ניתנה ביום 19 יוני 2016

בשם המבקש: עו"ד נעמה בביש ועו"ד גריגורי דנוביץ'

בשם המשיב 1: עו"ד גור אוזן ועו"ד יוסף סיסו

השם המשיבה 2: עו"ד בועז גולדברג

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. לפני בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופט יגאל גלם ונציגי הציבור מר משה קרבצקי ומר נחום שויצקי; סע"ש 44859-01-14) מיום 7.3.16, בו נקבע כי בין המוסד ובין המשיב 1 (להלן - המשיב) התקיימו יחסי עובד ומעסיק ובהתאם לכך חויב המוסד לשלם לאחרון פיצויי פיטורים וזכויות זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו עבור תקופת עבודתו וסיומה אצלו בסכום כולל של 239,023 ₪. כמו כן חויב המוסד לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח.

הרקע לבקשה

1. המשיב, רופא כירורג במומחיותו ובהכשרתו, פרש לגמלאות מתפקידו כמנהל מחלקה כירורגית בבית החולים "בני ציון" בהיותו בן 65 שנים.
2. לאחר פרישתו לגמלאות, החל המשיב לעבוד בשירות המוסד ביום 1.7.1992 כרופא שכיר בתפקיד רופא מחוזי בתחום נפגעי עבודה. העסקתו של המשיב הוסדרה במסגרת חוזה מיוחד שתוקפו הוארך מדי שישה חודשים באישורו של מנהל אגף כוח אדם במוסד.
3. על רקע גילו של המשיב ובהתייחס להוראות הדין בדבר המשך העסקת עובד מעבר לגיל פרישת חובה ובכלל זאת הוראות בדבר המשך העסקת עובד מעבר לגיל 70 שהיווה הסדר חורג בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התשכ"ט- 1968, וחוק יסודות התקציב, תשמ"ה- 1985, החליט מנכ"ל המוסד שלא לחדש את חוזה ההעסקה של המשיב שאמור היה להסתיים ביום 1.12.1999.
4. נוכח פניותיו של המשיב, בין היתר אל יועץ ראש הממשלה לענייני חברה ורווחה דאז - מר רפי אלול, הוחלט, לפנים משורת הדין, בשל נסיבות אישיות קשות (כלכליות ונפשיות), להאריך את המשך העסקתו של המשיב עד ליום 29.2.2000, בהיותו בגיל 73 (להלן - התקופה הראשונה).
5. עם סיום עבודתו בתקופה הראשונה, נערך למשיב גמר חשבון ובמסגרתו שולמו לו בתלוש שכר מחודש מרץ 2000 פיצויי פיטורים בסך של 100,989 ₪ ופדיון חופשה בסך של 19,792 ₪.
6. ביום 29.3.00 חתמו המוסד והמשיב על חוזה למתן שירותים כעצמאי ויחסי הצדדים למשך שנה. בחוזה נקבע כי המשיב יספק את שירותיו במשך 20 שעות שבועיות, על פני ארבעה ימי עבודה, וכי הוא יתחדש מדי שנה. בעקבות חוזה זה ירד היקף ההעסקה של המשיב במוסד, לעומת התקופה הראשונה, לכחצי משרה.

ביום 20.3.11 הגיש המשיב את מועמדותו למכרז לאספקת שירותי ייעוץ רפואי שפרסם המוסד, ובהמשך נחתם עימו חוזה חדש לאספקת שירותי ייעוץ רפואי בהיקף של 20 שעות שבועיות על פני 5 ימי עבודה.

1. ההתקשרות בין הצדדים הגיעה לסיומה ביום 1.11.13, בהגיע המשיב לגיל 86, זאת בעקבות החלטת המוסד להפסיק את התקשרויות עם רופאים שעברו את גיל 80 (כל תקופת ההתקשרות מיום 29.3.00 ואיך תכונה להלן - התקופה השנייה).
2. בתביעה שהגיש המשיב ביום 22.1.14 לבית הדין האזורי נטען כי בתקופה השנייה התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינו לבין המוסד. בהתאם עתר המשיב לחייב את המוסד לשלם לו זכויות כספיות שונות הנובעות ממעמדו כעובד שכיר וכמי שפוטר שלא כדין.

המוסד מנגד טען כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק עם המשיב וכי הוא הועסק בתקופה השנייה במעמד של נותן שירותים ולא במעמד של עובד. לחילופין טען המוסד לזכותו לקיזוז והשבת כספים שלטענתו שילם למשיב ביתר ככל שיוכר מעמדו של המשיב כעובד המוסד.

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. בית הדין האזורי קבע, לאחר שניתח את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד שכיר לעומת קבלן עצמאי, כי בין המשיב לבין המוסד המשיכו להתנהל יחסי עובד ומעסיק אף בתקופה השנייה, בה נקשרו היחסים ביניהם בחוזה למתן שירותים כעצמאי. בקשר לכך קבע בית הדין כדלקמן:
2. המשיב כעצמאי המשיך לבצע את אותו התפקיד שמילא ערב פיטוריו מעבודתו בשירות המוסד, כך שלא חל שינוי במהות תפקידו; המוסד עצמו ראה בתקופת ההתקשרות עם המשיב כעצמאי כהמשך ישיר לתקופת העסקתו כשכיר;
3. כוונת הצדדים הייתה להבטיח את המשך העסקת המשיב בשירות המוסד אף חרף מגבלת הגיל; ההתקשרות עם המשיב כעצמאי נעשתה למראית עין בלבד ונועדה כדי לעקוף את הוראת המנהל ביחס למגבלה בהעסקת רופאים מעבר לגיל 70;
4. המשיב השתלב בעסקו של המוסד והיווה חלק אינטגראלי מהמהלך הרגיל של פעילות המוסד כהמשך ישיר להעסקתו כעובד מן המניין ובאותה מתכונת, ומתקיים לגביו הפן החיובי של מבחן ההשתלבות;
5. במהלך תקופת ההתקשרות העמיד המשיב את עצמו באופן בלעדי לשירות המוסד, כך שמתקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות;
6. בית הדין עמד על סממנים נוספים המעידים כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. בקשר לכך נקבע כי המשיב נהנה מהכנסה חודשית קבועה בהתאם לשעות עבודתו שנקבעו מראש; הוא נהנה מביטחון פיננסי, וממסגרת העסקה קבועה משך כל תקופת ההתקשרות עמו.
7. בכל הנוגע למבחן הפיקוח קבע בית הדין כי עבודתו של המשיב התבצעה תחת פיקוחו של המנהל הרפואי של המוסד, ד"ר מריו סקולסקי, אשר היה בקשר ובמעקב רציף עם המשיב. בכל הנוגע למבחן הקשר האישי, נקבע כי המשיב נדרש לבצע את עבודתו באופן אישי; הוכח שהמוסד עשה את כל אשר בידו כדי להבטיח את המשך עבודת המשיב בשירותו, דבר שמעיד על כך שהמוסד היה שבע רצון מתפקודו וחפץ בהמשך עבודתו; עבודתו של המשיב בוצעה במשרדי המוסד, תוך שימוש בציוד שבבעלות המוסד ובכלל זה מחשב, טלפון, שירותי מזכירות ועוד;
8. בכל הנוגע למבחן צורת תשלום השכר נקבע כי שכרו של המשיב שולם באמצעות העברת בנקאית ישירות לחשבונו ללא צורך בהגשת חשבוניות מס למוסד, למעט שנתיים האחרונות עובר להפסקת חוזה ההתקשרות, כאשר נדרש המשיב על ידי המוסד להירשם ברשויות המס כעוסק מורשה ולהגיש חשבוניות מס; התמורה ששולמה למשיב לא הייתה גבוהה בהרבה, אם בכלל, מהתמורה שקיבל כועבד שכיר.
9. משנקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, בחן בית הדין האזורי את הזכויות הכספיות המגיעות למשיב. בקשר לכך נקבע כי הוכח שהמשיב הועסק, ערב מעברו להיות עצמאי, בדרגה 10+ ולכן חישוב זכויותיו לרבות חישוב הפער בין התמורה ששולמה לו כעצמאי לבין השכר לו היה זכאי כשכיר, נעשה בהתאם לדרגה זו. עוד נקבע כי בנסיבות המקרה אין מקום ליישם הגישה ההרתעתית אלא הגישה החישובית. כן נקבע כי התמורה ששולמה למשיב כעצמאי לא חרגה מהתמורה ששולמה לו כשכיר, ולכן משלא הוכח שהיה פער משמעותי מהמועד בו החל לעבוד כעצמאי, שכרו הקובע של המשיב חושב על סמך ממוצע שכרו כעצמאי בשנה האחרונה. בהתאם לכך חייב בית הדין את המוסד לשלם למשיב פיצויי פיטורים עבור התקופה השנייה, בסך של 123,882 ₪; השלמת פיצויי פיטורים עבור התקופה הראשונה בסך של 37,777 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך 46,547 ₪; דמי חגים בסך של 24,472 ₪; דמי הבראה בסך של 6,354 ₪. התביעה של המשיב לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין נדחתה, כמו גם התביעה לפיצויי בגין אפליה מחמת גיל בפיטוריו, תוך הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. גם תביעת המוסד לקיזוז והשבה, נדחתה. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המוסד לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כאמור.

הבקשה וטענות הצדדים

1. על קביעות בית הדין האזורי ערערו שני הצדדים. ערעור המוסד סב בעיקר על הקביעה בדבר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה השנייה; על הקביעה לפיה תנאי העסקתו של המשיב בתקופה הראשונה במהלכה עבד כשכיר לא כללו חריגות שכר; על כך שיש להשוות את עלות המעסיק שחושבה בסימולציות לתמורה שקיבל המשיב לאחר ניכוי מע"מ; ועל זכאות המשיב לסעדים כספיים ובשיעורם. בערעור המשיב נטען כי יש לכלול רכיבים קבועים בחישוב השכר הקובע דוגמת "כוננות" ו"תכ"ז" לצורך חישוב זכויותיו; היה על בית הדין לחשב זכויותיו על פי הגישה ההרתעתית; וכי נפלה טעות בחישוב האריתמטי של זכויותיו. במקביל לערעור הגיש המוסד את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין ולחילופין להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין.

להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטתי מיום 1.5.16 ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי, במעמד צד אחד, עד להכרעה בבקשה לגופה.

1. במסגרת הבקשה טוען המוסד כי סיכויו לזכות בערעור טובים מאוד, שכן פסק הדין לוקה בטעויות הן ביחס לקביעות העובדתיות והן ביחס למסקנות המשפטיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי מסקנתו של בית הדין האזורי בדבר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים עומדת בסתירה לחומר הראיות שהובא לפניו; שגה בית הדין בקביעה לפיה המטרה היחידה בהתקשרות עם המשיב כיועץ הייתה הרצון לעקוף את הוראות החוק, בעוד שהמטרה האמיתית הייתה נכונות המוסד לסייע למשיב אשר טען לנסיבות אישיות קשות; שגה בית הדין כאשר לא התייחס לטענת המוסד לפיה משאין סטאטוס חוקי של עובד מעל גיל 70, אין מקום ליישם את מבחני הפסיקה לבחינת שאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים; קביעת בית הדין האזורי כי התקיימו יחסי העבודה בין הצדדים ולא יחסי מזמין ונותן שירותים, מבלי לשקול ולאזן בין האינטרסים השונים הנוגעים לסוגיית המשך ההתקשרות עם עובד לאחר גיל פרישת חובה, סותרת את הסדרי התקשרות חלופיים עם עובדים אלו ומונעת את קיום התכליות שביקש בית הדין לשמר בעניין ליבי וינברג^[1]; למען הזהירות נטען כי אפילו היה מקום להחיל את מבחני הפסיקה ביחס לבחינת קיומם של יחסי עובדה בין הצדדים, הרי שבית הדין קמא שגה אף ביישומם; טעה בית הדין בקובעו שלא ניתן ליישם בעניינו של המשיב את הגישה החישובית, בהתאם להלכת ענת עמיר^[2]; טעה בית הדין בקביעות בדבר זכאות המשיב לסעדים כספיים ובשיעורם.
2. המוסד מוסיף וטוען כי ככל שבית הדין לא ייעתר לבקשתו ולאחר מכן הוא יזכה בערעור, יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו. לטענת המוסד, הסכום הפסוק - אשר עומד על סך כולל של כ- 259,203 ₪, הינו סכום לא מבוטל וקיים חשש כי אם יבוצע פסק הדין באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יוכל המשיב להחזירו, נוכח טענותיו לחסרון כיס. בקשר לכך נטען כי העובדה שהמשיב טען כי ככל שלא יתאפשר לו להמשיך ולהתפרנס יגרום לו הדבר חלסרון כיס, מטה כשלעצמה את הכף לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין. לעומת זאת אין חשש שהמוסד, בהיותו גוף ציבורי, לא ישלם למשיב כל סכום שיפסק לטובתו. עוד צוין כי יש להתחשב בכך שהמוסד, בהיותו גוף ציבורי, האחראי על מימוש הזכויות הסוציאליות במדינה ובכלל זה לתשלום קצבאות והענקת שירותים מיוחדים לאוכלוסיות השונות לרבות האוכלוסיות החלשות ביותר. כן נטען שיש להתחשב בכך שבית הדין קמא לא רק הכשיר את חריגות השכר, מהן נהנה המשיב בתקופת העסקתו הראשונה במעמד העובד, אלא העניק לו סכום נוסף מהקופה הציבורית בסך של 239,000 ₪, תוך נטילת סמכותו הבלעדית של הממונה על השכר. כן צוין כי הקביעה לפיה התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה גם בתקופת מתן השירותים, היא קביעה המנוגדת לדין, ומהווה חריגת שכר אסורה בפני עצמה. בנסיבת אלה, כך לטענת המוסד, הנזק שייגרם למשיב מעיכוב ביצוע הסכום הפסוק (הסכום הנוסף בסך של 239,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 20,000 ₪), קטן בהרבה מהנזק שעלול להיגרם למוסד – לקופה הציבורית ולציבור מקבלי הקצבאות – ככל שבית הדין לא ייעתר לבקשה. לפיכך, כך לטענת המוסד, יש הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור או לחלופין להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית הדין.
3. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין ולו חשש קלוש שהוא לא ישיב כספים שישולמו לו על ידי המוסד ככל שיתקבל ערעורו. בקשר לכך נטען כי המשיב הינו בעליה של דירה ששטחה למעלה מ- 200 מ"ר על הכרמל בחיפה וכי בנו, עו"ד ותיק, נכון, לפנים משורת הדין, להפקיד בקופת בית הדין המחאה אישית שלו על מלוא הסכום הפסוק, לצורך הבטחת החזר הכספים למוסד. כן צוין כי טענת המוסד בדבר חסרון כיס מטעם המשיב נטענה בחוסר תום לב, שכן התבססה על מכתבו עוד משנת 1999. עוד צוין כי מאזן הנוחות נוטה באופן מוחלט לטובת המשיב, אשר שירת במגזר הציבורי כחמישים שנה ואשר ממתין משנת 2013 לקבלת זכויותיו לאחר שניהל הליך במשך למעלה משנתיים וזכה בדין. מנגד למוסד, גוף מטעם המדינה, אשר מחזיק בקופתו מיליארדים רבים, לא יגרם כל נזק או חסרון כיס מביצוע פסק הדין באופן מידי. עוד צוין כי תשלום זכויותיו של המשיב על ידי המוסד לא יגרע כזית מתשלום קצבה כלשהיא המגיעה לזכאי ולא יגרום נזק כלשהוא לקופה הציבורית ומכל מקום מדובר בטענת סרק וחסרת תום לב. עוד צוין כי הטענה שייגרם נזק לקופה הציבורית אם המוסד ישלם את שנפסק לחובתו, חותרת תחת מעמד הפסיקה, ומכל מקום מדובר בתשלום הסכום שנפסק לטובת המשיב על ידי בית הדין קמא.
4. לגופם של דברים, נטען כי סיכויי הערעור שהגיש המוסד קלושים, שכן פסק הדין, בכל הנוגע למעמדו של המשיב מנומק ומבוסס על התשתית העובדתית המפורטת כראוי, תוך יישום כדין את המבחנים שקבעה הפסיקה. לטענתו, בית הדין קמא דן בהרחבה בקביעת מעמדו של המשיב תוך התייחסות לפן החיובי ולפן השלילי של מבחן ההשתלבות ולמבחני העזר, וכן תוך התייחסות לטענות הצדדים וכלל חומר הראיות שהובא בפניו. עוד נטען כי הוכח שלא הייתה כל חריגה במעמד ודרגתו של המשיב, וגם אם הייתה חריגת שכר, היא אושרה רטרואקטיבית על ידיי הממונה על השכר בשנת 2014; בדין קבע בית הדין כי בנסיבות המקרה לא ניתן ליישם את השיטה החישובית.
5. המשיבה 2 (להלן - המדינה) תומכת בבקשת המוסד ומצטרפת אליה. המדינה מדגישה כי סיכויי הערעור שהגיש המוסד גבוהים, שכן מדובר במקרה חריג ונדיר, שבמסגרתו נהג המוסד באופן היטיבי עם המשיב, בעוד שהמשיב פעל בחסר תום הלב הבוטה. בקשר לכך נטען כי המשיב הופלה לטובה בכך שהתאפשרה העסקתו לאחר גיל פרישה, וזאת בניגוד לדרישה המופנית לעובדים אחרים שהגיעו לגיל פרישה; גם לאחר הגיעו לגיל 73 הסכים המוסד להמשיך להתקשר עם המשיב כנותן שירותים, אפשרות יחידה שראו אותה שני הצדדים להמשך התקשרות ביניהם. עוד צוין כי לא מדובר בעובד חלש ומעסיק המנצל חולשתו, אלא בעובד חזק, שמתוגמל בשכר גבוה, ונעזר בייעוץ משפטי צמוד.
6. המדינה מוסיפה וטוענת כי גם בבחינת מאזן הנוחות יש להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין. בקשר לכך נטען כי הנזק שייגרם לכיס הציבורי מביצוע פסק הדין באופן מידי עולה על הנזק שיירם למשיב מעיכובו עד להכרעה בערעורים. עוד נטען כי בהתאם לפסיקה, גובה הסכום שנפסק עשוי להוות שיקול בהערכת הקושי בהשבתו, ומקרה דנן אין חולק שמדובר בסכום גבוה שנפסק לטובת המשיב. בקשר לכך צוין כי בהתחשב בכך שמדובר באדם פרטי, קשיש, ואף מבלי להידרש למצבו הפיננסי המדויק שלמדינה אין ידיעה לגביו, מטבע הדברים קיים חשש שהמשיב לא יוכל להשיב סכום נכבד זה אם יתקבל ערעורו של המוסד, כאשר מנגד לא קיים כל חשש שהמוסד לא יוכל לבצע את פסק הדין לאחר סיום הליך הערעורי. כן צוין כי גם השיקול שהתשלום מגיע מכספי הקופה הציבורית יש לקחת בחשבון במסגרת בחינת מאזן הנוחות.
7. בהחלטתי מיום 11.5.16 התבקש המוסד להתייחס להצעת המשיב בדבר הפקדת המחאה אישית של בנו על מלוא הסכום הפסוק. בנוסף לכך הוצע למוסד לשלם למשיב מחצית מהסכום הפסוק כנגד הבטוחה המוזכרת ואת היתרה להפקיד בקופת בית הדין.
8. המשיב הודיע כי בנסיבות הבקשה לא מתקיימים התנאים הקובעים בדין לשם עיכוב ביצועו של פסק הדין, והוא בהיותו בן 89 זכאי לקבל באופן מיידי את מלוא הסכום הפסוק בהתאם לקביעת בית הדין קמא. עוד מציין המשיב כי הצעת בנו ליתן המחאה אישית או ערבות כנגד שחרור מלוא הסכום הפסוק, התייחסה לשלב שטרם הושקעו משאבים במענה מפורט לבקשה בעלת ההיקף העצום. כן צוין כי המשיב נכון לעמוד מאחורי הצעתו בכפוף לתשלום הוצאותיו בבקשה דנא. כן נטען כי המשיב לא מסכים למתן ערבות על מחצית הסכום הפסוק, ומבקש להכריע בבקשה תוך פסיקת הוצאותיו.

המוסד חזר על האמור בבקשתו כי סיכויי הערעור שהוגש מטעמו טובים מאוד, והדגיש כי טענות המשיב בתגובה מלמדות על חוסר תום ליבו. בקשר לכך נטען כי מטענותיו המשיב עולה כי על אף שטען בשנת 2000 כי פיטוריו יגרמו לו פגיעה קשה מבחינה הכספית והפסיכולוגית, הרי שכבר באותה עת הייתה בבעלותו הדירה המובאת המעידה על מצבו הכלכלי הטוב. עוד נטען כי טענות המשיב ביחס למצבו הכלכלי דהיום ממחישות, כי לא ייגרם לו כל נזק אם יעוכב ביצעו פסק הדין עד להכרעה בערעורים.

אשר להצעת בית הדין, המוסד משאיר עניין זה לשיקול דעת בית הדין.

הכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[3]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[4].

כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו"^[5]. לצורך כך לא די בהעלאתן של טענות כוללניות אלא נדרשת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת, ככלל תוך תמיכתה בתצהיר^[6]. דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר" (שם), ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (עניין מנורה).

1. שתי הערות מקדמיות: הראשונה, משהמשיב חזר בו מההצעה כי בנו ימציא יפקיד המחאה אישית על סכום פסק הדן, הרי שעניין זה אינו רלוונטי עוד; השנייה, נוכח גילו של המשיב ועד 120 הרי שיש לקבוע את הדיון בערעור למועד קרוב ובהתאם משפיע הדבר על שאלת עיכוב הביצוע.
2. לאחר שנתתי דעתי לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, שוכנעתי כי הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצועו של פסק הדין ולפיכך יש לקבל את הבקשה. כל זאת מן הטעמים המפורטים להלן.

באשר לסיכויי הערעור – על פני הדברים הקביעה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעסיק הינה קביעה עובדתית-משפטית המבוססת על הן העובדות שנקבעו והן על ההלכה הפסוקה. יחד עם זאת במקרה הנוכחי מתעוררות מספר שאלות הראויות לבירור, ובכללן השאלה הנוגעת לדין מקום בו המשך ההתקשרות עם פלוני כעובד אינה אפשרית ותחת זאת נקשרים הצדדים בהסכם למתן שירותים. ודאי הוא נוכח טענת המוסד, הטעונה ליבון, כי המשך ההתקשרות היה מתוך רצון להיטיב עם המשיב. שאלה זו נוגעת הן לבחינת המעמד כעובד, האם לפי המבחנים הרגילים אם לאו, והן לתוצאותיו הכלכליות, לרבות ליישום הגישה "החישובית" כאמור בעניין ענת עמיר.

באשר למאזן הנוחות – אומנם, עיכוב ביצוע פסק הדין יפגע במידה מסוימת במשיב, בהתחשב בעובדה שההליך המשפטי בעניינו התנהל זמן רב יחסית. עם זאת, על פני הדברים, הסכום שנפסק לטובתו הינו סכום גבוה. המשיב מפנה לכך שהוא בעל דירה, אך הליכי המימוש של דירה – לא כל שכן דירת מגורים אינם פשוטים כלל ועיקר.

לאור האמור ובשים לב לצורך בקיום דיון קרוב, החלטתי לעכב את ביצוע פסק הדין.

1. סוף דבר: הבקשה מתקבלת. אין צו להוצאות.

המזכירות תקבע את הדיון בערעור למועד קרוב, בסמוך לאחר הפגרה.

ניתנה היום, י"ג סיוון תשע"ו (19 יוני 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ע"ע (ארצי) 209/10 ליבי וינברג - אוניברסיטת בר –אילן, (16.12.12). ↑

2. ע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר - חברת החדשות הישראליות בע"מ, (21.1.15). ↑

3. ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

4. ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ – Peter Ebuka ואח', (1.8.12). ↑

5. ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני, (16.1.14). ↑

6. ע"א 2730/13 פלוני נ. פלוני (30.5.13). ↑