רקע כללי

1. התובע, יליד 1986, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לו, לטענתו, בתאונת דרכים ביום 14.4.14, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). לטענת התובע, בעת שהרכיב סל-קל לילדו הקטין ברכב של אחיו, לקראת נסיעה, החליק מן הרכב ונחבל.
2. בית המשפט מינה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי לקבוע את הנזק שנגרם לתובע בתאונה. דר' שלמה בלום, המומחה מטעם בית המשפט, קבע כי התובע סבל משבר בעצם ההומרוס בזרוע ימין, טופל בגבס, השבר התאחה עם דפורמציה קלה. בסופו של דבר, מדובר בנכות צמיתה בשיעור של 10%, בהתאם לפריט 40 (1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956.
3. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות, הוגשו ראיות הצדדים והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות ליום 8.3.18.
4. יום אחד טרם הדיון, הודיעו הצדדים על הסדר דיוני, לפיו הנתבעת ויתרה על חקירת המצהירים מטעם התובע.
   הוסכם להעמיד את גובה הנזק על סך כולל של 82,500 ₪, כולל שכ"ט והוצאות, אשר ישולם אם בית המשפט יקבל את התביעה.
   עוד הודיעו הצדדים, כי הם חלוקים בשאלת החבות, ובשאלה זו בלבד יוגשו סיכומים על בסיס החומר הקיים בתיק, לרבות תצהירי התביעה.
   בית המשפט נתן תוקף ופסק דין חלקי להסכמת הצדדים והצדדים הגישו סיכומיהם.
5. סיכומי הצדדים גילו שתי מחלוקות: ראשית, מחלוקת באשר לנסיבות האירוע. שנית, מחלוקת באשר ליישום המשפטי של הוראות חוק הפלת"ד על האירוע.

טענות התובע

1. התובע טען, כי מתצהירי התובע ואחיו, שהנתבעת ויתרה על חקירתם הנגדית, עולה כי מדובר בתאונת דרכים.
2. נסיבות האירוע -
   התובע ביקש לאמץ את הגרסה העולה מתצהירי התובע ואחיו. נטען כי עדויות התובע ואחיו, הן במשטרה והן בתצהירים שהוגשו לבית המשפט, תואמות זו לזו, ועולה מהן בבירור אופן התאונה, המעיד כי מדובר בתאונת דרכים. גם התיעוד הרפואי, מעיד גם על נפילה חזקה, ומתיישב עם הגרסה שבתצהירים, שכן מדובר ברכב שיש בו דלת הזזה.
   התובע לא התעלם מהעובדה שבכתב התביעה נרשם כי מדובר היה "במהלך נסיעתו", אולם ציין כי מדובר בניסוח סטנדרטי בתביעות נזיקין שאין לייחס לו חשיבות של ממש.
   אם ייטען שקיים תיעוד רפואי לפיו הנאשם החליק מהמדרגה ברכב, גם אז הדבר מתיישב עם תצהירו של התובע ועם העובדה שמדובר בתאונת דרכים.
3. היישום המשפטי -
   נטען כי ההגדרה של שימוש ברכב מנועי, כוללת גם כניסה לרכב או ירידה ממנו. יתרה מכך, הפסיקה נסמכה על "מבחן הסיכון", לפיו אם השימוש ברכב תרם באופן רלוונטי לקרות הנזק, כי אז מדובר בתאונת דרכים על כל המשתמע מכך.
   עוד נטען כי אין מדובר בפעולת "פריקה וטעינה", המוחרגת מגדר תאונת דרכים על פי החוק.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת טענה כי גרסתו של התובע מלאה סתירות ואין לקבלה, ולחלופין, כי אין מדובר בתאונת דרכים.
2. נסיבות האירוע -
   הנתבעת טענה, כי לתובע היו מספר גרסאות שונות וסותרות באשר לקרות התאונה: בעת השחרור מחדר המיון נרשם כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מ"תאונה אחרת חבלה", ולא נרשם כי מדובר בתאונת דרכים ; באישור הגשת דיווח, נאמר שהתובע "החליק מהמדרגה של הרכב ונחבל בידו" ; באישור המשטרה נאמר כי התאונה אירעה בחניה ; בהודעת התובע במשטרה נאמר כי הוא בא להרכיב את הכיסא של הילד באוטו של אחיו. האוטו היה שטוף והיו קצת מים וכששם את הרגל על המדרגה, החליק ומהנפילה הדלת זזה ופגעה בו והשבר ביד הוא מהמכה של הנפילה במדרגה ; בתביעה לתשלום דמי תאונה נאמר, כי הוא הרכיב כיסא ילד באוטו, האוטו עמד בירידה ואז הדלת נסגרה על היד ; בכתב התביעה נאמר כי התאונה אירעה במהלך נסיעתו ברכב ; בתצהיר תשובות לשאלון, תיאר התובע כי הוא פתח את הדלת ובירידה מהרכב החליק במדרגה ; בחוות דעת מומחה ד"ר בלום, נאמר כי התאונה אירעה בזמן שחגר את בתו ברכב ; בתצהיר עדות ראשית נאמר כי הוא פתח את הדלת האחורית, שם סלקל של תינוק, וכשעלה על הרכב לקשור את הסלקל החליקה רגלו.
   הנתבעת טענה אפוא, כי עקב ריבוי גרסאות, יש לתת משקל לגרסה האוטנטית בתעודת חדר המיון, בה לא נאמר כי מדובר בתאונת דרכים, והתאונה סווגה "כתאונה אחרת".
   יתרה מכך, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שכן אין להתייחס לעדותו של אחיו כעדות נפרדת. בנסיבות אלה, יש צורך בזהירות ובהנמקה בטרם הסתמכות על תצהירו.
3. היישום המשפטי -
   לחלופין, טענה הנתבעת, כי גם אם תתקבל גרסת התובע, הרי שהאירוע איננו מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד. נטען שאין מדובר בנזק גוף שנגרם: "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לפי העדויות של התובע ואחיו במשטרה, בעת קרות התאונה הרכב עמד בחניה, לא היה מונע והנהג עמד מחוץ לרכב. הנפילה של התובע לא היתה אפוא תוך שימוש למטרת תחבורה, שכן לא היה קשר בין הפעולה שביצע התובע לנסיעה.
   הנתבעת נסמכה על פסיקה לפיה, נזק גוף שנגרם בעת סריקה ברכב לפני היציאה לנסיעה, איננו מהווה תאונת דרכים. נטען כי הרכבת סלקל דומה לסריקה לפני הנסיעה, שכן מדובר בפעולה שאיננה חלק מהנסיעה עצמה.
   עוד נסמכה הנתבעת על פסיקה לפיה פציעה של אלונקאי בעת שהכניס אלונקה ועליה חולה לתוך הרכב איננה מהווה תאונת דרכים.
   לחלופי חלופין, נטען כי מדובר בחריג של נזק גוף שנגרם בעת "טעינה ופריקה", אשר שולל את תחולת החוק. מדובר היה ברכב שעמד בחנייה לא מונע, כשהתובע טען על גביו את הסל-קל, ובנסיבות כאלה מדובר בטעינה המוחרגת תחולתו של חוק הפלת"ד.

דיון והכרעה

1. נמצא אפוא, כי הצדדים חלוקים בשניים: ראשית, בסוגייה העובדתית, שנית ביישום המשפטי לפי חוק הפלת"ד.

נסיבות האירוע

1. הימנעות מחקירה נגדית
   כמתואר לעיל, התובע ואחיו מסרו תצהירי עדות ראשית, אולם הנתבעת נמנעה מעריכת חקירה נגדית על תצהירים אלה.
   מה ההשלכה של הימנעות מחקירה נגדית?
2. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת, שכאשר בעל דין מוותר על זכותו לחקירה נגדית של מצהיר או עד מומחה, בדרך כלל ניתן לראות בכך אימוץ של העדות, אשר נותרה, בנסיבות אלה, ללא הפרכה במסגרת חקירה נגדית:
   בעניין גלילי (רע"א 4722/07 רון גלילי נ' חווה לדרר (14.11.07)) נקבע כך:
   "הוויתור על חקירה נגדית, משמעו בדרך כלל, כי אין בעל הדין חולק על תוכן התצהיר או חוות דעת המומחה המוגשים לראיה בבית המשפט" (פסקה 15 לפסק הדין, ראה גם ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (8.11.15) פסקה 22 לפסק הדין; רע"א 6814/15 נויה יהלומים בע"מ נ' יהלומי מזל בע"מ (21.12.15) פסקה 8 לפסק הדין).
   בעניין שובר (ע"א 4584/10 מ"י נ' רגב שובר (4.12.12)), רוככה במעט ההלכה בדבר אימוץ מוחלט של עדות שבעל דין נמנע מלחקור לגביה בחקירה נגדית. בית המשפט העליון קבע כך: "הלכה ותיקה עימנו, הימנעות לחקור פועלת לחובת הנמנע, אלא שאין מדובר בכלל שאין בלתו, וגם מקום בו מוותר בעל דין על חקירה נגדית של עד, אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת העד, אם יש טעם של ממש להימנעות... ...הימנעות מחקירה נגדית נזקפת ברגיל לחובת הנמנע, אך אינה מביאה מניה וביה למסקנה, כי יש לקבל את גרסת העד או המצהיר כהווייתה, ללא תלות במכלול הראיות..." (עניין שובר, שם, פסקה 94 לפסק הדין).
3. מן האמור לעיל עולה אפוא, כי על פי רוב, הימנעות בעל דין מחקירה נגדית של עד על תצהירו, מלמדת על קבלת הגרסה העובדתית של העד.
   רק בנסיבות חריגות, בהן יש הצדקה להימנעות זו ומסכת הראיות בכללותה, לרבות עדויות אחרות, מלמדת כי למרות העדר חקירה נגדית, אין לקבל את גרסת העד, רק אז ניתן שלא לראות בוויתור על חקירה נגדית משום קבלת גרסת העד.
4. מן הכלל אל הפרט
   בענייננו, הוגשו שני תצהירים של שני עדים הן התובע עצמו, והן אחיו זוהיר אלטורי.
   הנתבעת ויתרה על חקירתם הנגדית.
   יודגש כי אין מדובר בעדות יחידה של בעל דין: אכן, כשמדובר בעדות אחיו של בעל הדין, ניתן לטעון כי משקל העדות עשוי להיות נמוך ממשקל עדותו של עד חיצוני, אולם עדיין מדובר בשתי עדויות התומכות האחת ברעותה.
5. הנתבעת ויתרה על חקירתם הנגדית של שני העדים.
   יתרה מכך, הנתבעת לא הגישה כל ראיה או תצהיר עצמאי מטעמה, על מנת להפריך את גרסת התובע ואחיו.
   הטענות הנוגעות לדחיית גרסת התובע, נסמכו כולן על סתירות אלה ואחרות בגרסה, ללא כל ראיה חיצונית שיהא בה כדי להפריך את הגרסה, שבהסכמת הנתבעת, לא עמדה במבחן החקירה הנגדית.
   האם די בכך כדי להביא לדחיית גרסת התובע ואחיו?
6. התובע פירט בתצהירו, כי ביום התאונה עמד לצאת לבלות עם אשתו ובנו ברכב של אחיו. אחיו שטף קודם לכן את הרכב מבפנים ומבחוץ. התובע הגיע לרכב, פתח את דלת ההזזה האחורית, הניח את הסל-קל של התינוק על הכסא האחורי, ועלה על המדרגה כדי לקשור את הסל-קל. בשלב זה החליקה רגלו אחורנית, והוא נפל על היד שנשברה, כשדלת ההזזה במקביל נטרקה ופגעה בו. התובע הצהיר כי הפעולה נעשתה מתוך כוונה לצאת לדרך, כאשר אחיו היה אמור להסיע אותם והוא עמד ליד הרכב.
7. אחיו של התובע זוהיר אלטורי, מסר בתצהירו, כי התובע, אשתו וילדו, היו אמורים לצאת לבלות, והוא היה אמור להסיע אותם ברכבו. אף הוא אישר כי הוא שטף את הרכב. הוא עמד ליד הרכב. התובע הגיע, פתח את הדלת האחורית ושם את הסל-קל של התינוק. כאשר התובע עמד ועלה על המדרגה של הרכב, החליקה רגלו והוא נפל על היד שנשברה, כאשר במקביל נסגרה הדלת על חלק גופו שנשאר ברכב. גם הוא הצהיר כי הם התכוונו לצאת לדרך אלמלא הפגיעה.
8. לאחר בחינת כל טענות הנתבעת, לא מצאתי בהן ממש. רוב הגרסאות שמסר התובע דומות לגרסה שנמסרה בתצהיר. הסתירות שנמצאו הן מינוריות. אין בהן די כדי לשכנע, כי זהו המקרה החריג שלמרות הימנעות מחקירה נגדית, יש לדחות את גרסת התובע ואחיו:
   1. באשר לתעודת חדר המיון, שהנתבעת תלתה בה את יהבה כתיאור ראשוני ואותנטי, יש ממש בטענת בא כוח התובע בסיכומים, כי אדם מן הישוב איננו מכנה החלקה מפתח רכב עומד "תאונת דרכים". לפיכך לא צפוי שאדם שהחליק מן הרכב בעת הרכבת סל-קל, יציין בפני הרופאים כי מדובר ב"תאונת דרכים". העובדה שהדבר לא הוגדר על ידי התובע באותו שלב כתאונת דרכים, איננה שוללת את אמינות התיאור.
   2. לתצהירים צורפו ההודעות שנמסרו במשטרה, בהן עולה תיאור דומה למדי, של החלקה על המדרגה של הרכב, תוך כדי ניסיון להרכיב את הסל-קל. העובדה שטריקת הדלת איננה מוזכרת, אין בה כדי לשלול את הגרסה כולה, שכן החבלה נגרמה מהנפילה וטריקת הדלת היא משנית.
   3. יש ממש בטענת הנתבעת, כי התיאור בכתב התביעה, בו נטען כי האירוע אירע במהלך נסיעה, סותר את הגרסה. ואולם, התובע עצמו לא טען זאת מעולם, ועורך דינו הסביר כי מדובר בניסוח קבוע בתיקי תאונות דרכים. אף אם ראוי להוקיע את עורך הדין, כי עשה שימוש קלוקל בניסוח שאיננו מתאים, הרי שאין בכך כדי להביא לשלילת פיצוי מהתובע, עקב הטעות של בא כוחו, מה גם שלכתב התביעה צורפו המסמכים המלמדים על הגרסה הסופית.
9. כאמור לעיל, למרות הטענה לסתירות משמעותיות, ויתרה הנתבעת על חקירה נגדית של התובע ואחיו. הנתבעת לא הגישה כל תצהיר או ראיה נגדית.
   בסופו של דבר, מדובר בגרסה שנטענה בתצהירים תחת אזהרה על ידי שני עדים, כאשר הוויתור על חקירה נגדית, מחייב ראיות כבדות משקל ומוצקות, לשכנוע שלמרות העדר חקירה נגדית, אין ממש בגרסה. ראיות כאלה לא הובאו בפני בית המשפט.
10. בנסיבות אלה, אין מקום אלא לאמץ את גרסת התובע בתצהירו, באשר לאופן קרות התאונה.

היישום המשפטי

1. תאונת דרכים מוגדרת בחוק הפלת"ד כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". עוד קובע סעיף ההגדרות לחוק הפלת"ד, כי יראו כשימוש ברכב מנועי גם: "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". עם זאת, נקבע כי לא יראו כשימוש ברכב מנועי: "טעינה של מטען או פריקתו שהרכב עומד".
   על בית המשפט להידרש אפוא לשלוש שאלות:
   ראשית, האם בעת שהתובע נפגע הוא עשה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ;
   שנית, במסגרת זו יש לבחון את הריבוי של כניסה לרכב וירידה ממנו ;
   שלישית, יש לבחון אם בענייננו חל חריג של טעינה ופריקה.
2. ההלכה הפסוקה
   בעניין אֹסם (רע"א 418/03 אֹסם נ' סמדג'ה (13.12.04)), נדונו שני מקרים בהם נפגע נהג משאית, כאשר עסק בסגירת דלתות הרכב, לאחר פריקה וטעינה של ציוד שהועמס לרכב או נפרק מן הרכב. בית המשפט העליון קבע, כי גם במקרים בהם חלה החזקה הממעטת של פריקה וטעינה, אין בכך כדי לאיין באופן מיידי את זכאותו של הנפגע לפיצויים מכוח החוק, שכן אם הפציעה נגרמה בירידה או בעליה לרכב, לצורך השימוש התחבורתי, הרי שגם הכניסה לרכב או הירידה ממנו נעשו בעקבות טעינה ופריקה, גם אז גוברת החזקה המרבה של כניסה וירידה, והדבר מהווה תאונת דרכים.
   בעניין אלטורי (רע"א 11043/05 מג'ד אלטורי נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (26.9.06)), נדון מקרה, בו המבקש נפגע כאשר נפל בעת ירידה ממשאית, לאחר ביצוע טעינה ופריקה. בית המשפט העליון קבע כי חוק הפלת"ד חל על האירוע, על יסוד הלכת אֹסם.
   בעניין פלוני (ע"א 6936/11 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' פלוני (11.9.13)), נפסק כי כאשר אדם נפל ממכולה המחוברת למשאית, כשמטרת העלייה הייתה כיסוי המטען לצורך הנסיעה, הרי שמדובר בשימוש ברכב מנועי, לשם ביצוע פעולה שנועדה למטרות תחבורה, שכן לא ניתן היה לבצע את הנסיעה ללא כיסוי המטען, ולכן מדובר בתאונת דרכים.
   בעניין ספנייב ((רע"א 372/10 הראל חב' לביטוח בע"מ נ' רבו ספנייב (16.6.10)), מדובר היה בנהג שבתום טעינת הרכב, החל בנסיעה, ועוד בתוך המפעל הבחין שחלק מהקונסטרוקציה בולט מהארגז. הוא ירד וניגש להזיז את החלק שבלט, ואז נפל מארגז המשאית. בית המשפט העליון קבע כי מדובר בתאונת דרכים, שכן הטיפול נועד להסיר סיכון תחבורתי.
   בעניין פלוני (רע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני (10.3.16)), מדובר היה בנזק גוף שנגרם בעת קשירת סבל של אופנוע. בית המשפט קבע, כי המקרה דנא הוא בגדר תאונת דרכים, שכן קשירת מטען אישי, לבל יישמט בנסיעה, היא בגדר פעולת לוואי חיונית לרכיבה על הקטנוע.
   הנתבעת נסמכה על עניין אגד (רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' יעקב ינטל, (29/10/2007)), בו נקבע כי פציעה במהלך סריקה ביטחונית לפני יציאת אוטובוס, איננה מהווה תאונת דרכים. יודגש כי בית המשפט העליון קבע בעניין אגד, כי השאלה היא אם יש לראות בביצוע הסריקה הבטחונית באוטובוס חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב. השיקול לקבוע העדר תחולה של חוק הפלת"ד, היה בעניין אגד, כי אין הכרח במובן הפיסי לבצע את הסריקה כתנאי לתחילת הנסיעה. עצם קיום חובה - בדין או במערכת כללים אחרת - לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים. יש לבסס את הקביעה אם פעולה מסויימת כרוכה בשימוש ברכב, על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה, והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. הרחבת מונח ה"נסיעה", כך שיכלול גם סריקה בטחונית המבוצעת לפני הנסיעה, לא מתיישבת עם הפרשנות הטבעית של המונח "נסיעה", שהרי שתכלית הסריקה הבטחונית היא צמצום הסיכון הבטחוני ולא הסיכון התעבורתי (הלכת אגד, שם, פסקאות 7-8 לפסה"ד).
3. מכל האמור לעיל עולה, כי כדי שחוק הפלת"ד יחול על פעולת לוואי לשימוש ברכב, על בית המשפט להשתכנע בדבר קשר הכרחי בין הפעולה לנסיעה.
   כניסה לרכב או ירידה ממנו, ייחשבו תאונת דרכים, גם אם באו בעקבות פריקה או טעינה, סידור המטען, קשירתו או כיסויו, ייחשבו תאונת דרכים, שכן הדבר חיוני לנסיעה.
   סריקה ביטחונית לא תחשב לתאונת דרכים, שכן היא נועדה לקדם סיכון ביטחוני ולא סיכון הקשור בנסיעה.

מן הכלל אל הפרט

1. בענייננו, כעולה מהתצהירים של התובע ואחיו, שנתקבלו כאמינים בהעדר חקירה נגדית, התובע התכוון לצאת לבלות עם אשתו ובנו. אחיו היה אמור להסיעם. לקראת הנסיעה, היה צורך להרכיב על המושב האחורי סל-קל לילד. התובע ניגש והניח את הסל-קל, כשמטרתו לצאת לנסיעה. בשלב זה הוא החליק ונפל מן הרכב.
2. סל-קל הוא מושב בטיחות שיש בו הכרח בעת הסעת ילד ברכב (ר' תקנה 83א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).
   פעולת הנחה של סל-קל ברכב לפני יציאה לנסיעה, וודאי קשורה באופן הדוק בסיכון התחבורתי. בדומה לחגירת חגורת בטיחות, או לקשירת מטען לבל יישמט בדרך – כך גם קשירת הסל-קל הכרחית לנסיעה.
3. מדובר אפוא, בפעולה של שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, שכן ממש כמו קשירת המטען בעניין ע"א 6936/11 ובעניין רע"א 455/16 - היא מהווה תנאי הכרחי על מנת לאפשר את הנסיעה ברכב עם הילד.
4. בניגוד לעניין רע"א 9084/05 אגד, שם נועדה הסריקה לשמור מפני סיכון ביטחוני, בענייננו, נועדה הרכבת הסל-קל במפורש לקדם פני סיכון תחבורתי. בעניין אגד, נזכרו המבחנים של הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה, והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. כל המבחנים הללו תומכים במסקנה בדבר תחולת החוק, שכן הרכבת הסל-קל נועדה לנסיעה קרובה, לתכלית של בטיחות תעבורתית.
5. מנגד, אין מדובר בחריג הפריקה והטעינה, אשר מחריג מתחולת חוק הפלת"ד נזק שנגרם במהלך טעינה ופריקה של ציוד, שאיננו קשור לעצם הנסיעה, אלא הוטען על הרכב רק לשם הובלתו. לא היתה כוונה להעביר את הסל-קל כ"ציוד" ממקום למקום. הכוונה היתה לעשות שימוש תחבורתי ברכב, ולשם כך היה הכרח בקשירת הסל-קל על גבי המושב האחורי של הרכב.
6. בענייננו, אין הכרח להיכנס לעובי הקורה, בסוגיה המורכבת שנדונה בעניין רע"א 418/03 אֹסם, ופסקי הדין הרבים שאזכרו אותו, בסתירה שבין הריבוי שבחוק של כניסה וירידה מהרכב, למיעוט שבחוק של פריקה וטעינה - שכן נפילתו של התובע מן הרכב, נעשתה כחלק מפעולה הנדרשת לצורך הנסיעה, ולא כחלק מפריקה וטעינה של מטען (כאשר גם במקרים קשים אלה, נפסק כי ידו של הריבוי על העליונה).
   התובע החליק ונפל מן הרכב, בעודו מבצע פעולה של הרכבת מושב בטיחות, פעולה שנועדה למטרת השימוש העתידי ברכב למטרות תחבורה, מכאן שמדובר בתאונת דרכים.

סופו של דבר

1. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בהתאם להסכמת הצדדים, סכום כולל של 82,500 ₪.
2. הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום לבימ"ש המחוזי.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ח, 24 יוני 2018, בהעדר הצדדים.