1. א. לפני בקשה לדחיית התובענה על הסף.

ב. ביום 21.3.16 הוגשה תביעה הצהרתית וכספית מטעם המשיבה (להלן – התובעת) כנגד המבקשת (להלן – הנתבעת ).

ג. בקליפת אגוז, טענת הנתבעת בבקשה היא, כי חלה התיישנות על התביעה, לאחר שזו הוגשה לאחר תום תקופת המעבר, שהסתיימה לטענתם ביום 20.3.16, תקופה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.13) (להלן – הלכת ארידור).

טענות התובעת כפי שעולה מכתב התביעה.

2. א. התובעת הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה הבעלים של חלקה 162 בגוש 30007 ששטחה עמד על 120 מ"ר (להלן – חלקה 162 או הקרקע).

ב. התובעת יזמה תכנית בניין עיר שנועדה לשנות את יעוד החלקה להקמת קיוסק. במסגרת זאת נדרשה התובעת לייעד את רובה של החלקה לשטח ציבורי פתוח (גינה ציבורית). ביום 27.5.62 אושרה תוכנית מס 1077 אשר שינתה את יעוד החלקה כאמור.

ג. על פי סעיף 11 לתקנון התוכנית נקבע, כי כל שטח הקרקע אשר מיועד לשטח ציבורי פתוח (גינה ציבורית) יועבר על שם מועצת עיריית ירושלים ללא תשלום.

ד. בהתאם לכך חלקה 162 פוצלה לשתי חלקות בהתאם לתוכנית 1077: הראשונה, חלקה 220 בגוש 30007 בשטח של 109 מ"ר (להלן - חלקה 220); השניה, חלקה 219 בשטח של 11 מ"ר (להלן – חלקה 219). שתי החלקות נרשמו בעת הפיצול על שם התובעת.

ה. התובעת חתמה על שטר העברה ללא תמורה לגבי חלקה 220 לטובת עיריית ירושלים, וביום 22.7.64 נרשמה חלקה 220 על שם עיריית ירושלים בהתאם לשטר מס' 1834 (להלן – ההפקעה).

ו. ביום 27.8.89 פורסם דבר אישור תכנית מס' 2878 אשר שינתה את יעוד חלקה 220 לאזור מגורים 1 מיוחד. התובעת מעולם לא ידעה על שינוי יעוד חלקה 220 והדבר נודע לה רק סמוך לפני הגשת התביעה וזאת במסגרת בדיקות שעשתה בקרקעותיה לבחינת הגשת תביעות לפיצויי הפקעה.

ז. עוד טוענת התובעת, כי מטרת העברת חלקה 220 ללא תמורה לעיריית ירושלים היתה לשם הגשמת תכנית 1077 אשר קבעה את יעודה לגן ציבורי. על כן, משחל שינוי יעוד בחלקה, הרי יש לראות בהעברה ללא תמורה כבטלה ומבוטלת ויש להחזיר את הרישום של הזכויות בחלקה אל התובעת.

ח. התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על בטלות ההעברה שנעשתה לטענתו ללא תמורה בין התובעת לנתבעת, וכן להורות על החזרת רישום החלקה על שם התובעת, כן נתבקש ביהמ"ש לאפשר לתובעת לפצל את סעדיה ולתבוע בתביעה נפרדת את הטענות הכספיות שיש לה כלפי הנתבעת ובכלל זה טענות לדמי שכירות ראויים או כל סעד אחר.

טענות הנתבעת בבקשה לסילוק על הסף ובכתב ההגנה.

3. א. עילת התביעה לפיצויי הפקעה התיישנה מאחר והוגשה לאחר תחילת מועד ההתיישנות.

ב. התביעה הוגשה ביום 21.3.16. ביום 21.3.13, ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בדנ"א 1595/06 לעיל, בפרשת ארידור, בהרכב של שבעה שופטים, לפיה עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, נולדת לכל המאוחר במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין. עוד נקבע, כי הלכה זו תכנס לתוקף שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין, קרי, ביום 20.3.16, ומשהתביעה הוגשה ביום 21.3.16 חלה עליה התיישנות.

ג. מנוסח כתב התביעה עולה הטענה, כי מאחר והחלקה הועברה ללא תמורה, יש לראות בהעברה הפקעה. מאחר ולטענת התובעת הקרקע הופקעה בשנת 1964, קרי למעלה מ- 7 שנים, מכאן שהתביעה נכנסת לתוך מסגרת הלכת ארידור.

ד. התכלית העומדת ביסוד סעיפי ההתיישנות מחייבת הצגת גבולות ברורים, גם אם לעיתים שרירותיים, ועל כן גם איחור של יום או שעה מקים את עילת ההתיישנות.

ה. לפיכך, יש לדחות כל תביעה לקבלת פיצויי הפקעה שהוגשה לאחר 20.3.16.

ו. מנוסח כתב התביעה לא ברור על איזה סעיף חוק מסתמכת התובעת בבקשתה להשבת המקרקעין שניתן לנתבעת.

ז. לטענת הנתבעת, מאחר והמקרקעין ניתנו לה ללא תמורה במסגרת תוכנית חלוקה מס' 1077, ולא בוצעה במקום הפקעה, אין מקום להשבת המקרקעין לידי התובעת ויש לדחות את התביעה לגופה.

ח. לתובעת צמחה טובת הנאה בעקבות העברת המקרקעין (שינוי יעוד לבניית הקיוסק שהתובעת יזמה), ובנסיבות כאלה הפסיקה קבעה, כי אין מדובר בהעברה השקולה להפקעה. התובעת לא נכפתה להעביר חלק מהחלקה לנתבעת ומדובר בהעברה מרצון. שינוי היעוד של החלקה, הוא הפיצוי אותו קיבלה התובעת עקב שינוי היעוד, ואין להחיל על החלקה מושא התביעה את דיני ההפקעה, מה גם שלא פורסמה הודעת הפקעה לפי פקודת הקרקעות ולפי חוק התכנון והבנייה.

ט. על פי הפסיקה כאשר מדובר בהעברה רצונית של קרקע לרשות ציבורית שלא עקב כפייה, אין זה משנה אם הייעוד הציבורי מומש או נזנח. הבעלים אינו יכול להשיג על ביטול של ההעברה, אך משום שהמטרה הציבורית לא מומשה.

תשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף.

4. א. הנתבעת עותרת כאמור לסלק את התביעה על הסף בהסתמך על התיישנות בגין איחור של שעות בודדות, טענה המוכחשת.

ב. הרציונליים העומדים ביסוד ההתיישנות הם שיקולים מהותיים המתיישבים עם השכל הישר שנועד לאזן בין אינטרס התובע לבירור תביעתו ולמימוש זכות הגישה לערכאות, אל מול הציפייה של הנתבע שמצפה להיות מוגן בחלוף תקופת ההתיישנות. אין מדובר בטענה שרירותית וטכנית.

ג. הבקשה הוגשה בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של הליכי משפט, ומטרתה למנוע דיון ענייני ומהותי בטענות התובעת על סמך איחור נטען של מספר שעות, תוך התנערות מחובת לפצות את מי שהופקע קניינו לטובת הציבור.

ד. הנתבעת נאמנת על כספי הפיצוי המגיעים לתובעת, וכל עוד הנתבעת אינה כופרת בחובתה כנאמן, מנועה היא מלטעון להתיישנות כלפי נהנה או בזכות הנהנה.

ה. הנתבעת אינה מתייחסת למועד תפיסת החזקה במקרקעין, שממנו נולדת עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה, ומטעם זה בלבד יש לטענתה לדחות את הבקשה על הסף.

ו. הבקשה לסילוק על הסף אף אינה נתמכת בתצהיר בהתאם לתקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן – התקנות). טענת ההתיישנות מתבססת על טענות עובדתיות שאינן נתמכות בתצהיר, ולכן יש לדחות את הבקשה על הסף.

ז. לגופו של עניין, הבקשה לא הוגשה בתום תקופת ההתיישנות לפי הלכת ארידור: פסק הדין בעניין ארידור ניתן ביום 21.3.13, ולכן תקופת ההתיישנות תחל רק ביום 22.3.16. התובענה הוגשה ביום 21.3.16, בתוך תקופת ההתיישנות ואין לומר כי התביעה התיישנה. גם סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א -1981 תומך בעמדת התובעת.

ח. הפסיקה המובאת על ידי הנתבעת אינה רלבנטית ומתייחסת למצבים שונים מהמקרה הנ"ל, מה גם שגישת בתי המשפט לאיחורים ומחדלים של מספר ימים שונה לעומת מחדלים של מספר שעות.

ט. ההלכות לגבי סילוק על הסף מורות כי ביהמ"ש ישתמש בסמכותו רק במקרים בהם ברור כי בשום פנים ואופן לא תוכל התובעת לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתה, את הסעד המבוקש, וככלל יש להעדיף שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין.

י. סילוק התביעה על הסף במקרה דנן אינו מידתי. מדובר באיחור קל ביותר של שעות בודדות, בהנחה שכך הדבר, וזאת אל מול הפגיעה בתובעת שתינזק מכך שדרכה לערכאות תחסם.

5. א. ביום 11.7.16 התרתי לנתבעת להגיש תשובתה לתגובת התובעתשלא תעלה על 2 עמודים וללא חזרות על טענות שכבר נטענו. הנתבעת לא הגישה תשובה מטעמה.

ב. ביום 11.9.16 הוגשה השלמת טיעון מטעם התובעת, לאחר שקיבלה את הסכמת הנתבעת להשלמה זו.

ג. התובעת הוסיפה בטיעוני ההשלמה, שיש לדחות את הבקשה גם מהטעם שמדובר במועד שנקבע בהלכה פסוקה ע"י ביהמ"ש העליון לגביו חלה הוראות תקנה 529 לתקנות, לפיה, תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט, אלא אם כן הורה בית המשפט, לפי הענין, הוראה אחרת.

ד. בתי המשפט קבעו לא אחת, כי תכלית ההוראה הנ"ל היא לדחות את כל הפעולות הדיוניות השלובות עם עבודת בית המשפט ותיפקודו. המקרה דנן נמנה עם המקרים שבהם אין להביא בחשבון את תקופת הפגרה במניין הימים לתקופת ההתיישנות.

ה. התובענה הוגשה ביום 21.3.16, בתוך תקופת המעבר, ברם, לאור תחולת הוראת תקנה 529 לתקנות, התביעה הוגשה זמן רב לפני תום תקופת המעבר שכן מאז מתן פסק הדין חלו מספר רב של פגרות קיץ, פסח וסוכות בשנים 2013-2015.

6. א. הנתבעת הגישה לאחר מכן, אף היא השלמת טיעון מטעמה, וביקשה לדחות את טענות ההשלמה של התובעת.

ב. בית המשפט העליון עשה חסד עם התובעת בקבעו תקופת התיישנות של 3 שנים.

ג. התובעת קפאה על שמריה שנים רבות, מנסה לנצל את טוב ליבו של בית המשפט שנתן לה שלוש שנים להגשת התביעה ולמתוח את המועד בעוד 180 יום מעבר למה שנקבע. לו סברה התובעת כי יש לה עוד 180 יום להגשת התביעה, תמוהה מדוע הגישה את תביעתה דווקא במועד בו הגישה.

ד. התובעת יכולה הייתה להגיש את התביעה כבר בחודש 3/13, המתינה עד המועד האחרון והגישה את התביעה לאחר המועד הקבוע בהלכת ארידור, ואין לה להלין אלא על עצמה.

ה. לשיטת הנתבעת, תקנה 529 אינה רלבנטית כלל לעניין המועד האחרון בו ניתן להגיש כתב תביעה לפיצויי הפקעה, ואין לספר את הפגרות במניין הימים של שלוש שנים שנפסקו בהלכת ארידור.

ו. מטרת תקנה 529 לתקנות נעוצה בדחייתן במישור הזמן של פעולות השלובות עם עבודת בית המשפט. הוראה זו יש לפרש על רקע מטרתה ובאופן שלא תסכל את הוראות בית המשפט במישור היחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם, אשר בינן לבין עבודת בית המשפט אין ולא כלום.

ז. בעניינו מדובר על מועד להגשת כתב תביעה שעניינו ביחסים שבין התובע הפוטנציאלי לבין הנתבע הפוטנציאלי בלבד, אשר אינו קשור כלל לעבודת בית המשפט ואינו מחייב את הצדדים במגע כלשהוא עם בית המשפט עד ליום הגשת התובענה.

דיון

7. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, נראה לבית המשפט שיש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מהנימוקים הבאים:

א. המחלוקת שבין הצדדים נסבה סביב יישום הלכת ארידור כפי שנקבע בדנ"א 1595/06 כדלקמן:

"ההלכה בפיסקה א' לעיל תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים מהיום. משמע, ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט. כמו כן, ההלכה לא תחול אף לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות".

ב. בסעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א -1981 נאמר כך:

"(ב) תקופה קצובה במספר חדשים או שנים לאחר אירוע פלוני תסתיים בחדשה האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע, ואם היה החודש חסר אותו יום - ביום האחרון של החודש".

ג. דהיינו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא 21.3.16, והתביעה הוגשה במועד זה ולכן אין כל בסיס לטענת ההתיישנות של הנתבעת.

ד. באשר לטענת התובעת לגבי תקנה 529 לתקנות, סבורני שיש לקבל את טענת הנתבעת על נימוקיה, כי התקנה אינה רלבנטית לסוגיית ההתיישנות בתיק זה.

ה. תקנה זו נועדה ליתן פתרון לאותם מקרים שבהם המועד האחרון למילוי הוראת בית המשפט כלפי בית המשפט "נופל" בתוך הפגרה.

ו. ניתן לאבחן מקרה זה מע"א 290/84 שלמה לב טוב נ' אגנס זמיר (6.10.86), וע"א 7193/13 ש.א. פתרונות בע"מ ואח' פרופסור אמיר ברנע ואח' (22.9.14), שבהם המועד האחרון לביצוע פעולה עליה הורה בית המשפט "נפל" יום לפני הפגרה או יום לאחר תחילתה. אין זה המקרה שלפני שבו המועד האחרון להגשת התביעה היה 21.3.16, ובנסיבות בהן בחודש 3/16 לא חלה אף אחת מהפגרות שאליהן מכוונת תקנה 529.

ז. קבלת טענת הנתבעת תביא לכך שהמועד להגשת תביעות לפיצויים בגין הפקעה יתארכו בחודשים רבים, וליתר דיוק בכ-6 חודשים, ובכך תתרוקן קביעת בית המשפט העליון בפרשת ארידור.

ח. כמו כן, סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע מפורשות כי:

"במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".

ט. רק מהטעם האמור בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות יש לדחות את טענת התובעת.

8. א. משדחיתי את בקשת הנתבעת לסילוק על הסף יש מקום לחייב בהוצאות. עם זאת יש ליתן משקל לכך שדחיתי את טענת ההשלמה של התובעת לעניין תחולת תקנה 529 לתקנות. לפיכך אני מורה, כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות מופחתות בגין הבקשה בסך של 3,500 ₪ בתוך 21 יום.

ב. שאר הטענות ידונו במסגרת הדיון לגופו.

אני קובע קד"מ ליום 16.1.17 בשעה 10:00.

המזכירות תעדכן את היומן בהתאם.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ז, 31 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.