הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1. תובע 1 הוא בעלים של נכס בגוש 30283 חלקה 15 בשכונת בית צפאפה בירושלים (להלן: "הנכס") והוא ניהל הליך משפטי כנגד נתבע 2 (להלן: "הנתבע") בסופו ניתן פסק דין לפינויו של הנתבע מהנכס. עניינה של התביעה בנזקים שנגרמו לתובע 1 ולעורך דינו, תובע 2, במסגרת הליך הפינוי ובגין נזקים שנגרמו לתובע 1 מלשון הרע שפרסם הנתבע כנגדו. התביעה הוגשה על ידי התובעים גם כנגד מדינת ישראל בשל מחדלי משטרה נטענים במהלך הפינוי שאפשרה, ולא מנעה את התנהגות הנתבע כלפיהם וכן בשל עיכובו של תובע 1 שלא כדין.

2. לפי הנטען בכתב התביעה, תובע 1 השכיר דירה בנכס לנתבע, וכשזה הפסיק לשלם את דמי השכירות, הוגשה כנגדו תביעה (ת"א 31884-04-12 בבית משפט זה), כשבסיומו של ההליך, ניתן פסק דין לפיו היה על הנתבע לפנות את הדירה עד ליום 30.03.14. הנתבע, כך נטען, מתוך רצון להתחמק מביצוע פסק הדין, טען כי חלק מהנכס בנוי בחריגה לחלקה אחרת ועל כן הוא מפנה רק את החלק שהוא סבור ששייך לתובע 1, אך הוא נשאר בחלק החורג לטענתו. במקביל החל הנתבע לבנות בחלקה הסמוכה לנכס באופן בלתי חוקי.

3. בשל עיכובים שונים, ביצוע הפינוי של הנתבע מהנכס נדחה עד לסוף חודש פברואר 2015, אז ניתן אישור רשם הוצל"פ לפינוי בתיאום עם מחלק הסיור של תחנת מוריה של המשטרה. תובע 1 שילם סך של 3,600 ₪ עבור 9 שוטרים שילוו את הפינוי. הפינוי בוצע, אך בחלוף מספר ימים שב הנתבע ופלש לנכס עם משפחתו. בשלב זה, המשטרה לא סייעה בפינוי הנתבע ומשפחתו, ותובע 1 נאלץ לפעול כנגדם בכוח לפי זכותו הקבועה בסעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. ואולם, בשלב זה, המשטרה עיכבה בעדו מלפנות את הנתבע ומשפחתו בטענה כי אסור לו לעשות דין עצמי. תובע 1 נאלץ לעתור לבג"ץ כנגד המשטרה (בג"צ 2166/15), ובמסגרת הליך זה ניתן פסק דין בהסכמה לפיו המשטרה התחייבה לסייע בידי תובע 1 לפנות את הנתבע מהנכס. בנסיבות אלו, נשלח, ביום 18.06.15, מכתב מפורט לסנ"צ שלמה בכר, הו הודיע לו תובע 2 שייצג את תובע 1, כי בכוונת תובע 1 להגיע עם פועלים ביום 21.06.15 בשעות הבוקר ולפנות את הנתבע ומשפחתו מהנכס.

4. ביום 21.06.15 בשעות הבוקר, הגיעו התובעים לנכס עם פועלים שהחלו בפינוי. או אז, הנתבע החל לתקוף את הפועלים. תובע 2 הורה לפועלים לא להגיב והזמין למקום את המשטרה. לאחר בירור, התירו להם השוטרים להמשיך בפינוי הנתבע ומשפחתו. ברם, הנתבע המשיך לצעוק ולהתפרע, ועשרת השוטרים שנכחו במקום לא עשו דבר.

5. נטען, כי בשלב זה, תקף הנתבע את תובע 2 באכזריות, גרם לו חבלות של ממש ואף שבר את משקפיו. תובע 2 נזקק לטיפול רפואי. במקביל הפועלים המשיכו בפינוי הנתבע, עד אשר המשטרה הורתה להם לחדול ומנעה מהם את סיום העבודה. המשטרה אף עיכבה את תובע 1 וגרשה את הפועלים מהמקום. השוטרים ציינו בפני תובע 1 כי ישחררו אותו רק לאחר חתימתו על כתב ערובה לפיו הוא יפסיק בפינוי הנתבע עד אשר יהיה בידו צו מבית המשפט. בשל חשש לבריאותו, הוא חתם על תנאים אלו. הנתבע שנעצר אף הוא בגין תקיפת תובע 2, שוחרר על ידי המשטרה באותו יום.

6. הנתבע שב ופלש לנכס ותובע 1 שב ועתר לבית המשפט הגבוה לצדק לפי פקודת ביזיון בית המשפט כנגד מפקד תחנת המשטרה. קבלת הבקשה לביזיון סוכלה על ידי המשטרה באמצעות תצהיר שקרי שהוגש על ידי מפקד התחנה. נוכח התנהלות המשטרה, כך נטען, הנתבע החל לבצע שינויים בנכס, תוך שהוא מפרק, הורס ובונה כבתוך שלו. הנתבע גם איים על בעלי מקצוע שהביא תובע 1, קילל אותם והעליב אותם. תובע 1 שב ופעל במסגרת תיק ההוצל"פ לפינוי הנתבע ושמפחתו מהנכס, ומועד פינוי חדש נקבע ליום 17.05.16.

7. לטענת התובעים, הם סבלו נזקים ממוניים ועגמת נפש מרובה מהתנהלות השוטרים שאפשרו לנתבע לתקוף את תובע 2 ואת הפועלים, ושחררו אותו לחזור ולפלוש לנכס. נתבקש לפצותם על עיכובם על ידי המשטרה, איומי המשטרה כלפיהם והלשון הרע שנגרם להם מעיכובם על ידי המשטרה. תובע 2 דרש מהנתבע לפצותו בגין נזקיו. נתבקש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך כולל של 150,000 ₪, 1/3 לתובע 2 והיתרה לתובע 1. כן נתבקש להורות לנתבע, בצו מניעה קבוע, שלא להתקרב לנכס מרחק הקטן מ-500 מטרים.

8. הנתבע טען בהגנתו, כי פסק הדין שהורה על פינויו, התייחס לפינוי מחלקה 15 בלבד, שכן רק שטח זה הוא בבעלות תובע 1. לטענת הנתבע, על אף שהוא פינה את חלקה 15 מזה זמן רב, תובע 1 ניהל כנגדו הליכים שונים בטענות שווא, לפיהן הנתבע פולש לנכס שלו, תוך הטעיית לשכת ההוצאה לפועל, המשטרה ובית המשפט. בשני מועדים, 26.02.15 ו-12.03.15, אף פונו הוא ומשפחתו – שלא כדין – מחלקות אחרות הסמוכות לחלקה 15, שאינן של תובע 1. ניסיון נוסף לפנותו ואת משפחתו שלא כדין נעשה ביום 21.06.15. במקרה זה, הניסיון לא צלח.

9. לטענת הנתבע, ביום 21.06.15, התובעים ופועלים מטעמם החלו לשבור את קירות המבנה שאינו על חלקה 15, על דעת עצמם, שעה שהנתבע, רעייתו וילדיו הקטינים שוהים בתוך המבנה, תוך גרימת נזקים נפשיים וממוניים חמורים לנתבע ולמשפחתו. קריאות הנתבע אליהם לחדול ממעשיהם לא הועילו, והם המשיכו במעשיהם. התובעים הזמינו משטרה והציגו בפני השוטרים מצג שווא אודות זכותם לפנות את הנתבע ומשפחתו, תוך שהם מעלימים מהם את העובדה כי צו לשכת ההוצאה לפועל מתייחס לחלקה 15 בלבד ולא לחלקות הסמוכות, שרק בהן הוא שהה עם משפחתו. נוכח הטעייה זו, השוטרים סייעו בידי התובעים, עד אשר הוברר להם כי אין כל צו המתיר את הפינוי, או אז, הם חדלו מלסייע לתובעים. הנתבע גם שלל את הטענות בדבר אלימות ופרסום לשון הרע שנטענו כנגדו.

10. הנתבעת טענה בהגנתה, כי ביום 11.06.15 התקבלה במשרדי מרחב מוריה של המשטרה פנייה מטעם תובע 1 לסייע בפינוי הנתבע והשני משפחתו. המשטרה, שידעה על המחלוקות בעבר סביב תחולת צו ההוצאה לפועל ואף הייתה מעורבת במחלוקת שבין הצדדים, יצרה קשר עם תובע 1 וביקשה כי יגיש בקשה מסודרת כולל מסמכים תומכים, ביניהם, תשריט המלמד על גבולות חלקה 15. גם נאמר לתובע 1, כי לא הוגשה בקשה לתיאום המועד עם המשטרה.

11. ביום 21.06.15, הוזעקו שוטרים למקום האירוע על ידי הנתבע. התובעים הציגו לשוטרים את החלטת רשם ההוצל"פ, ושוטרים סברו כי הצו מתייחס לחלקה ממנה ביצע התובעים את הפינוי. בהמשך התפתח אירוע אלים, במסגרתו נעצר הנתבע ונלקח לחקירה, בה טען כי התובעים מבצעים פינוי מחוץ לחלקה 15 שלא כדין והמשטרה נתבקשה להפסיק את הסיוע בביצוע הצו. המשטרה שבה ופנתה לתובע 1 לקבלת תשריט המלמד על גבולות חלקה 15, אך הדבר לא נעשה.

12. לטענת הנתבעת, סעיף 18 לחוק המקרקעין עוסק במקרים בהם הוכח "ברמת שכנוע גבוהה" כי מתקיימים 3 תנאים שמצדיקים מתן סיוע לסילוק פלישה טרייה: החזקת נכס שלא כדין, תפיסת הנכס שלא כדין על ידי הפולש, ונקיטה בהליך של עשיית דין עצמי תוך 30 יום מיום הפלישה. במקרה זה, נטען, המשטרה פעלה כדין ולא נפל כל פגם בהתנהלותה. נוכח מסמכים סותרים שהוצגו בפני השוטרים בשטח, לא ניתן היה לקבוע תוך כדי האירוע כי מתקיימים תנאי סעיף 18 לחוק המקרקעין. על כן, לא היה מקום לכך שהשוטרים יסייעו לתובע בפינוי, וההחלטה לזמן את שני הצדדים לתחנת המשטרה לבירור טענותיהם הייתה ההחלטה הסבירה בנסיבות העניין. הטענות לפרסום לשון הרע, גם הן כך נטען, ככל שמתייחסות למשטרה, דינן להידחות.

המסכת הראייתית

התובעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם ובתצהירו של מר יצחק נחשון, חברו של תובע 1 שלפי הטענה היה עד לאירוע.

13. התובע, הרחיב בתצהירו את היריעה, ופרט בקשר להליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, אך אין בכך נפקות לתביעה שבפני העוסקת בנזקים הנטענים מהאירוע ביום 21.06.15 בלבד. באשר לאירוע זה סיפר תובע 1 בתצהירו, כי בשעות הבוקר, הוא ותובע 2 הגיעו יחד עם פועלים לבצע את הפינוי. עם תחילת הפינוי, החל הנתבע לתקוף את הפועלים. אז הזמין תובע 2 את המשטרה, ועם הגעתם הציג בפניהם תובע 2 את המכתב ששלח לסנ"צ בכר ביום 18.06.15, בו הודיע לו על כוונתו לערוך את הפינוי ביום 21.06.15. השוטרים אישרו לפועלים להמשיך בפינוי, אך הנתבע התפרע וצעק, והמשטרה לא עשתה דבר.

14. תובע 1 המשיך וסיפר כי, בשלב מסוים, תקף הנתבע את תובע 2 באכזריות תוך שהוא גורם לו חבלות של ממש ושובר את משקפיו. ואולם בעדותו בבית המשפט הוא אישר, כי לא ראה בעיניו את תקיפתו של תובע 2 ורק שמע על כך. בשלב זה, נעצר הנתבע על ידי השוטרים והפועלים המשיכו במלאכת הפינוי. ברם, לפתע, הורו השוטרים לפועלים להפסיק לעבוד, גרשו אותם מהמקום, ועיכבו אותו ואת חבריו אלון זקן וצמח בן יונה לחקירה. בחלוף זמן, הוצע לו להשתחרר אם יחתום על כתב ערובה בו התחייב להפסיק את מלאכת הפינוי, ובשל היותו קשיש וחולה, הוא נאלץ להסכים לכך. עם הגעתו לביתו, שלח מכתב למשטרה בו הודיע לה כי חתם על כתב הערובה תחת כפייה והודיע על ביטול התחייבותו.

15. לדברי תובע 1, מי שעומד אחר הפסקת הפינוי כמו גם אחר עיכובו שלו לתחנת המשטרה הוא מפקד התחנה, סנ"צ יוסף אהרון, אשר בנוסף לאמור גם הורה לשחרר את הנתבע עוד באותו היום חרף מעשי התקיפה שנקט כלפיו וכלפי תובע 2.

16. לטענת תובע 1, מניעת השלמת הפינוי והתנהלותם הרשלנית של השוטרים במקום, גרמה לו לנזק כספי ולעגמת נפש רבה, שכן, בין היתר, בעטיה של התנהלות זו, הרשה לעצמו הנתבע לפגוע בנכס שלו, וכינה אותו בשמות גנאי כ"נאצי" ו"גרמני" בפני בעלי מקצוע שהגיעו לבצע עבודות בנכס.

17. תצהיר זהה, בכל הנוגע לאירוע ביום 21.06.15, הוגש על ידי תובע 2 ועל ידי מר נחשון.

18. בעדותו בבית המשפט, אישר תובע 2 כי הפינוי שהם ביצעו ביום 21.06.15 לא היה על יסוד החלטת רשם הוצל"פ, כי אם לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין העוסק בפינוי פולש בפלישה טרייה. הוא ציין, כי לא זו בלבד שהנתבע החזיק בחלקה 15, אלא שהוא מנע כל גישה אליה, אחר שהוא העתיק את דלת המבנה למבנה הבלתי חוקי שהוא בנה בחלקה הסמוכה לחלקה 15, ובמקום בו עמדה הדלת הוא העמיד בלוקים שמנעו את הכניסה. כשנשאל, אודות קיומן של כניסות נוספות לנכס שבחלקה 15, השיב כי ישנן מספר כניסות, אך אינו יודע מאימתי הן. הוא גם אישר, כי הקיר שהפועלים שברו, נבנה על יסוד החלטה של בית המשפט כדי להפריד בין הצדדים אופן זמני, אך מהרגע שהנתבע נטל את דלת הכניסה ומנע את הגישה לחלקה 15, לא נותרה ברירה אלא לשבור את הקיר. באשר למצבו הרפואי אחר האירוע, הוא ציין כי הוא התקשה לנשום, והוזמן אמבולנס, אך לאחר שנבדק על ידם הוא לא נזקק לטיפול רפואי כלשהו.

19. בעדותו בבית המשפט ציין מר נחשון, כי הגיע למקום ביום האירוע על מנת לצלם אותו, והוא אכן צילם את האירוע בו הנתבע תקף את תובע 2. עם זאת, הוא לא יכול היה להציג את הצילומים משום שלדבריו, הוא צילם זאת במכשיר הטלפון הנייד של תובע 1 ושמירת הצילומים לא הייתה מוטלת עליו. הוא גם אישר בעדותו, כי השוטרים ביקשו מהפועלים להפסיק את ביצוע הפינוי.

20. מנגד הנתבע סיפר בתצהירו, כי ביום 21.06.15 שב לביתו לאחר שלקח את ילדיו למוסדות החינוך שלהם, ולהפתעתו ראה פועלים ששוברים באמצעות פטיש את החלון, הסורגים והקירות של ביתו, כשבתוך הבית נמצאים רעייתו ובנם התינוק. הוא ביקש מהפועלים לחדול ממעשיהם, הוציא את אשתו והתינוק מהבית והזמין את המשטרה. כשהשוטרים הגיעו, שוחח עמם תובע 2, ובחלוף זמן, ללא כל התראה, שבו הפועלים והמשיכו במלאכת ההריסה של קירות הבית. בנסיבות אלו, לא נותר לו אלא להגן על עצמו, משפחתו ורכושו והוא נאלץ להשתמש לשם כך בכוח סביר, שלא גרם כל נזק לתובעים. בשלב זה, השוטרים הועמדו על טעותם והבינו כי התובעים הורסים את חלק המבנה שאינו בנוי על חלקה 15 ופועלים לפנותו ואת משפחתו מחלקות אחרות, הם עיכבו את תובע 1 לחקירה. הנתבע הוסיף כי התובעים הם אלו שגרמו לו ולמשפחתו עגמת נפש מרובה, שהפיצוי בגינם עולה ממילא על סכום התביעה.

21. בעדותו בבית המשפט טען הנתבע, כי הוא בעל הזכויות בדירה בה הוא גר סמוך לנכס של התובע המצויה על חלקה 15. ואולם, הוא לא הציג מסמך המאשש זאת, מלבד אסמכתא על תשלום ארנונה (נ/5). כשנשאל אודות הדלת, אותה לפי הטענה הוא העביר ממקומה בחלקה 15, ציין כי מדובר בדלת שהוא ותובע 1 הרכיבו, אך בהתאם להחלטת בית המשפט על בניית קיר פנימי על הגבול שבין החלקות, הדלת לא הייתה בשטח של חלקה 15. לדבריו, גם לא היה בכך כדי למנוע את הכניסה לחלקה 1, שכן הייתה לחלקה זו גם כניסה אחורית. הוא הכחיש כי תקף את תובע 2 וטען, כי ביקש ממנו לצאת מביתו והוא התנגד לכך. אז הייתה התגוששות, לא רצינית, ביניהם, ותובע 2 קרא לשוטרים שנכנסו פנימה. הוא שלל את הטענה כי תובע 2 שכב על הרצפה ואת הטענה כי הוא היה מעליו.

22. הנתבעת הצטיידה בעדותו של סנ"צ אהרון. בתצהירו פרט את מעורבות המשטרה במחלוקת ובסכסוך שבין הצדדים במועדים קדמו לאירוע מושא הליך זה. באשר לאירוע מיום 21.06.15 ציין, כי ביום 11.06.15 התקבלה במשרדי מרחב מוריה פנייה לקבלת סיוע בפינוי הנתבע, בעקבותיה יצרה המשטרה קשר עם תובע 1 וביקשה ממנו שיגיש בקשה מסודרת מלווה במסמכים הנדרשים, בין היתר תשריט המבהיר מהם גבולות חלקה 15. המשטרה ציינה בתגובתה לתובע, כי הוא הבהיר בשיחה שנערכה עמו, שהוא אינו מעוניין בסיוע משטרתי.

23. סנ"צ אהרון הוסיף וסיפר, כי במהלך יום 21.06.15 הוזעקו שוטרים למקום על ידי הנתבע. תובע 2 הציג בפני השוטרים את החלטת רשם ההוצל"פ שעניינה בפינוי חלקה 15, והשוטרים סברו כי הפינוי אכן נעשה מחלקה 15. מאידך, הנתבע טען כי בידיו טפסים המלמדים על ביטול ההחלטה, ועל כן ביקשו השוטרים מהתובעים להימנע מביצוע פעולות במקום. לדברי סנ"צ אהרון, אחד השוטרים שנכח במקום פנה אליו ושאל כיצד לפעול והוא הפנה אותו לייעוץ המשפטי. לאחר בירור ניתנה על ידי השוטרים הנחייה כי ניתן להמשיך בפינוי חלקה 15. בהמשך, התפתח במקום אירוע אלים, אשר דרש את מעצרו של הנתבע.

24. בשלב מאוחר יותר, התקבלה תלונה מאשתו של הנתבע שטענה כי תובע 1 מסב נזק לביתה שנמצא מחוץ לחלקה 15, ועל כן ניתנה הוראה להפסיק את העבודות בשטח. בהמשך, נתקבלה תלונה נוספת על המשך עבודות הפינוי ושוטרים שהגיעו למקום שבו ודרשו את הפסקת העבודות. לאחר שהשוטרים עזבו, נתקבלה תלונה נוספת על המשך עבודות הפינוי, והשוטרים שהגיעו למקום עיכבו את הנוגעים בדבר לחקירה. תובע 1 ואחד הפועלים נחקרו חקירה קצרה, שלאחריה שוחרר תובע 1 בתנאים.

25. בעדותו בבית המשפט ציין סנ"צ אהרון, כי הוא זה שהורה על עיכובו של תובע 1 והבאתו לתחנת המשטרה, לאחר שעלו טענות הדדיות, והנתבע טען כי הפועלים שהביא תובע 1 פגעו בו וברכושו. הוא שלל את הטענה כי הנתבע עובד עבור המשטרה וטען כי הוא מכיר את הנתבע רק מאירוע זה.

26. יצוין, כי ביום 10.06.19 ערכתי סיור במקום, במסגרתו קבלתי הסברים בעל פה מבעלי הדין, אודות גבולות החלקות השונות, והמקום בו אירע האירוע.

דיון והכרעה

דין התביעה להידחות.

27. ראשית יצוין, כי לא היה מקום לדרך ההתבטאות בסיכומי התובעים. למעשה, חוץ מטענות כלליות, בכללן גם השמצות, כנגד הנתבע, הנתבעת, המשטרה ובתי המשפט, לעיתים גם בלשון שאינה ראויה, לא הועמדה כל תשתית ראייתית לטענות התובעים. בהקשר זה יצוין, כי דוגמה לכך הם הדברים החריפים והבלתי ראויים כנגד מפכ"ל המשטרה לשעבר, שכלל לא היה צד להליך, שגם הם, כמובן, נטענו ללא כל ביסוס, וטוב היה לוּ לא היו נכתבים.

28. עוד יצוין, כי קשה היה לבור מתוך אוסף הטענות של התובעים את עילות התביעה והסעדים הנדרשים. זאת בין היתר, שתצהיריהם היו זהים וכללו התייחסות כוללת לשניהם, לא פעם מבלי שהיה לכך בסיס גם בתיאור העובדות על ידם. כך, למשל, נטען לנזק של שניהם במהלך האירוע מיום 21.06.15 מבלי שהוברר מהו בדיוק הנזק שנגרם לתובע 1, כשגם לא הובאו ראיות ואף לא נטען על תקיפה שנעשתה כלפיו. כך, למשל, נטען באופן כוללני כנגד עיכובם של התובעים, כשאין כל ביסוס, גם לא בעדויות התובעים, לעיכובו של תובע 2. כך, גם נטען באופן כוללני ללשון הרע, מבלי שהובהר מהו הלשון הרע שפורסם כנגד תובע 2. וכך, מלכתחילה נתבקש צו מניעה כנגד הנתבע והרחקתו מרחק 500 מטרים מהנכס של תובע 1, כשבסופו של דבר, סעד זה נזנח, בצדק, בסיכומים, שכן שאלת זכויותיו של הנתבע בחלקות הסמוכות לחלקה 15 לא נתבררה במסגרת הליך זה, ולמעשה היא נידונה במקביל להליך זה בהליכים אחרים בהם נקט תובע 1.

29. לגופו של עניין, כפי שעלה ממכלול העדויות, הפינוי שביצעו הפועלים שהביאו התובעים ביום 21.06.15, נעשה מחוץ לחלקה 15, ובתוך הדירה בה התגוררו הנתבע ובני משפחתו. תובע 1 אישר בעדותו בבית המשפט, כי גבול חלקה 15, לשיטתו, הוא במקום בו עומד מוט החשמל השמאלי (נ/4, עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 1). עיון בתמונות נ/2 ונ/3 שצולמו במהלך האירוע מלמדות אפוא, בעליל, כי הפועלים החלו בשבירת הקיר שנמצא שמאלית למוט החשמל השני, היינו מחוץ לחלקה 15.

30. למעשה, התובעים הודו בכך, ואך טענו כי היה צורך להיכנס לחלקה הסמוכה לחלקה 15 מאחר והנתבע חסם את הכניסה לחלקה 15. ואולם, לא זו בלבד שהקיר שנבנה בין החלקות נבנה בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 10.04.14 (במסגרת הדיון שהתקיים בת"א 798-04-14 בבית משפט זה), וככל שסבר תובע 1 כי הקיר מהווה בעייה מבחינת חסימת הדלת, היה עליו לפעול בעניין זה במסגרת אותו הליך ולא בעשיית דין עצמי; אלא, שבנסיבות אלו לא הייתה הצדקה כלשהי למעשי התובעים.

31. כאמור, תובע 2 אישר בעדותו כי התובעים לא פעלו מכוח צו הפינוי שניתן על ידי רשם ההוצל"פ אלא מכוח סעיפים 17 ו-18 לחוק המקרקעין. לא זו בלבד, שסעיף 18 לחוק המקרקעין לא מתיר שימוש בכוח למקרה מעין זה, אלא שעדותו של הנתבע, שלא נסתרה, לימדה כי ניתן היה להשתמש בנכס שבחלקה 15 גם שלא באמצעות דלת זו, וכאמור, היה על תובע 1 לפעול במסגרת ההליך בו נקבע כי הנתבע יבנה קיר בין החלקות ולא לפעול באופן עצמאי.

32. יצוין גם, כי אין יסוד לטענת תובע 2 בסיכומיו, כי המשטרה התירה לתובעים לממש את זכותם לפי סעיפים 17 ו-18 לחוק המקרקעין. המשטרה הודיעה לתובעים במענה לפנייתם מיום 11.06.15, כי עליהם להצטייד עם מסמכים ותשריט שיש בהם כדי ללמד על גבולות חלקה 15. ואולם, התובעים בחרו שלא להביא למשטרה מסמכים או תשריט, ופעלו ללא כל תיאום עמה, כי אם בהודעה חד צדדית מיום 18.06.15 המתעלמת מכל מה שנדרש מהם.

33. גרסת הנתבע כי הפועלים שהביאו התובעים פעלו מחוץ לחלקה 15 ובתוך דירתו של הנתבע מקובלת עלי. בנסיבות אלו, גם מבלי שהנתבע הוכיח בעלות על הדירה בה הוא גר, עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם... השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם".

(תיקון מס' 9)

תש"ס-2000

34. למעשה גם, לא הוכח מעשה תקיפה של הנתבע את תובע 2. כל שהוכח הוא, שהייתה התגוששות בין השניים, התגוששות שלא ניתן לבוא בטורניות כלפי הנתבע בעטייה בשים לב לסעיף 24 לפקודת הנזיקין הנזכר. תיקפה משמעותית יותר לא הוכחה. לפי עדותו של מר נחשון הוא צילם את אירוע התקיפה, לא באקראי כי אם בכוונת תחילה כדי לתעד את האירוע לבקשת תובע 1. בנסיבות אלו, ובהעדר הסבר כלשהו, וודאי לא כזה שיש בו להניח את הדעת, לכך שהצילום לא הוצג לבית המשפט, המסקנה היא כי הצילומים היו תומכים דווקא בגרסת הנתבע. בהקשר זה יצוין כי, הן מדו"ח מד"א שהוזעק למקום והן מהודעת תובע 2 במשטרה עולה כי לתובע 2 נגרמו שפשופים ושריטות בפנים ליד העין וביד ימין, ואלו יכולים היו להיגרם כתוצאה מהתגוששות בינו לבין הנתבע שביקש להוציאו מתוך דירתו, אליה פלש כאמור, ללא הצדקה. הטענה בדבר שבירת משקפיו של תובע 2 לא הוכחה, ולמעשה גם בהודעתו במשטרה הוא אך ציין כי הם נפלו מעל גבי עיניו, אך לא טען לשבירתם. טוב היו עושים התובעים אם לא היו מתעלמים מדרישת המשטרה, מצטיידים עם מסמכים ותשריט, שהיה בהם כדי לאפשר למשטרה לפעול ובכך היה נמנע האירוע.

35. כאמור, לא הוברר כלל מה הנזק לו טוען תובע 1 שנגרם לו כתוצאה מהאירוע, ובוודאי שלא הובאו לכך ראיות. יצוין, כי חרף הצהרת תובע 1 בדיון מיום 24.04.17 כי הוא יביא חוות דעת לתמיכה בנזקיו (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 27), לא הוגשה כל חוות דעת ולא הוברר כלל לאילו נזקים הוא טוען.

36. הטענה בדבר פרסום לשון הרע של הנתבע כנגד התובע נזנחה על ידי התובעים בסיכומיהם, ובצדק, שכן לא הובאה כל ראייה לאמירתם. תובע 1 טען בבית המשפט (בדיון מיום 22.04.18) כי הדברים נאמרו בפני אנשים רבים, שוטרים וקהל רב (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 18), ואולם למעשה לא הובא לעדות, ולוּ אדם אחד כדי שיאשש זאת. חזקה על בעל דין שלא יימנע מלהביא לעדות מי שיש בעדותו כדי לתמוך בטענותיו, ומשכך יש לקבוע כי אין כל ממש גם בטענה זו של התובעים.

37. באשר לתביעה כנגד הנתבעת, הרי שמדובר בתביעה משוללת כל יסוד, ולא היה כל מקום לבוא בטענות כלפי המשטרה, אשר ביקשה מהתובעים להצטייד עם מסמכים ותשריט של חלקה 15, בדיוק כדי למנוע את הצורך להכריע במחלוקות שבין הצדדים. ברי, כי נוכח המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לגבולות חלקה 15, המשטרה לא יכולה הייתה, ולא צריכה הייתה, להכריע במחלוקת זו, ולא היה מקום שהמשטרה תצדד בעמדתם של התובעים דווקא ותסייע בידם לפנות את הנתבע, משטח שהתברר שאינו חלק מחלקה 15, ולמצער – באותה שעה טרם הוכרעה המחלוקת בערכאות משפטיות (כך גם התייחס לכך בית המשפט העליון במסגרת הדיון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהוגשה לו על ידי תובע 1 – החלטה מיום 6.08.15 בבג"ץ 2166/15 הרשקוביץ נ' מפקד תחנת מוריה). כאמור, משבחרו התובעים להתעלם מדרישת המשטרה, נמנעו מלהגיש לה את המסמכים, והחליטו לפעול בעצמם, אין להם להלין אלא על עצמם.

38. בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס אחריות כלשהי למשטרה באשר לתקיפת תובע 2, גם לוּ הייתי סבור שהוא אכן הותקף שלא כדין (וכאמור, איני סבור כן), שכן היא ביקשה למנוע בדיוק את הסיטואציה שנוצרה, כשביקשה מהתובעים מסמכים ותשריט, והתובעים הם אלו שנמנעו מלעשות זאת. השוטרים לא היו בסמיכות לתובע 2 בשעה שהוא התעמת עם הנתבע, ולא היו צריכים להיות שם.

39. באשר לטענות בדבר עיכובו של תובע 1, הרי שמכלול עדויות הצדדים עצמם, בכלל זה גם עדויות התובעים, מלמדות כי הייתה הצדקה לעיכוב. במקום התפתחה מחלוקת חריפה בין הצדדים, שכללה לפי החשד אלימות פיזית, למצער מצד אחד, ופגיעה והשחתה של מקרקעין, המשמשים למגורים מצד שני (דבר העולה גם מהתמונות שהוגשו). בנסיבות אלו, ברי כי לא ניתן לומר שלא היה מקום לעיכוב תובע 1, כשאין מחלוקת כי הפועלים הם פועליו והוא זה שהדריך אותם, באופן ישיר או באמצעות בא-כוחו אם לפעול אם לאו, גם לאחר התערבות השוטרים.

בשים לב לכל האמור, דין התביעה להידחות.

נוכח מכלול ההתדיינויות בין תובע 1 לנתבע, מהן עולה כי למצער בחלק מהמקרים, גם הנתבע לא טמן ידו בצלחת, ואין מחלוקת כי היה צורך לפנותו בעבר מחלקה 15, איני מחייב את התובעים בהוצאות הנתבע.

באשר לנתבעת, כאמור, לא היה בסיס כלשהו להגשת התביעה כנגדה, ועל כן התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.

ניתן היום, ה' חשוון תש"פ, 03 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.