בקשת רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריית גת מפי כב' השופט, סגן הנשיאה, אור אדם בת"ק 7163-02-16

פתח דבר

1. המבקש אשר הינו ראש עיריית קריית גת, תבע בבית משפט לתביעות קטנות את המשיבים בגין פרסומים אשר לטענתו מהווים לשון הרע, כאמור בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

2. המשיב 1 (להלן: "המשיב") הוא מי שפרסם את הדברים אשר לטענת המבקש יש בהם משום לשון הרע. יתר המשיבים קשורים לעיסוקיו של המשיב: המשיבה 2 הינה חברה בבעלותו של המשיב; המשיבה 3 - עיריית שדרות אשר משרדיה של המשיבה 2 מצויים בשטחה; המשיבה 4 היא מי שהעניקה את המענקים למשיבים 1-2; והמשיבה 5 - חברת אינטל בה עובד המשיב.

3. בתביעתו דרש המבקש פיצוי בסך של 33,000₪ בגין שלושה פרסומים שפרסם המשיב אשר לטענתו הינם בניגוד לחוק איסור לשון הרע (להלן: "הפרסומים"):

1. הפרסום הראשון - מכתב למבקר העירייה וליועץ המשפטי שלה אשר נשלח ביום 28.6.2011 או בסמוך לכך.
2. הפרסום השני – מאמר שכתב המשיב שפורסם באתר news1 ביום 15.8.11.
3. הפרסום השלישי - אמירות של המשיב בראיון ברדיו דרום אשדוד ביום 26.1.2016.

4. בתיק זה ניתנו על ידי בית המשפט קמא שלושה פסקי דין חלקיים בהם הוחלט לסלק על הסף את התביעה כנגד המשיבות 3, 4 ו-5, ופסק דין סופי בו נדחתה התביעה כנגד משיבים 1 ו-2 לגופה.

5. בקשתו של המבקש נוגעת הן לשניים מפסקי הדין החלקיים (ביחס למשיבות 4 ו- 5) והן לפסק דינו הסופי של בית המשפט, כמפורט להלן:

1. במסגרת פסק הדין החלקי הראשון מיום 28.3.2016 סולקה על הסף התביעה כנגד משיבה 3 – עיריית שדרות. המבקש בחר שלא לכלול בבקשה את פסק דין זה ועל כן לא מצאתי להרחיב בעניינו.
2. בפסק דין חלקי נוסף אשר ניתן ביום 14.4.2016 סולקה על הסף התביעה כנגד המשיבה 4.
3. בפסק דין חלקי נוסף מיום 29.5.2016 סולקה על הסף התביעה כנגד המשיבה 5.
4. בפסק הדין מיום 10.7.2016 נדחתה לגופה התביעה כנגד המשיב 1 וכנגד המשיבה 2. בית המשפט קמא בחן את שלושת הפרסומים נשוא התובענה ולא מצא שיש בהם כדי לבסס עילה לפיצוי בגין לשון הרע, וחייב את המבקש בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ₪.

על פסקי דין אלו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

דיון והכרעה

6. אקדים ואומר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בפסקי דינו של בית המשפט קמא, בכתבי הטענות ובכל האמור בבקשת רשות ערעור באתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות כאשר לא סברתי כי יש לבקש את תגובת המשיבים, זאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד –1984 (להלן: "תקסד"א").

7. פסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט קמא מנומקים לעילא ולעילא וניתנו לאחר בחינת כל טענות הצדדים והוראות הדין הנדרשות להכרעה תוך סקירת ההלכות הנוגעות לעניין, זאת לאחר שבית המשפט קמא התייחס לטענותיו של המבקש אחת לאחת.

8. אבחן עתה את טענות המבקש בבקשה זו אל מול פסקי הדין שניתנו בתובענה.

פסק הדין הסופי ביחס למשיבים 1-2:

9. בית המשפט קמא דחה את תביעת המבקש כנגד המשיבים לגופה, זאת לאחר שבחן את כל אחד מן הפרסומים אליהם היא נגעה.

10. הפרסום הראשון – מכתב אשר נשלח בפקס ליועץ המשפטי ולמבקר העירייה. בית המשפט קבע כי לא התרשם שכוונתו של המשיב בפרסום הדברים הייתה לפגוע במזיד במבקש; וכי מאחר והמשיב שלח את המכתב רק ליועץ המשפטי והמבקר בעירייה, ספק אם מדובר בפרסום לאדם זולת הנפגע כאמור בחוק; וכי גם אם נניח שמדובר בפרסום הרי יש לקחת בחשבון את נסיבות התפוצה המצומצמת - לגורמים ספציפיים בעירייה במסגרת תפקידם וכך יש להביט על אותו פרסום. עוד צוין, כי בית המשפט לא התרשם שכוונת המשיב היתה לפגוע במבקש במזיד, אלא מדובר ברצון כן כי גורמי האכיפה יפעילו את סמכותם וידרשו לעניין.

בית המשפט אף בחן את הפרסום לאור ההלכות השונות הקובעות, כי יש לבחון את משמעות האמור במכתב שנשלח, כפי שהיא נלמדת מהפרסום בהקשרו הרחב. בית המשפט בחן את תכולת ההגנה המנויה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, באשר להגשת תלונה לגורם רשמי, לגביה נקבע כי האינטרס הציבורי מחייב להרחיב בהגנות ולצמצם בקביעה כי מדובר בלשון הרע.

11. באשר לתוכן המכתב נפסק, כי מאחר ומדובר במכתב אשר נשלח בתפוצה מצומצמת – למבקר וליועץ המשפטי של העירייה שהם גורמי אכיפת החוק בעירייה, וכאשר מדובר בלשון ציורית, הרי בחינת הדברים על פי הקשרם מובילה למסקנה, כי אין המדובר בלשון הרע, כהגדרתו בחוק ובפסיקה.

12. באשר לטענות המבקש כנגד המשיבה 2, הרי אלו נוגעות לכך שאותו מכתב נשלח מפקס השייך לה ומכאן לטענתו נובעת אחריותה לפרסום. בעניין זה קבע בית המשפט כי אף אם נשלח המכתב ממכשיר פקס השייך למשיבה 2, אין בכך כדי להפוך אותה לשותפה לדבר לשון הרע, שכן אין הוכחה לכך שהמכתב נשלח בשמה או בעידודה.

13. הפרסום השני - מאמר שפורסם באתר האינטרנט news1 המתייחס למאבקה של עיריית קריית גת כנגד חברת אינטל. במסגרת המאמר הטיח המשיב בקורת במבקש. לטענת המבקש המשפט להלן שהופיע במאמר הינו בגדר לשון הרע: "העיריה אכן זכתה בסופו של דבר בכמה מיליוני ₪, כאשר חלק לא קטן מסכום זה שולם לעורכי הדין שייצגו את העירייה. לכאורה אין ספק שמדובר במאבק צודק מצידה של עירית קריית גת והעומד בראשה – צודק אבל טיפש".

אף כאן בחן בית המשפט את הדברים, לשונם והקשרם וקבע כי האמירה "צודק אבל טיפש" מתייחסת למאבק עצמו ולא למבקש. מעיון בנוסח הכתבה ברור כי המשיב לא מייחס למבקש טיפשות ואינו מכנה אותו טיפש, אלא מתייחס למאבק שניהלה העירייה נגד חברת אינטל אשר לטעמו, היה צודק אבל טיפש. על כן אין המדובר בפגיעה בלתי מידתית במבקש, אלא בביקורת עניינית כנגד העירייה והעומד בראשה וזאת בנוגע למאבק שניהלה העירייה. עוד הדגיש בית המשפט, כי ביקורת עניינית על התנהלות נושאי תפקידים, היא חלק אינטגרלי ממהות חברה דמוקרטית.

14. הפרסום השלישי - ראיון של המשיב 1 ברדיו ביום 26.1.2016 . באותו ראיון ציין המשיב, כי העובדה שהמבקש ניהל את הגנתו בתביעה שהוגשה כנגדו (בת"א 15356-03-13) באמצעות ביטוח שנרכש על ידי העירייה וכשחברת הביטוח מממנת את הגנתו, אינה מהווה התנהלות ראויה של העירייה, וכי נגרם למשיב נזק, כיון שהעז ופעל כנגד השחיתות שגילה בעירייה. אותו ראיון ניתן בעקבות החלטת בית משפט בתיק האמור, בה נקבע שלא מוקנית למבקש חסינות של עובד ציבור.

בית המשפט קמא נתן משקל לדברי המשיב בפניו אשר העיד, כי כאשר דיבר על שחיתות לא התייחס מבקש באופן אישי. בית המשפט הדגיש, כי פרסום הנוגע להחלטה שיפוטית אינו בגדר לשון הרע - על פי סעיף 13(5)(7) לחוק, וכי נראה כי עיקר קצפו של המבקש יצא כנגד ההחלטה עצמה. מכאן דברי המשיב באותו ראיון אשר אינם מנוסחים באופן בוטה כנגד המבקש, חוסים תחת ההגנות הקבועות בדין.

בעניין זה הפנה בית המשפט , ביחס להגנת האמת שבדבר לפסק הדין המנחה שניתן בע"א 751/10 - פלוני נ' אילנה דיין ואח'(מיום 8.2.2012), אשר נוגע לכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה". בפסק דין זה נקבע שכדי שהפרסום יחסה תחת ההגנה הקבועה בחוק עליו לעמוד בשני יסודות מצטברים: כי הפרסום היה אמת( כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום), וכי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום. במקרה זה, הפרסום נוגע להחלטה שיפוטית וודאי שיש בו עניין ציבורי, ועל כן בא בגדר הגנה זו. עוד צוין, כי נוכח קיומו של עניין ציבורי ממשי ואופי הדברים אשר הוא כוללני ולא בוטה, הרי אלו חוסים תחת ההגנות הקבועות בדין ולא קמה עילה בגין לשון הרע.

15. אשר להוצאות ההליך ציין בית המשפט קמא: "שילוב כל הדברים הללו, והתבוננות כוללת על התנהלות התובע כנגד הנתבע, מלמדים כי יש ממש בחשש כי התביעה הנוכחית נועדה בעיקרה לפגוע בנתבע, עקב ביקורת שהטיח בתובע, בגין התנהלותו הציבורית כראש עיר" (עמ' 10 לפסק הדין). בית המשפט שקל את העובדה, כי מחד מדובר בתביעה קטנה ומנגד במבקש שהינו אישיות ציבורית אשר הגיש שרשרת של תביעות כנגד המשיב 1 ובחר לצרף משיבים ללא עילה במטרה לפגוע במשיב, והשית על המבקש הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ לטובת המשיבים 1 ו-2.

16. בבקשת רשות הערעור, מעלה המבקש טענות רבות ושונות. נטען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, המדובר בפרסומים פוגעניים אשר הינם בגדר לשון הרע. לטענת המבקש השימוש בלשון פוגענית זו, הינה חלק ממסע נקמה אובססיבי שמנהל המשיב כנגד המבקש, במסגרת תפקידו של המבקש כראש עיריית קריית גת. לכן אין המדובר בביקורת לגיטימית הנעשית בתום לב, אלא בפרסומים אסורים המכוונים נגד המבקש באופן אישי.

עוד טען המבקש כי דברי פרסום אלו נעשו בצורה פוגענית וממניעים לא ענייניים, וזאת על רקע הפסקת עבודת אביו של המשיב במערכת החינוך בקרית גת. המבקש הטעים, כי בית המשפט התעלם מעניינים רבים שהתגלו ביחס לדרך התנהלותו הבלתי ראויה של המשיב, וכן מהתצהירים הכוזבים והסותרים אשר הוגשו על ידי המשיבים.

17. בחנתי את טענותיו של המבקש ולא מצאתי כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט קמא, המנומק היטב ומבוסס כדבעי. בית המשפט בחן בכובד ראש כל פרסום ופרסום אליו נגעה תביעתו של המבקש, תוך התייחסות מפורטת לתוכן הפרסום עצמו ולשאלה האם יש בו משום לשון הרע, וזאת לאור הוראות החוק והפסיקה הרלוונטית. בית המשפט נימק בהרחבה, מדוע הפרסומים אינם בגדר לשון הרע, וטעמיו ראויים ומבוססים הם.

18. בית המשפט בחן כל פרסום לגופו: את נמעני הפרסום, את הקשר הדברים אשר אותם מכנה המבקש פוגעניים ואת תוכנם, בהינתן העובדה כי מדובר במבקש אשר נושא במשרה ציבורית. יודגש, בית המשפט בחן את הפרסומים לעומקם, תוך התייחסות דקדקנית ומפורטת לכל אחד מהם, לאור ההקשר הכולל, עדות המבקש ועדות המשיב בפניו. ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט מעוגנות היטב הן בדין והרן בראיות שהובאו בפניו. ויודגש, המבקש לא הצביע על כל טעות שנפלה בפסק הדין, מעבר לכך שחזר על טענותיו שהמדובר בפרסומים שהם חלק ממסע נקמה אישי ופוגעני. אין בבקשה התייחסות להנמקות בית המשפט ולהגנות הקבועות בחוק, אשר בית המשפט מצא, כי הן מתקיימות בענייננו.

19. אדגיש, כי אף לא אחר ששבתי בחנתי את טענות המבקש אל מול הפרסומים נשוא הבקשה , הרי אף אני לא מצאתי כי המדובר בפרסומים המהווים לשון הרע, זאת מבלי להביע עמדה ביחס לתוכן הדברים ולדברי הביקורת הנשמעים שם. שכן, העיקר הוא בכך שהמדובר בביקורת לגיטימית המופנית כלפי איש ציבור והיא אינה באה בגדר פרסום אסור.

20. יש לזכור, כי המבקש הינו דמות ציבורית בהיותו ראש העיר המכהן של קריית גת. מטבע הדברים מושמעת מעת לעת ביקורת כלפי הנושאים במשרה ציבורית, במיוחד כאשר הביקורת נוגעת להתנהלות העיריה והמבקש כמי שעומד בראשה, כפי שבענייננו, הרי אין לומר שזו אסורה.

21. זאת ועוד, בבואנו לבחון פרסומים מסוג זה המופנים כנגד רשות ציבורית והעומדים בראשה, יש לזכור כי הביקורת הציבורית כנגד השלטון הינה מעמודי היסוד של הדמוקרטיה. יש להיזהר בהחלתו של חוק איסור לשון הרע שעה שמדובר בביקורת אשר הינה לגיטימית ובתום לב כפי שהתרשם בית המשפט קמא במקרה דנא.

יפים לענייננו דבריו של השופט ריבלין בע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ , ס (4) 13 (28.12.2005) :

"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת לעתים לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על ידי כבודו של האחר. עם זאת מרחב התיחום אינו זהה. קצה האף הוא גבול נוקשה, ולעומתו כבוד האדם הוא גבול גמיש, הכרוך באיזונים עדינים. על כן המניף ידו – לא יינקה, אך האומר את אשר על לבו, אפילו לבו גס – לא במהרה ייענש. במיוחד יישמר בית המשפט מפני הגבלת חופש הביטוי – והטלת אחריות בגין לשון הרע היא סוג של הגבלה – מקום שבו מדובר בהשמעת ביקורת ציבורית-פוליטית על אישי ציבור. "מבין סוגי הביטויים השונים ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי – שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי – היא רחבה במיוחד""

22. ודוק, המבקש העלה בבקשתו טענות רבות מן היקב ומן הגורן, אשר אינן שייכות לעניין, חורגות לגמרי מתחומה של בקשת רשות הערעור שבפני ומתחומה של התביעה הקטנה שהוגשה על ידו, ואין מקום להידרש להן. המבקש גם עתר לסעדים מסעדים שונים, אשר כלל אינם בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות. נדמה כי תחת התייחסות עניינית לפסקי הדין של בית המשפט קמא ולהנמקות שבהם, המבקש בוחר לחזור על טענותיו כפי שהועלו בבית משפט קמא – באשר לפרטי הסכסוך; המניעים הזרים לטענתו; התצהירים הכוזבים; והתנהלותו הלא תקינה של המשיב - אלא שאלו אינם מצביעים על כל טעות בפסק הדין המצדיקה מתן רשות ערעור.

פסקי הדין החלקיים במסגרתם סולקה התביעה כנגד המשיבים 4 ו- 5

23. בית המשפט דחה כאמור על הסף את התביעה כנגד משיבות 4 ו-5. צוין כי אף אם תתקבל התביעה ביחס להיות אותו פרסום (מכתב שכתב המשיב ונשלח מן הפקס של משיבה 2) לשון הרע, הרי שאין לחייב את המשיבה 4 בדבר. שכן הגם שהמשיבה 4 מסייעת במימון למשיבה 2, לא הוכח כי המימון הוענק על ידה לצורך אותו פרסום, ואף לא הוכח שהמשיבה 4 ידעה על כך שהמשיבים 1 ו- 2 מפרסמים, על פי הנטען, דברי לשון הרע כנגד המבקש. לפיכך הורה בית המשפט על סילוק התביעה על הסף ביחס למשיבה 4 בהיעדר עילה, בהיעדר יריבות ובהיותה של התביעה קנטרנית או טורדנית, תוך הטלת הוצאות בסך של 500 ₪ לטובת המשיבה 4.

24. אשר למשיבה 5 - חברת אינטל, קבע בית המשפט כי כתב התביעה אינו מייחס למשיבה 5 כל אחריות לפרסומים, למעט העובדה שהיא מעסיקה את המשיב. מכאן שאין כל בסיס להטלת אחריות על המשיבה 5 לפרסומים. על כן הורה בית המשפט על סילוק התובענה על הסף ביחס למשיבה 5 תוך הטלת הוצאות לטובתה בסך של 750 ₪.

25. לטענת המבקש לא היה מקום להורות על סילוק על הסף של התביעה כנגד המשיבות 4 ו-5. שכן המשיבות מעורבות במימון הפעילות הפוגענית של המשיב (אף אם רק בדיעבד) בכך שהעניקו מענקים כספיים כנגד חשבוניות פיקטיביות, וגם לאחר שנודע להן אודות מעשיו של המשיב כנגד המבקש, לא עשו דבר בעניין. עוד טוען המבקש, כי מימון של גורמים אלו אף אם הידיעה היא רק בדיעבד, יכול לבסס עילת תביעה ויריבות מולם. אשר למשיבה 5 טען המבקש, כי המשיב התייעץ עם עורכי הדין שלה בכל הנוגע לאותם פרסומים והם אף סייעו לו בכתיבת המאמר כנגד המשיב. לכן לשיטת המבקש, אין לקבל את טענת המשיבה 5 לפיה לא ידעה על הפרסומים. עוד ציין המבקש, כי המשיב התראיין לאותו ראיון פוגעני במהלך עבודתו אצל המשיבה 5, ואף בגין כך קמה אחריותה לפרסום הפוגעני.

26. לא מצאתי כל ממש בטענות המבקש, ולא בוססה בפני כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לדחות על הסף את התביעה כנגד משיבות 4 ו- 5. בדין קבע בית המשפט כי התביעה כנגד משיבות אלו הוגשה ללא כל בסיס והינה קנטרנית וטורדנית. מקרא כתבי הטענות מלמד כי הוספת המשיבות 4 ו-5 לכתב התביעה נעשתה ללא כל בסיס והיא מעלה חשש לשימוש לרעה בהליכי משפט מצדו המבקש. אין אלא להסכים עם דברי בית המשפט קמא אשר ציין כי: "..מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אפשר שיש יסוד לטענה כי היא (הגשת התובענה כנגד משיבה 4 – י.ר.ל) נועדה רק כדי לפגוע בנתבע 1 ולא מתוך מחשבה אמיתית כי הנתבעת 4 הייתה שותפה באופן כלשהו לפרסום לשון הרע הנטען" (עמ' 4 לפסק הדין מיום 14.4.2016).

27. נדגיש - טענות נוספות של המבקש כלפי המשיבות, כמו למשל שהן העניקו מענקים כספיים שלא כדין, חורגות לחלוטין מגדר התובענה שהוגשה. מדובר בשלל טענות בעניינים שונים, שהעלה המבקש בשילוב עתירות לסעדים רבים, וכל אלו פורטו ארוכות עלי בקשת רשות הערעור. אלא מאי - המדובר בטענות אשר אינן נדרשות להכרעה בענייננו, ואף חורגות באופן ברור מתחום הדיון במסגרת התביעה הקטנה נשוא בקשה זו, תביעה הנוגעת לשלושה פרסומים ספציפיים.

למעלה מן הצורך יצוין, כי לאחר שמצאתי שצדק בית המשפט קמא כאשר דחה את התביעה נגד המשיב ונגד המשיבה 2 לגופה שכן לא היה בפרסומים משום לשון הרע, הרי החלטתו לדחיית התביעה נגד המשיבים האחרים על הסף, אך מקבלת משנה תוקף.

28. נוכח כל האמור לא מצאתי כל יסוד בבקשת רשות הערעור ודינה להידחות.

29. באשר לפסיקת הוצאות, הרי בשל האופן בו הוגשה ונוסחה בקשת רשות הערעור – אופן שבגינו המשיב נדרש להגיש בקשה לתיקון בקשת רשות הערעור, אשר נמצאה מוצדקת ולאחריה תוקן האמור ונמחקו מהבקשה חלקים פוגעניים (ראו החלטתי מיום 28.6.2016), הנני מחייבת את המבקש בהוצאות המשיב בבקשה זו בסך 2,000 ₪.

ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה למבקש.

ניתנה היום, י"ח אלול תשע"ו, 21 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.