04 יוני 2018

לפנינו תביעה להכרה בפגיעה בידיה של התובעת, תסמונת התעלה הקרפלית, כפגיעה בעבודה על דרך תורת המיקרוטראומה.

עיקרי העובדות וההליך המשפטי

1. התשתית העובדתית בתיק נקבעה בהסכמת הצדדים, כדלקמן:
   1. התובעת ילידת 1958.
   2. התובעת עבדה משך 9 שנים כאזרחית עובדת צה"ל, משנת 1979 ועד לשנת 1988, כקלדנית מספרים, 10 שעות ביום.
   3. עיקר העבודה הייתה ביצוע עבודת קלדנות ממושכת ורציפה בישיבה.
   4. הקלדת המספרים נעשתה בידה הדומיננטית של התובעת, יד ימין, ונעשתה ברציפות ובמהירות.

יצוין, כי ברשימת העובדות מיום 27.12.17 נפלה טעות הקלדה, כאשר בסעיף ב' נכתב בטעות שהתובעת עבדה משנת 1988 ועד לשנת 1979, בעוד שההיפך הוא הנכון כמובן.

1. ביום 27.12.17 מונה מטעם בית הדין מומחה לבחינת הקשר הסיבתי בין מצבה הבריאותי של התובעת לעבודתה, ד"ר יפה דיויד.
2. בחוות הדעת של המומחה מיום 10.1.18 נקבע, כי התובעת סובלת מתסמונת התעלה הקרפלית ומרפק טניס מימין. אשר לשאלת הקשר הסיבתי בין הליקויים לעבודתה של התובעת, סקר המומחה את הספרות הרפואית הרלוונטית וקבע כך (טעויות ההקלדה במקור):

"על פי התיאור העבודתי והתיק הרפואי התובעת עבדה משבת 1988 ועד שנת 1997 כקלדנית, 10 שעות ביום. תלונותיה בגין רדימות ידה הימנית החלו בשנת 2007 אולם בדיקה קלינית חיובית לתסמונת התעלה הקרפלית בידה הימנית נמצאה לראשונה בשנת 2010. לאור חלוף 10 שנים ממועד סיום עבודתה בנשת 1997 עד למועד הופעת התלונות לראשונה לא ניתן לקבוע בסבירות של מעל 50% על קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובעת ותסמונת התעלה הקרפלית ביד ימין. על פי הספרות הרפואית לא ניתן, גם ללא קשר למועד הופעת התלונות, לקבוע קיום קשר בין המפרק טניס במפרק ימין ובין עבודת התובעת".

1. לאחר שניתנה חוות הדעת בחרה התובעת, שהייתה מיוצגת בראשית ההליך, לייצג עצמה, ללא סיוע משפטי. התובעת הגישה בקשה לפסילת חוות הדעת, מהטעם שהמוסד לביטוח לאומי כבר אישר, לשיטתה, את קיומם של תנאי מיקרוטראומה בעבודתה. כן נטען, בין היתר, כי המומחה משתף פעולה עם הנתבע וכי התנהגות הנתבע "עבריינית". בקשת התובעת נדחתה בהחלטה מיום 17.4.18, מהטעם שלא התקיימו נסיבות המצדיקות פסילתו של המומחה, והצדדים הגישו סיכומים בכתב.
2. התובעת טוענת, כי הוכיחה תנועות חוזרות ונשנות בידיה. חוות הדעת של המומחה אינה מקצועית ואינה מפורטת. המומחה מכחיש קיומו של קשר סיבתי לעבודה אך אינו מסביר מדוע כן התפתחה המחלה אצל התובעת. המומחה עובד עם הנתבע ואין לקבל את חוות דעתו. לאחר שהמוסד לביטוח לאומי אישר קיומה של מיקרוטראומה אין צורך בחוות דעת. הנתבע בודק הכול, תיק רפואי וקשר סיבתי. מינוי המומחה היה רק כדי לא לשלם לתובעת את זכויותיה. קלדניות דוגמת התובעת הוכרו בבתי הדין ונקבע כי קיים קשר סיבתי בין אופי העבודה להתפתחות המחלה. אף אצל התובעת קיים קשר סיבתי מובהק בין העבודה למחלה.
3. הנתבע טוען, כי דין התביעה להידחות. המומחה מטעם בית הדין שלל את הקשר הסיבתי בין עבודת התובעת לליקוי. המומחה קבע כי תלונות התובעת החלו בשנת 2007, 10 שנים לאחר תום תקופת עבודתה כקלדנית. לא קיים קשר סיבתי, בין היתר לאור היעדר סמיכות הזמנים בין סיום העבודה למועד הופעת התלונות. בחוות הדעת נפלה טעות קולמוס, כאשר המומחה כתב כי התובעת עבדה בשנים 1988 עד 1997, ובפועל היא עבדה משנת 1979 עד לשנת 1988, אולם אף לפי בדיקה מיטיבה, של פער של 10 שנים ממועד סיום העבודה ועד להופעת התלונות, קבע המומחה כי אין קשר סיבתי. המומחה ביסס מסקנותיו על החומר הרפואי וחוות הדעת מדברת בעד עצמה. חוות הדעת ברורה, מנומקת, ויש בה כדי לסתום את הגולל על התביעה.

דיון והכרעה

1. לאחר שקילת טיעוני הצדדים, מצאנו כי דין התביעה להידחות.
2. הלכה היא, כי המומחה הרפואי הממונה על ידי בית הדין הוא המנחה את בית הדין בקביעות בשאלות שברפואה, ובית הדין לא יסטה מחוות דעתו אלא בנסיבות יוצאות דופן. בעב"ל (ארצי) 64257-12-14 יניב יהוד- המוסד לביטוח לאומי (8.8.16), נפסק בהקשר זה כי:

"הכלל הוא כי "בתי הדין נוהגים ליתן משקל רב לחוות דעת המוגשות על ידי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין, שכן אובייקטיביות המומחה מטעם בית הדין רבה יותר. חוות דעתו הרפואית של המומחה היא בבחינת ראיה ויש להתייחס אליה ככזאת. מטבע הדברים, מייחס בית הדין לחוות הדעת משקל מיוחד, הגם שאין הוא כבול בה. ברור, כי בשאלות רפואיות, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן, לעשות כן" (ראו: עב"ל 388/05 אליעזר וידר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.2.2006; עב"ל 310/07 בשארה באסם – המוסד לביטוח לאומי, מיום 4.2.2008). עוד נקבע כי "לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה" (עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.6.2005)".

וראו גם: עב"ל (ארצי) 43408-02-11 אהרונוף – המוסד לביטוח לאומי, (30.4.12); עב"ל (ארצי) 46434-06-11 עארף - המוסד לביטוח לאומי,( 25.4.12).

1. בענייננו, חוות דעתו של המומחה מפורטת, מנומקת, וכוללת התייחסות לעובדות ולחומר הרפואי. בהתאם לחוות הדעת, מאחר שחלפו למעלה מעשר שנים ממועד סיום העבודה הרלוונטית ועד למועד הופעת התלונות לראשונה, לא ניתן לקבוע כי קיימת סבירות של 50% ומעלה בדבר קשר סיבתי בין עבודת התובעת לפגיעה.
2. טענות התובעת לפיהן המומחה משתף פעולה עם הנתבע נטענו בעלמא, אין בהן ממש, ודינן להידחות. אף הטענות לפיהן ביחס למובטחים אחרים שעבדו בעבודות קלדנות הוכר קשר סיבתי בין העבודה למחלה, אין בהן כדי לסייע לתובעת. שאלת הקשר הסיבתי היא שאלה רפואית במהותה, והיא נבחנת ביחס לכל מבוטח, בהתאם לנסיבותיו האישיות. כאמור, בעניינה של התובעת חיווה המומחה דעתו, כי לא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי לאור הזמן הרב שחלף עד למועד הופעת התלונות. יודגש, כי המומחה אף טעה בחוות הדעת, טעות "לטובתה" של התובעת, בכך שהניח כי עבודת התובעת הסתיימה בשנת 1997, בעוד שבפועל הסתיימה העבודה כבר בשנת 1988, כעשר שנים קודם לכן. ברי, כי מסקנת המומחה לפיה פרק זמן של 10 שנים אינו מאפשר לקבוע קיומו של קשר סיבתי נכונה על אחת כמה וכמה כאשר פרק הזמן הנכון הוא כ- 20 שנה.
3. לאור כל האמור, אין הצדקה לסטות מההלכה הפסוקה ביחס למשקל שיש ליתן לחוות דעת המומחה הרפואי הממונה על ידי בית הדין.
4. התביעה נדחית.
5. משמדובר בתביעה בתחום הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ח, (04 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.