לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד ובלא התייצבות הנתבע (להלן גם: המבקש)

הרקע העובדתי:

1. על אתר יודגש שמדובר בתיק שראשיתו בחודש מאי שנת 2016. כתב התביעה הוגש ביום 1/5/19. כתב ההגנה הוגש כ- 6 חודשים לאחר הגשת התביעה (ראו: החלטת כבוד השופט טופף בעניין זה מיום 21/8/16). בהחלטתו התריע השופט טופף שכתב ההגנה לא הוגש ללא שניתנה ארכה או הוגשה בקשה בעניין זה. לאחר מתן החלטה זו 'נזכר' הנתבע להגיש בקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה וכתב ההגנה הוגש ביום 29/9/16. דומה שכבר בשלב זה ניתן היה ללמוד על התנהלות הנתבע.

לצורך ההחלטה בבקשה שלפני, התייחסות הנתבע לבית המשפט וההליך שלפני ראוי לקרוא את הנימוק לאי הגשת כתב ההגנה. בבקשה להארכת מועד שהוגשה ביום 24/8/16, רק לאחר החלטת השופט טופף הבהיר הנתבע באמצעות באת כוחו שאי הגשת כתב ההגנה נבעה מכך שלא שולמה אגרה על ידי התובעת כפי שהורה בית המשפט וזו שילמה את האגרה רק ביום 7/8/16. כלשון הבקשה "...ביום 07.08.2016 שילמה המשיבה את האגרה" ובהמשך "אשר על כן מבוקש מכבוד בית המשפט הנכבד ארכה של 30 (שלושים) ימים לצורך השלמת כתב ההגנה והגשתו לבית המשפט". ברי שהסבר זה אינו עומד כהסבר סביר לאי הגשת כתב ההגנה שכן נקבע ש"אי תשלום אגרה במועד אינו מאיין את קיומה של התובענה ופגם זה אינו פגם היורד לשורש העניין" (ראו: רע"א 3601/13 רשות שדות התעופה בישראל נ' שיף (23/5/2013) פסקה 6 לפסק הדין). במאמר מוסגר יאמר שאין בדברי הנתבע הסבר מה טעם לא הגיש כתב הגנתו כבר במועד בו 'גילה' שהתובעת שילמה אגרה או בסמוך לכך.

קיצור תולדות התיק מעיד על "קיפאון" של שנתיים בהתנהלותו הן בשל חילופי מותבים והן לבקשות הצדדים. ביום 28/2/18 התקיים לפני דיון ובו הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור.

2. לא ארחיב באי עמידת הצדדים, כבר אז, במילוי אחר ההחלטות אולם 7 חודשים לאחר מכן ביום 2/9/2018 הודיעה התובעת שהגישור לא צלח.

3. ביום 22/10/18 ניתנה החלטתי על מועד לשמיעת ראיות ואופן הגשת תצהירי עדות ראשית באופן שהתובעת תגיש תצהיריה עד ליום 18/1/19 והנתבע עד ליום 18/4/19.

התובעת הגישה תצהיריה, בהיתר, ביום 26/2/19.

4. הנתבע שדרכו, ככל הנראה, לא אצה לדון בתיק הגיש ביום 18/4/19, היום בו היה אמור להגיש תצהיריו, בקשה למתן ארכה להגשת תצהיריו למשך 14 יום. ביום 5/5/19 שבועיים טרם מועד הדיון שנקבע ליום 20/5/19 (מלכתחילה נקבע ליום 7/5/19 ונדחה מטעמי בית משפט ליום 20/5/19) הפניתי בהחלטה את שימת ליבו של הנתבע לאי הגשת תצהירים (השוו עם החלטה דומה של השופט טופף לעניין אי הגשת כתב ההגנה).

5. ביום 14/5/19 טרם הגשת תצהיריו הגיש הנתבע בקשה, בהסכמת התובעת, לדחות את דיון ההוכחות ולמחרת הוגשה בקשה דחופה למתן החלטה. הנימוק המרכזי בבקשת הנתבע היה שמצבה הרפואי של אמו של הפרקליט התדרדר והוא נאלץ לבטל ימי עבודה רבים ולכן אף לא השלים את הכנת התצהירים של הנתבע.

6. בהחלטתי מיום 15/5/19 קבעתי: "מדובר בתיק שראשיתו בשנת 2016. המועדים המוצעים אינם מתאימים, על כן המועד האפשרי הבא הוא חודש 03/2020. בנסיבות העניין ובכל הצער הנובע מהסיטואציה אין בידי להיעתר לבקשה לדחייה. מוצע לצדדים להגיע להסכם בפרק הזמן שנותר עד לדיון".

7. למחרת היום ביום 16/5/19 הוגשה בקשה נוספת לדחיית מועד דיון כאשר הנתבע קובע בסעיף 2 לבקשתו ש"בנסיבות אלו ברי כי דחיית ישיבת ההוכחות הקבועה ליום 20/5/19 לא תוביל לעיכוב כלשהו בברור התובענה".

8. יוזכר שבמועד זה, 4 ימים טרם מועד ההוכחות שנקבע חודשים עובר לכך, טרם מצא הנתבע את הזמן להגיש את תצהיריו כדין. באותו יום, 16/5/19, הגיש הנתבע תצהירים בלתי חתומים ובלתי מאושרים כדין.

9. הנתבע לא אמר די ברצונו שלא לקיים הדיון ולהביא המחלוקת לסיומה וביום 19/5/19 יום לפני מועד הדיון שנקבע להוכחות ו"נסגר" זמן שיפוטי של שעתיים לטובת התיק הגיש הנתבע בקשה שהוגדרה בקשה "נוספת" לדחיית מועד הדיון.

10. בהחלטתי מאותו יום קבעתי "משעה שאין לפני את הסכמת התובעת לדחיית מועד הדיון למועד אשר הודע עליו בהחלטתי מיום 15/5/19, חודש 3/20 , אין בידי לשנות מההחלטה ולהיעתר לבקשה".

11. הנתבע לא אמר די ובאותו יום 19/5/19 בשעה 17:58 הגיש בקשה נוספת מוסכמת לדחיית המועד ולקבעו על פי החלטתי לחודש 03/20. בקשה זו הובאה לעיוני רק ביום הדיון 20/5/19.

12. למועד הדיון לא התייצב מי מטעם הנתבע או מי מבאי כוחו.

בהחלטתי בדיון במעמד צד אחד ולאחר שתיארתי את השתלשלות העניינים קבעתי:

"מדובר בתיק משנת 2016. העומס המצוי בבתי המשפט ידוע ומוכר לכל בר בי רב ומקל וחומר לפרקליטים. מועד ההוכחות נקבע לפני מספר חודשים. התנאים בשלם נתבקש לדחות את הדיון השתנו כאמור מהיכולת לכתב את התצהירים לבין היכולת להתייצב לדיון. אין לפני כל הסבר מה הטעם לא התייצב עורך דין אחר מהמשרד לצורך קיום ההוכחות.

עם כל הצער וההתחשבות בעורך הדין שמצבה של אימו אינו בקו הבריאות, דומני שאי התייצבות לדיון היום מהווה זלזול בבית המשפט ואולם לא כבודו של בית המשפט הוא העומד כאן למבחן, אלא הבזבוז של המשאב השייך לציבור זמן שיפוטי. ביומן בית המשפט נסגרו 3 שעות לטובת קיום ההוכחות וברי שיש בכך בזבוז משווע של כספי ציבור. לא יעלה על הדעת ששבוע לפני מועד הוכחות שנקבע זמן רב לפני כן ידחה מבלי מתן כל הסבר מה הטעם לא התייצב פרקליט מהמשרד לדיון.

אני דוחה את הטענה שכל נזק לא נגרם משעה שהואילו הצדדים להפוך את הדיון שלפני מקדם משפט לדיון הוכחות. העובדה שמשעשה שביקשו הצדדים לשנות את סוג הדיון מקדם משפט להוכחות, שונו השעות והוקצב לכך פרק זמן אחר.

בנסיבות העניין ומשעה שב"כ התובעים לא עמד על קבלת פסק דין בהעדר התייצבות, מה שלטעמי היה צריך להיעשות, והוא נהג בדרך קולגיאלית, שקלתי ביני לבין האם אני צריך לנהוג על פי גישתו של ב"כ התובעים אם לאו, אולם אני סבור שעמדתו של ב"כ התובעים בעניין זה אינה רלוונטית בעיני.

משעה שלא התייצב הנתבע, קמה לתובעים זכות לקבל פסק דין בהעדר התייצבות. משעה שכאמור לא הונח כל הסבר מה הטעם לא התייצב עורך דין אחר לדיון או התייצב מי מטעם הנתבע. משעה שהפרקליטים בחרו לקחת את החלטותיהם ולא להתייצב לדיון, ויש לזכור שמדובר בדיון באילת שהליך ההתארגנות אליו הוא לא מהיום להיום, עולה שההחלטה לא להתייצב לדיון אינה מהבוקר.

בנסיבות אלה, ניתן בזאת פסק דין המקבל את התביעה כלשונה..."

13. מצאתי להרחיב בהבאת הרקע העובדתי שכן לטעמי יש לכך חשיבות לצורך הבנת החלטתי זו.

14. ביום 21/5/19 הגיש הנתבע את בקשתו לביטול פסק הדין.

בבקשתו טען המבקש שמדובר בפסק דין שגוי "...הפוגע בזכויות יסוד מהותיות העומדות למבקש כבעל דין כגון זכות הגישה לערכאות, זכות למשפט הוגן, זכות למשפט צדק וזכות לקבל את יומו בבית המשפט". עוד נטען שמדובר בפסק דין היוצר למבקש עיוות דין.

עוד טען המבקש שמהחלטתי מיום 19/5/19 עולה בברור שאם תינתן הסכמתו של בא כוחה של התובעת לדחיית מועד הדיון לחודש 03/20 יידחה הדיון. על כן, לאור נוסחה של ההסכמה לא ברור למבקש מה טעם לא נדחה הדיון וכלשונו "...ולנוכח נוסחה של ההחלטה מיום 19/5/19 כלל לא ברור מדוע הדיון לא נדחה ומדוע ניתן במעמד צד אחד, פסק דין המחייב את המבקש לשלם למשיבה סך של 500,000 ₪. בנסיבות העניין לא היה מקום ליתן פסק דין".

15. המשיבה דכאן מתנגדת לביטולו של פסק הדין משלל טעמים ובהם שחובת התייצבותם של המבקש ובאי כוחו להתייצב בבית המשפט אינה נגזרת מעמדת התובעת ואין בהסכמתה שלה לדחיית הדיון להוות צידוק לאי התייצבותם הגם שניתנה הסכמה חברית.

המשיבה הדגישה גם את מחדלי המבקש בהגשת תצהיריו שהוגשו אך 5 ימים טרם המועד שנקבע לדיון.

16. כאמור, בדיון שהתקיים לפני ונקבע חודשים לפני כן החליט הנתבע שלא להתייצב על דעת עצמו, ללא החלטה, ולאור "הבנתו" את החלטתי שניתנה בבקשה יום עובר לדיון הקבוע.

בפתח הדיון הודיע בא כוחה של התובעת "הנתבע לא התייצב וגם לא מי מטעמו, אני מבחינה קולגיאלית נעתרתי לבקשת חברי לדחות את הדיון, בהעדר החלטה אני והתובע התייצבנו וגם העד הנוסף".

אין מחלוקת שלא ניתנה החלטה הדוחה את הדיון. כל עוד כך הדיון אמור להתקיים. הבקשה לביטול פסק הדין מתבססת אם כן על הסבר, לכאורה, שהמבקש לא התייצב לדיון בשל "הבנתו" את החלטתי. אין בהבנתו של הנתבע, את החלטתי ככל שלא הייתה מובנת (הגם שאיני סובר כך) או ביציקת תוכן שאין בה די לטעמי להניח את הבסיס לביטול פסק הדין.

צא ולמד. מה עושה המבקש? הוא קובע שכעולה מהחלטתי לו הייתה מובאת עמדת התובעת ברור שהייתי דוחה הדיון. פרשנות זו אינה ראיה כאילו אין כלל שיקול דעת לבית המשפט. לו הייתי סובר שבעמדת התובעת יהיה כדי לדחות הדיון הייתי יודע לנסח זאת בצורה ברורה. כך או כך, הנתבע ומי מפרקליטיו לא התייצבו לדיון על דעת עצמם וללא כל החלטה המתירה זאת.

17. בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות בעל דין יש לבחון שתי שאלות. האחת, מה סיבת אי התייצבותו והשנייה סיכויי הצלחתו ככל שתתקבל בקשתו. נקבע ש"ככל שהתשובה לאחת מן השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל , קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת" (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה 12) (להלן: גורן) עמ' 642.

עוד נקבע שם, והרלוונטי לענייננו שטעמים של אי הבנה, מהטעמים שהועלו על ידי המבקש לאי התייצבותו נופלים לגדרו של זלזול בבית המשפט. זלזולו של הנתבע לא עולה רק מכוח אי התייצבותו, תהא פרשנותו לנוסח ההחלטה ככל שתהא, אלא התמשכות אי הגשת התצהירים במועד עד כדי כך שיש בכך בכוונה ומראש חסר את סיכויי הדיון מתוך הנחה של הנתבע שיוכל לדחות הדיון.

הנתבע טען שפסק הדין ניתן באופן מתמיה ומשום כך נמנעות ממנו מה שמכונה יומו בבית המשפט. יומו בבית המשפט ניתן לו והוא בחר לא לממש את זכותו. דומה שהנתבע טועה לסבור שאמירה לאקונית "יומו בבית המשפט" פרשנותה שבית המשפט ירדוף אחרי בעל דין לממש את זכויותיו ולא כך היא. זכויותיו כולן של הנתבע כבעל דין הוענקו לו והוא על דעת עצמו דחה אותן. כבר נקבע מימיו הראשונים של ההליך השיפוטי ש"החוק עוזר לערים ולא לנרדמים".

18. יש הרואים בניסיונות של נתבע לדחות את הדיון בעניינו כטקטיקה משפטית לגיטימית. חלקי אינו עמם. דברים אלו מתקשרים להסברים בהתנהלות הנתבע, מצבה הבריאותי של אמו של אחד מעורכי הדין במשרד, לגביו לא נטען ולא ניתן היה לטעון שהוא היחיד המטפל בתיק. יודגש שעל פי כותרת המשרד במשרד המייצג הנתבע לפחות 3 עורכי דין.

לדאבה אין בהסברו של הנתבע שום דבר המניח תשתית לאי התייצבותו לדיון.

ליבי אינו גס במצבה הבריאותי של האם ואני שולח איחולי החלמה כנים לאם. יחד עם זאת אני דוחה את השימוש במצב בריאותי זה כדי להצדיק את ההתנהלות של הנתבע.

מצבה הבריאותי של האם יכול היה להוביל לשתי סיטואציות: האחת, אי הגשת תצהירי עדות ראשית, אי אפשרות להתייצב לדיון. שני אלה לא מתקיימים כפי שיובהר להלן: תצהירי עדות ראשית הוגשו ועל פי נספח 5 עותק צילומי של כרטיס טיסה נרכש לטובת ההגעה לדיון.

יודגש שגם אם היה ממש בטיעוני הפרקליט היה מתייצב מי מייצגי הנתבע או פרקליט אחר לדיון. לבקשתו, על מנת להוכיח שלא בזלזול מדובר אלא בטעות בתום לב, צורף עותק צילומי של כרטיס טיסה שהוזמן לדיון ובוטל. הנה כי כן אי ההתייצבות והבקשה לדחיית מועד הדיון שהתבססה על מצבה הבריאותי של האם אין לה אחיזה במציאות והסיבה לדחיית מועד נעוצה בסיבה אחרת שלא פורטה ובכל מקרה לא סיבת מצבה הרפואי של האם. הדעת סוברת שחוסר רצון או התאמה לנהל ההליך לעת הזו הם שהובילו להגשת הבקשה. ראו בעניין זה שעת הטיסה חזרה לתל אביב ששעת ההתייצבות לטיסה היא 12:20 וברי שגם אם בית המשפט היה מדקדק 'על הדקה' לא ניתן היה לעמוד בזמן הטיסה שהוזמן.

19. אמור מעתה שאין בפי הנתבע כל הסבר חיצוני לרצונו לאי התייצבותו לדיון. כאמור, הבסיס לכל הבקשה לדחיית המועד של דיון ההוכחות היה מצבה הבריאותי של האם. ברם, טיעון זה כבסיס לאי ההתייצבות אין לו אחיזה במציאות: מצבה של האם אשר העיב על יכולת הכנת התצהירים אינו גורם משפיע (פקטור) שכן התצהירים הוגשו, אמנם באחור, אך הוגשו. מצבה של האם גם אינו גורם משפיע שכן כנטען נרכש כרטיס טיסה לדיון ובוטל. הנה כי כן אין כל בסיס להחלטה העצמונית של הנתבע לפרש את החלטתי כרצונו ולקבוע על דעתו שלו שלא יתקיים דיון שנקבע חודשים קודם לכן.

20. אם אני בוחן ההתנהלות של הנתבע, ולטעמי איה שונה מכל בעל דין אחר שהחליט על דעת עצמו שלא להתייצב לדיון, מגיע אני לתובנה ולמסקנה שהזלזול של הנתבע הוא ברף העליון עד כדי ניסיון לכפות על בית המשפט את רצונו הר כגיגית לדחות הדיון.

21. מצאתי להדגיש שבחודש 02/2020 עתידות להיכנס לתוקפן תקנות סדר הדין האזרחי המעלות על סדר היום את האינטרס הציבורי אל מול האינטרס הפרטי. ביטול דיון ההוכחות בכפייה על בית המשפט מהווה פגיעה כפולה באינטרס הציבורי: מערכת המשפט עמוסה למכביר והנה בהתנהלות הנתבע נפגע הציבור פעמיים, בזבוז זמן שיפוטי של הדיון שהיה קבוע ואי מתן אפשרות לקבוע דיון אחר, של תיק אחר, בשל הצורך לקבוע מועד למי שהחליט לנהוג על פי דעתו ולא להגיע לדיון.

22. בניגוד למצופה ממנו, לא העלה בהרחבה הנתבע את סיכויי ההצלחה של הגנתו. בעניין זה נכתב בלאקוניות בבקשה על סיכויי הצלחה גבוהים להגנתו שכן התובעת לא הוכיחה כל ראיה שיש בהתנהגות המבקש כדי להוות לשון הרע, כי קיימות לו הגנות טובות מכוח החוק וכן שהתובעת לא הוכיחה נזק ואף לא קשר סיבתי בין התנהלותו כלפיה לבין הנזקים הנטענים. אין בדעתי להרחיב על האוקסימורונים הניבטים מטיעוניו כמו 'לא עוולתי ואם עוולתי קמה לי הגנה חוקית' ועוד. יחד עם זאת לא עצרתי בבקשה ובחנתי אף את כתבי הטענות. גם בכתב ההגנה אין הרחבה ראויה בדבר יסודות הגנתו כנדרש. כזכור, כתב התביעה הסתמך ברובו על פסק דינו של כבוד השופט יואל עדן אשר מצא שהתנהלות הנתבע הייתה בלתי ראויה בסירובו להמחאות שהוצגו בחשבון התובעת (ראו: סעיף 3 לכתב התביעה).

נקבע שהחזרת המחאה על ידי בנק "...באם נעשתה שלא כדין – מהווה פרסום לשון הרע" (ראו: ת.א. (ת"א) 70402/00 גלוב קונטרקטינג אינק ח.ז.-בפירוק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13/2/2002) (הובא על ידי התובעת בתביעתה) וכן ת.א.(ת"א) 25788/06 מעלה השרון (בניין והשקעות) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (9/9/2007)).

ער אני לכך שפסק דין בהליך אחד אינו מהווה ראיה למסקנות ולממצאים שנקבעו בו בהליך אחר (ראו למשל רע"א 3411/16 פלוני נ' משרד הרווחה ירושלים (20/6/16)). כאמור בכתב התביעה מתבססת התביעה ברובה על פסק דינו של כבוד השופט יואל עדן, אך בעניין שלפני בבחינת המטוטלת שבין שני הנושאים שעלי לבחון לצורך ביטול פסק הדין הרי שלאור המובא לעיל החלטתי להעניק משקל נמוך יותר לסיכויי ההצלחה של הגנתו של הנתבע הנסוגים לטעמי לאור התנהלותו והתייחסותו להליך מראשיתו. מצאתי להדגיש שבבחינת סיכויי הגנתו דומני שאלו אינם גבוהים (ראו למשל טענותיו בסעיף 8 לכתב ההגנה בו נכתב "בניגוד לאמור בסעיף 3 לכתב התביעה פסק הדין עסק בעיקר בסירוב של שלוש המחאות ולא של 13 המחאות. גם הערעור שהוגש מכוח חוק שיקים ללא כיסוי תשמ"א -1981 (להלן: "החוק") התייחס אך ורק לשלוש המחאות שסורבו" והשוו עם סעיף 23 לפסק דינו של כבוד השופט עדן בו נקבע "מהנימוקים המפורטים לעיל אני מורה כי גם השיקים הנוספים אשר סורבו, ...אין להביא במניין השיקים המסורבים לצורך ההגבלה")

23. בהקשר החלטה זו מצאתי להביא מדבריו של כבוד השופט יצחק עמית בעניין רע"א 2097/16 "...אכן, הנגישות לבית המשפט ועקרון הגישה לערכאות, מהווה מקור גאווה למערכת המשפט בישראל, אך שוברה בצידה. מניסיוני נמצאתי למד כי מערכת המשפט מקדישה משאבי זמן עצומים למתדיינים שאינם מיוצגים, מתדיינים שאינם מכירים את "כללי המשחק" ואת השפה המשפטית, מתדיינים שחוזרים ופונים לבית המשפט בתביעות ובבקשות אין ספור, ... על בית המשפט לאזן בזהירות בין הרצון להתחשב ולסייע למתדיין הבלתי מיוצג, בבחינת "את פתח לו", לבין הצורך לשמור על משאבי השיפוט והזמן של מערכת המשפט ושל המתדיין שכנגד. כאשר בית המשפט מקדיש לתיק אחד או למתדיין אחד, משאבי שיפוט גדולים, הדבר בא בהכרח על חשבון ציבור המתדיינים.

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לדעת לשים את הגבול". (ראו: רע"א 2097/16 מדינת ישראל נ' עובד רופל (1/1/2017). לטעמי דברים נכוחים אלו יפים ונכונים גם ביחס לבעלי דין מיוצגים מקל וחומר.

24. לאור האמור לעיל משעה שלטעמי התנהלות הנתבע אינה ראויה ברמה המאפילה על סיכויי הצלחתו בהגנתו שאינה גבוהה ממילא לא מצאתי להורות על ביטול פסק הדין אשר ניתן כדין, חרף הסכום שנפסק בו.

25. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪.

26. תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ט, 14 יולי 2019, בהעדר הצדדים.