19 נובמבר 2017

1. התובע הועסק כאחראי משמרת במסעדה בהרצליה שמפעילה הנתבעת, במשך פחות מחודשיים, החל מיום 22.3.15 ועד ליום 16.5.15. בפנינו תביעה שהגיש לאחר סיום עבודתו, תביעה שהתבררה בפנינו בדיון מהיר. רכיבי התביעה הינם: יתרת שכר, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, החזר דמי נסיעות, ופיצוי ללא הוכחה נזק על אי מתן הודעה לעובד ואי עריכת תלושים כדין. נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד.

דיון והכרעה

המחלוקת בדבר גובה השכר היומי עליו הוסכם

2. לטענת התובע, סוכם עימו על תשלום 400 ₪ נטו (מגולם) עבור כל יום עבודה. לעומת זאת, לטענת הנתבעת הסיכום היה על שכר יומי בסך 250 ₪ בלבד, ובנוסף לכך החזר נסיעות בסך 50 ₪ ליום, 10 ₪ ליום עבור דמי הבראה, ותוספת גלובלית בסך של 90 ₪ ליום.

אם כך, שני הצדדים מסכימים שהשכר שהוסכם הינו 400 ₪, והמחלוקת היחידה ביניהם הינה האם הובטח לתובע 400 ₪ נטו (מגולם), או שאולי כפי שטוענת התובעת הסכום הזה כולל דמי הבראה, נסיעות ו"תוספת גלובלית".

3. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה. עם זאת, הנתבעת צירפה לכתב הגנתה כנספח ב' "הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה" עליה מצויין שמו של התובע. האם זוהי הודעה שנמסרה לתובע במהלך עבודתו? לדעתנו, לא, וננמק:

ראשית ההודעה אינה חתומה, לא על ידי המעסיק ולא על ידי העובד, אף שבתחתיתה ישנם מקומות המיועדים לצורך הוספת חתימות שכאלה;

שנית בכתב ההגנה לא נטען שההודעה נמסרה לתובע במהלך עבודתו, ולמעשה מצוין בגוף כתב ההגנה (סוף סעיף 6) כי מדובר בדוגמא של הודעה על תנאי ההעסקה של אחראי משמרת, להבדיל מעותק הודעה שנמסרה לתובע;

שלישית בסעיף 11 לתצהיר הנתבעת אמנם נטען לראשונה שהתובע קיבל את ההודעה, אך לא נאמר מתי בדיוק נמסרה ההודעה, מי מסר אותה, ומדוע לא נשמר והוגש עותק מההודעה המקורית;

ולבסוף בכל מקרה, המצהיר מטעם הנתבעת מר אברג'יל הודה בחקירתו הנגדית שהוא מעולם לא פגש בתובע, לא הכיר אותו, ולא היה מעורב בכל נושא תנאי העסקתו (עמ' 11 ש' 28 ואילך). מכאן ברור, שאין בידו להעיד מידיעה אישית דבר וחצי דבר על העסקת התובע בכלל, ועל מסירת ההודעה לתובע בפרט.

4. משהגענו לכלל מסקנה עובדתית שלתובע לא נמסרה הודעה לעובד, הרי שלפי הוראת סעיף 5 א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002) חובת ההוכחה בדבר כל עניין השנוי במחלוקת בקשר לתנאי העבודה הינה על המעסיק. דהיינו, אם כף המאזניים הראייתית במחלוקת זו הייתה מאוזנת לחלוטין, הרי על פי הוראת סעיף 5א עלינו לקבל את גרסת העובד.

מכל מקום, לאחר בחינת הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה שכף המאזניים הראייתית נוטה, גם אם במקצת, לצידו של התובע, דהיינו גם אנו השתכנענו שסביר יותר שסוכם איתו על 400 ₪ מגולם. להלן נסביר כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית הנתבעת מודה שעבור שלושת ימי העבודה הראשונים של התובע, היא סיכמה איתו ושילמה לו סך של 300 ₪ נטו – ניתן לראות גם בשורת התשלום בתלוש שהוא קיבל 900 ₪ בדיוק. אין זה סביר בעינינו שהתובע קיבל 300 ₪ עבור כל יום התלמדות, ולאחר מכן הוא המשיך לעבוד תוך שהוסכם על שכר נמוך יותר, של 250 ₪ ברוטו בלבד. לעומת זאת, סביר בהחלט שלאחר שלושה ימי התלמדות שבהם קיבל 300 ₪ נטו, סוכם עימו ששכרו יעמוד על 400 ₪ נטו;

שנית גובה דמי ההבראה כפי שנרשם בתלושי השכר משקף סכום הגבוה משמעותית בהרבה מחבות ההבראה ברמה החודשית, מה שתומך במסקנה שמדובר ברישום לא אותנטי, להבדיל מרישום המשקף תחשיב אמיתי של דמי ההבראה המגיעים;

ושלישית העובדה שהנתבעת לא הביאה עדות של אחראי משמרת אחר שתמך בגרסתה בדבר שכרם של אחראי המשמרת, וגם לא צירפה כל מסמכים בכתב בעניין זה, תומכת לדעתנו בגרסת התובע.

הפרשי שכר וזכויות נוספות

5. התובע צירף לתביעתו רישום שנעשה על ידו בדבר ימי העבודה ושעות העבודה. תביעתו כומתה כדלקמן: גמול שעות נוספות לפי 125% בסך 1,062 ₪, הפרשי שעות נוספות לפי 150% בסך 632 ₪, גמול עבודה בשבתות בסך 2,775 ₪ .

בכתב הגנתה טענה הנתבעת שהרישום שצירוף התובע בדבר שעות עבודתו אינו אמת, אך היא לא צירפה דוחות נוכחות או ראיה בכתב אחרת התומכת בגרסתה ששעות עבודת התובע היו מעטות יותר. משכך, ובשים לב לכך שבהעדר דוחות הנטל להוכיח שטענות התובע אינן נכונות מוטל על הנתבעת כמעסיקה, הרינו לקבל במלואה את גרסת התובע כפי שהיא מופיעה ברישומים שצירף לכתב תביעתו, בדבר שעות העבודה בכל אחד מהימים שבהם עבד.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע קיבל "תוספת גלובלית" לשכרו היומי עבור עבודה בשעות נוספות ובשבתות. על פי ההלכה הפסוקה, קיימים מספר תנאים למתן תוקף לתוספת שכזו, ואחד מהם הוא קיומו של הסכם בין הצדדים, מה שכאמור לא היה במקרה הזה. המשמעות הינה שהתובע אכן זכאי כפי טענתו לתשלום גמול שעות נוספות, לרבות גמול עבודה ביום מנוחה.

6. אשר לתחשיב הסכומים המגיעים – באשר לגמול שעות נוספות, התובע ביצע תחשיב לפיו הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך כולל של 1,700 ₪. בהעדר תחשיב נגדי מצד הנתבעת, אנו מקבלים את התחשיב כנכון. לעומת זאת, התחשיב שאותו ערך התובע ביחס לזכאותו לשעות עבודה בשבתות לא היה מדויק. התובע ציין שעבד 37 שעות, לפי שכר בסיס של 50 ₪ לשעה וגמול 50%, וטען שהוא זכאי לגמול המגיע לסך 2,775 ₪. ברם, בכך הוא נתפס לכלל טעות שכן על פי חישובנו הוא זכאי ברכיב זה לסך 1,850 ₪ בלבד (37 X 50 X 0.5).

לגבי דמי חופשה – התובע טען שהוא זכאי לשני ימי חופשה, אך החשבון הנכון הוא לפי תלוש השכר האחרון, שבו מצויין שהוא זכאי ל- 1.73 ימי חופשה, ולפי 400 ₪ ליום הוא זכאי ל- 692 ₪.

לגבי נסיעות – התובע תבע בכתב התביעה דמי נסיעות בסך 2,050 ₪, אך לא פירט כיצד חישב רכיב זה. בתצהירו טען שהסיכום עימו היה לתשלום דמי נסיעות בסך 50 ₪ למשמרת. בנסיבות העניין, הנכון לדעתנו שלא לפסוק לו נסיעות לפי תעריף גבוה זה, שלא הוכח, אלא לפי השיעור היומי המקסימלי הקבוע שצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, שעמד בתקופת עבודתו על סך 26.4 ₪ ליום. אם מכפילים נתון זה ב- 40 משמרות, התוצאה המתקבלת היא 1,062 ₪.

בשולי הדברים נציין, שהתובע כלל בתביעתו רכיב הפרשי שכר נוסף בסך 645 ₪. לאחר קריאה הן בכתב התביעה והן בתצהירו, לא עלה בידינו להבין מהו הבסיס לרכיב תביעה זה, ועל כן אנו דוחים אותו.

פיצוי ללא הוכחת נזק

7. התובע ביקש שנפסוק לו פיצוי ללא הוכחת נזק הן בגין הפרת החובה למסור לו הודעה על תנאי עבודה, והן בגין אי עריכת תלושים כדין. בנסיבות העניין, ובשים לב בין היתר לתקופת העבודה הקצרה ביותר ולכך שמדובר במעסיק קטן, אנו סבורים שיש מקום להסתפק כאן בפסיקת פיצוי על הצד הנמוך, בסך 1,000 ₪ בסך הכל.

לסיכום

8. התביעה מתקבלת בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. גמול שעות נוספות 1,700 ₪.

ב. גמול עבודה ביום מנוחה בסך 1,850 ₪.

ג. פדיון חופשה בסך 692 ₪.

ד. הוצאות נסיעה בסך 1,062 ₪.

ה. פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הודעה לעובד ותלושים לא תקינים בסך של 1,000 ₪.

כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.5.15 (סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ (מאחר שהתובע ייצג את עצמו, לא פסקנו לו שכר טרחת עורך דין).

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לירושלים, וזאת לא יאוחר מ- 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ח, (19 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים.