים).
13. כידוע למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד. מדובר במומחה ניטרלי שאין לו עניין בתוצאות הסכסוך בין בעלי הדין ושיקול זה יש להביאו בחשבון בעת מתן משקל לחוות הדעת השונות (ראו למשל - ע"א 5509/09 חאלד עבד אלקאדר מוחמד תיים  מסארווה נגד עיזבון המנוח אבראהים חסן מסארווה (23.2.14)).
14.   ברע"א 6920/14 תשעה חודשים בע"מ נגד בנק דיסקונט  ( 4.1.15) נאמר:-

" כפי שנפסק  לא אחת, ככלל, יאמץ בית המשפט את  ממצאי המומחה, למעט אם הוצגה סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן".

1.  וכן נקבע כי הלכה ידועה היא כי פסילתה של חוות דעת מומחה היא צעד קיצוני אשר יינקט רק במקרים חריגים, בהם נפל בחוות הדעת פגם היורד לשורש העניין ואשר עלול לגרום לעיוות דין (ראו: רע"א 7819/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני (25.12.2016) .
2. במקרה דנו סבורני כי יש לאמץ את חוות הדעת של מומחה בית המשפט בכל הקשור לשווי המקרקעין משנה לשנה ביחס לחלק למגורים. לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדר מקרים חריגים אלה בהם יש לפסול את חוות דעתו של הנ"ל.
3. ראשית עיון בחוות דעתו של מומחה בית המשפט מעלה כי האחרון הגיע למסקנתו בהתבסס על עסקאות השוואה לאורך השנים (ראו "עסקאות השוואה למגורים" עמ' 29-32 לחוות דעתו של מר אדשלטיין). מדובר בדרך עדיפה לצורך קביעת השומה על פי ההלכה הפסוקה.
4. כמו כן בעוד שהמומחים מטעם הצדדים לא נחקרו על חוות דעתם, הרי שמומחה בית המשפט נחקר על חוות דעתו. גם מהטעם הזה חוות דעתו עדיפה עליי.
5. אשר לטענת התובעים כנגד מקדמי ההתאמה בהם נקט מומחה בית המשפט, הרי שיש לדחות אותה. עיון בפרוטוקול הדיון בו נחקר מומחה בית המשפט מעלה כי האחרון לא נשאל ולו שאלה אחת בנוגע למקדמים אלו. בעניין זה ראוי לציין כי: "כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא – בהיעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא; ואפילו מוסברת אי ההתייחסות – יש לה משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות "להגן" על עמדתו" (ראו  י. קדמי, על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי , בעמ' 1949). משכך הרי שניתן לומר כי התובעים כלל לא חלקו על גרסתו של מר אדלשטיין בעניין זה. משכך דין הטענה של התובעים בעניין זה להידחות.
6. התוצאה היא כי אני מקבל את עמדת מומחה בית המשפט לעניין שווי הקרקע למגורים.
7. בסיכומיה טענה המדינה כי בהתאם להודעת הצדדים מיום 28.12.22 , הכירה הנתבעת בזכויות של מר יחיא בן חסן מרעי (1/3 מהזכויות בחלקה) ושל מר מועין מרעי (1/9 מהזכויות בחלקה) וזאת בכפוף להמצאת תצהירי הזיהוי אשר התבקשו בהודעת הצדדים הנ"ל. נטען כי תצהירי זיהוי אלו לא הומצאו ומכאן שיש לקבוע כי תשלום הפיצוי יהיה בכפוף להמצאת תצהירים אלו.
8. אכן עיון בהודעת הצדדים מיום 28.12.22 אשר קיבלה תוקף של החלטה צוין כי הנתבעת תכיר בזכויות האמורות בכפוף להמצאת תצהירי זיהוי כפי שפורטו בהודעה. משכך, ובהעדר התייחסות בסיכומי התובעים לטענה זו, הרי שאני נעתר לה.
9. אשר להוצאות, טענו התובעים בסיכומיהם כי על רמ"י לשאת במלוא ההוצאות ששולמו ע"י הנפקדים – התובעים בתיק דנן. הן בגין שכר הטרחה ששולם לשמאי מטעמם, והן בגין שכר הטרחה ששולם בגין חוות הדעת של השמאי מטעם בית המשפט לרבות אגרת פתיחת ההליך המשפטי.
10. הנתבעת טענה מנגד כי בפסק הדין טבר נקבע כי כל שישולם לתובעים מלבד כספי הפיצויים הינו שכר טרחת עורך דין (15% מסכום הפיצוי + מע"מ בלבד ללא תוספת עבור הוצאות). קביעה זו יפה לטענתה אף לענייננו ואין לסטות ממנה. נטען כי מדובר בשכ"ט אשר עולה על התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, נטען כי מדובר בהליך שנוהל ע"י התובעים באופן רשלני כעולה מהחלטת ביתה משפט מיום 22.12.21 וכי לפי תקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, הרי שבקביעת ההוצאות יש להתחשב אף בדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיון. כן טענה המדינה כי לא צורפו ע"י התובעים כל אסמכתאות לתשלומים ששילמו.
11. מכאן, לעמדתי בעניין שאלת ההוצאות – נקודת המוצא לעניין פסיקת הוצאות בעניין דנן הינה פסיקת הוצאות כפי שנקבעה בע"א 6744/20 רמ"י נ' טבר לעיל ולפיה תפסקנה הוצאות בסכום כולל של 15% ועליהם מע"מ כדין. ניתן לסטות מהשיעור הנ"ל בהתקיים שיקולים נוספים המצדיקים זאת כגון תביעה מורכבת שהצריכה זמן דיוני ארוך יותר, ניהול כושל של הליכי התביעה שהביאה לסחבת, התנהגות הצדדים באולם וכיוצ"ב.
12. במקרה דנן לא שוכנעתי בטענת התובעים כי יש לפסוק הוצאות בשיעור גבוה יותר. ראשית סכום הפיצוי שנתבע היה גבוה מזה שנפסק בסופו של דבר (שיעורי תשואה נמוכים מחוות דעת של מומחה התובעים שהוכפלו בשווי המקרקעין). שנית, חוות הדעת השמאיות בגינן נשאו התובעים לא נתקבלו ראה וקדש. כמו כן ניהול ההליך ע"י התובעים נעשה באופן רשלני שגרם לבזבוז זמן שיפוטי (ראו החלטתי מיום 22.12.21). לאור זאת נדחות טענות התובעים בעניין ההוצאות.
13. כמו כן אני מקבל את עמדת המדינה כי תשלום הפיצוי ייעשה "עד למועד הגשת התביעה וממנו תוספת הצמדה וריבית" (סע' 5 לסיכומי המדינה) וזאת בהעדר התייחסות לכך בסיכומי התובעים ובהסתמך על קביעת בית המשפט העליון בפרשת טבר.
14. לקראת סיום ולאור התוצאה אליה הגעתי, אני מוצא לנכון לציין כי לא מצאתי בהתנגדות ב"כ התובעים להחיל את הפשרה שהושגה בת"א 24720-03-16 על המקרה דנן התנגדות בעלת טעם. המדובר בקרקע משותפת בכל גרגר קרקע (הן בתיק דנן והן בתיק הנ"ל). מה גם טיעוני ב"כ התובעים בסיכומיו לעניין פסילת חוות דעת מומחה בית המשפט נדחו נוכח הסכמת המדינה לאמץ את חוות הדעת מטעם התובעים לעניין השווי החקלאי והסכמת הצדדים לאמץ את שיעורי התשואה לפי פסק הדין טבר. כמו כן בהתחשב בכך שב"כ התובעים טען רבות לעניין מקדמי ההתאמה בהם השתמש מומחה בית המשפט בחלק למגורים, ברם לא מצא להעלות כל שאלה מצדו בעניין זה למומחה בית המשפט, הרי שכאמור נמצא כי מדובר ההתנגדות שתוצאתה בזבוז זמן שיפוטי ותו לא.
15. אלמלא הסכמת ב"כ המדינה לפסוק הוצאות בשיעור 15% ומע"מ כפי שנקבע בפרשת טבר, הייתי שוקל אף לפסוק הוצאות פחותות יותר.

סיכומו של דבר.

1. לסיכום אני קובע כדלקמן:
2. ההתחשבנות בין הצדדים בנוגע לשווי המשתנה משנה לשנה של החלק החקלאי תיערך לפי הערכים שקבע שמאי התובעים מר זייד.
3. באשר לשווי המשתנה משנה לשנה של הדונם הראשון תיערך ההתחשבנות לפי הערכים שקבע מומחה בית המשפט מר אדלשטיין.
4. אחוזי הפיצוי לדונם הראשון יהיו 5% וליתרת השטח, החקלאי יהיו 3.25% לפי שנקבע בפסק דין טבר.
5. החישוב ייעשה עד למועד הגשת התביעה ומשם ואילך ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל.
6. תשלום הפיצוי כפוף להמצאת תצהירי זהות כפי שנקבע לעיל.
7. הוצאות המשפט יהיו 15% מסכום הפיצוי הנ"ל ועליהם מע"מ כדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"ג, 06 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.