בשם המבקשים: עו"ד אורן בן יאיר

בשם המשיבים: עו"ד רז מנגל

הונחה לפני בית המשפט בקשה לצוות על התובעים להפקיד ערובה להוצאות הנתבעים. מצאתי כי דינה להתקבל, הכל כפי שיפורט להלן.

התובעים והנתבעים הינם חברות ואישים אשר עיסוקם הוא בתעשיית-הבידור. בין התובעים והנתבעים שררו בעבר יחסים עסקיים ונכרת הסכם, שכונה "הסכם עקרונות" אשר בעטיו התנהל בעבר הליך משפטי בין הצדדים.

התביעה דנן עניינה בשורה של ראשי נזק נטענים על ידי התובעים. ראש וראשונה טוענים התובעים להפרת הסכם העקרונות האמור ולנזק שנגרם להם עקב הפגיעה במוניטין וכן אובדן רווחים משוער עקב ההפרה. בנוסף לכך התובעים טוענים לנזקים עקב פרסום לשון הרע על ידי הנתבעים ומבקשים את מלוא הסעד מכוח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. נוסף על אלה טוענים התובעים לפיצויים בשל מספר ראשי נזק לא ממוניים, עוולת "תיאור כוזב" ועוולת "התערבות בלתי הוגנת" מכוח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

התובעים העמידו את סכום תביעתם על הסך של 1,500,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורכי דין. הנתבעים הגישו בקשה לצוות על התובעים להפקיד ערובה להוצאותיהם ותמכו את בקשתם באסמכתאות המציגות תביעות משפטיות אשר התובעים הם צד להן ושם חויבו בהפקדת ערובה להוצאות נתבעים. בתשובה שהגישו התובעים הושב כי התובעת 1 הינה חברה שמצבה הכלכלי איתן וכתמיכה הציגו תביעות משפטיות אשר הנתבעת 1 צד להן ובהן הופקדה ערובה להוצאות בסכומים העולים על 160,000 ש"ח. כמו כן הוצגו דוחות מאזן בוחן ל-30.12.2015 ול-30.08.2016 וכן דוח כספי לשנת 2014 של הנתבעת 1. באשר לנתבע 2 הוצג רישיון רכב מסוג ב.מ.וו שמועד העלייה לכביש שלו הוא בשנת 2014 ונטען כי החזקה ברכב שכזה היא ראייה לאיתנות כלכלית. עוד הוסיפו התובעים כי בהליכים משפטיים שונים אשר הינם צד להם הם מיוצגים על ידי מיטב משרדי עורכי דין בישראל ויש בכך כדי להעמיד על יכולת כלכלית.

בראשית הדיון יש ליתן את הדעת לזכות הגישה לערכאות אשר הוכרה בהלכה כ"זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 649 (1990)). לא זו בלבד, אלא שיש הסבורים כי קיום זכות זו הינו תנאי לקיומן של יתר זכויות היסוד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 868 (2004)). כלומר, לא בנקל יונחו מחסומים בדרכה של תביעה להתנהל בבית המשפט.

בצד האמור, זכות הגישה לערכאות איננה אבסולוטית ויש לאזן בינה לבין אינטרסים נוספים כגון מניעתן של תביעות סרק והבטחת הוצאותיו של נתבע הנאלץ בעל כורחו להתגונן מפני תביעה (שם, בעמ' 868). אחד האיזונים שבדין בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע שלא לצאת מופסד הינו צו להפקדת ערובה להוצאות הנתבע המעוגן בהוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ובסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999. זו לשונו:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

ההלכה אשר בחנה את הוראות סעיף 353א לחוק החברות קבעה שתי חלופות אשר בהתקיימן לא יורה בית המשפט על הפקדת ערובה:

"(א)אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין.

(ב)אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה" (רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, בפסקה 12 לפסק דינו של כבוד השופט חנן מלצר (פורסם באתר הרשות השופטת, 11.2.2009)).

בהתבסס על כך קבעה ההלכה כי שלב הבדיקה הראשון צריך להיות יכולתה הכלכלית של החברה התובעת. ככל שזאת לא הציגה יכולת כלכלית לעמוד בהוצאות הנתבעים אזי יבחנו כשלב שני קיומן של נסיבות המצדיקות חיוב חברה בהפקדת ערובה להוצאות. כאן המקום לציין כי הנטל להציג יכולת כלכלית רובץ על כתפייה של החברה התובעת. באשר לבחינת הנסיבות המצדיקות מתן צו הרי שנקבע כי הפקדת ערובה להוצאות היא הכלל בעוד שפטור מכך הינו החריג (שם, בפסקה 13).

בענייננו, לתמיכה בטענות ליכולת כלכלית הציגה תובעת 1 דוחות מאזן בוחן וכן דוח כספי. האסמכתאות המצוינות אינן יכולות להיות הוכחות ליכולת כלכלית שכן אלו משקפים מצב כלכלי שהיה בעבר שלא ניתן ללמוד ממנו לגבי המצב הכלכלי בזמן הווה, קרי בעת הרלוונטית לניהול התביעה. לפיכך התובעת 1 לא הצליחה להרים את הנטל הנדרש להציג בפני בית המשפט תימוכין למצבה הכלכלי ויכולתה לעמוד בהוצאות הנתבעים ככל ותידרש לעשות כן. אשר לתובע 2, גם אם תתקבל הטענה כי הלה נוהג ברכב זה ולא באחר, הרי שבהתאם לאסמכתא שצירף הרכב מצוי בבעלות התובעת 1 וממילא איננו מעיד על יכולתו הכלכלית.

באשר לנסיבות המצדיקות מתן צו להפקדת ערובה להוצאות, לא מצאתי בטיעוני התובעים נימוק משכנע שלא ליתן צו כאמור. לא ניתן להתעלם מסכום התביעה הגבוה אשר יש לו השלכה ישירה על עלויות ההגנה הגבוהות של הנתבעים, ועמדתי זה מכבר על סוגיית-הגשתן של תביעות בסכומים גבוהים בשורה של פסקי דין (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 10850-08-12 ואקנין נ' לנדקו בע"מ, בפסקאות 5 ו-8 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 14.4.2015); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 17026-09-13 שלום נ' האחים אוזן בע"מ, בפסקה הראשונה (פורסם במאגרים, 16.2.2015)).

אשר על כן, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשה דנן וכפי שהוצגו בכתבי הטענות, כמו גם בהתחשב בסכום התביעה, ובשים לב לזכות הגישה לערכאות, אני מורה לתובעת 1 להפקיד בגזברות של בית-המשפט, עד ליום 1.2.2018, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, סך של 75,000 ש"ח (כחמישה אחוזים מסכום-התביעה).

ניתנה היום, כ"ח בטבת תשע"ח, 15 בינואר 2018, שלא במעמד-הצדדים.