1. לפניי בקשת המבקשים, (להלן: "המבקשים" או "הנתבעים שכנגד"), לחיובו של המשיב, (להלן: "המשיב" או "התובע שכנגד") בהפקדת ערובה להוצאות (להלן: "הבקשה"), וזאת במסגרת התביעה שכנגד שהגיש המשיב נגד המבקשים ובמסגרתה עתר המשיב לחייב את המבקשים בפיצויים בסך של 1,012,590₪.
2. החלטה זו היא החלטה שניה באותה בקשה לאחר שבהחלטתי מיום 7.5.2017 נפלה טעות בהתייחסות ל,מיקום, הצדדים, כאשר טעות זו נבעה, למרבה הצער, מטעות בכתב התביעה שכנגד, שכותרתה "כתב תביעה", כאשר בסעיפי כתב התביעה שכנגד הוחלף מיקומם של התובע והנתבעים בחלק מהסעיפים (ראה למשל סעיפים 11, 12, 13, 14, 16, 17) , מכל מקום ההחלטה שגויה בוטלה על ידי, והחלטה זו ניתנת לאחר קבלת תגובה נוספת מטעם המשיב.
3. לטענת המשיב בכתב התביעה שכנגד, הוא התקשר עם המבקשים בהסכם בעל פה לפיו נקבע כי הצדדים יהיו שותפים בתיק ביטוח בחברות ביטוח שונות וכי הם יפעלו ביחד לשיווק ולמכירת פוליסות הביטוח באמצעות מוקד טלפוני שיופעל על ידי הצדדים במשותף.
4. לטענת המשיב, במסגרת תכתובות דואר אלקטרוני מיום 3.6.2015 הועלו על הכתב הסכמות להקמת מוקד טלפוני במסגרת השותפות, וכן נקבע בעל פה אופן חלוקת הרווחים של השותפות.
5. לטענת המשיב, הוא נפל קורבן לגזל והונאה מצד המבקשים שהפרו את ההסכם בעל פה איתו. המבקשים לא שילמו למשיב את החלק שהיו צריכים לשלם לו בהוצאות העסק המשותף, וכן לא העבירו לו את חלקו ברווחים שהתקבלו מחברות הביטוח.
6. לטענת המשיב, מבדיקה שערך עבורו איש מקצוע הוא זכאי לקבל מהמבקשים בגין חלקו בהסכם סכום של 848,029₪, ובנוסף את ההוצאות המשרדיות שאותן שילם בסך 164,561₪.
7. המבקשים טוענים כי התביעה מחוסרת יסוד וכי יש לסלק אותה על הסף או לגופו של עניין מהטעמים שפורטו בכתב ההגנה שכנגד.
8. במסגרת הבקשה עותרים המבקשים לחיובו של המשיב בהפקדת ערובה להוצאותיהם, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). הטעמים לבקשה הם סיכוייה הקלושים של התביעה שכנגד שהגיש ומצבו הכלכלי הרעוע של התובע שכנגד.
9. בתגובתו לבקשה, טען המשיב כי יש לדחותה על מנת לאפשר דיון ענייני בתביעה שכנגד שהגיש ולא לחסום את דרכו על דרך השתת ערובה כספית, המהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות. כמו כן, טען המשיב שמצבו הכלכלי איתן וכי בקשתם של המבקשים סתמית וכלל אינה נתמכת בתצהיר, כנדרש על פי דין.
10. תקנה 519(א) קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

1. תכליתה של תקנה 519(א) היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים. בפסיקה נקבע, כי יש לאזן את התכלית הנזכרת אל מול הפגיעה האפשרית בזכות החוקתית של הגישה לערכאות של תובע אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) אם ייכשל בהעמדת הערובה. כמו כן נזכרת בפסיקה האפשרות לפגיעה בזכות הקניין. ראה: רע"א 5488/16 נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ (17.7.2016); רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014); רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.2014); רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.2013) (להלן: ענין אבו סעלוק); רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013)).
2. בהינתן האיזון האמור נקבע בפסיקה, כי הטלת ערובה לפי תקנה 519 תתבצע לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד, כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד וכן צוין, כי "ישנה מעין "מקבילית כוחות" בין סיכויי ההליך מזה, יכולת התובע מזה, וזכות הגישה לערכאות שברקע הנורמטיבי" (בע"מ 1171/16 פלוני נ' פלוני [18.2.2016]).
3. ההלכה לעניין חיוב תובע בהפקדת ערובה קובעת באופן ברור, שמקום בו מדובר על תובע שהוא אדם פרטי, אזרח ותושב ישראל, שומה על בית המשפט ליתן משקל גבוה לזכות הגישה לערכאות של התובע, זכות שהוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי (בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 19 (פורסם בנבו, מיום 29.8.2011)), וזאת אף אם מצבו הכלכלי של התובע אינו טוב במיוחד ונראה כי לא יהיה בידו לשלם את ההוצאות לנתבע אם התביעה תידחה.
4. קולעות לעניין זה הקביעות ברע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, בעמוד 650:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2)."

1. בתגובת המשיב שהוגשה במענה לבקשת ההבהרה של המבקשים, הצהיר המשיב כי הוא בעל עסק מצליח בתחום האינטרנט והפייסבוק המונה עשרות לקוחות וכי הוא מפעיל מוקד מכירות ושיווק באינטרנט ובעל רווחיות ויש לו נכסים וחברה רווחית. לתגובתו צירף המשיב דו"ח רווח והפסד לשנת 2016 שממנו עולה כי למשיב תזרים חיובי, דבר המלמד על יכולת כלכלית לשאת בהוצאות באם יחוייב בהם בסופו של יום.
2. אומנם התביעה שכנגד נראית קלושה למדי, אולם לאור העקרונות שנקבעו בפסיקה וזכות הגישה לערכאות ומאחר שחיוב אדם פרטי, להבדיל מחברה בע"מ, בערובה לתשלום ההוצאות היא החריג, אני מורה על דחיית הבקשה.
3. המבקשים (הנתבעים שכנגד) ישלמו למשיב (התובע שכנגד) הוצאות הבקשה בסך 3,500₪ בלא קשר לתוצאות התביעה.

ניתנה היום, כ"ז אייר תשע"ז, 23 מאי 2017, בהעדר הצדדים.