בקשה לסעד זמני בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 7.3.2016 בערר 2250-14 (ת"א) (כב' הדיין דותן ברגמן), בו נדחה עררו של המבקש בכפוף לתנאים כפי שיפורט להלן. ערעור זה מוגש במאוחד עם ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 15.3.2016 בתיק 9003465 (כב' הדיין רג'א מרזוק), בו נדחתה בקשת המבקש לשחרור ואושר צו המשמורת בעניינו. הערעור על פסק הדין ועל החלטת בית הדין לביקורת משמורת הוגשו יחדיו מכוח סעיף 13כא(ב1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – ("חוק הכניסה לישראל"). הסעד המבוקש הינו עיכוב ביצוע של צו הרחקה מישראל עד למתן החלטה סופית בערעור וכן צו לשחרורו ממשמורת עד לאותו מועד.

בנוסף, הוגשה בקשה לפטור מאגרה וערבון.

תמצית העובדות:

1. המבקש הינו תושב הרשות הפלסטינאית, שוהה בישראל מאז שהיה כבן 13, למעלה מ-40 שנים.
2. ביום 20.3.2006 הגיש המבקש בקשה לקבלת מעמד בישראל לוועדת המאוימים. לאחר שפנייה זו לא קיבלה כל מענה, הגיש ביום 2.1.2007 עתירה לבג"ץ (בג"ץ 67/07). במסגרת הדיון בה נדחתה בקשתו על-ידי וועדת המאוימים ביום 14.8.2008, בעקבותיה משך ידו מהעתירה ביום 7.12.2009 (נספח "ה" לערר).
3. ביום 1.2.2010 הגיש המבקש בקשה חדשה לוועדת המאוימים (נספח "ז" להודעת הערעור), אשר נדחתה גם היא ביום 7.11.2011 (נספח "י" להודעת הערעור). על החלטה זו עתר המבקש לבג"ץ (בג"ץ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים), ועתירתו נדחתה ביום 7.1.2013 (נספח "יא" להודעת הערעור).
4. בין לבין, ביום 31.1.2012 הגיש המבקש בקשה לקבלת היתר מיוחד לשהייה בישראל (בהתאם לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), תשס"ג-2003) (נספח "יב" להודעת הערעור).
5. ביום 9.2.2012 הגיש המבקש בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, ובקשה זו נדחתה ביום 17.7.2012 (נספחים "יג"-"יד" להודעת הערעור).
6. המבקש פנה פעם נוספת ליחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל ביום 28.4.2014 (נספח "טז" להודעת הערעור), ובקשתו זו נדחתה ביום 6.7.2014 (נספח "א" להודעת הערעור). המבקש עתר בפעם השלישית לבג"ץ ועתירתו נדחתה על הסף (בג"ץ 5553/14 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה)(נספח "יז" להודעת הערעור).
7. ביום 5.11.2014 הגיש המבקש ערר על החלטת היחידה לטיפול במבקשי מקלט מיום 6.7.2014 (נספח "3" להודעת הערעור).

ביום 18.11.2014 ניתנה החלטתו של בית הדין לעררים ונקבע בה כי לא יינתן למבקש סעד ארעי, אולם ככל שייעצר, לא יורחק מישראל עד שיתאפשר לו לפנות לבית הדין בבקשה מתאימה (נספח "4" להודעת הערעור).

1. לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 20.4.2015 הורשע המבקש בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית ובשתי עבירות של החזקת נשק בגינן הושתו עליו 22 חודשי מאסר בפועל וכן 6 חודשים על תנאי. בנוסף, הושת על המבקש קנס בסך 1,000 ₪ או חמישה ימי מאסר תמורתו (נספח "9" להודעת הערעור). המבקש שוחרר ממאסר בבית הסוהר אשל ביום 3.3.2016 (וש"ר 30544-11-15) (נספח "14" להודעת הערעור).
2. ביום שחרורו (3.3.2016), הובא המבקש בפני ממונה ביקורת הגבולות לצורך בחינת עניינו ובהמשך לשימוע שנערך לו הוצאו לו צווי הרחקה ומשמורת (נספח "15" להודעת הערעור).
3. ביום 6.3.2016 הגיש המבקש בקשה לשחרורו ממשמורת (נספח "16" להודעת הערעור).
4. ביום 7.3.2016 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים (נספח "1" להודעת הערעור).
5. ביום 10.3.2016 הגיש המבקש בקשה לוועדת המאוימים למתן מעמד בישראל (נספח "18 להודעת הערעור).
6. ביום 15.3.2016 דחה בית הדין לביקורת משמורת את בקשת השחרור ואישר את צו המשמורת (נספח "2" להודעת הערעור).

פסק דינו של בית הדין לעררים

1. בית הדין לעררים קבע כי יש לדחות את הערר שהוגש כנגד דחיית בקשתו לטיפול על ידי היחידה למבקשי מקלט וקבע שאין לכפות על המשיב לבחון את עניינו של המבקש במסגרת יחידת הטיפול במבקשי מקלט.
2. נקבע כי במקרה עסקינן חל סעיף ההדרה המונע את הגשת בקשתם של פלסטינים אל יחידת מבקשי המקלט, היות ואלו מקבלים סיוע מסוכנות אחרת של האו"ם – UNRWA – סוכנות התעסוקה והסעד של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב. בפסק הדין נערכה בחינה מעמיקה של הוראות האמנה ושל חוות הגעת שהוגשו, לפיהן בנסיבות מסוימות אין מניעה כי פלסטינים יגישו בקשות מקלט בהתאם לאמנה. הוסבר כי חוות הדעת אינן מעידות על זכאותו הספציפית של העותר להגשת בקשה בהתאם לאמנה, כשאחת מהן כלל לא מאפשרת את הגשת הבקשה בהתאם לאמנה. כמו כן נדחתה הטענה כי העורר אינו מטופל בפועל על ידי UNRWA היות והיה עליו להוכיח כי אינו זכאי לכך שעניינו יטופל במסגרת זו. בסופה של בחינה זו נקבע כי פרשנות המדינה להוראות האמנה, לרבות סעיף ההדרה בה, הינה סבירה.
3. משכך, בשל שנמצאו אינדיקציות למאוימות במידע החדש שהוצג הופנה העורר לועדת המאוימים.
4. בית הדין לעררים קבע בפסק דינו כי על העורר להגיש בתוך 7 ימים בקשה לועדת המאוימים וככל שתוגש בקשה כזו במועד לא יורחק המבקש מן הארץ עוד 7 ימים לאחר שתתקבל המלצת ועדת המאוימים והחלטת המדינה בעניינו, באופן בו יתאפשר לו לפנות לערכאה המוסמכת ככל שתדחה בקשתו. כן הוחלט כי עד לתקופה זו ישאר העורר במשמורת בשל עברו הפלילי והעובדה כי לא ניתן כעת להבטיח את צאתו העצמאית מישראל.

החלטת בית הדין לביקורת משמורת

1. בית הדין לביקורת משמורת קבע כי אין עילה לשחרורו של המבקש ממשמורת, מאחר שעניינו אינו נכלל בגדר העילות הקבועות בסעיף 13ו(א) לחוק הכניסה לישראל. בית הדין התייחס לפסק דינו של בית הדין לעררים, ולתנאים שנקבעו בו, ואשר יש בהם לסייע בידי המבקש באם יורחק.
2. בנוסף, בית הדין לביקורת משמורת התייחס לקביעתו של בית הדין לעררים, בדבר החשש העולה לשלום הציבור, באם ישוחרר המבקש ממשמורת. בית הדין לביקורת משמורת קבע כי אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית הדין לעררים, באשר לחשש זה.

הערעור והבקשה לסעד זמני

1. על פסד דינו של בית הדין לעררים וכן על החלטתו של בית הדין למשמורת הוגש ערעור ועימו בקשה לסעד זמני בערעור.

הבקשה נחלקת לשתי בקשות משנה. האחת, להרחבת הסעד הזמני הניתן בערר היינו למנוע את הרחקת המערער לתקופה ארוכה יותר מזו שנתקבלה, והיא עד 7 ימים לאחר מתן החלטת ועדת המאוימים, לתקופה שעד תום הליכי הערעור. השניה, להורות על שחרורו המיידי של העותר ממשמורת ולחלופין לקיים דיון דחוף הנסוב סביב סוגייה זו עוד בטרם ההיזקקות לערעור גופו.

1. בבקשה טוען המבקש כי הן מאזן הנוחות והן סיכויי הערעור נוטים לטובתו. לעניין מאזן הנוחות טוען כי מהרחקתו לשטחי הרשות תגרם לו סכנת חיים המהווה נזק בלתי הפיך. כמו כן טוען כי הוא חי בישראל מזה 40 שנה וזהו ביתו היחיד, כאשר מאידך טוען המבקש כי למשיבה לא יגרם כל נזק שכן הוא מצוי בישראל תקופה ארוכה ונקבע על ידי ועדת השחרורים כי לא נשקפת ממנו מסוכנות.

לעניין סיכויי הערעור סבור המבקש כי הינם טובים. זאת היות והערעור עוסק בשאלות משפטיות עקרונית שטרם הוחלטו בבית המשפט העליון. ועוד, בהליכים קודמים טענותיו לא נידונו לגופן אלא נדחו על הסף מטעמים שונים.

1. בתגובת המשיבה היא טוענת כי על הבקשה להדחות בשל עשיית דין עצמי. לדידה, התנהלות המבקש מאופיינת בדפוס ממושך של עשיית דין עצמי שמתבטא בהישארותו בישראל על אף החלטות מרובות, ביניהם של בית המשפט העליון, לאורך תקופה בלתי מבוטלת.

לגוף הבקשה טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור קלושים שכן פסק הדין של בית הדין לעררים מנומק ומוצדק. ועוד, מלבד ההחלטה נכונה באופן עקרוני היא אף מידתית בתוצאתה ועררו נידון על אף השיהוי בהגשתו. כך גם לעמדתה החלטת בית הדין למשמורת מוצדקת שכן לא נמצאה עילה לשחרורו על פי חוק הכניסה לישראל וההחלטה שניתנה בועדת השחרורים נבחנה ברף הוכחה שונה.

לעניין מאזן הנוחות, מציינת המשיבה את הנזק הנגרם מפגיעה בשלטון החוק וכן את הקושי בשחרורו של המבקש ממשמורת לאור החשש לשלום הציבור והצורך להבטיח כי ייצא מישראל במקרה המתאים. כמו כן מציינת היא כי כעת אין החלטה העומדת על הפרק להרחקתו ובידיו 7 ימים נוספים לתקוף את החלטת ועדת המאוימים לכשתינתן.

1. בתגובתו לתגובת המשיבה הוסיף המבקש נתונים חדשים המעידים על סכנה לחייו. וכן מחזק את טענתו לסיכויי הערעור הגבוהים בייחוד לאור העובדה כי משיחותיו עם UNRWA עולה כי אינה מטפלת במקרים כשל שלו והעובדה שקיימת סמכות מקבילה לשני גופים לטפל בבקשתו.

ביחס לעשיית דין עצמי טוען המבקש כי מדובר בדיני נפשות ומשכך אין לשפוט את המבקש על בחירתו להימנע מציות להחלטות בית המשפט. באשר לבקשת השחרור ממשמורת טוען כי ועדת השחרורים קיבלה החלטתה על בסיס אותו רף הוכחה הנדרש מרשות מנהלית וקבעה על בסיס ראיות כי לא נשקפת ממנו מסוכנות.

1. על תגובה זו הוגשה בקשה על ידי המשיבה למוחקה בשל העובדה כי עיקר התגובה מכילה טענות עובדתיות חדשות בלא תצהיר. מנגד, הגיש המבקש בקשה להימנע מהמחיקה של תגובתו ומתן רשות להצגת ראיות חדשות בשלב הערעור. לדידו של המבקש, ניתן להתעלם מהחלקים הנגועים בפגם ולהתיר הצגת ראיות חדשות בצירוף תצהיר מטעם מנהלת משרדה של באת הכוח.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים אני סבור כי יש לדחות הן את הבקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור, והן את הבקשה לשחרור ממשמורת כמפורט להלן:

החלטה בצו ביניים מונחית על ידי שני שיקולים: מאזן הנוחות וסיכויי העתירה. בין השיקולים מתקיים מאזן של "מקבילית כוחות" כאשר לצורך ההכרעה שיקול מאזן הנוחות מטה את הכף (בר"מ 7480/15 לוטפי אבו ליל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (פורסם בנבו, 18.11.2015). ואילו בענייננו קיימים שיקולים רלוונטיים נוספים. בענייננו, לטעמי לכאורה סיכויי הערעור אינם גבוהים.

1. לעניין הסעד הראשון שהינו החלטה להעדר הרחקה עד מיצוי הליך הערעור, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין לעררים. החלטה זו מאפשרת למבקש למצות את ההליכים באם תתקבל החלטה כלשהי להרחיק את המבקש, זאת בתוך 7 ימים. כך בעת הצורך יוכל להגיש בקשה מתאימה לסעד שכזה ובשלב זה לא נפגעות זכויותיו, ובכך מושג האיזון הנכון גם מבחינת מאזן הנוחות.
2. לעניין ההוצאה ממשמורת, המדובר בצו עשה המשנה את המצב הקיים שראוי שיינתן במקרים חריגים בלבד, בשעה שבית המשפט נוכח כי נחוצה התערבותו על מנת למנוע תוצאה קשה ביותר (בר"מ 5511/12 פאוזי אבו דאבי נ' מדינת ישראל משרד הפנים (16.07.2012)). בעניינינו לא מצאתי מקום למתן צו עשה שכזה וזאת גם נוכח עשיית דין עצמי של המבקש המעיד על קושי ממשי ביישום ההחלטה להרחקתו באם תינתן, לא מצאתי פגם בהחלטת בית הדין למשמורת.
3. לעניין הבקשה למחיקת תגובתו של המבקש בשל הבאת ראיות חדשות והבקשה לצירוף ראיות חדשות. לא ראיתי לנכון להתייחס לראיות החדשות לצורך ההכרעה בצווים הזמניים, והעניין ידון במסגרת הערעור.

הבקשה לפטור מאגרה וערבון

1. המבקש טוען לפטור מתשלום האגרה והעירבון בשל מצבו הכלכלי – מזה שנה ושלושה חודשים אין לו כל הכנסה בשל שהותו בבית הסוהר ולאחר מכן במשמרות. בנוסף מצהיר כי אין ברשותו חשבון בנק, נכסים או סיוע כלכלי ממשפחתו. כמו כן צורפה לבקשתו החלטה על הפחתת אגרה שניתנה ביום 18.8.14 על ידי כב' רשם בית המשפט העליון הקובעת את הפחתת האגרה בשל העדר פירוט מלא של מצבו הכלכלי ׁ(נספח ג' לבקשה). ועוד, טוען המבקש כי ההליך מגלה עילה ומפנה לנימוקי הערעור.
2. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובתה טוענת המשיבה כי המבקש אינו עומד בתנאים לפטור מאגרה וערבון. לדידה לא נפרסה מלוא המסכת העובדתית המעידה על העדר יכולת כלכלית משלא צורפו חשבוניות על הוצאותיו או אישורי הלוואות. כמו כן מרחיבה המשיבה לעניין סיכויי הערעור הנמוכים שאינם עומדים בסף הנדרש לפטור מערבון ומציינת כי בבקשתו לשחרור ממשמורת הוא טוען שביכולתו לגייס את הערבות הדרישה.
3. בתגובתו טוען המבקש כי נמסרו כלל המסמכים הרלוונטים לידי בית המשפט ובנוסף כי חל סעיף 14(ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז -2007 (להלן: "התנות האגרות") הקובע כי קבלת בקשתו של המבקש לפטור מאגרה מהווה ראיה לחוסר יכולתו הכלכלית. לעניין מחויבותו להפקדת כספי הערובה בכפוף לשחרורו ממשמורת טוען כי הפגיעה בחירותו אכן מצדיקה את פנייתו לחבריו למול הפגיעה בזכות הגישה לערכאות שאינה מצדיקה את "קיבוץ הנדבות".
4. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות והמסמכים השונים שהוגשו במסגרתה החלטתי לקבל את הבקשה לפטור מאגרה אך לעמוד על תשלום הערבון.
5. בקשה לפטור מאגרה נבחנת על פי התקיימותם של שני תנאים מצטברים: המבקש אינו יכול לעמוד בתשלום האגרה וההליך שהגיש מגלה עילה (סעיף 14(ג) לתקנות האגרות; בר"מ 2459/15 פלוני נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 13.05.2015)).
6. בענייננו חלה הן תקנה 14 (ד) המכירה באינדיקציות לחוסר יכולתו הכלכלית והן תקנה 20(7) לתקנות האגרות הקובעת כי לא תשולם אגרה בעניין הליך לשחרור מי שאסור. בנוסף, עולה כי אין למערער הכנסות כלשהן במשך תקופת ממושכת וכי הראה כי אין המדובר בעילה קלושה וחסרת סיכוי לחלוטין.
7. ואילו, לעניין הפטור מהפקדת ערבון המדובר על רף גבוהה מכך. המשיבה בתשובתה הפנתה לפסקי דין רבים המתייחסים לרף הדרוש לפטור מהפקדת העירבון שקבעו כי נדרשים לכך סיכויי ערעור גבוהים, וכך גם לעניין המרתו או הפחתתו של העירבון (ביניהם בש"א 1528/06 יוסף ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 17.10.2007). כתוצאה נראה כי על בקשה זו ליפול לנוכח העובדה כי סיכויי הערעור נמוכים לכאורה שכן העניין נידון בערכאות רבות וההלכה הינה להימנע מהתערבות בשיקול דעתו של בית הדין לעררים שהינו מומחה בתחום (למשל: בר"מ 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (פורסם בנבו, 27.08.2015). וכן המסקנה נובעת מאפשרותו של המבקש לגייס את הסכום האמור.
8. אשר על כן אני מורה כי העירבון יופקד תוך 10 ימים מיום המצאת החלטה זו, שאם לא כן יירשם ההליך לדחייה ללא צורך בהודעה מוקדמת, וזאת כתנאי לקביעת הדיון.
9. המזכירות תודיע לצדדים ובכפוף להפקדת העירבון תקבע את התיק לדיון בערעור בפני שופט, בהקדם האפשרי, בהתחשב בכך שהמבקש במשמורת.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ו, 21 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.