בפניי בקשה לסילוק המרצת הפתיחה על סף מחמת העדר סמכות עניינית שהוגשה על ידי המשיבים 2-3.

רקע:

המבקשת בה"פ (להלן: "המבקשת") והמשיב 1 יצרו שניהם פורמט טלוויזיוני בשם "המשדרגים".

המשיבים 2-3 הינם המפיצים של הפורמט.

המבקשת הגישה תביעה בדרך של המרצת פתיחה, ובמסגרתה עתרה כי ביהמ"ש יצהיר על חיסול השותפות שבין הצדדים ומכירת הפורמט.

המשיבים הגישו בקשה לסילוק התובענה על סף מחמת העדר סמכות עניינית של ביהמ"ש לדון בנושא פירוק שותפות, וזאת נוכח הוראותיו של סעיף 46 לפקודת השותפויות הקובע את סמכותו הייחודית של ביהמ"ש המחוזי לדון בתובענה לפירוק שיתוף בשותפות.

המבקשת טענה כי הסמכות מסורה לביהמ"ש השלום, הואיל והמדובר על מכירת פורמט וסיום שותפות ולא על פירוקה.

לאחר דיון ניתנה על ידי החלטה המאפשרת למבקשת לשקול את צעדיה ולהגיש בקשות מתאימות, ואכן המבקשת הגישה בקשה לתיקון המרצת הפתיחה, תוך שהיא מוחקת את הסעד של פירוק השותפות בדרך של מכירת הפורמט.

בבקשתה לתיקון ה"פ עותרת המבקשת לסעדים הבאים:

• ביחס למשיב 1 להורות כי הסעיף בהסכם שבין הצדדים הקובע שהמבקשת לא תהיה רשאית למכור את הפורמט ללא הסכמת המשיב, יבוטל.
• ביחס למשיבים 2-3 הסעיפים בהסכם ההפצה שבין הצדדים הקובעים כי למשיבים יש זכויות הפצה בלתי מוגבלות יבוטלו, ובמקום זאת להצהיר כי ככל ויימכר הפורמט, הרוכש לא יהיה חייב להמשיך את ההתקשרות עם המשיבים 2-3 כמפיצים של הפורמט.

עוד עתרה המבקשת להצהיר כי היא הבעלים היחידי של הפורמט. בדיון לפניי, הואיל והמבקשת בעצמה סברה כי סעד זה לא מצוי בתחום סמכותו של ביהמ"ש השלום, הודיעה כי היא מבקשת למחוק את הסעד האמור, ככל ויהא בכך כדי להותיר את הסמכות לביהמ"ש השלום.

המשיבים 2-3 טענו כי אין בתיקון משום ריפוי פגם הסמכות, הואיל והמדובר בנכס הפורמט, או זכות ההפצה, שאינם ניתנים להערכה, ומשכך הסמכות מסורה לביהמ"ש המחוזי.

קבעתי דיון ושמעתי את הצדדים, המשיב 1 או מי מטעמו לא הגיב לבקשה לתיקון כתב התביעה ולא התייצב לדיון.

טענות הצדדים:

המבקשת טוענת כי המשיבים מונעים ממנה מסמכים וחומרים שבאמצעותם תוכל לכמת את שוויו של הפורמט ואת שווי זכויות ההפצה, ומשכך אינם זכאים להעלות טענה כי המדובר בנכס שאינו ניתן להערכה.

עוד נטען כי בכל מקרה הם סוברים כי שווי הנכס אינו עולה על סמכותו של ביהמ"ש השלום.

המשיבים טוענים כי הזכויות שמבוקש לבטל הינן ערטילאיות, אינן מוגדרות באופן שניתן לכימות, וכי המדובר בזכויות הפצה שעל פי ההגדרה בהסכם הוקנו למשיבים "באופן בלתי מוגבל", ומשכך הרי בוודאי שאינן ניתנות להערכה ולשומה ולכן הסמכות העניינית מסורה לביהמ"ש המחוזי.

המשיבים טוענים עוד כי הליך נוסף שהוגש על ידי המבקשת בתיק 33850-02-15 נמחק בשל העדר סמכות עניינית, ובכל זאת המבקשת בחוסר תום לב עתרה בה"פ דנן מבלי לגלות לביהמ"ש על ההליך הקודם ועל נסיבות מחיקתו.

עוד יש לציין במאמר מוסגר כי המשיבים העלו טענות נוספות, אולם לנוכח מסקנתי בנוגע לסמכות העניינית אני סבורה כי אין צורך להידרש אליהן בשלב זה.

דיון:

הסמכות העניינית לפי חוק בתי המשפט נקבעת באופן עקרוני על-פי מבחן הסעד. הסעד נקבע, מוגדר ומובחן על ידי יוזם ההליך. סעיף 51 לחוק בתי המשפט מגדיר את סמכותו של בית משפט השלום. סמכותו של ביהמ"ש המחוזי על פי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, הינה סמכות שיורית, לדון ב- "כל עניין אזרחי... שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום".

כאשר נדרש בית המשפט לבדוק את סוגיית הסמכות העניינית, יש להתבונן בסעד המבוקש ולא במהותו של הסכסוך (ראה ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן פ"ד לז(3) 1, 14-13 (1983); ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי פ"ד לא(3) 561, 567 (1977); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534 (2004). כאשר נדרשות הכרעות, אגב דיון, בעניינים המסורים לסמכותו של בית משפט אחר, נעשה שימוש בסמכות שבגררא, הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט.

המלומד זוסמן, בספרו "סדרי הדין האזרחי", מהדורה 7 עמ' 63:

"סעיף 75 לחוק בתי המשפט... קובע כי כל בית משפט הדן בענין אזרחי יהא מוסמך לתת פסק דין הצהרתי... הדברים אמורים, כמובן, בעניין שבסמכותו של בית משפט. לפיכך, אם שווי העניין עולה על מליון ש"ח או שאינו ניתן להערכה, שופט שלום אינו מוסמך לדון בו, אין לו גם סמכות ליתן פסק דין של הצהרה...".

אם-כן, כאשר מדובר בפסק דין למתן סעד הצהרתי בנושא אשר שוויו עולה על הסכום המצוי בגבולות סמכותו של ביהמ"ש השלום או שהוא אינו ניתן להערכה כספית, מצוי הדבר בסמכותו של בית המשפט המחוזי (ראה גם רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' רחל שוורץ, פ"ד נג(1) 670 ; בר"ע 6253/84 הוצאה לאור אידיאה בע"מ נ' הוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ, דינים מחוזי, לב(1), 465).

בענייננו, אין חולק שבהמרצת הפתיחה לא פורט שוויו של הפורמט, ובוודאי ששווי הזכות שמבוקש לבטלה, הזכות שהוקנתה בהסכם שנכרת בין הצדדים, היא "זכויות הפצה בלתי מוגבלות", לא נישומה, לא ניתן פירוט באשר לשוויה, ואין בידי ביהמ"ש כל אינדיקציה לשוויה או אפשרות להערכתה.

למעשה המבקשת אינה חולקת על כך שהמדובר בזכות שאינה ניתנת להערכה, אלא שלטעמה הטעם לכך הינו בהעדר נתונים, המצויים כולם בחזקת המשיבים 2-3.

גם אם אניח לטובת המבקשת, כי לו הייתה מקבלת מסמכים או נתונים מהמשיבים אשר היו מאפשרים לה לשום את שווי הזכות שביטולה מבוקש, לדעתי הדרך הנכונה הייתה בתביעה למתן חשבונות כדי שתוכל לשום את הנכס או הזכות האמורים.

בפניי תובענה במסגרתה עותרת המבקשת לבטל זכות הפצה שניתנה ללא הגבלה, זכות זו אינה ניתנת להערכה או לשומה, ובכל מקרה אין בידי ביהמ"ש כל אפשרות לבצע ולו תחילת אומדנה של שווי הזכות. הואיל והמדובר באחד מהסעדים העיקריים של התובענה, ובכל מקרה בסעד העיקרי המבוקש כנגד המשיבים 2-3, אין אפשרות בידי ביהמ"ש לפסוק בעניין אגב הכרעה בתובענה כולה.

בנסיבות אלה אני קובעת כי הסמכות העניינית מסורה לביהמ"ש המחוזי.

אני מורה על העברת התובענה לביהמ"ש המחוזי.

המשיב 1 לא התייצב לדיון ולא הגיש כל תגובה לבקשה לתיקון כתב תביעה, המבקשת והמשיבים

2-3 עתרו לחייב את המשיב 1 בהוצאות. לאור מסקנתי שיש להורות על העברת התובענה לביהמ"ש המוסמך, אני סבורה כי מן הראוי שביהמ"ש הנעבר ישקול את נושא ההוצאות.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.