ההסכם

1. הצדדים לתובענה זו עוסקים בתחום הבידור וייצוג האומנים בישראל. תובעת 1, חברת ג'רני הפקות בע"מ, פועלת להפקת אירועים ולשיווקם ותובע 2, דר' ירום כהן, הוא מנהלהּ. נתבעת 1, כספית ייצוג אמנים ואירועים בע"מ, היא חברה ותיקה בתחום הבידור, המייצגת אמנים רבים ומובילים באופן בלעדי. גורם המבקש להזמין אומן, שמיוצג על ידה, להופעה, נדרש לפנות ראש וראשונה אליה. נתבעים 4-2, מר ששי לוי, גב' אורלי קליש ומר דקל סומך הם, זה שנים רבות, שלוחיה של כספית ומשווקים הופעות של האומנים שהיא מייצגת. כל אחד מהם אמון על אזור גיאוגרפי אחר בישראל, על רשויות מקומיות שבו.

2. במשך תקופה ניסו הצדדים לשתף פעולה בארגון הופעות ובשיווקן. דא עקא, שניסיונות אלה לא עלו יפה והולידו שורה של הליכים משפטיים. אחד מאלה, ת"א 60041/06 ג'רני הפקות בע"מ נ' כספית ייצוג והפקת אמנים ואירועים בע"מ, הסתיים בהסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט והתובענה נדחתה (כבוד השופטת ריבה ניב; פסק דין מיום 25.9.2008). הסכמה זו הולידה הסכם, שנכרת מספר חודשים מאוחר יותר, ביום 1.4.2009. בהסכם זה, כפי שהגדירה זאת ג'רני, ביקשו הצדדים להסדיר את שיתוף הפעולה העתידי בינם. ניסיון לפעול, במשך מספר שנים, לפי עקרונותיו של ההסכם נחל כישלון אשר הוליד את התובענה שלפנַי. מפאת חשיבותן, יוצגו להלן הוראות ההסכם הרלוונטיות לענייננו:

המונח "גיבוי" שבסעיף 2ג' להסכם ("כספית תגבה את ג'רני בעמלה של 10%") הוא חלק מעגה, הנוהגת בתחום עיסוקם של הצדדים. הוא נוגע למצב, שבו לקוח-קצה מבקש, במקביל, הצעת מחיר להופעה של אומן הן ממפיק דוגמת ג'רני והן מהאמרגן, המייצג את האומן בבלעדיות, דוגמת כספית. לפי ההסדר של "גיבוי", האמרגן לא יעביר ללקוח-הקצה הצעת מחיר נמוכה מזו אשר כוללת את העמלה של המפיק. בכך "מגבה" האמרגן את המפיק בסכום עמלתו של האחרון. על הנוהג הזה העידה שורה של עדוֹת, שזומנו בידי התובעים ועיסוקן בתחומי ההפקה וייצוג האומנים: גב' קרין דניאל (פרוטוקול, בעמ' 77, ש' 29-19); גב' אדווה סייג (שם, בעמ' 82, ש' 15-10); גב' מיכל גלבוע זלצר (שם, בעמ' 101, ש' 8) וגב' חלי רז (שם, בעמ' 110, ש' 21-18).

3. בעקבות ההסכם פעלו הצדדים, או לכל הפחות ניסו לפעול, בשיתוף פעולה. הופעות אחדות של אומנים, שמייצגת כספית, התקיימו על פי הזמנות מאת ג'רני. מהראיות שהציגו התובעים ניתן להיווכח כי לפחות לחלק מפניותיה של ג'רני נתנה כספית הצעות מחיר והוזמנו אומנים. כך, למשל, בהתכתבות מאפריל 2009 ניתנה הצעה למופע ביום העצמאות "עבור מופע של 'פשוטי העם' בערב העצמאות, אנו נתחלק בעמלה 50%-50%. כרגע הם פנויים בכל שעה בערב" (נספח 19 לתצהירו של ירום כהן). בהתכתבות נוספת, ממאי 2009, כתבה כספית לנציגתה של ג'רני: "מצ'ב הצעות מחיר לבית שאן ולעפולה. לראש העין כבר קיבלתם הצעות. לנתניה ולרחובות כבר יש לנו הצעות ישירות לעירייה" (שם). דוגמה שלישית הייתה תכתובת מאפריל 2009 מאת כספית לג'רני: "מצ'ב הצעות מחיר לאירועים שביקשת, על פי הטבלה ששלחת לי ביום חמישי. להלן: הצעת מחיר לפסטיבל הבירה בב[אר שבע], הצעת מחיר לאירועים במצפה רמון, בת ים וכפר יונה. לגבי המקומות הבאים: נס ציונה, עמק חפר, שוהם, פרדסיה – ניתנו הצעות ישירות לעירייה/מועצה" (שם).

אלא, שסופו של הניסיון לשיתוף פעולה היה, למרבה הדאבה, ההתדיינות שלפנַי.

טענות הצדדים

טענה להפרת-חוזה

4. ראש וראשונה הלינו התובעים על כך, שכספית הפרה את הסכם ההתקשרות עמם. לגרסתם, כספית התחייבה להעביר לג'רני הצעת-מחיר בכל פעם שזו פנתה אליה בקשר להזמנת אומן. אלא שפעמים רבות, כאשר התבקשה כספית לתת הצעת-מחיר להופעה, היא דחתה את ג'רני באמתלות שונות. לתמיכה בטענה זו הוצגו התכתבויות בדואר האלקטרוני ואלו הדוגמאות הבולטות:

• פנייה מג'רני, מחודש אוקטובר 2009, לקבל מספר הצעות-מחיר להופעות ביום העצמאות במספר ערים וכן הופעה באירוע-מימונה ועליהן השיבה כספית כך: "לגבי ההצעות של עצמאות ומימונה – גם מה ששלחת לדקל [סומך] על מרגול – אנחנו מוציאים הצעות ישירות למקומות הנ'ל עבור האמנים שלנו" (נספח 7 לתצהירו של ירום כהן).
• פניית ג'רני מחודש ספטמבר 2009 ל"הפנינג שבוע הנוער – 1,000-500 בני נוער. אני מוציאה לה את ההצעה היום אז אשמח לכלול גם את אומניכם". התשובה מכספית הייתה: "דיברתי עכשיו עם דקל והוא אמר שכבר יש לנו שם הצעות מחיר" (שם, נספח 8).
• פנייה מחודש נובמבר 2009: "אני צריכה בהקדם הצעת מחיר לערב הוקרה לחיילי מילואים בכפר סבא. האומנים המבוקשים הם: קרן פלס[,] קובי אפללו[,] רונה קינן[,] אברהם טל". נציגת כספית השיבה: "ממי, דקל נתן שם כבר הצעות לאירוע הזה" (שם, נספח 9).
• התכתבות מחודש מאי 2009: נציגתה של ג'רני ביקשה הצעת-מחיר לשלושה אירועים. על שניים מהם השיבה נציגת כספית: "ניתנו הצעות מחיר ישירות ללקוח ממשרדנו" ועל השלישית היא השיבה: "ששי [כהן] שלח לך הצעות מחיר על פרדסיה – לא קיבלת?" (שם, נספח 10).
• התכתבות מחודש יוני 2009 ובה ביקשה ג'רני הצעות להופעות של אומנים בארבע ערים שונות בחודשים יוני-אוגוסט. היא קיבלה תשובה מכספית ולפיה "אין באפשרותי לתת לך הצעת מחיר על אף אחד מהמקומות הנ'ל כיוון שכבר ניתנו הצעות מחיר ישירות" (שם, נספח 11).
• התכתבות מחודש יולי 2009: התבקשה הצעה להופעה במועדון בנתיבות. נציגת כספית השיבה ש"זה מועדון שדקל עובד איתו באופן רציף – עכשיו גיליתי. מועדונים שרוצים למכור כרטיסים למופעים של האומנים שלנו או לקבל מופע פריצה – פונים ישירות אלינו" (שם, נספח 12).

ג'רני הציגה עוד מספר התכתבויות, שבהן הודיעה כספית כי אין היא יכולה להעביר הצעת-מחיר, מן הטעם שכבר ניתנה ללקוח-הקצה הצעה או משום שהיא עובדת מול המזמין באופן ישיר. לגרסת התובעים, מספר פעמים אף ניסתה כספית להפסיק את ההתקשרות, באמצעות משלוחם של מכתבי-התראה. בעקבות מכתב כזה, ששוגר בחודש נובמבר 2009, התקיימה פגישה ובה הוחלט להמשיך, בכל זאת, את שיתוף הפעולה, באופן שבקשות והצעות בין הצדדים תועברנה דרך מתמחה ממשרדו של בא-כוחה של ג'רני דאז. ניסיון נוסף לעבוד יחד עלה על שרטון וסופו במכתב, ששיגרה כספית ביום 21.10.2012 ובו היא הודיעה על רצונה לסיים את ההתקשרות. אליבא דג'רני, כספית מעולם לא התכוונה לקיים את ההסכם ויעידו על כך כל אותן פעמים, שבהן היא סירבה להעביר לג'רני הצעות למופעים באמתלות שונות.

5. התובעים הוסיפו והציגו מקרה שבו, לטענתם, פעלה כספית אף במרמה. התבקשה הצעת-מחיר להופעה באירוע של עיריית ראש העין. כספית הסכימה לשלוח לג'רני הצעת-מחיר וכך נעשה. אלא שלקוחת-הקצה, העירייה, פנתה ישירות לכספית וקיבלה ממנה הצעה אחרת. כשנודע הדבר לג'רני, פנתה זו לכספית בטרוניה. כספית העמידה לפניה, אז, אפשרות לערוך בכל זאת את ההתקשרות באמצעותה של ג'רני אולם ללא "גיבוי", היינו במחיר שפירושו היה כי ג'רני לא תזכה בעמלה כלל. אפילו שג'רני הסכימה לכך, בסופו של יום נקשרה כספית ישירות עם העירייה ובירור העלה שהיה זה בתמורה נמוכה מהצעת-המחיר שנתנה כספית לג'רני. התנהלות זו, כך לגרסתה של ג'רני, צבעה אותה באור שלילי בעיניהם של לקוחות-הקצה, כמי שמפקיעה מחירים. פעמים רבות היא אף נמנעה מלפנות אל כספית ולבקש הצעות מתוך חשש כי זו תפעל מאחורי גבה ותִּפנה ישירות אל לקוחות-הקצה.

6. כספית הכחישה מכל וכל את טענותיהם אלו של התובעים. לגרסתה, הפרשנות שביקשו אלה להעניק להסכם שבין הצדדים היא שגויה. הסכם זה נועד אך לכינונם של נוהלי עבודה, על מנת שהצדדים יוכלו לכונן שיתוף פעולה ולהתקשר, אחר כך, בהסכמים פרטניים. ההסכם, הסבירה כספית, לא חייב אותה, בשום אופן, להתקשר עם ג'רני בהתייחס לאירועים ספציפיים ולא כל שכן לתן הצעת מחיר לכל פנייה, באשר היא, מטעמה. הסכמה כזו עלולה הייתה להסב לכספית נזק כספי והיא נטולה, אפוא, היגיון מסחרי.

שי משולם, אחד ממנהליה של כספית, פירט בתצהיר של עדותו הראשית כי כספית משקיעה משאבים רבים באומניה, לרבות פעולות-שיווק ואינה יושבת בחיבוק-ידיים וממתינה לגורם שלישי אשר יבקש להזמין הופעה. במסגרת זו התפתחו קשרים עסקיים ואף אישיים בין שלוחיה של כספית לבין לקוחות-הקצה ובראשם גורמי-מפתח ברשויות המקומיות וכן מפיקים, מתווכים, חברות הפקה ומועדונים שונים ברחבי הארץ. במקרים רבים התקיימה תקשורת ישירה בין אותם שלוחים, הלוא הם נתבעים 4-2, לבין מנהליהן של מחלקות-התרבות ברשויות מקומיות, בייחוד כשהדבר נגע לאירועים מיוחדים וידועים מראש ובהם חגים, פעילויות-קיץ ואירועים של יום העצמאות. במקרים כאלה לא הגביל דבר את כוחה של כספית להיקשר ישירות עם לקוחות-הקצה וממילא היא לא הייתה חייבת לערב את ג'רני בתמונת ההתקשרות ולשלוח לה הצעת מחיר.

משולם הודה כי פעמים רבות הציעה כספית למזמיני-הקצה הצעות מחיר נמוכות מאלו שנתנה להם ג'רני, היות שהאחרונה כללה בתמחור שלה, נוסף לעלות הזמנתו של האומן, גם את עמלתה. זאת הסיבה שפעמים רבות העדיפו לקוחות-הקצה להזמין אומנים ישירות מכספית, ללא עמלות-תיווך. בעניינה הפרטני של עיריית ראש העין נטען כי המחיר, שהציעה כספית לעירייה, היה גבוה יותר וכלל גם את עמלתה של ג'רני.

מכל מקום נטען כי למרות מכתביה של כספית ובהם היא ביקשה להפסיק את התקשרותה עם ג'רני, עבדו הצדדים בשיתוף פעולה עד לשנת 2015 ומכאן יש להסיק שהתובעים היו שבעי רצון מן העבודה המשותפת ורצו בה.

טענות ללשון-הרע ולעוולות מסחריות

7. לצד הטענה להפרתו של הסכם הלינו התובעים על שלושה מקרים שבהם, כנטען, הוציאו נתבעים 4-2 את דיבתם רעה באוזניהם של נציגים של מועצות מקומיות וגם חטאו כלפיהם בעוולות של מסירה של תיאור כוזב ושל התערבות לא הוגנת, כמשמעותן בסעיפים 3-2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

מר שמעון כהן, עד מטעם התביעה, שהעיד על עצמו כי שימש מנהל-האירועים בעיריית שדרות, סיפר על שיחת טלפון, שהתקיימה בינו לבין נתבע 2 באחד מימיו של חודש ספטמבר 2009. בתצהיר של עדותו הראשית הוא כתב:

"[נאמר לי ש]לא כדאי לי לסמוך על ירום כהן וחברת ג'רני משום שהם אינם 'רציניים' בתחום ושאם אזמין את האירוע מהם הוא כנראה לא יצליח. חברת ג'רני וירום כהן הם בסך הכל מתווכים של אומנים. האומנים עצמם מיוצגים ישירות ובאופן בלעדי על ידי כספית ולפיכך כדאי לי ולעירייה לעבוד מולו [מול כספית] ולא מול ירום כהן וחברת ג'רני. שׂשׂי [נתבע 2] אמר לי שירום כהן איננו אדם אמין, שאי אפשר לסמוך עליו, ושעדיף לעירייה שלא להזמין את האומנים דרכו. במהלך השיחה ששי הוסיף וכינה את ירום כהן 'כולבויניק' ו-'חאפר' מאחר והוא אינו מקצועי בעבודתו. ששי אף אמר לי שרשויות מקומיות רבות הפסיקו לעבוד עם ירום כהן וחברת ג'רני" (סעיפים 7.4-7.1 לתצהירו של שמעון כהן).

עֵד-תביעה נוסף, מר נסים פינקר, הועסק בשנת 2009 כמנהלו של מועדון "הטרמינל" במרכז הבינתחומי של עיריית כרמיאל. לפי עדותו, הוא פנה ביוני של אותה שנה אל ירום כהן לקבלת הצעה להופעות של אומנים. בתצהירו הוא סיפר על פנייתה אליו של נתבעת 3, גב' אורלי קליש, לאמוֹר:

"ירום כהן וחברת ג'רני אינם 'רציניים', ואינם אמינים מפני שהם מוֹכרים ללקוח הופעה של אומנים שאחר כך לא מגיעים בפועל, ושאם אזמין את האירוע ממנו הוא כנראה לא יצליח, ושיגרמו 'פאדיחות' ונזקים. ג'רני היא בסך הכל מתווכת של האומנים [ו]על כן כדאי לי לעבוד מול [גב' קליש] ולא מול ג'רני. באופן זה ג'רני סתם 'תגזור' עמלות מיותרות על חשבון העיר כרמיאל ותושביה. ירום כהן איננו אדם אמין, אי אפשר לסמוך עליו ועדיף לעירייה שלא להזמין את האירוע דרכו" (סעיף 5 לתצהירו של פינקר).

דברים דומים כתב בתצהירו מר אורי חונה, שלעדותו שימש יד ימינו של מנהל-מתנ"ס במועצה המקומית באר-יעקב. לגרסתו, ביוני 2009 הוא פנה אל ירום כהן לקבלה של הצעת-מחיר להפקה של אירוע-קיץ. זמן קצר לאחר מכן פנה אליו נתבע 4, מר דקל סומך והניאו מלהזמין את האומנים באמצעותה של ג'רני. מר חונה העיד כי הנתבע אמר לו ש"לא כדאי לסמוך על ירום כהן וג'רני משום שהם אינם 'רציניים' (...) ושאם אזמין את האירוע מהם הוא כנראה ייהרס. ירום כהן איננו אדם אמין, אי אפשר לסמוך עליו מאחר וקיימת אפשרות של ממש שהאמנים שהוזמנו דרכו לא יגיעו לאירועים (...) רשויות מקומיות רבות הפסיקו לעבוד עם ירום כהן וחברת ג'רני מפני שהם 'גוזרים קופונים' ועמלות עבור פעילות של אמנים שכלל לא שייכים להם" (סעיפים 5.4-5.1 לתצהירו של חונה).

8. על כל אלה השיבו נתבעים 4-2 כי, בשל השיהוי הממשי שנתגלע בהגשתה של התובענה, בחלוף תקופה בת כשמונה שנים מן המועדים הנטענים אין הם יכולים לזכור שיחות שגרתיות עם מזמין שירות כזה או אחר. כל השלושה הבהירו, עם זאת כי המתואר אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים המקצועיים, שעל פיהם כל אחד מהם פועל. הנתבעים הוסיפו וטענו כי לא הייתה להם כל סיבה להשמיע את אשר נטען נגדם, שהרי במועדים הרלוונטיים עבדה כספית באופן שוטף עם ג'רני והזמנה של הופעת-אומן באמצעותה שירתה את ענינם של כל הנוגעים בדבר.

9. לא זו אף זו, נתבעים 4-2 עמדו על כך שבמועדים הנטענים הם לא עבדו כלל מול העדים האמורים ברשויות המקומיות הנזכרות. ששי לוי טען שבמועדים הרלוונטיים הוא לא עבד מול שמעון כהן אלא מול אדם אחֵר, מר אבי סולימני אשר, בעת ההיא, היה מנהל המתנ"ס ועם סגניתו לימור, שבימים אלה מנהלת את המתנ"ס. אורלי קליש, נתבעת 3, טענה כי היא אינה מכירה את מר פינקר וכי במועדים הרלוונטיים, ככל שזה נגע לאירועים בכרמיאל, היא עמדה בקשר עם מר חיים (קוקי) ביטון, שהיה באותה העת מנהלהּ של מחלקת-התרבות. נתבע 4, דקל סומך, טען כי אינו מכיר את מר חונה וכי במועדים הרלוונטיים הוא פעל מול גב' קרן אלהרר, שהייתה אחראית התרבות של באר-יעקב.

הפלוגתאות

10. התובענה מעלה מספר סוגיות. ראש וראשונה עולה השאלה מה הייתה תכליתו של ההסכם ובו נקשרו הצדדים. לאור התשובה תיבחן השאלה אם כספית, בהתנהגותה, הפרה את ההסכם הזה. שאלה מתחום אחר היא אם עוולו נתבעים 4-2 כלפי התובעים בלשון-הרע; שמא התנהגותם עלתה כדי תיאור כוזב וכלום היה בה משום התערבות שאינה הוגנת.

דיון

ההסכם לא הופר

11. לא נעלם מעינַי הדם הרע, שזרם בין הצדדים והקושי שלהם לעבוד בשיתוף פעולה בפלח-שוק אשר, לכל הפחות מקריאתן של העדויות ושל המצורף להן, איננו קל לעוסקים בו. איני מקל ראש בקשיי-עבודתם של התובעים בתחום של הפקת-אירועים, תוך שעליהם להשען על גורמים שלישיים אשר מייצגים אומנים בבלעדיות. עם זאת, לאחר שבחנתי את מכלול העדויות ואת הדין לא מצאתי מקום לקבל את הטענות להפרה של ההסכם ואבאר להלן.

12. כספית הסבירה, ואת זאת מצאתי מעוגן היטב בהוראות ההסכם, כי כל מטרתו הייתה לעגן את שיתוף הפעולה שבין הצדדים. באורח פרטני נועד ההסכם להבהיר כיצד תתקבלנה הזמנות מג'רני ואיך ינתן מענה מכספית. כספית הסבירה שכריתתו של ההסכם באה לעולם על רקע של יחסים קשים בין הצדדים, שהגיעו אף לפתחו של בית המשפט ומתוך רצון למצוא, בכל זאת, דרך לשתף פעולה.

לג'רני, מצדה, היה אינטרס ברור לעבוד עם כספית, שייצגה אומנים רבים ומובילים בבלעדיות. רק כך היא יכלה לשלב אומנים אלה באירועים שהפיקה. גם כספית פעלה מעניין מסחרי וכן ראתה לעצמה מטרה לקדם את האומנים, שעמם היא עבדה. שי משולם לא כיחד בעדותו שהיה לכספית קושי לעבוד מול ג'רני וכי העבודה מולה אף לוותה בחששות. כספית עשתה, עם זאת, כל שלאל ידה למציאתו של מנגנון לעבודה יחד:

"תפקידי העיקרי כ'כספית ייצוג אומנים' זה לייצג את האומן. לייצר לאומן פעילות כמה שיותר טובה. כתוצאה מזה, כשלוח נאמן של האומן אני, בין אם אני אוהב יותר או אוהב פחות לקוח ספציפי, חייב לדאוג לאומן ולכן מנסה ליצור כמה שיותר מנגנונים, לעבוד עם כמה שיותר אנשים בשביל שלאומן שלי יהיה בלוח חודשי כמה שיותר הופעות. אם, ואני בודק ולכן אני זהיר, אם אני אחליט שאני לא עובד עם ג'רני בכלל ולג'רני יש פרויקט מסוים, כמו 'הנוער ינהג אחרת', גרמתי נזק לאומן ולכן אני אנסה למצוא שוב ושוב מנגנונים בשביל כן לעבוד במקרים שבהם זה לגיטימי לעבוד [עם ג'רני]" (פרוטוקול, בעמ' 203, ש' 18-9).

ההסכם נועד, אפוא, לגבש מנגנון לשיתוף פעולה, בהתבסס על האינטרסים העסקיים של שני הצדדים לו. ההלכה הפסוקה עמדה על כך שחוזה, שנכרת בין שני צדדים ולהם מערכת יחסים עסקית, יש לפרש ככזה הבא להגשים תכלית כלכלית של העסקה, על יסוד התנהלות סבירה והוגנת של הצדדים לו (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 819 (1992); ע"א 1632/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות' – חברה קבלנית בע"מ, פ"ד נה(3) 913, 921 (2001)).

13. באספקלריה זו נהיר בעינַי כי כספית נקשרה בהסכם על מנת להגדיל את היצע-לקוחותיה, ולא לשם הגבלתן של התקשרויות עם מזמין זה או אחר. אילו נקשרה בהסכם, הכובל אותה לג'רני ללא קשר ל"מחיר" שיהא עליה לשלם, היה הדבר מנוגד לאומד-דעתה המסחרי. הוא עלול היה לפגוע בה במקרים, שבהם הוזמנו הופעות ישירות דרכה או דרך-שלוחיה. כך, למשל, ניתן להבין את סירובה של כספית לתן הצעת מחיר לג'רני במקום שבו עבדה הראשונה ישירות, ובהתבסס על קשרים אישיים של שלוחיה, עם ערים ומועצות מקומיות. גם עדים, שהוזמנו לעדות בידי התובעים הבהירו כי במקרים, שבהם שלחה כספית הצעה ישירות ללקוח-הקצה, ספק רב אם היה בידה לתן הצעה גם לג'רני. גב' עיינה שרמן, העובדת בייצוג אומנים בחברתlive NMC, העידה כי אם יצאה הצעת-מחיר ללקוח-קצה, שוב לא ניתן להוציא הצעה לצד שלישי וגם לא ניתן להוסיף להצעת-המחיר עמלה. דבר זה, הוסבר, עלול להסב נזק לאומן המופיע. מר יערי כהן, שותף ומנהל בחברת-ההפקה מותק, שהעיד גם הוא מטעם התביעה, נשאל בחקירתו הנגדית והשיב:

הגב' אדווה סייג, מחברת טדי הפקות, העידה כך:

14. בדומה התקשיתי לקבל את טענתם של התובעים כי כספית התחייבה, מכוחו של ההסכם, לתן הצעה לכל בקשה שתפנה אליה ג'רני, באשר היא. זאת, אפילו במָקום שבו כספית, מצדה, שיגרה כבר למזמין הצעה עצמאית. לאחר שעיינתי בהסכם, מכאן ומכאן, לא מצאתי בלשונו הוראה כאמור, בין במפורש ובין כזאת המשתמעת ממנו. למעלה מכך, לא נכתב, גם לא במשתמע כי סירוב לתן הצעה יהיה הפרה של ההסכם. ירום כהן הודה בחקירתו הנגדית כי ההסכם לא חייב את כספית לתן הצעה לג'רני אם כספית הקדימה ושלחה כבר הצעה למזמין:

כלומר, החבות שקמה לכספית בהסכם נגעה אך לאופן קבלתה של הזמנה מג'רני ולמענה לה. ההסכם לא ביקש לשלול מכספית את הכוח להוסיף ולפעול באורח עצמאי מול אומנים ומול לקוחות-קצה. הוא לא חייב את כספית לתן הצעה לכל בקשה. תכליתו הכלכלית הייתה לאפשר לכל אחד מהצדדים להשיא את פעילותו העסקית. הסדרתו של שיתוף פעולה בין הצדדים לא נועדה אלא לשם הגשמתה של מטרה זו. אכן, העבודה המשותפת לא כוונה להגביל את פעילותה העסקית של כספית ולצמצמה, אלא להפך.

15. עיינתי הן במה שצירפו התובעים לחומר הראיות והן במה שצירפה כספית ובאתי לכלל מסקנה כי גם את הטענה שלפיה ההסכם הופר משכספית לא גיבתה את ג'רני, בהצעה שהוציאה ללקוח-קצה, יש לדחות. אבאר את מסקנתי. שוכנעתי הן מן המצורף לתצהירו של ששי לוי והן מעדותו כי הוא אכן פעל לגַבות את ג'רני בסכום עמלתה, בעת שהעביר הצעת-מחיר לעיריית ראש העין. ההצעה לג'רני הועברה ביום 19.1.2011 ובה, לשם הדוגמאות, הועמדה התמורה עבור הופעתו של האומן מוש בן ארי על הסך של 40 אלף ש"ח בצירוף מע"מ ולהופעתה של להקת סינרגיה – 25 אלף ש"ח. בהצעה, שנשלחה לעיריית ראש העין ביום 25.1.2011, הועמדה התמורה בגין האומנים האלה על הסך של 44 אלף ש"ח ו-27 אלף ש"ח וחצי, בהתאמה (נספחים 2-1 לתצהירו של ששי לוי). כלומר, להצעה לעיריית ראש העין הוספו עשרה אחוזים, כמוסכם בין הצדדים, לצורכי גיבוי. מאוחר יותר נודע אמנם לג'רני כי התמורה, ששולמה לכספית מעיריית ראש העין עמדה על הסכום של 40 אלף ש"ח, ברם מקובלת עלי עדותו של ששי לוי כי הדבר נעשה בשלב מאוחר להצעת-המחיר, כחלק מהמגעים שהיו בינו לבין עיריית ראש העין:

16. התובעים הוסיפו והלינו על כך שכספית ניסתה, מספר פעמים, להודיע לג'רני על סיום יחסיהם, במכתבים ששיגרה. לדדם, עניין זה היתוסף לעדויות כי מלכתחילה לא התכוונה כספית לעמוד בהסכם. סבורני כי ההפך הוא הנכון. ההודעות ועצם שליחתן מלמדות דווקא כי כספית פעלה בתום לב ובשקיפות בעת שהודיעה לתובעים, בכתובים, כי אין היא יכולה להמשיך ולעבוד מולם והיא מבקשת לעצור את ההתקשרות. כספית לא פעלה בהסתר. היא לא הפסיקה את ההתקשרות בלי להודיע על כך. יתרה מזאת, כספית עשתה כן רק לאחר שהיא הגיעה למסקנה כי שוב לא ניתן לקיים את ההסכם לפי תכליתו. גם בעניינם של מכתבי ההתראה לסיום ההסכם לא מצאתי, אפוא כי נפל פגם בהתנהלותה של כספית.

לסיכומו של חלק זה, נמצא לי מקום לדחות את טענותיהם של התובעים בכל הנוגע להפרתו של ההסכם, להתנהגות שלא בתום לב או במרמה מצד כספית ולכך שבמהלך חייו של ההסכם ניסתה כספית לפגוע בתדמיתה של ג'רני. זו, להשקפתי, תמצית העניין כולו. בהעדר הפרה ממילא אינך נדרש להיקפו הרב של החומר, שביקשה ג'רני להניח לפניו של בית המשפט בכל הנוגע לנזקיה במישור החוזי.

לשון הרע ותיאור כוזב

17. בהידרשות לטענות לעוולות של לשון הרע ושל תיאור כוזב אקדים ואומר כי נהיר שבמדינת ישראל, ששטחה הגיאוגרפי אינו גדול, יתחרו עוסקים בתחומי ההפקה וייצוג האומנים תחרות, שאיננה קלה, על כיסם של לקוחות-הקצה. בייחוד נכון הדבר לגבי עבודה מול הרשויות המקומיות, שהן "לקוחות חוזרים" והיקפה של העבודה מולם רחב יחסית. תחרות בין עוסקים, מטבע הדברים, מובילה כל עוסק להלל את מרכולתו ולנסות להציג את ההתקשרות עמו עדיפה על פניה של התקשרות עם עוסקים אחרים בתחום. אולם, השאלה שמעוררת התובענה שלפנַי היא כלום עלו מאמציהם של כספית ושלוחיה, הם נתבעים 4-2, לשמר ערוצי פעולה עצמאיים מול לקוחות-קצה כדי הוצאה של לשון הרע וכדי תיאור כוזב של פעילותם של התובעים. תשובתי היא בשלילה.

18. חוק איסור לשון הרע מגדיר כך את העוולה שלפיו:

"תיאור כוזב" מוגדר בחוק עוולות מסחריות:

19. כבר האופן, שבו בחר המחוקק להגדיר עוולות אלו מעלֵה בינן דמיון. בבית המשפט העליון עמד כבוד שופט יצחק עמית על הזיקה, שבין חוק איסור לשון הרע לבין העוולה של תיאור כוזב בכל הנוגע לדיבה מסחרית כך, במקובץ:

"במבט-על, ניתן לומר כי חוק איסור לשון הרע הוא מעין 'חוק כללי' בתחום הוצאת הדיבה (הגם שכאמור הוא פורשׂ חסותו במישרין על דיבה מסחרית – סעיף 1(3) לחוק). לעומת זאת, העוולות של תיאור כוזב ושקר במפגיע הן עוולות ספציפיות העוסקות בפרסום הודעות כוזבות בזיקה לעולם התחרות העסקית. אכן, חרף ההבדלים בין שלוש העוולות, ניכר כי קיימת ביניהן זיקה מושגית של ממש ואף חפיפה בלתי מבוטלת. אף ייתכנו מצבים בהם מעשיו של אדם יביאו להתגבשותן של שלוש העוולות גם יחד. כך, מקום בו יעלה בידי תובע להוכיח כי עוסק פלוני פעל במזיד בכך שפרסם נגדו הודעה כוזבת שיש בה כדי לפגוע בעסקו, הרי שנתמלאו היסודות של כל שלוש העוולות, ואין מניעה שהתביעה תהא מבוססת על שלושתן בגין מעשה אחד (ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, בפסקה 37 לפסק דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 30.4.2017). הסוגריים וההדגשות הם במקור).

20. חוק איסור לשון הרע, המעסיק את הערכאות חדשות לבקרים, נועד לתן למי שנפגע, בין שהוא אדם פרטי ובין שהוא תאגיד (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם באתר הרשות השופטת, 7.10.2008)), פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב. תיאור כוזב הוא אחד מן הכלים שהעמיד המחוקק לטובתם של עוסקים, על מנת לשמור על תחרות הוגנת בפלח שוק נתון (עניין איי די איי הנ"ל, בפסקה 54). זאת, בתנאי שהתובע הוכיח את תביעתו.

21. בענייננו, התובעים השתהו במשך קרוב לשבע שנים עד אשר הגישו את תביעתם ובה תלונה על אודותיהן של שיחות, שלפי הנטען קיימו שלוחיה של כספית עם נציגים של לקוחות-קצה. כפי שכבר כתבתי, נתבעים 4-2 העידו הן בכתב והן על-פה, ומצאתי את עדותם זו מהימנה, כי בחלוף תקופה כה ארוכה אין הם יכולים להעלות את השיחות הנטענות בזיכרונם. נתבע 2, ששי לוי, העיד:

"אני ניסיתי, ניסיתי, קראתי שוב ושוב את התצהיר ואני לא זוכר את השיחה הזאת. כשאני נקראתי לתת את התצהיר היינו צריכים כל הזמן לשחזר את... כל הזמן להעלות מהאוב את כל הנושא של... את כל הנושא של הדברים לצורך העניין. מזיכרוני לפני שמונה שנים אם בכלל, באותה תקופה עבדתי מול [אנשים אחרים מן הנטען]" (פרוטוקול, בעמ' 158, ש' 13-12 וש' 28-25).

מנגד התייצבו שלושה עדים ואיני מפקפק ביושרם או בהגינותם ומסרו, בעדות ראשית, גרסה אחרת. הם תיארו לפרטים שיחת טלפון אחת ויחידה ובה, לגרסתם, הושמעו באוזניהם דברים קשים על אודות התובעים, כאילו שיחה זו נערכה אך לפני זמן קצר, שלא לומר תמול שלשום. כך ניצבו לפניו של בית המשפט גרסה מול גרסה. אלה אומרים: 'איננו זוכרים' ואלה מפרטים, באורח מדוקדק, שיחה לפרטיה. האם הזמן חידד את זיכרונם של אלה והקהה את זה של אחרים? השיהוי הניכר הקשה עלי להשיב על שאלה זו.

22. לא בנקל ידחה בית משפט טענותיה של תביעה אזרחית הנגועה בשיהוי, אם זו לא התיישנה על פי דין. עם זאת, קיימים חריגים אשר בהתקיימם לא יהא מנוס מדחייתה של תובענה שהוגשה בשיהוי ניכר:

"הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב. דחייתה של תביעה אזרחית מחמת שיהוי בהגשתה תיעשה במקרים חריגים בלבד שבהם מלבד ההשתהות בהגשת התביעה הוכיח הנתבע קיומם של שני תנאים נוספים: (1) כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא ויתור על זכויות התובע; (2) כי מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה" (ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ, בפסקה 13 לפסק דינה של כבוד השופטת אסתר חיות (פורסם באתר הרשות השופטת, 3.5.2016)).

23. בענייננו דומה כי מתקיימים שני התנאים המפורטים בפסיקתו של בית המשפט העליון. התובעים המשיכו לעבוד עם נתבעים 4-2 עוד מספר שנים לא מבוטל, אפילו לאחר שהגיעו לידיעתם אותן שיחות נטענות. שנית, השיהוי הממושך הוביל לכך שהנתבעים, וכאמור – אני מאמין לעדותם זו, לא הצליחו להעלות בזכרונם דבר בקשר לשיחות שכאלו. הם הועמדו, כך, לפניה של מציאות ובה הם נדרשים להוכיח יסוד אשר אין בכוחם להוכיחו. כבוד השופטת ענת ברון, ביושבה בבית המשפט המחוזי, דיברה בנסיבות דומות, לאמוֹר:

"יש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שהשתהה עד מאד בהגשתה [של תביעתו], שכן ניכר מעדותו של [נתבע 3], ודבריו מסברים את האוזן, כי שיהוי זה פגם באופן ממשי ביכולתם של הנתבעים להתגונן מפני התובענה" (ת"א (מחוזי תל אביב) 2118/99 נסים נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (פורסם במאגרים, 30.10.2008). קביעה זו אושררה בבית המשפט העליון, מפי כבוד השופט עוזי פוגלמן (ע"א 10548/08 נסים נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (פורסם באתר הרשות השופטת, 25.10.2010)).

באחת הפרשות עמדתי על משמעותו של שיהוי בתובענה בלשון הרע אשר, לבד מהקושי שהציב לפניו של הנתבע בהתגוננות מפניה של התביעה, נטל עוקץ מן הפגיעה הנטענת:

"העובדה [היא] כי התביעה גילתה את עצמה אך בשנת 2015, לא פחות משש שנים לאחר התרחשותו של האירוע המדובר. משלא הוכח אחרת, דומני כי צדק יימצא בקביעה כי שיהוי זה נטל מעוקצם של הדברים והקהה את חריפותה של פגיעתם הנטענת" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 61925-10-15 אפלברג נ' שירי, בפסקה 21 לפסק דיני (פורסם במאגרים, 7.1.2018)).

24. יכול שאכן התקיימו שיחות טלפון כאלו, אלא שבחלוף תקופה כה ארוכה נפגעה יכולתם של הנתבעים להתגונן כראוי מפני הנטען כלפיהם בהקשרן. ממילא, אילו ניתן היה להגיע למסקנה עובדתית באשר לתוכנן של השיחות הנטענות, היה על התובעים להוכיח כי מה שנאמר נשא אופי חמור וקשה, שיש בו להוציא את אותן שיחות מן המישור של תחרות לגיטימית בין בעלי עסקים לעבר זה של עוולות בנזיקין. כפי שנפסק, אמירות המתייחסות לפעילותו של גורם עסקי יש לבחון באספקלריה של השומע – לקוחו או מי שנקשר עמו בעסקים – וכיצד הן מתקבלות אצל הלה:

"עוולת תיאור כוזב נועדה למנוע מגורם עסקי למשוך אליו צרכנים (או להבריח צרכנים פוטנציאליים מגורמים עסקיים מתחרים) באמצעות פרסומים כוזבים. הדו-קרב המתנהל במסגרת העוולה הוא בין מתחרים עסקיים לבין עצמם, מבלי שהצרכן נוטל חלק פעיל בכך. ואולם, הקרב בין המתחרים העסקיים הוא על לבו של הצרכן. לכן, בבואנו לקבוע אם פרסום עולה כדי תיאור כוזב, שומא עלינו לבחון כיצד הוא נתפש בעיני הצרכן הפוטנציאלי" (עניין איי די איי הנ"ל, בפסקה 57 לפסק דינו של כבוד השופט עמית).

25. נתבעים 4-2 העידו כולם, וגם חלק זה של עדותם מצאתי מהימן, כי העבודה עם ג'רני לא רק שלא פגעה בהם אלא הייתה מעניינם. הנתבעים העידו כי גם במצב, שבו הוזמנו אומנים באמצעות ג'רני, זכו הנתבעים בעמלה מן העסקאות (פרוטוקול, בעמ' 145, ש' 16-10; בעמ' 161, ש' 20-11). גם עדי התביעה, שמעון כהן, ניסים פינקר ואורי חונה, העידו כי אפילו לאחר השיחות הנטענות הם המשיכו לעבוד עם התובעים (פרוטוקול, בעמ' 23, ש' 13-12; בעמ' 26, ש' 15-12). מר חונה הגדיל והדגיש: "נהנינו מהשירות שלהם עד היום האחרון שהייתי שם. אני חושב שגם לאחר מכן" (פרוטוקול, בעמ' 29, ש' 28-27). נהיר כי, בעיניהם של צרכני-קצה אלה, לא השפיע דבר מן הנאמר, כנטען, על שמה הטוב של ג'רני ועל רצונם להוסיף ולעמוד עמה.

דינן של הטענות לאחריות בעוולות של הוצאה של לשון הרע ושל תיאור כוזב להידחות גם הן.

התערבות בלתי הוגנת

26. הסעיף השלישי לחוק עוולות מסחריות קובע:

המעשה או המחדל, שיש לראות בהם התערבות שאינה הוגנת, לא הוגדרו ברשימה, סגורה או שאינה סגורה. הם נותרו מושג שסתום, הנתון לפירוש וליישום בכל מקרה לפי נסיבותיו. כתב יצחק עמית:

"המחוקק לא הגדיר מהו מעשה בלתי הוגן. שימוש במושג שסתום זה העניק לבתי המשפט גמישות בהפעלתו של החוק והתאמתו למגוון של מצבים שאינו ניתן לחיזוי ולהגדרה מראש. עקרון זה, בדומה לעקרונות-על אחרים כמו עקרון תום הלב, הוא נורמה ערכית שתיבחן בדרך קזואיסטית, ממקרה למקרה" (יצחק עמית "הצעת חוק איסור תחרות לא הוגנת, תשנ'ו-1996" הפרקליט מג 223, 225 (תשנ"ז)).

באחת הפרשות הזכיר בית המשפט המחוזי בתל אביב שלושה יסודות, שעל הטוען להתערבות לא הוגנת להוכיחם:

"היסודות הנדרשים להוכחת העוולה של התערבות לא הוגנת הקבועה בסעיף 3 שלעיל, הם שלושה: (א) פעולה או מחדל של עוסק בקשר עם עסקו של אחר; (ב) הפעולה או המחדל של העוסק הפוגע גורמים למניעה או הכבדה על גישה לבית העסק למוצר או לשירות של העוסק הנפגע; (ג) המניעה או ההכבדה על הגישה לעסקו של הנפגע נעשו בחוסר הגינות מצדו של העוסק הפוגע.

הרכיב הראשון בא להבטיח שהוראות הסעיף יחולו על היחסים שבין בעלי עסקים. קרי, כדי שאפשר יהיה להחיל הוראות הסעיף על מערכת נסיבות מסוימת צריך שהגופים או האנשים המעורבים באותן נסיבות יהיו כולם בעלי עסק.

הרכיב השני מדבר על בעל עסק שבהתנהגותו גורם למניעה או הכבדה על גישת לקוחות, עובדים, או סוכנים לבית עסק ו/או שירות של בעל עסק אחר. הוראה זו אינה מגבילה עצמה למערכת נסיבות מיוחדת, אלא ניתנת להחלה על כל מערכת נסיבות שעיקרה התנהגות הגורמת למניעה או הכבדה על הגישה לעסקו של האחר.

הרכיב השלישי צובע את התנהגותו של בעל העסק, המונע או מכביד על הגישה לעסקו של האחר, בגוונים של חוסר הגינות אותה מבקש המחוקק למנוע. רכיב זה מצמצם את אחריותו של עוסק המונע או מכביד על גישה לעסקו של אחר, לאותם מקרים שבהם נתפסת התנהגות כזו כהתנהגות פסולה שנועדה להצמיח לאותו עוסק ריווח מהפגיעה בעסקו של האחר שלא בדרך של תחרות הוגנת" (ה"פ (מחוזי תל-אביב) 1429/05 שירותי חשמל ואלקטרוניקה אויס בע"מ נ' בדש, פסק דינו של כבוד סגן הנשיא יהודה זפט (פורסם במאגרים, 23.01.2006)).

27. בבחינתי את מעשיהם של הנתבעים כולם, לאחר שקבעתי כי לא הייתה הפרה של ההסכם שנקשר ובכלל זה התנהגות שאינה בתום לב, ועם דחייתה של הטענה ללשון הרע ולתיאור כוזב, איני סבור שהיה דבר בהתנהגות הנתבעים אשר גרם "למניעה או הכבדה על גישה לבית העסק למוצר או לשירות" של התובעים. היסוד השני, הנדרש להוכחה, לא קם. לפי עדותם של עדי-התביעה כי הם המשיכו לעבוד עם התובעים, נשמט גם היסוד השלישי. התובעים לא הוכיחו פגיעה בעסקם ולא כל שכן כי נצמח לנתבעים רווח מפגיעה שכזו. המסקנה המתחייבת היא כי לא הוכחה התערבות, שאינה הוגנת.

התוצאה

28. לפי כל האמור מצאתי כי לא ניתן לקבל את התובענה, על כל ראשיה והיא נדחית. התובענה, אפילו לאחר שתוקנה, הוגשה בסכום ניכר של מחצית המיליון. היא הצריכה, מטבע הדברים, העמדתה של הגנה בהתאם. הנתבעים נדרשו לכתבי טענות, לתצהירים ולחקירה של עדים לא מעטים וכן היה עליהם להתייצב ללא פחות מששה דיונים (מאלה הייתה, אחת, ישיבה של פישור). נמצא לי מקום לחייבם, יחד ולחוד, לשלם לנתבעים, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 12 אלף ש"ח ועוד סך, כולל מע"מ, של 57 אלף ש"ח לשכר טרחה של עורך דין. סכום זה ייפרע, ראשית, מן הפיקדון שהפקידו התובעים בגזברות של בית המשפט (לרבות פירותיו). בהתחשב בקושי, המאפיין ימים אלה, קביעתי היא כי את היתרה ישלמו התובעים, יחד ולחוד כאמור, בתוך 60 ימים מיום שקיבלו לידיהם פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ב באדר התש"ף, 18 במרס 2020, שלא במעמד-הצדדים.