01 אפריל 2018

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

לפניי בקשה לחייב את המשיבים (התובעים) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (להלן – הבקשה). המשיבים מתנגדים לבקשה.

יובהר כי תיק זה הועבר אליי למתן החלטה רק לאחר הגשת בקשה למתן החלטה, כפי שציינתי בהחלטתי מיום 22/2/18.

הרקע לבקשה

המשיבה 2 (להלן – המשיבה) היא היורשת של המשיב 1 (להלן – המנוח). המשיבה עותרת במסגרת הליך זה להכיר במערכת היחסים שהתקיימה בין המנוח לבין המבקשת, החל משנת 2009 ועד פטירת המנוח בשנת 2014, כמערכת יחסי עובד מעסיק, ולקבוע את זכאות המנוח לתשלומים הנובעים מהכרה זו. מנגד, לטענת המבקשת, מערכת היחסים בין הצדדים, אשר החלה עוד בשנות ה-90, היא מערכת יחסים מסחרית, וכן קיים למשיבים חוב בסך של כ-700,000 ₪ שנוצר בגין מערכת יחסים זו (סעיף 11 לכתב ההגנה).

טענות הצדדים בתמצית

1. המבקשת טוענת, כי התקיימו התנאים לחיוב המשיבים בערובה מהטעמים הבאים: התביעה נסמכת על טענות אשר המשיבה תתקשה להוכיח לנוכח פטירת המנוח; סיכויי ההליך קלושים; מדובר בתביעה בסכום של כחצי מיליון ₪ ולמבקשת הוצאות ניכרות במסגרת ההליך ; למשיבים חוב למבקשת והתשלומים בגין הסדר החוב אינם משולמים כסדרם.
2. המשיבים טענו בתגובה, כי יש לדחות את הבקשה מהסיבות הבאות: החוב המדובר הוא חוב של חברת חלב ודשן, חברה בבעלות משפחת המשיבים ולא חוב של המשיבים ; בניו של המנוח עומדים בהסדר החוב; אין בבקשה טענה לגבי מצבה הכלכלי של המשיבה עצמה; ניתן להוכיח את התביעה באמצעות מסמכים ועדויות של גורמים אחרים; ספק אם ניתן להעריך את סיכויי התביעה בטרם הוגשו מלוא הראיות; מדובר בבקשת סרק שנועדה להניא את המשיבים מהמשך ניהול ההליך.

1. בתשובת המבקשת נטען, כי המשיבה לא צירפה תצהיר לתגובה ולא התייחסה ליכולתה לשלם הוצאות. כן נטען, כי המשיבה ערבה עצמאית לחוב של חברת חלב ודשן, וגם נדרשת לשלם את חוב המנוח מעיזבונו בהיותה יורשת יחידה. עוד נטען, כי שניים מבני המשיבה אינם עומדים בהסדר התשלומים, אם כי לא נשלחו להם מכתבים בעניין מתוך התחשבות במצבם.
2. במסגרת בקשה שהגישה המבקשת למתן החלטה, בקשה בעקבותיה הועבר תיק זה למתן החלטתי, נטען, בין היתר, כי לתביעה לא צורף יפוי כוח כנדרש. המשיבה טענה בתגובה, כי יפוי הכוח שנחתם טרם הגשת התביעה אבד, ועל כן הוכן יפוי כוח חדש. בנוסף, נטען בתגובה, כי המשיבה מתקיימת מקצבאות ביטוח לאומי ורנטה מגרמניה, בבעלותה נחלה במושב פורת ועל כן תוכל לשאת בתשלום הוצאות שתיפסקנה לחובתה.

דיון והכרעה

1. תקנה 116 א (א) תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן – תקנות בית הדין) אשר נכנסה לתוקף ביום 2/9/16 קובעת כך:

"שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

1. נוסח התקנה זהה לנוסח המופיע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). טרם התיקון בתקנות בית הדין, אומצה תקנה 519 על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969.
2. בעבר נקבע, כי כאשר מובאת בפני בית הדין בקשה לחיוב בהפקדת ערובה, על בית הדין לתת משקל לעובדה, כי בתקנות לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. על כן, הכלל היה שאין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים (ראה בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06, להלן – עניין חנה לביא).
3. בפסיקה שניתנה טרם התיקון ובה נקבעו השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, ניתן ביום 6/7/03)(להלן - עניין פתחי אבו נאסר) נאמר כך:

"כשהתובע הוא תושב ישראל – ככלל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות את הוצאותיו".

1. תקנה 116 א (א) לתקנות בתי הדין, בדיוק כמו תקנה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה קובעת אמות מידה להחלתה. השיקולים אשר הותוו בפסיקת בתי המשפט הכלליים, שדנה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, חולקו לשני סוגים מרכזיים. האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה. השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע (ראו רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת יצחק קרמין, ניתן ביום 13/11/14 , להלן – עניין נעמאת).
2. אשר לשיקול בדבר סיכויי התביעה, נפסק בעניין נעמאת כך :

"במסגרת בקשה כאמור, נדרש בית המשפט לבחון על פניו את סיכויי התביעה בשלב מקדמי זה של ההליך, ואינו נדרש לניתוח מעמיק שלהם. נפסק כי אף שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה, 'אלא במקרים שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק' (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן [פורסם בנבו] (16.1.2013) [להלן: פרשת יגרמן]; וראו גם: רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (14.11.2013)). במקרה שכזה יגבר אינטרס הנתבע שלא להיות מוטרד מההליך והאינטרס הציבורי שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט לריק. לצד זאת יש לזכור את 'המגמה שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות אלא במקרי קיצון '".

1. ובהתייחס לשיקול של מצב כלכלי דחוק, הכלל הוא כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד. ועוד נקבע כי "כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב הארץ, מצבו הכלכלי לא צריך להוות שיקול בבחינת השאלה האם לחייבו בהפקדת ערובה" (ראו עניין נעמאת).

ומן הכלל אל הפרט:

1. על פי הפרמטרים שהתווה בית המשפט העליון וכן לאורה של פסיקת בית הדין הארצי- שניתנה אמנם טרם תיקון תקנות בתי הדין, אך השיקולים המהותיים בה נכונים בעיקרם גם היום –אני סבורה שדין הבקשה להידחות.
2. אשר למבחן של סיכויי תביעה קלושים, שהוא המבחן המרכזי, לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה שהתביעה מופרכת על פניה במידה כזו המצדיקה את חיוב המשיבים בהפקדת ערובה. אכן התביעה ניצבת בפני מכשולים שאינם טריוויאליים. יחד עם זאת, מדובר בתביעה המצריכה בירור עובדתי, אשר יעשה בשלב הצגת הראיות. אין לומר כבר עתה, כי מדובר במקרה קיצוני, שניתן להגדירו כ"הליך סרק מובהק". אבהיר, כי אין בקביעה זו משום הבעת דעה בדבר סיכויי הליך זה.
3. לגבי המבחן של יכולת כלכלית – אכן המשיבה לא צירפה תצהיר ביחד עם תגובתה הראשונה (תגובה מיום 5/6/17). עם זאת, אף במסגרת הבקשה לא מצאתי התייחסות פרטנית למצב הכלכלי של המשיבה, להבדיל מנושא פיגור בתשלומים, המיוחס לילדיה הבגירים. כאמור לעיל, בתצהיר נוסף שצורף ציינה המשיבה כי בנוסף לקצבת המוסד לביטוח לאומי, יש לה רנטה חודשית מגרמניה ובבעלותה נחלה במושב פורת. על כן, לא שוכנעתי כי מצבה הכלכלי של המשיבה כה דחוק באופן שיש בו ללמד על קושי להיפרע ממנה אם תיפסקנה לחובתה הוצאות. כמו כן, וזאת העיקר, אין מקום לסטות מהכלל לפיו כאשר מדובר בתובע תושב ישראל, מצבו הפיננסי אינו אמור להוות שיקול המכריע את הכף בסוגית החיוב בהפקדת ערובה.
4. אשר להוצאות הבקשה -חרף דחיית הבקשה, לא ראיתי לנכון לעשות צו מובחן להוצאות מהצו שיינתן בסיומו של ההליך. על כן, המותב שידון בהליך ייקח בחשבון עניין זה במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשע"ח, (01 אפריל 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.