לפני תביעה על סך 20,000 ש"ח שעילתה חוב נטען בגין שכר טרחת עורך דין שחבה הנתבעת לתובע.

התביעה

1. אלו עיקרי העובדות שתוארו בכתב התביעה: התובע הוא עורך דין עצמאי. בשלהי ספטמבר 2015 או סמוך לכך יצרה הנתבעת קשר טלפוני עמו והציעה שייצג אותה בתביעה נגד נציגות הבית המשותף שבו היא מתגוררת. בעקבות זאת נפגשו השניים, והתובע מסר לה טיוטה של הסכם שכר טרחה שאלה עיקריו: סך של 20,000 ש"ח ומע"מ ישולם כשכר טרחה מקדמי (סעיף 2.1.1 להסכם); 18% בצירוף מע"מ מכל סכום שייפסק לזכותה ישולם כמענק הצלחה (סעיף 2.1.2 להסכם); מעבר לישיבה רביעית תשלם הנתבעת סך של 1,500 ש"ח עבור כל ישיבה נוספת (סעיף 2.1.3 להסכם); שכר הטרחה המקדמי ישולם גם אם התיק יסתיים בפשרה (סעיף 2.1.4 להסכם); ככל שהתביעה תתקבל וייפסקו במסגרתה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, כל סכום מתוכם מעבר ל-20,000 ש"ח ישולם לתובע כשכר טרחה נוסף למעט אגרת המשפט (סעיף 2.2 להסכם). זמן מה לאחר מכן התקיימה פגישה שנייה, והנתבעת אמרה לתובע שתודיעו בדבר תנאי ההתקשרות. כמה ימים לאחר מכן הודיעה הנתבעת שהיא מעוניינת לשכור את שירותיו. התובע החל לייעץ לה אף שטרם נחתם הסכם. ביום 31.12.2015 באה הנתבעת למשרד התובע, ולאחר פגישה ארוכה חתמה על הסכם שכר טרחה שכלל את התנאים האמורים. בה בעת היא שילמה לו סך של 1,281 ש"ח בצ'ק. ביום 3.1.2016 הודיעה הנתבעת שהחליטה לא להגיש תובענה מחמת אי-כדאיות, ועל כן לא תידרש לשירותיו. למחרת היום דרש התובע שתשלם לו את שכר הטרחה המקדמי שהתחייבה בהסכם. הנתבעת סירבה. מכאן התובענה דנן שבמסגרתה טוען התובע כי נתן לנתבעת שירות משך חודשים מספר, ועליה לשלם לו את שהתחייבה בסעיף 2.1.1 להסכם – סך של 20,000 ש"ח ומע"מ.

ההגנה

1. הנתבעת מאשרת שפגשה בתובע, מסרה לו חומר לעיון, וקיבלה ממנו הצעת מחיר בכמה מסלולי שכר טרחה, אך לא התחייבה לשלם לו בגין הייעוץ שנתן עד ליום 31.12.2015, שאז נחתם הסכם. הייעוץ שניתן קודם לכן, מרצון טוב ניתן בניסיון לגרום לה לשכור את שירותיו, ולשיטתה היא אינה חייבת לשלם בעדו. הנתבעת טוענת שבעבר ניהלה תביעה דומה נגד נציגות הבית המשותף, וההוצאות ושכר טרחת מומחים שנפסקו לזכותה שולמו לעורכי הדין. היא לא הייתה מרוצה מכך אז, ולכן הדגישה לתובע שזו הפעם היא מבקשת שככל שייפסקו הוצאות לזכותה, הם ישולמו לה ולא לו. ביום 31.12.2015 הגיעה הנתבעת למשרד התובע כדי לחתום על הסכם שכר טרחה. התובע הגיש לה הסכם לחתימה, לאחר שערך בו תיקון, והיא מיהרה לחתום עליו מחשש שתאחר לאסוף את ילדיה מבית הספר ומהגנים. בהמשך היום היא עיינה בהסכם, וגילתה להפתעתה שהתובע כתב שיהיה זכאי להוצאות משפט שבית המשפט יפסוק לזכותה מעל ל-20,000 ש"ח. זה היה מבחינתה "הקש ששבר את גב הגמל". למחרת היום היא יצרה קשר עם משרדו של התובע כדי לבטל את ההסכם, אך לא היה מענה. ביום ראשון, 3.1.2016, הגיעה הנתבעת, יחד עם בנה הצעיר, למשרדו של התובע וביקשה לסיים את ההתקשרות. התובע מסר לה שטרם החל לעבוד על החומר שמסרה לו. היא ביקשה לקבלו חזרה. תחילה התובע הסכים, אך לאחר מכן מסר שיעביר לה את החומר אם תשלח לו עותק מהסכם שכר הטרחה, שכן לא נותר בידיו כזה. הנתבעת שלחה את ההסכם כפי שביקש, אך התובע סירב להחזיר את החומר ודרש שתשלם לו עבור השירות סך של 10,000 ש"ח, וכן מיהר להפקיד את הצ'ק (על סך 1,281 ש"ח). באותו יום בערב שלחה הנתבעת הודעת דואר אלקטרוני שבה ביקשה לסיים את ההתקשרות בדרכי נועם. התובע סירב. פגישה נוספת בין השניים (שתוכנה הוקלט בסתר על ידי הנתבעת) לא הועילה. נטען שהתנהלות התובע כלפיה – עכבון של החומר ומכתבי התראה שנשלחו בטעות לצדדים שלישיים – הסבה לה נזקים שבגינם היא זכאית לקזז כל סכום שייפסק לחובתה, ככל שייפסק.

התשתית העובדתית

1. לאחר עיון בראיות ושמיעת בעלי הדין, זו התשתית העובדתית שתשמש להכרעה: אין חולק שעד ליום 31.12.2015 לא נחתם הסכם כתוב בין הצדדים. התובע טוען שנכרת עוד קודם לכן הסכם בעל פה. הנתבעת כופרת בכך, וטוענת שכל עבודה שנעשתה עד לחתימת ההסכם – נעשתה ללא התחייבות מצדה לשלם שכר טרחה. בסוגיה זו אני מקבל את עמדת הנתבעת. הוכח שהתובע הציע לה כמה מסלולים לתשלום שכר טרחה. אין ראיה שהנתבעת בחרה באחד מהם עד לחתימת ההסכם. הראיה היחידה להתקשרות מסוימת דיה היא ההסכם שנחתם, ומקובל עלי שכל עוד לא גובשה התקשרות כזו התובע אינו זכאי לתשלום בגין עבודה שבחר לבצע. מטרתה של עבודה כזו, כפי שטוענת הנתבעת, הייתה להניעה להתקשר עמו בהסכם בעתיד. אם ביקש התובע להתנות את הייעוץ שנתן עד למועד החתימה בתשלום, היה עליו לסכם זאת עם הנתבעת במפורש. התובע לא הוכיח שקיבל הסכמה כזו, והנטל המוטל על כתפיו – בהיותו עורך דין המתקשר עם לקוח – הוא נטל ראייתי מוגבר.
2. למעלה מהצורך יצוין שגם אם עבד עבור הנתבעת וייעץ לה לפני שנחתם הסכם, לא עלה בידי התובע להוכיח שביצע עבודה משמעותית המזכה בתשלום. התובע לא הציג מסמכים שערך, ולא הוכיח כמה זמן השקיע בעיון במסמכים שמסרה לו הנתבעת ובהודעות דוא"ל ששלח לה. לסיכום נקודה זו: התובע לא זכאי לשכר טרחה בגין הייעוץ שנתן שקדם לחתימת ההסכם.
3. חתימת ההסכם מיום 31.12.2015 שינתה את פני הדברים. בעת הזו שכרה הנתבעת את שירותי התובע בעד הסכומים שנקבעו בהסכם. ההתקשרות בהסכם הקנתה לתובע נכס בעל ערך כלכלי. כדי לבטל את ההסכם בלא לשלם פיצוי, על הנתבעת לעמוד בתנאים שנקבעו בדין לשם כך.
4. הנתבעת טוענת שהתובע הטעה אותה כשהכניס בהיסח הדעת סעיף המחייב אותה לשלם לו כל סכום שייפסק כשכר טרחה והוצאות משפט מעל סך של 20,000 ש"ח, וזאת בניגוד למוסכם. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת משלושה טעמים: ראשית, בניגוד לעדותה בתחילת החקירה, שלפיה לא קראה את ההסכם לפני שחתמה עליו (עמ' 48-47 לפרוטוקול; ראו גם סעיף 17 לתצהיר), בהמשך אישרה הנתבעת שקראה את ההסכם לפני שחתמה ושהבחינה בתנאי הנוגע להוצאות ושכר טרחה (עמ' 50, שורות 9-1, 24). כידוע, אדם החותם על מסמך לא ישמע בנקל בטענה שלא קרא אותו ושלא שם לב על מה חתם, והדברים הם בבחינת קל וחומר לאחר שאישר שעיין בו. חתימה על ההסכם מעידה על גמירת דעת להתקשר בו, ומעת החתימה נכרת הסכם מחייב ובר תוקף.
5. שנית, גרסה זו של הנתבעת אינה הגיונית בעיני. בהינתן שהביעה בפני התובע אי-הסכמה ששכר טרחת מומחים והוצאות משפט יהיה חלק משכר טרחתו (והתובע אישר שאכן היו חילופי דברים בעניין (עמ' 34, שורה 3)), לא סביר בעיני שהתובע יכתוב תנאי בניגוד חזיתי למוסכם, ויאפשר לנתבעת לעיין בו לפני שתחתום. אם היה מבקש "לשתול" סעיף מנוגד למוסכם בכוונת מרמה, יותר הגיוני שהיה נותן לנתבעת לחתום בהיסח הדעת. אזכיר כי גרסת הנתבעת התפתחה בחקירה: תחילה אמרה שלא עיינה בהסכם לפני שחתמה, ולאחר מכן אישרה שעיינה בו והבחינה בתוספת, אך לא הבינה את משמעותה. המסקנה המסתברת היא שלכל היותר חלה אי-הבנה בסוגיה זו בין התובע לנתבעת, אך אני מוצא שהתובע לא ניסה להטעות את הנתבעת במכוון.
6. שלישית, טענת הנתבעת שלפיה ביטלה את ההסכם מהטעם שהתובע הטעה אותה אינה מתיישבת עם הראיות מזמן אמת. בהודעת הדוא"ל שכתבה לתובע ביום 3.1.2016, כתבה הנתבעת שהיא מבקשת לסיים את ההתקשרות משום שלאחר ש"ישנה" על ההסכם, היא הבינה שלא תוכל לשאת בעלויות הגבוהות של חוות דעת מומחים ושכר הטרחה, ושהיא מודה על ההבנה. לכאורה לא כך נוהג אדם שהוטעה, במיוחד בנסיבות חריגות שהתקיימו (לטענתה): התובע כלל בהסכם סעיף שמנוגד חזיתית לדרישה מפורשת שהושמעה בעל פה. בצד האמור, אין לכחד שגם מסקנה אחרת אפשרית: ייתכן שהנתבעת לא העלתה את העניין כי לא רצתה להתעמת עם התובע, כפי שהעידה. על כן משקלו של נימוק זה נמוך ביחס לאחרים. לסיכום נקודה זו: טענת הנתבעת שלפיה התובע הטעה אותה הטעיה מכוונת לא הוכחה, והיא נדחית.
7. נקודת המוצא היא אפוא שהסכם שכר הטרחה נכרת כדין, ושהנתבעת הודיעה על ביטולו מאחר שהחליטה – ככתוב בהודעת הדוא"ל מיום 3.1.2016 – שלא תוכל (או שאין ברצונה) לשאת בשכר טרחתו של התובע ושל המומחים, או מאחר שהבינה בדיעבד שסעיף 2.3 להסכם אינו הוגן לשיטתה. שתי החלופות אפשרית, ייתכן אף ששתיהן נכונות במצטבר.
8. על רקע זה עולה השאלה אם התנהלות זו של הנתבעת מגבשת הפרה של ההסכם אם לאו, וככל שהתשובה חיובית – האם זכאי התובע לפיצוי, מאיזה סוג, ומה סכומו.

התשתית המשפטית ויישומה

1. השאלה אימתי רשאי לקוח לבטל הסכם התקשרות עם עורך דין בלא שהביטול ייחשב להפרה ויזכה את הנפגע בפיצויי ציפייה שהיו מעמידים אותו במצב שהיה אלמלא הופר ההסכם סוכמה בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן, פסקה 23 (12.8.2009). בתמצית, משעסקינן בחוזה מתמשך המבוסס על יחסי אמון, הרי שכל עוד לא נקבע אחרת, הלקוח ראשי להביאו לכדי סיום בכל עת, כפוף לשני תנאים: (א) עליו לשאת בשכר ראוי בגין עבודתו של עורך הדין עד לביטול; (ב) סיבת הביטול צריכה להיות הוגנת, דהיינו עליה לעמוד בדרישת תום הלב.
2. כזכור, סעיף 2.1.1 להסכם קובע שהנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ש"ח כשכר טרחה מקדמי. ההסכם שותק בשאלה מה טיבו של תשלום זה, ואם הוא אמור להינתן כנגד עבודה בפועל. ככל שפרשנות הסעיף היא שמדובר בסכום שהנתבעת נדרשת לשלם ללא קשר לעבודה שתינתן, המסקנה היא שבמקרה שההסכם מופר, התובע זכאי לסכום זה ללא הוכחת נזק. לחלופין, אפשר לפרש את התשלום המקדמי כתמורה חוזית בגין שירותים שיינתנו וכנגדם בנפרד מתשלומים אחרים שצוינו בהסכם.
3. מבין שתי החלופות, השנייה עדיפה עלי. התובע – עורך דין במקצועו – הוא שניסח את ההסכם. הוא קבע בסעיף 2.1.4 ששכר הטרחה ישולם גם אם הצדדים יתפשרו בכל שלב שהוא, אך לא ציין שישולם גם אם הייצוג יופסק מכל סיבה שהיא, וממילא לא ציין שהתשלום המקדמי בגין שכר הטרחה ישולם בכל מקרה, כפיצוי ללא הוכחת נזק, גם אם לא יינתנו שירותים. בהיעדר אמירה מפורשת בנושא זה, אני סבור שיש לפרש את ההסכם כנגד מנסחו, הצד המיומן בעסקה, ולקבוע שהסך של 20,000 ש"ח הם תשלום מקדמי בגין שירות שאמור היה להינתן.
4. בהיעדר קביעה בהסכם שלפיה הנתבעת מנועה מלבטלו ומחויבת בתשלום שכר טרחה גם אם תפר אותו, הייתה הנתבעת רשאית להביא את ההסכם לסיומו בכל עת, מסיבה הוגנת ובתום לב, ובלבד שתשלם לתובע שכר ראוי עבור העבודה שביצע עד מועד הביטול. הנתבעת טענה שביטלה את ההסכם מאחר שהתובע הטעה אותה. גרסה זו כאמור לא הוכחה. היא נולדה לראשונה רק לאחר שהתובע הבהיר לנתבעת שלא יסכים לסיום ההתקשרות בלא שיקבל שכר טרחה. זאת לאחר שהנתבעת כבר חתמה על ההסכם ואישרה את תנאיו, לרבות התנאי הנוגע להוצאות המשפט. בעת הזו כבר נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, וכדי לסגת ממנו צריכה הנתבעת סיבה מוצדקת.
5. האם בהנחה שהנתבעת הסכימה לסעיף בנושא שכר הטרחה וההוצאות, או שלא הבינה אותו כשחתמה על ההסכם אך סברה בדיעבד שהוא לא הוגן – קמה לה זכות לבטל את ההסכם בלא להיות מחויבת בפיצויי קיום מטעם זה בלבד? שאלה זו מגלה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, אם לקוח סבור בדיעבד ששכר הטרחה שסוכם אינו הוגן, הדבר עלול להעיב על יחסי האמון עם עורך הדין, ועלול לפגוע ביעילות הייצוג. התקשרות בין עורך דין ללקוח בנויה על יחסי אמון, וככלל יש קושי שבתוצאה שמנציחה את המשך ההתקשרות בניגוד לרצון הלקוח. מצד אחר, מדובר בהסכם לכל דבר ועניין. על הלקוח לכבדו, ויש קושי להתיר התנערות מהסכמות חוזיות בטענות הכורכות טעמים של כדאיות עסקה בפגיעה באמון. טענות במישור שכר הטרחה אינן פוגעות בהכרח ביחסי האמון כל עוד עורך הדין מעניק ללקוח שירות משביע רצון, וזאת גם אם הלקוח סבור שהמחיר גבוה מהראוי. אם טענות כגון דא יתקבלו כעניין שבשגרה, לקוחות יוכלו לשחרר את עצמם מהתחייבויות חוזיות שנטלו על עצמם בקלות וללא הצדקה מספקת. אפשר שבנסיבות המתאימות ייקבע שביטול הסכם מחמת תנאי לא הוגן בנושא שכר טרחה לא יקים זכות לפיצויי קיום. ברם לשם קביעה כזו נדרשת אי-הגינות בולטת, כזו המובילה – במישור האובייקטיבי – לפגיעה מוצדקת באמון של הלקוח בעורך הדין.
6. אף שלא הוכח שהתובע ניסה להטעות את הנתבעת בנוגע לסעיף 2.2 להסכם, הוכח שהיא טענה בדיעבד (לרבות במכתב מיום 4.4.2016) שביטלה את ההסכם עקב התנאי הנוגע לשכר הטרחה. אכן, סעיף 2.2 להסכם מעורר שאלה במישור הגינותו. הסעיף קובע שבכל מקרה שייפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום העולה על 20,000 ש"ח, הסכום העודף ישולם לתובע כשכר טרחה. יש לקרוא סעיף זה יחד עם סעיף 2.3 להסכם הקובע שהנתבעת תישא בכל הוצאות המשפט. צירוף הסעיפים מעלה שככל שסכום ההוצאות שהנתבעת תידרש להוציא מכיסה גבוה יותר, כך יגדל שכר הטרחה שישולם לעורך הדין, במקום שההוצאות יושבו לה. לא ברור מדוע שהתובע יזכה לקבל את ההוצאות העודפות, שסכומן אינו ידוע וחושף את הנתבעת לסיכון שהיקפו אינו ברור (להבדיל, למשל, מהסכמה על שיעור גבוה יותר מהסכום הכולל שייפסק). התובע נשאל והשיב שכלל תנאי זה משום שתנאי הייצוג לא כלל הגבלה על מספר הישיבות בבית המשפט (עמ' 34, שורות 20-14). אלא שטענה זו של התובע לא מתיישבת עם תוכן ההסכם: סעיף 3.1.3 קובע שהחל מישיבה רביעית יהא על התובעת לשלם שכר טרחה בסך של 1,500 ש"ח עבור כל ישיבה נוספת. הטענה שמדובר בסיבה הוגנת לביטול ההסכם, באופן שמזכה את התובע אך בשכר ראוי בגין העבודה שביצע מהחתימה עד הביטול, אינה נטולת אחיזה (אם כי יש שיקולים נגדיים ובהם שהנתבעת הסכימה לתנאי זה). אולם איני רואה להכריע בה בנסיבות דנן לנוכח האמור להלן.
7. אף בהנחה שהנתבעת לא הייתה רשאית לבטל את ההסכם, ושביטולו עולה כדי הפרתו, גם אז יש להסתפק בפסיקת פיצויי הסתמכות בנסיבות העניין. מאחר שעסקינן בחוזה למתן שירות אישי, אין מקום להורות על אכיפתו (סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), קרי: אין מקום להכריח את הנתבעת בניגוד לרצונה לקבל מהתובע ייצוג משפטי המבוסס על יחסי אמון. במצב כזה זכאי התובע לכאורה לפיצויים המעמידים אותו במצב שהיה נמצא בו אלמלא ההפרה (סעיף 10 לחוק תרופות). אלא שכאן עולה השאלה מה הדין במקרה שהתובע לא סיפק את השירות עקב התנגדות הנתבעת אך היה נכון לספקו, והוא עותר לתשלום כאילו סיפק אותו. קבלת התשלום בלא לספק את השירות תוביל להתעשרות רעיונית של התובע על חשבון הנתבעת. תוצאה זו מעוררת קושי. פיצויי קיום מובילים לפסיקת פיצוי בגין אובדן רווח, ומניחים שהתובע היה נותן את השירות ונושא בהוצאות בגינו (למצער היה מקדיש מזמנו ששווה ערך לכסף). כדי לכמת את הנזק שנגרם לתובע מההפרה, יש להעריך את שווי השירות, להפחית את שווי ההוצאות, והתובע נדרש להראות שנשללה ממנו היכולת לבצע עסקה חלופית במקום זו שבוטלה במסגרת נטל הקטנת הנזק המוטל עליו (נילי כהן "זכות ותרופה באכיפת חיוב כספי" הפרקליט מח 355, 372-365 (התשס"ו)). התובע לא הביא כל ראיה בדבר הפסדיו בפועל כתוצאה מההפרה, ולא הוכיח שלא עלה בידו להתקשר בעסקה חלופית ואלו מאמצים נקט לשם כך. בנסיבות אלו יש קושי לפסוק לו פיצויי קיום.
8. הסעד המתאים בנסיבות דנן – שבהן לא ניתן שירות מאז שנחתם ההסכם ועד לביטולו – הוא פסיקת פיצויי הסתמכות. סעד זה משקלל את שלל האינטרסים המתחרים של הצדדים ושל הציבור בכללותו. זהו המצב כאשר יש פער ניכר וממשי בין פיצויי הקיום הנתבעים (אפילו היה מוכח שהנזק מגיע בקירוב לסכום הנתבע, דבר שלא הוכח) לפיצויי ההסתמכות, פער שאינו מקנה די משקל לאינטרסים של המפר (השוו לע"א 9474/03‏ יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את, פ''ד סא(3) 603, 634-629 (2006); נילי כהן "בחירת המפר ונטל העסקה החלופית – גילוי וכיסוי בזכויות הנפגע לתרופות החוזיות" ספר יוסף גרוס 161, 169 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015)). הסכום שהגבה התובע מהנתבעת (סך של 1,281 ש"ח) סביר בעיני כפיצויי הסתמכות עבור הזמן שהשקיע בפגישה, ואין להוסיף עליו.
9. עד כאן יצאתי מנקודת הנחה שהסיבה היחידה להפרת ההסכם מטעם הנתבעת היא שהתנאי בנוגע להוצאות נמצא לא הוגן בעיניה בדיעבד. נוסף על טעם זה, דווקא התובע טוען בתוקף שהנתבעת ביטלה את ההסכם משיקולי כדאיות, לאחר שהחליטה שאינה רוצה להגיש תביעה נגד נציגות הבית המשותף, אף לא באמצעות עורך דין אחר (סעיפים 73-71 לסיכומי התשובה). אם טענה זו של התובע נכונה, הרי שהסיבה לביטול ההתקשרות היא לבטח סיבה הוגנת. כל עוד לא נקבע אחרת בהסכם, אין מקום לחייב לקוח לשלם עבור ייצוג משפטי בתביעה שהחליט, מטעמיו הוא, שלא להגיש, ולפני שנעשתה עבודה מצד עורך הדין. מן הראוי להותיר ללקוח אפשרות בחירה אם להגיש תביעה אם לאו, ולא לחייבו בשכר טרחה עבור עבודה שטרם בוצעה משהחליט שאינו חפץ בהתדיינות.
10. על רקע מסקנה זו לא ראיתי להידרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים, לרבות בדבר נסיבות ההיכרות ביניהם, קבילות ההקלטות (אשר תוכנן אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת התוצאה), ונזקים נטענים שנגרמו לנתבעת בגין עיכוב החומר בידי התובע עד להשבתו.

סוף דבר

1. מכל המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות.
2. אשר להוצאות המשפט – מצד אחד, הנתבעת גרסה שהתובע הטעה אותה במכוון, וגרסה זו נדחתה. לו הייתה הנתבעת מציגה מלכתחילה את העובדות כהווייתן תחת לטעון להטעיה מצדו של התובע, ייתכן שההליך לא היה מתנהל עד תום. לכך יש להוסיף כי התובע ייעץ לנתבעת והקדיש לה מזמנו לפני שנחתם ההסכם (אף שהייעוץ לא הקים זכות לתשלום). לו הייתה הנתבעת מתנהלת יותר בזהירות, ונמנעת מלחתום על הסכם שתנאיו אינם נראים לה – ההליך היה נחסך. מצד אחר, התובע הוא שנקט בהליך, גרר את הנתבעת להתדיינות, ובסופו של דבר תביעתו נדחתה. אף ששני הצדדים תרמו במידה לא מבוטלת לצורך בניהול ההליך, הנתבעת נאלצה לשלם מכיסה לעורך דין. על רקע שיקולים אלה, החלטתי לחייב את התובע לשאת בשכר טרחת בא כוח הנתבעת בסכום מתון של 2,000 ש"ח. אשר לעלות ההקלטה – התובע לא הפנה בסיכומיו לאי-דיוקים או להשמטות מהותיות שהופיעו בתכתובים שהגישה הנתבעת (המתויקים בתיקיית המוצגים) אשר הצדיקו לתכתב את ההקלטות שוב בידי מומחה מטעם בית המשפט. בהיעדר הצדקה לתכתוב, יישא התובע, בנוסף לסכום האמור, בשכר טרחת המתכתב כולו. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט במחוזי בתל אביב-יפו תוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' בסיוון התשע"ז, 28 במאי 2017, בהעדר הצדדים.