א. בפני ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לעררים בערר (ת"א) 2250-14 שניתן ביום 7.3.16 ע"י כב' הדיין דותן ברגמן. בית הדין לעררים דחה ערר שהגיש המערער על דחייה על הסף של בקשתו למקלט.

הערעור שבפני מכוון כנגד החלטתו זו של בית הדין לעררים וכן הערעור הוא על החלטת בית הדין לביקורת משמורת בכלא סהרונים, שניתן ע"י כב' הדיין מרזוק רג'א ביום 15.3.16, אשר הורה על הותרת המערער במשמורת.

בערעור עותר המערער לבטל את החלטת בית הדין לעררים וכן עותר להורות למשיבה, היחידה לטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, לבחון את בקשת המקלט של המערער בהתאם ל"נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" ולאמנת הפליטים.

כן עותר המערער לשחררו ממשמורת לתוך תחומי מדינת ישראל.

הערעור הוגש בהתאם לסעיף 13כא (ב1) לחוק הכניסה לישראל, לפיו הדיון בערעור על החלטת בית הדין לעררים ובערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת ידונו במאוחד.

ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

המערער, יליד כפר טמון בגדה המערבית, כבן 56, גרוש ואב לתשעה ילדים, שוהה, לטענתו, בישראל מאז היותו כבן 13, דהיינו מזה למעלה מ-40 שנה. לטענתו חזר לשטחי הרשות על מנת לשאת אישה, ומידי פעם הגיע לכפר טמון, בשטחים, כדי לבקר את אשתו וילדיו.

לטענת המערער מאז תחילת שנות ה-90 נרדף בשטחי הרשות על רקע פוליטי. לטענת המערער נחשד ע"י תושבי כפרו כי שיתף פעולה עם צה"ל וכן, לטענתו, נחשד בכך שסייע בהעברת מידע מודיעיני לקציני משטרה בבקעת הירדן. המערער טוען כי לא אחת ניסו להתנכל לו ולפגוע בו, והוא חש כי חייו בסכנה.

לטענת המערער הסיוע שנתן למשטרת ישראל העמיד אותו בסכנת חיים של ממש.

ג. בעניינו של המערער התקיימו הליכים קודמים ורבים, שיתוארו להלן בתמצית.

בשנת 2006 פנה המערער לוועדת מאוימים בטענה כי נשקפת סכנה לחייו, בשל שיתוף הפעולה שלו עם שלטונות ישראל. בקשת המערער לקבלת מעמד בישראל נדחתה, משהוועדה לא מצאה כי נשקפת למערער סכנה. עוד נדחתה בקשת המערער על רקע מעורבותו של המערער בפלילים בתחומי ישראל.

המערער הגיש עתירה לבית המשפט העליון (בג"צ 67/07 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל). (להלן: "הבג"צ הראשון").

בג"צ זה נמחק ע"י המערער.

לאחר מחיקת בג"צ 67/07 שב המערער ופנה ל''וועדת מאויימים'' הציג מסמכים עדכניים, מהם לטענתו ניתן ללמוד על סכנה לחייו ברשות הפלסטינית.

בשנת 2011 נדחתה בקשה נוספת של המערער, משוועדת המאוימים לא מצאה ראיות להיותו של המערער מאוים בשטחי הרשות.

המערער שב ופנה לבית המשפט העליון וטען כי 'וועדת המאוימים' חסרת סמכות לדון בעניינו, וכן טען כי החלטת וועדת המאוימים מוטעית גם לגופה, באשר אכן קיימת סכנה לחייו בשטחי הרשות.

בית המשפט העליון דחה את עתירת המערער (בג"צ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים) (פורסם בנבו). [להלן: "הבג"צ השני"] בית המשפט העליון לא מצא כל פגם בכך שעניינו של המערער הובא בפני 'וועדת מאוימים' וכן לא מצא כי וועדת המאוימים שגתה משקבעה כי לא נשקפת למערער סכנה בשטחי הרשות.

במקום זה, מן הראוי לציין, כי במקביל לבירור עתירתו בפני בית המשפט העליון הגיש המערער ביום 9.2.12 בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, אשר הופנתה אל יחידת הטיפול במבקשי מקלט אצל המשיב.

ביום 17.7.12 נדחתה בקשת המקלט של המערער. במסגרת דחית הבקשה הודע למערער כי הוראות אמנת הפליטים אינן חלות על פלסטינים. יצוין כי המערער לא נקט בכל הליך כנגד החלטה זו.

למרות שנדחתה ביום 7.1.13 עתירתו השנייה של המערער, כמו גם פנייתו אל יחידת מבקשי המקלט, נשאר המערער בארץ, שלא כדין.

ביום 28.4.14 פנה המערער שוב ליחידה לטיפול במבקשי מקלט, וטען כי יש לדון בבקשתו על אף מוצאו הפלסטיני, וכן טען כי יש בידיו ראיות חדשות להוכחת טענתו כי הוא נתון בסכנת חיים בשטחי הרשות.

ביום 6.7.14 הודיע המשיב למערער כי בעינה עומדת ההחלטה הקודמת מיום 17.7.12, על פיה נדחתה בקשת המקלט של המערער, גם מן הטעם שהוראות אמנת הפליטים אינן חלות על פלסטינים.

כנגד החלטת המשיב פנה המערער בשלישית לבית המשפט העליון על מנת שיבחן את בקשת המקלט שהגיש. בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף (בג"צ 5553/14 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה) (פורסם בנבו). [להלן: "הבג"צ השלישי"].

בפסק הדין שב בית המשפט העליון וקבע כי ככל שבפי המערער טענות חדשות, בדבר סכנה הנשקפת לו בשטחי הרשות, עליו לפנות ל'וועדת המאוימים' ולהעלות בפניה את טענותיו החדשות.

עוד קבע בית המשפט העליון כדלהלן: "אשר לטענת העותר בדבר סמכות מקבילה של יחידת ה- RSD לדון בבקשתו, לרשות העותר עומד סעד חלופי שכן בעת קבלת החלטת יחידת ה- RSD בעניינו מיום 6.7.14 כבר נכנס לתוקף סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, המקנה לעותר זכות ערר על החלטת יחידת ה- RSDלבית הדין לעררים ובאפשרותו להעלות באפיק זה את השגותיו על ההחלטה שדחתה על הסף את פנייתו ליחידה".

המערער לא פנה, באותו שלב, ל'וועדת המאוימים', על מנת להציג את ראיותיו העדכניות, אולם פנה בערר לבית הדין ועתר כי בית הדין יורה למשיב לבחון את בקשת המערער לקבלת מעמד בישראל בהתאם להוראות "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל".

ההחלטה בערר זה היא נשוא הערעור שבפני.

ד. כב' הדיין דותן ברגמן דן בהחלטתו בשתי טענותיו העיקריות של המערער:

"א. עמדתו העדכנית של ארגון האו"ם הינה כי אין מקום להדיר את הפלסטינים מתחולת האמנה בשל סעיף ההדרה, וכך נוהגות מרבית מדינות המערב.

ב. סעיף ההדרה אינו חל על העורר באשר הוא אינו מטופל בפועל ע"י אונר"א".
(עמ' 4 להחלטת בית הדין מיום 7.3.16).

בית הדין דחה את שתי טענות המערער.

בית הדין הנכבד קבע:

"מדינת ישראל מחויבת כאמור להוראות אמנת הפליטים, אשר סעיף ההדרה שבה קובע כי לא תחול על בני אדם המקבלים סיוע מסוכנות אחרת של האו"ם. משאין חולק כי אונר"א הינה סוכנות של האו"ם אשר אמונה על עניינם של פלסטינים ומסוגלת ליתן להם סעדים, נראה כי עמדת המשיב לפיה סעיף ההדרה חל על פלסטינים מצויה בתוככי מתחם הסבירות ולא הוצגה עילת התערבות בה.

אכן, העורר הציג מכתב מסוכנת אונר"א לפיו העורר אינו רשום בסוכנות..., אך ממכתב זה לא עולה כלל כי העורר ביקש להירשם בסוכנות ונדחה, או כי קיימת מניעה לכך שאונר"א תסייע לו. בנוסף, לא הוכחה כלל ועיקר טענת העורר לפיה הוא אינו נמנה עם האוכלוסיה הזכאית להנות משרותי אונר"א וטענה זו (אשר הנטל להוכיחה מוטל על כתפי העורר) נטענה בעלמא, ולא בא זכרה גם במכתב הארגון".

(עמ' 4 להחלטת בית הדין).

בית הדין קבע, איפוא, כי למרות שהמערער הציג מכתב מסוכנות אונר"א, לפיו המערער איננו רשום בסוכנות, לא עולה מתוכנו של המכתב כי המערער ביקש להירשם לסוכנות ונדחה, או כי קיימת מניעה לכך שאונר"א תסייע לו.

עוד קבע בית הדין:

"גם חוות הדעת אשר נכתבה ע"י UNCHR לפיה בנסיבות מסוימות אין מניעה כי פלסטינים יגישו בקשות מקלט בהתאם לאמנה UNHCR. Revised Note on the Applicability of Article ID of the 1851 Convention relating to the Status of Refugees to Palestinian Refugees, October 2009, available at; [http://www.refwpr; org/dpcod/4add77d42.html) אינה משנה מן התמונה, וזאת הן מאחר וספק אם אף ממסמך זה ניתן ללמוד על זכאות העורר להנות מאמנת הפליטים (ויצוין כי המשיב הפנה למסמך אחר של UNHCR, במסגרתו צוין דווקא כי האמנה אינה חלה על פלסטינים ([available at: http://www.unhcr.org/3b66c2aa10.htmll)] ובעיקר – באשר מדינת ישראל אינה מחויבת לפרשנות העולה ממסמך זה או להנחיות המגולמות בו".

(עמ' 5 להחלטת בית הדין).

בית הדין קבע עוד כי אכן מדינת ישראל מחויבת לאמנה, אך איננה מחויבת לפרשנות האו"ם, או כל גורם אחר. פרשנותו, בכל האמור לגבי הוראות האמנה, יכולות לשמש אך ורק כגורם מנחה, אך לא כמקור פרשנות מחייב.

בנוסף קבע בית הדין כי ההוראה המהותית באמנה, הקבועה בסעיף ל"ג לסימן א' לאמנה, שעניינה עיקרון 'אי ההחזרה', אומצה בפסיקת בית המשפט העליון ועיקרון זה הוא חלק מהדין הפנימי בישראל.

בית הדין קבע כי המדינה רשאית לפרש כראות עיניה את אמנת הפליטים, ובלבד שפרשנות זו תהיה סבירה והגיונית, ויש בה כדי לשמור על עיקרון אי ההחזרה שהוא, כאמור, מעיקרי האמנה.

לדעת בית הדין, פרשנות המדינה לסעיף ההדרה בתוספת המנגנון המשלים שהעמידה לבחינת עניינם של הפלסטינים, היא 'וועדת המאוימים' תואמת את עיקרון אי ההחזרה על פי האמנה.

בנוסף קבע בית הדין:

"למעלה מן הצורך יצוין גם כי עמדת המדינה לפיה אין להחיל על הפלסטינים את אמנת הפליטים, כאשר הם מצויים בישראל ומבקשים הגנה (וזאת בניגוד לבקשות פלסטינים המוגשות במדינות הים, אשר אליהן כוונה ככל הנראה חוות דעתו של האו"ם), מתיישבת טוב יותר עם הגדרת 'פליט' באמנת הפליטים, בהתחשב במורכבות היחסים שבין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית ותושביה (בכלל, ובפרט לאור הוראת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, ותוך שמבלי לקבוע מסמרות – נראה כי השימוש באמנה להגשת בקשות מקלט בנסיבות מעין אלה היו מוקשה (ולעניין התאמת פרשנות אמנות בינלאומיות למצב המשפטי הייחודי באזור" השווה: בג"צ 2690/09 יש דין נ' מפקד כוחות צה"ל בגדרה המערבית, 28.3.10, נבו).

(עמ' 6 להחלטת בית הדין).

בית הדין מתייחס גם לשיהוי שנפל בהגשת הערר. ההחלטה כי המערער רשאי לפנות אל יחידת מבקשי המקלט הודעה למערער במסגרת החלטת המשיב משנת 2012, ובלא שהמערער תקף החלטה זו, הגיש בקשה זהה בשנת 2014. הגשת בקשה חדשה כאמור איננה, על פי קביעת בית הדין, מרפאה את השיהוי שנפל בהליך שנקט בו המערער.

בסופו של יום, דחה בית הדין את טענות המערער, הורה לו להגיש תוך 7 ימים בקשה מחודשת ל'וועדת המאוימים', אליה רשאי לצרף את כל המסמכים העדכניים הנמצאים ברשותו.

כן קבע בית הדין כי המערער לא יורחק מישראל טרם חלוף 7 ימים מיום קבלת המלצת 'וועדת המאוימים', על מנת לאפשר למערער לפנות לערכאה המוסמכת, אם תדחה בקשתו.

כן קבע כי עד לקבלת החלטה 'ועדת המאוימים' יישאר המערער במשמורת אלא אם ישוחרר ע"י בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין.

ה. המערער טוען כי אכן התגלו ראיות חדשות המעידות על סכנה לשלומו בשטחי הרשות.

למרות שקיימת זכות למערער לשוב ולפנות בבקשה מחודשת לבדיקת עניינו ב'וועדת המאוימים', עומד המערער על זכותו לפנות ליחידת RSD , שהיא הגוף מטעם שר הפנים הבודק בקשות מקלט על פי אמנת הפליטים.

המערער מפרט בערעורו כי אין מדובר בטענת פרוצדוראלית גרידא המתייחסת למנגנון המתאים לבדיקת בקשת המערער, אלא עניינה של טענתו בסוגיה מהותית שהיא מהו הדין החל על בדיקת בקשתו ומהם הקריטריונים והסטנדרטים הנוהגים לבדיקת בקשות אלה.

לעמדת המערער יחידת RSD מחויבת לבדיקה על פי דיני הפליטים ואילו ועדת המאוימים איננה פועלת על פי יסודות דיני הפליטים. משכך, לדעת המערער אין הצדקה להגבלת עניינו לוועדת המאוימים, ועוד לדעתו קבלת קביעה זו סותרת את הקביעה בבג"צ 9482/11 .

המערער מונה בסיכומיו מספר הבדלים בין הדיון ביחידת RSD , המחויבת לאמנת הפליטים, לבין הדיון ב'וועדת המאוימים', על מנת להדגיש כי אין המדובר בטענה פורמאלית גרידא, אלא בטענה מהותית שעניינה היקף זכויותיו של המערער, במעמדו כפליט.

עוד טוען המערער כי שגה בית הדין בקובעו כי אמנת הפליטים אינה חלה על פלסטינים, בלא הבחנה האם מדובר בפליטי 48 או פליטי 67, וזאת לנוכח ניסוחו של סעיףD 1 לפיו הוראות האמנה לא יחולו במקרה שבו המבקש מקבל סיוע מהארגונים של האו"ם.

לדעת המערער, לא כל הפלסטינים מטופלים ע"י אונר"א, וכן בשטחי הגדה והרצועה מתגוררים פלסטינים רבים, שאינם פליטים על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדעת המערער פרשות בית הדין אשר איננה מבחינה בין פלסטינים, בלי תלות אם הם פליטי 48 או 67 – שגויה.

המערער, עובדתית, מעולם לא קיבל סיוע מאונר"א, על פי הראיות שהציג וראיה נוספת שמבקש לצרף. לדעת המערער סעיף D 1 הוא סעיף 'סעיף הדרה', ואם טוען המשיב כי סעיף זה חל על המערער, נטל ההוכחה הוא על המשיב.

עוד לדעת המערער גם אם זכאי הוא לסיוע מן אונר"א, אין בכך כדי לסייע לו, ולהגן עליו מפני מבקשי נפשו.

לדעת המערער קביעת בית הדין כי המדינה רשאית לפרש כראות עיניה את אמנת הפליטים, כל עוד פרשנות זו סבירה והגיונית אינה נכונה, באשר הפרשנות נתונה לערכאות ולא לרשות. אין המדינה רשאית לקבל פרשנות, בהקשר של אמנה בינלאומית העומדת בסתירה לקביעת סעיף 31(1) לאמנת וינה בדבר דיני אמנות (משנת 1969) אשר לפיה 'אמנה תפורש בתום לב, לפי המשמעות הרגילה שיש לתת למונחי האמנה בהקשרם ולאור נושאה ומטרתה'.

עוד טוען המערער כי על בית משפט זה להתערב גם בהחלטת בית הדין בדבר הותרת המערער במשמורת.

תכליתו של המעצר לפי חוק הכניסה לישראל נועד להבטיח, כך לדעת המערער, כי העצור יהיה בהשג ידם של הרשויות אם הוא עומד בפני גירוש. על כן, אם גירוש איננו עומד להתממש תוך זמן קצר, אין מקום להורות על המשך המעצר. כיום, לדעת המערער, על פי החלטת בית הדין לעררים אין להרחיק את המערער לשטחים, עד חלוף, כאמור, 7 ימים ממועד מתן החלטת ו'ועדת המאוימים' ומשכך אין כל עילה להחזקתו במשמורת.

באשר לטענת המסוכנות הנשקפת למערער, לטענתו, לדעת המערער החלטת בית הדין בעניין זה הינה בלתי מנומקת ונטולת בסיס.

גם הקביעה כי המערער מסוכן לציבור, לא די בה כדי לקבוע מסוכנות עתידית הנשקפת מהמערער, ועבר פלילי, כך לדעת המערער, אין בו כדי להקים חזקה בדבר מסוכנות. בענייננו, ועדת השחרורים הורתה על שחרור מוקדם, לאחר ריצוי העונש שהוטל על המערער, ומשכך אין כל מקום לקביעה כי נשקפת מהמערער מסוכנות ממשית לשלום הציבור, בשל עברו.

עוד מציין המערער כי החלטת בית הדין עקפה את החלטת ועדת השחרורים אשר קיצרה את מאסרו של המערער, לאחר שמצאה אותו ראוי לשחרור, ושוכנעה כי איננו מסוכן לציבור. לדעת המערער, הדרך לתקוף החלטה זו היא עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים, ואילו הניסיון לעקוף הליך זה באמצעות החזקת המערער במשמורת, בלא תשתית ראויה, הוא ניסיון פסול.

בסיכומו של דבר, עותר המערער לבטל את החלטת בית הדין להורות למשיב לבחון את בקשת המקלט של המערער לגופה, וכן להורות על שחרורו ממשמורת.

ו. המשיב עותר לדחיית הערעור על הסף ולגופו.

לטענת המשיב, פסק דינו של בית הדין לעררים מפורט ומנומק ונדונו בו כל הסוגיות השנויות במחלוקת.

בסוגיה העיקרית שבמחלוקת, עניין חלות אמנת הפליטים על פלסטינים, סבור המשיב כי כפי שקבע בית הדין לעררים, כי הוראות האמנה אינן חלות על המערער.

יחד עם זאת, לטענת המשיב רואה המדינה עצמה מחויבת לעיקרון 'אי ההחזרה' הנהוגה בסעיף 33 לאמנה, באשר עיקרון זה הוא עיקרון מהותי מחייב על פי המשפט הבינלאומי ואף עוגן בפסיקת בית משפט העליון [בג"צ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פד"י מ"ט(3) 843 (1995)].

על מנת לקיים עיקרון זה, הוקמה 'וועדת המאוימים' אשר היא האפיק המתאים, בנסיבות העניין, להפעלת עיקרון 'אי ההחזרה'.

באשר להחלטת בית הדין למשמורת מיום 13.3.16, לדעת המשיב אין להתערב בה, משנקבע פוטנציאל מסוכנות של המערער בהתאם להוראות סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל.

אין חולק כי המערער היה מעורב בפלילים, והורשע בעבירות של החזקת נשק וסמים. לדעת המשיב, טענות המערער כנגד החלטת ועדת השחרורים אינן רלבנטיות משום שההחלטה התקבלה על יסוד נתונים שלא היו מלאים. לאחר שהובאו נתונים מלאים ומאומתים בעניינו של המערער בפני ועדת השחרורים, ביטלה את החלטתה וקבעה כי שחרור המערער יהיה בתנאים שיקבעו ע"י רשות האוכלוסין.

עוד ראוי להשאיר את החלטת בית הדין לביקורת משמורת על כנה גם מן הטעם שעלול להיווצר קושי ממשי בהרחקת המערער, אם בקשתו ל'וועדת המאוימים' תדחה, בין היתר גם בשל העובדה שהמערער לא עזב את ישראל, בבחינת 'דין עצמי', מזה שנים רבות, ומצהיר כי בכוונתו להישאר בישראל בכל מחיר.

ז. סבורה אני כי דין הערעור להידחות.

אתחיל ואומר כי המערער, כך לדבריו, שהה בישראל באופן בלתי חוקי במשך כ- 40 שנה, תוך הפרת הוראות הדין.

מן הראוי לציין כי, כמפורט בפסק הדין, עניינו של המערער הובא שלוש פעמים בפני בימ"ש העליון, פעמיים בפני ה- RSD בבקשות מקלט, פעמיים בפני 'וועדת המאוימים' ועתה נמצא עניינו בפני 'ועדת המאוימים' זו הפעם השלישית.

עוד מן הראוי לציין כי למרות שהמערער מנהל הליכים מסועפים מאז שנת 2006, בניסיון לקבל מקלט בארץ, לא נמנע המערער מביצוע עבירות פליליות וביום 20.4.15 הורשע המערער בת.פ. 48765-01-15 בגין החזקת אקדח ובתוכו מחסנית, וכן רימון הלם וסם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

המערער נדון לתקופת מאסר בת 22 חודש, וביום 7.2.16 החליטה וועדת השחרורים על שחרורו בתנאים מגבילים.

במהלך השנים בהן נדון עניינו של המערער לפני בית המשפט העליון, נדונה שוב ושוב הסוגיה שעניינה 'ועדת המאוימים', אשר בעניינה טען המערער כי הוקמה שלא כדין, לא הוסמכה בחוק לבצע פעולות כלשהם, ואיננה מוסמכת לקבל החלטה בעניין שהותו של מאן דהוא בישראל. בפסק דינו של בית המשפט העליון, בג"צ 9482/11 נקבע, בין היתר, על ידי כב' השופט אליקים רובינשטיין:

"ועדת המאוימים – שאינה גוף סטטוטורי – הוקמה, בדומה במובן המהותי לועדה ההומניטרית (הפועלת לפי סעיף 3 א1 לחוק הוראת השעה), להוות גורם מקצועי המצויד בכלים לחוות דעה בדבר איום ממשי המופנה אל תושב פלוני של האזור, כדי להעניק לו אשרה כדי למנוע סכנה לחייו".

"...יש לברך על פועלה של הועדה, שהיא גוף הקיים על מנת להגן על האינטרס הברור במניעת טרור מחד גיסא, ומאידך גיסא להבטיח שלומם של מי שקשרו גורלם במידה זו או אחרת עם גורל המדינה. כיון שישנו חשש מובנה כי צוהר זה למתן היתרי שהיה ינוצל לרעה על ידי מי שמעוניין להתיישב קבע בישראל מסיבות אחרות, או אף מעוניין חלילה לפגוע בבטחון המדינה והציבור, ראוי קיומה של ועדה מקצועית המרכזת את המידע, ומציגה אותו לבעל הסמכות המחליט בעניין היתרי השהיה".

בית המשפט ניתח את הרקע להקמתה של וועדת המאוימים, סמכויותיה, השיקולים ששוקלת, גישתה למידע רלוונטי וכיוצא בזה. בית המשפט קבע, חד משמעית, כי 'וועדת המאוימים' היא האכסניה הנכונה לדיון בטענות של איום לחייו של תושב הרשות, אשר לטענתו שיתף פעולה עם ישראל.

בעניינו הספציפי של המערער קבע בית המשפט:

"... המשיבים הראו, כי נערכה בדיקה יסודית של מכלול טיעוני העותר, הכוללת את המסמכים העדכניים שהגיש. מן המידע שהובא בפנינו עולה כי העותר לא סייע באופן משמעותי לגורמי הביטחון, מעבר לאותן ידיעות בודדות שציינו הגורמים המשטרתיים בועדה;

ולעומת זאת לפי המידע הקיים, בראיות המינהליות בהן עיינו, יש חשש של ממש כי העותר עצמו מעורב במידה מסוימת בפלילים. לדעת גורמי הביטחון המסמכים שהוגשו מטעם העותר אינם אותנטיים, ובכל מקרה מבדיקה כללית – ולפי מקורות מודיעיניים – אין מידע עדכני בדבר קיומם של איומים על חייו באזור. בשורה התחתונה, ובבחינת השיקולים שבבסיס כל החלטה על מתן היתר לפי סעיפים 3ג ו- 3ד לחוק הוראת השעה שנזכרו מעלה, לא מצאנו כי החלטת המשיבים סוטה באופן המצדיק את התערבותנו".

נראה, איפוא, כי על פי קביעת בית המשפט העליון, כל טענות המערער, כמו גם כל המסמכים שהגיש נבדקו ביסודיות, ומתוכנם עלה כי הסיוע שנתן המערער לגורמי הביטחון היה מינורי בלבד, ולא נמצא כל מידע אודות חשש לחיי המערער.

לסיכום האמור עד כה, נראה כי הערכאות שעסקו בעניינו של המערער, לרבות שלושה בג"צים שנידונו בבית המשפט העליון קבעו "פה אחד" כי 'ועדת המאוימים' היא הפלטפורמה הנכונה לבדיקת טענות המערער.

יצוין, כי קביעה זו לפיה 'ועדת המאיימים' היא האחראית לבדיקת סוגיות הסיכון לחיי מי הטוען כי שיתף פעולה עם גורמי הביטחון בישראל, מעוגנת בפסיקה עניפה.

טענת המערער כי יש לדון בטענותיו במסגרת יחידת הטיפול במסגרת מקלט מדיני, RSD, דינה להידחות.

נראה לי כי אין לקבל את ניסיונותיו של המערער להדוף את הקביעה לפיה הוראות האמנה אינן חלות על המערער.

האמנה קובעת, כי מהמקבל הגנה או סיוע מגופים אחרים של האו"ם, לא יקבל סעד מכוח אמנת הפליטים, זאת בהסתייגויות מסוימות, שלא אנתח אותן, אבל אינן חלות על המערער.

בעניין זה מן הראוי לציין, כי בקשת המערער להגשת ראיה נוספת, על מנת לתמוך בטענתו כי איננו מקבל סיוע מאונר"א, אין עניינה בערעור שבפני.

אם בידי המערער מסמכים אחרים, שלא עמדו בפני הועדה, יש להביאם, בראש וראשונה, בפני הפורום שקבע כי המערער אכן מקבל סיוע מאונר"א.

במסגרת הערעור לא ניתן לבדוק את האותנטיות של המסמכים כמו גם את משמעותם. ערכאת הערעור בודקת את סבירות ההחלטה שהתקבלה, על בסיס החומר שהיה בפני הערכאה שהחלטתה נדונה בערעור.

כאמור, אינני מקבלת את בקשת המערער להגיש ראיה נוספת במסגרת הערעור להוכחת העובדה שאיננו מקבל סיוע מאונר"א.

גם אם נכונה, בהיבט מסוים, טענת המערער כי קיימת סמכות מקבילה ליחידת RSD לדון בטענותיו, בשל חלות האמנה עליו מאחר שלטענתו אינו זכאי להגנה מאונר"א, ואינני קובעת כלל ועיקר, כי כך הדבר, עדיין נראה כי מחייבת הפסיקה הענפה שקבעה כי 'ועדת המאוימים' היא הפורום הנכון לדון בטענות מסוג טענותיו של המערער.

גם בשתי עתירות שהגיש המערער (הבג"צ השני והבג"צ השלישי) נקבע כי 'ועדת המאוימים' היא הפורום הנאות לדון בטענות המערער, וככלל בעניינם של פלסטינים הטוענים למאוימות וסכנה בשל שיתוף פעולה עם גורמי ביטחון בישראל. אין לסטות מקביעה ברורה זו.

לסיכום, אינני סבורה כי נפלה טעות כלשהי בהחלטת בית הדין לעררים, נשוא הערעור.

מקובל עלי ניתוח יסודות ההוראות המהותיות של האמנה, כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין לעררים.

אכן נראה לי כי המדינה רשאית לפרש כראות עינה את אמנת הפליטים, ובלבד שפרשנותה תהיה סבירה והגיונית, תוך שמירה על עקרונות יסוד, לרבות עקרון אי ההחזרה.

מקובלת עלי קביעת בית הדין לעררים כי על המערער לפנות ל'ועדת המאוימים'.

בית הדין איפשר, כאמור, למערער לפנות ל'ועדת המאוימים' ולהציג בפניה את כל הראיות החדשות שהוא טוען להם, וכן קבע כי לא יורחק המערער מישראל בטרם החלטתה. קביעה זו נכונה ומידתית.

עוד סבורה אני, כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית הדין לביקורת המשמורת. על פי חוק הכניסה לישראל רשאית הרשות לקבוע כי קיימת "סכנה לשלום הציבור" על יסוד ראיות מנהליות שהובאו בפניה. משכך, בבוא בית הדין להפעיל ביקורת שיפוטית אודות החלטת ממונה על ביקורת הגבולות, על פי חוק הכניסה לישראל, עליו ליתן דעתו למכלול הראיות שהצטברו. בענייננו נראה כי מהלך חייו של המערער, אשר שהה בארץ, שלא כדין, במשך עשרות שנים ואף ביצע עבירות פליליות, מצדיקות את החשש לשלום הציבור. על רקע שיקולים אלה נראה לי כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית הדין לביקורת המשמורת.

סוף דבר, דין הערעור להידחות, על שני רכיביו, ואני דוחה את הערעור.

אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ו, 07 יולי 2016, בהעדר הצדדים.