1. לפניי בקשת המבקש, מר אלדד ליאור (להלן: "המבקש או הנתבע"), לחיובו של המשיב, מר לירון מור (להלן: "המשיב או התובע") בהפקדת ערובה להוצאות (להלן: "הבקשה"), וזאת במסגרת התביעה שהגיש המשיב נגד המבקש במסגרתה עתר המשיב לחייב את המבקש בפיצויים בסך של 100,000 ₪.
2. המשיב (התובע) הינו סוכן ביטוח ולטענתו בכתב התביעה הוא התקשר עם המבקש (הנתבע) בהסכם לפיו המבקש יגייס עבורו לקוחות, באמצעות שירותי לידים בה מתמחה הנתבע, כדי להגדיל את היקף עסקי הביטוח בהם עסק, בחודש פברואר 2016 התעוררו מחלוקות בין התובע לנתבע, עת הנתבע דרש מהתובע סכומים שאינם מגיעים לו.
3. לטענת התובע, הנתבע הפר את ההסכמה שבין הצדדים ולא שמר על המידע הסודי של התובע ולא התנהל בנאמנות כלפיו, כאשר בידי הנתבע מצויים קלסרים ובהם רשימת לקוחות של התובע ופרטים סודיים אחרים, בגין השימוש במידע הסודי והפגיעה בו עותר התובע לפסיקת פיצויים בסך 100,000 ₪ ולסעדים נוספים.
4. במסגרת הבקשה עותר המבקש, לחיובו של המשיב בהפקדת ערובה להוצאות המבקש, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). הטעמים לבקשה, הם סיכוייה הקלושים של התביעה שהגיש ומצבו הכלכלי הרעוע של התובע.
5. בתגובתו לבקשה, טען המשיב, כי יש לדחותה על מנת לאפשר דיון ענייני בתביעה שהגיש ולא לחסום את דרכו על דרך השתת ערובה כספית, המהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות. כמו כן, טען המשיב מצבו הכלכלי איתן וכי בקשתו של המבקש סתמית וכלל אינה נתמכת בתצהיר, כנדרש ע"פ דין .
6. תקנה 519(א) קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

1. תכליתה של תקנה 519(א) היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים. בפסיקה נקבע, כי יש לאזן את התכלית הנזכרת אל מול הפגיעה האפשרית בזכות החוקתית של הגישה לערכאות של תובע אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) אם ייכשל בהעמדת הערובה. כמו כן נזכרת בפסיקה האפשרות לפגיעה בזכות הקניין. ראה: רע"א 5488/16 נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ (17.7.2016); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014); רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.2014); רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.2013) (להלן: ענין אבו סעלוק); רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013)).
2. בהינתן האיזון האמור נקבע בפסיקה, כי הטלת ערובה לפי תקנה 519 תתבצע לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד, כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד וכן צוין, כי "ישנה מעין "מקבילית כוחות" בין סיכויי ההליך מזה, יכולת התובע מזה, וזכות הגישה לערכאות שברקע הנורמטיבי" (בע"מ 1171/16 פלוני נ' פלוני (18.2.2016).
3. ההלכה לעניין חיוב תובע בהפקדת ערובה קובעת באופן ברור, שמקום בו מדובר על תובע שהוא אדם פרטי, אזרח ותושב ישראל, שומה על בית המשפט ליתן משקל גבוה לזכות הגישה לערכאות של התובע, זכות שהוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי (בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 19 (פורסם בנבו, מיום 29.8.2011)), וזאת אף אם מצבו הכלכלי של התובע אינו טוב במיוחד ונראה כי לא יהיה בידו לשלם את ההוצאות לנתבע אם התביעה תידחה.
4. קולעות לעניין זה הקביעות ברע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, בעמוד 650:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2)."

1. אומנם התביעה אינה פשוטה ולא ברור כיצד יעלה בידי התובע להוכיח אותה, אולם לאור העקרונות שנקבעו בפסיקה וזכות הגישה לערכאות, ובהתחשב בעובדה לפיה ממילא סכום התביעה אינו גבוה במיוחד, אני מורה על דחיית הבקשה.
2. המבקש (הנתבע) ישלם למשיב (התובע) הוצאות הבקשה בסך 3500 ₪ בלא קשר לתוצאות התביעה.

ניתנה היום, י"א אייר תשע"ז, 07 מאי 2017, בהעדר הצדדים.