1. מבוא

בפני תביעה כספית, שהגישו התובעים נגד הנתבעים. בתביעתם עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 1,000,000 ₪. לטענת התובעים, זהו הסכום שהעבירו לידי הנתבע 2 במסגרת עסקאות רכישת נדל"ן באנגליה.

התובעים טוענים, כי הנתבעים לא העבירו לידיהם דיווחים אודות מצב הנכסים ולא חלקו עמם ברווחים, שהניבו אותם נכסים. בכך הפרו הנתבעים את ההסכם ביניהם. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים הפרו הסכם מאוחר יותר לפירוק השותפות בין הצדדים, כאשר לא השיבו לידיהם את סכום השקעתם בצירוף פיצוי בסך כולל של 300,000 ₪. לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה על 1,000,000 ₪.

2. רקע עובדתי

הנתבעת 1 היא חברה הרשומה באנגליה (להלן – החברה). הנתבעת 1 עוסקת ברכישה, מכירה והשכרה של נדל"ן. הנתבע 2 (להלן – הנתבע) הוא בעל המניות היחיד אצל הנתבעת 1.

במהלך שנת 2008 התקשרו התובעים עם הנתבעים בעסקאות במסגרתן ביקשו התובעים לרכוש שני בתים פרטיים באנגליה באמצעות הנתבעת 1. מטרת ההתקשרות הייתה יצירת שותפויות בנכסים אלו תוך חלוקה של הרווחים, שיניבו אותן ההשקעות, בין אם ממכירה של אותם בתים ובין אם מהשכרתם. במסגרת אותה ההתקשרות סוכם, שהתובעים יעבירו כספים לידיו של הנתבע, אשר היה הרוח החיה מאחורי העסקה, לצורך מימון רכישת הנכסים.

בין הצדדים הייתה היכרות אישית עוד קודם להתקשרות הנ"ל, בהיות הנתבע בן זוגה לשעבר של אחייניתו של התובע 1 (להלן – התובע).

ביום 26.5.16 הוגשה התביעה דנן, במסגרתה דורשים התובעים את השבת הכספים ששילמו בגין העסקה, בתוספת פיצוי בגין הרווח אשר לטענתם נמנע מהם.

3. טענות התובעים

במסגרת ההתקשרות בין הצדדים סוכם, שהתובעים יעבירו לידיו של הנתבע כספים לצורך מימון רכישת הנכסים, וזאת בהתאם למצגים שהציג בפניהם הנתבע אודות שווי הנכסים, הסכומים הדרושים לרכישתם, וצפי הרווחים שיניבו אותם נכסים. הצדדים סיכמו ביניהם, כי מימון של הרכישה והשיפוץ יהיה משותף, אך הבעלות תירשם על שמה של החברה. התובעים התקשרו בהסכם בעקבות היכרותם האישית עם הנתבע.

4. בחודש אפריל 2008 נחתם הסכם בין הצדדים בקשר לנכס בקונגלטון (להלן – עסקת קונגלטון). סוכם, כי התובעים יהיו שותפים בנכס בשיעור 25%. בתצהיר עדותם מציינים התובעים, שבעסקה זו היה שותף שלישי בשיעור 25%, מר זאב קירשנבאום. במסגרת עסקת קונגלטון שילמו התובעים סך כולל של 232,963 ₪. עוד שילמו התובעים סך של 20,349 ₪ עבור מס רכישה. גם סכום זה הועבר לנתבעים.

5. ביום 4.7.09 חתמו הצדדים על הסכם שותפות בעניין הנכס בויטמור. בגין עסקה זו העבירו התובעים לידיו של הנתבע סכום של 583,215 ₪ בהתאם לסכומים הנקובים בהסכם. סוכם, כי התובעים יהיו שותפים בעיסקה זו בשיעור 50% בנכס.

בנוסף שילמו התובעים סך של 19,920 ₪ בגין מס רכישה, וסכום נוסף בסך 219,711 ₪, שהתבקש על ידי הנתבע לטובת שיפוץ הנכס, וזאת מעבר לסכום הנקוב בהסכם. בסך הכל שילמו התובעים סך כולל של 822,846 ₪ בגין עסקת ויטמור.

בסך הכל שילמו התובעים עבור העסקאות הנוגעות לשני הבתים, סך כולל של
1,076,158 ₪.

6. לימים הסתבר לתובעים כי הנתבעים הפרו את ההסכם, כאשר לא השקיעו את חלקם בעלויות השיפוץ באופן ישיר, אלא השתמשו בכספים שהתקבלו מהתובעים כדי להגדיל את המשכנתא על שם החברה, ובאמצעותה מימנו את השיפוץ.

בניגוד להסכמים, לא שיתפו הנתבעים את התובעים בעניינים מהותיים הנוגעים לעסקאות, לא העבירו לידיהם דו"חות ולא שילמו לתובעים כל תשלום או רווח, שהיה מגיע להם מכח היותם שותפים בהשקעות.

התובעים סברו, כי הנתבע הינו איש עסקים שיעמוד בהתחייבויותיו, וזאת לנוכח המצגים שהציג, ערבותו האישית להסכם והעובדה שהיה בן זוגה של אחייניתו של התובע.

כשנה לפני מועד הגשת התביעה, התגלה לתובעים כי הנתבע ניתק את הקשר עם אחייניתו של מר שמר ועם ילדיו ועזב את הארץ. כל הניסיונות ליצור עמו קשר ענייני ולקבל מידע, דו"חות ותשלומים כנדרש, עלו בתוהו.

7. נוכח ניתוק הקשר, ביקשו התובעים לסיים את ההתקשרות והשותפות ודרשו את ביטול ההסכמים, פירוק השותפות והשבת כל הכספים ששולמו על חשבון ההשקעה במסגרת ההסכמים ביניהם, בתוספת חלקם ברווחים, שמעולם לא הועבר להם. אומדן של הרווחים שנמנעו מהם במהלך השנים הינו בסך 300,000 ₪.

הנתבע הסכים והביע נכונות להשבת הכספים, ששילמו התובעים, בצירוף חלקם ברווחים, ואף הציע מתווה על פיו ייחתם הסכם נוסף לפיו תיחשב ההשקעה כהלוואה בסך 1,000,000 ₪ בתוספת ריבית של 300,000 ₪ (להלן – ההסכם המאוחר). הנתבע הבטיח, שהתשלום יבוצע במלואו מכיסו הפרטי עד לחודש מרץ 2016. על התגבשות ההסכם המאוחר ניתן ללמוד מהודעות ומסרונים, שהוחלפו בין התובע ובין הנתבע.

משנוכחו התובעים, שהנתבע אינו עומד בהתחייבויותיו, החלו להפעיל עליו לחץ מאסיבי, אולם הסכום שהתקבל מהתובע הסתכם בסך 5,600 ₪ בלבד.

8. הנתבעים הפרו את הסכמיהם עם התובעים, עת לא העבירו לידי התובעים במשך שנים דיווח אודות מצב הנכסים ולא חלקו עם התובעים את הרווחים כנדרש בהסכמים. לאחר מכן הפרו הנתבעים את ההסכם המאוחר, כאשר לא השיבו לידי התובעים את סכום ההשקעה בתוספת אותם 300,000 ₪, וזאת בניגוד להסכמה אליה הגיעו הצדדים בהסכם המאוחר. התובעים זכאים לפיכך, להשבת מלוא הסכומים, ששילמו, בצירוף פיצוי בגין הרווח שנמנע מהם, ובסה"כ 1,300,000 ₪. מטעמי אגרה הועמד סכום התביעה על 1,000,000 ₪ בלבד.

לחילופין, התובעים זכאים לסעד זה באופן אישי מהנתבע, שהינו בעל מניות יחיד ומנהל יחיד בנתבעת, ומעשיו עולים כדי הונאה ו"עוקץ" של ממש. הנתבע אף נהג בעירוב נכסים, שכן כל התשלומים שניתנו בהתאם להסכם, הופקדו בידיו באופן אישי.

9. טענות הנתבעים

הנתבעים העלו שתי טענות מקדמיות בגינן יש למחוק או לדחות את התביעה נגד הנתבעים – האחת עניינה פורום לא נאות והשנייה עניינה התיישנות.

באשר לטענה הראשונה, יצוין שביום 20.4.17 הגישו הנתבעים בקשה בה עתרו לדחיית כתב התביעה על הסף מחמת העדר סמכות בינלאומית ופורום לא נאות. הנתבעים טענו, שהפורום הטבעי לקיום ההתדיינות המשפטית הוא בית המשפט באנגליה. בהחלטתי מיום 28.5.17 דחיתי בקשה זו.

10. טענה מקדמית נוספת, שהעלו הנתבעים, היתה – כאמור לעיל - טענת התיישנות. לטענת הנתבעים, טענות התובעים מתייחסות לתשלומים שחלקם בוצעו על ידם בשנת 2008 בעוד שהתביעה הוגשה בשנת 2016. טענה זו נזנחה בסיכום כתב טענות הנתבעים.

11. לגופו של עניין טוענים הנתבעים, על פי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, התובעים היו זכאים לחלק מהרווחים אשר היו אמורים להתקבל ממכירת הנכסים וכן מרווחים, שהנכסים היו אמורים להניב. ככל שלא היו רווחים, אין לתובעים זכות לקבל רווחים כלשהם.

בפועל ההשקעות לא צלחו. הנכסים האמורים לא הניבו רווחים כלשהם. הם נמכרו במחירי הפסד נוכח מצב שוק הנדל"ן באנגליה. התובעים לא טוענים, ובוודאי שלא הוכיחו, כי מי מהנכסים הניב רווח כלשהו, ולפיכך מדובר בתביעה משוללת יסוד.

טענת התובעים ולפיה יש להם זכות לקבלת רווחים מובטחים, והדבר אינו כרוך בקיומם של רווחים בפועל, עומדת בניגוד להסכמים שצרפו התובעים, ואינה נסמכת על ראיה כלשהי.

12. ההסכמים נחתמו מול החברה בלבד. הנתבע לא היה ערב ולא אחראי באופן אישי להסכמים אלה.

סכומים משמעותיים מתוך הסכומים, שלטענת התובעים הועברו לחברה, מוכחשים, ואין לגביהם אסמכתא כלשהי.

ההסכמים אינם כוללים אפשרות לביטול חד צדדי או נקודת יציאה לתובעים. התובעים אינם מצרפים מסמך כלשהו בדבר ביטול ההסכמים או איזה מהם ומדובר בטענה בעלמא.

13. טענות התובעים, ולפיהן הנתבעים התחייבו לשלם להם סכום של 1,000,000 ₪ בתוספת 300,000 ₪ כריבית, אינן מבוססות על ההסכמים או על כל אסמכתא אחרת. המסרונים המצורפים לכתב התביעה מעידים לכל היותר על דרישת התובעים, אך לא על התחייבות הנתבעים.

14. התובעים טוענים לעילות הנוגעות להרמת מסך, תרמית מנהלים ואחריות נושא משרה והכל על פי הוראות חוק החברות, התשנ"ט -1999. בעניין זה טוענים הנתבעים, כי החברה חברה זרה, אשר חוק החברות הישראלי אינו חל עליה.

15. דיון והכרעה

תביעת התובעים מבוססת על ההסכם המאוחר, ולא על ההסכמים, שנכרתו בין הצדדים להשקעה משותפת. כך עולה מעיון באמור בכתב התביעה (ראה למשל האמור בסעיפים 46, 49, 50), ובאופן מפורש בסיכומי התשובה של התובעים, שם נאמר
(סעיף 12):

"כמובא בראשית סיכומי התובעים וכפי שנכתב לא פעם בהחלטות בית המשפט הנכבד, התובעים תובעים את השבת הכספים ששילמו לנתבעים בהתאם להסכם שנכרת סמוך ליום 7.8.15 והמאוחר להסכמים משנת 2008. הסכם שקיבל ביטוי במעשיו של הנתבע, בהעברת כספים וכמובא בחקירתו".

הדברים ברורים וחד- משמעיים, התביעה מוגשת מכח הוראות ההסכם המאוחר, שהתגבש בין הצדדים.

ממילא עלינו לבדוק כבר עתה, האם אכן הוכחה התגבשותו של ההסכם המאוחר לכלל הסכם מחייב? אם כן, מה כולל הסכם זה?

16. בעדותו בפני ביום 21.2.18, אמר הנתבע את הדברים הבאים (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 2, שורה 3):

"נכון שאני חתום על ההסכם ויש לי ערבות אישית לביצוע ההסכם. אני לא יכול להעיד על התכתבויות הווטסאפ, כי אין לי את העתקים האלה בטלפון שלי. לא זכור לי שהבטחתי להחזיר את ההשקעה. פרט להסכם השותפות החתום לא נוצר הסכם אחר. הייתה התכתבות. בהחלט הייתה התכתבות. בהתכתבות הם ביקשו שאחזיר את הכסף. לא סירבתי להחזיר את הכסף, אבל לא סגרנו סכומים. בשלב מסוים אני פניתי אליהם להחזיר את הקרן וביקשתי מעו"ד להוציא מסמך שיחתמו עליו שאם מחזירים את הקרן אין טענות למי מן הצדדים והיא סירבו לחתום. אני פועל לפי הסכם השותפות ופעלתי לפי הסכם השותפות. הם סירבו להצעה שלי".

בדברים אלה מודה התובע, כי לא סירב להשבת כספי קרן ההשקעה לתובעים, אולם זו לא התבצעה לטענתו, עקב מחלוקת באשר לגובה סכום ההחזר.

בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעים התבקש הנתבע להתייחס לאמירה זו (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 18-14):

"ש. בדיון ב21.8.18 ביהמ"ש חקר אותך ואתה כתבת 'לא סירבת להחזיר את הכסף, אני פניתי אליהם להחזיר את הכסף וביקשתי מעו"ד להוציא מסמך'.

ת. לפי הפרשנות שלי - הקרן אני הייתי חייב להחזיר בכל מקרה גם במקרה של הפסיד וגם במקרה של פשיטת רגל זו הייתה הפרשנות שלי באותה תקופה. אני הבנתי שטעיתי בפרשנות שלי".

בהמשך עדותו בפני אמר הנתבע את הדברים הבאים (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 28-13):

"ש. 'מאחר ויש לנו הסכם קיים אני מתחיל לממש אותו בכל מקרה...'?

ת. את מאשרת מה שאמרתי עד עכשיו. יש הסכם קיים.

ש. שאתה אומר שאתה מתחיל לממש אותו בדצמבר. למה אתה מתכוון?

ת. אני לא יודע אם הוואצאפ אמתי או לא. בתקופה המסוימת היה לי ברור שאת הקרן אני צריך להחזיר. זה מה שהיה לי ולזה התייחסתי.

ש. ב3.1.16 אתה העברת 2765 ₪ לחשבון של אבי וסילבי. על מה?

ת. על זה שהבנתי שאני צריך להתחיל לשלם את הקרן. אחר כך הבנתי שאני טועה. אם לא היינו מגיעים לביהמ"ש סביר להניח שכל חיי הייתי משלם להם. חשבתי שנאי (צ"ל 'שאני' – נ"ש) צריך להחזיר את הקרן לא עלה על דעתי להתחמק מתשלום. אני לא מכחיש ששילמתי לו את הסכומים האלה.

ש. גם ב2.2.16 עמוד 7 'אבי למען הסר ספק אתה מוגן על ידי ההסכם ואתה מתכוון לממש אותו לפני כל הסכם אחר...'

ת. את מאשרת פעם אחרי פעם את מה שאני אומר לך. אני מכחיש את ההודעות האלה אבל אני אומר לך הייתה לי כוונה מלאה לעמוד בהסכם הזה. אני תרגמתי אותו משפטית.

ש. גם הכוונה שלך וגם הכוונה של אבי שניכם לא עורכי דין, הייתה שאתה מחזיר לאבי את כל הכסף שהוא השקיע.

ת. לא. אני מדבר על קרן".

עוד הוסיף הנתבע (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 7-6):

"אני הבנתי שיש לי אחריות אישית להחזיר את הקרן בכל מקרה. זה מה שאני הבנתי וטעיתי".

הנה כי כן, מאשר הנתבע בעדותו בפני בפה מלא, כי התכוון הוסכם בין הצדדים, שעל הנתבעים להשיב לתובעים את מלוא קרן השקעתם.

17. אכן הנתבע טוען, כי הסכים להשבת מלוא קרן ההשקעות עקב טעות שלו בפרשנות ההסכמים המוקדמים משנת 2008, אליה התוודע רק בעקבות הגשתה של התביעה דנן. הנתבע לא טורח לפרט ולהסביר, מה היתה טעותו, ומה היה בהגשת התביעה דנן כדי להעמיד אותו על אותה טעות.

טענת הנתבע באשר לטעות מצדו בהבנת ההסכמים משנת 2008 תמוהה, שכן אף לשיטתו של הנתבע – "ההסכמים עצמם משנת 2008 הינם ברורים ומפורשים ואינם מקנים זכות להשבת ההשקעות במקרה של הפסדים" (סעיף 16 לכתב סיכום טענות הנתבעים). מאין - אם כן - נבעה ההבנה השגויה של הנתבע, ולפיה היה על הנתבע להשיב לתובעים את הסכומים שהשקיעו, ומה היה הבסיס לטעותו, כאשר בהסכמים המוקדמים עצמם, נספח 1 ונספח 6 לתצהיר עדותו של התובע, לא נזכרת חובת תשלום כלשהי של הנתבעים או מי מהם במצב בו העסקאות אינן נושאות רווחים? בהקשר זה יצויין, כי הטענה בדבר טעות בכריתתו של ההסכם המאוחר הועלתה באופן סתמי וללא פירוט כלשהו, כאשר ודאי שלא צויין הבסיס לאותה טעות.

עכ"פ גם אם נפלה טעות בהסכמתו של הנתבע להתקשר בהסכם המאוחר, הרי שמדובר בפגם בכריתת החוזה מכח הוראות סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. על הטוען לקיומו של פגם שכזה להוכיח טענתו. לנוכח סתמיות אופן העלאת הטענה על ידי הנתבע והעדרו המוחלט של פירוט בעניין זה, ברור שהטענה לא הוכחה.

יתירה מכך, כל עוד לא בוטל החוזה עקב הטעות, או באופן הקבוע בס"ק (א) או באופן הקבוע בסעיף קטן (ב), שריר החוזה וקיים. במקרה דנן כלל לא נטען על ידי הנתבע, כי ההסכם המאוחר בוטל כדין בעטיה של אותה טעות. הנתבע לא הודיע לתובעים בשום שלב, שמקור ההסכמה בטעות, ושאינו חייב להם דבר. תחת זאת החל הנתבע להעביר כספים לידיהם של התובעים, ועל כך בהמשך. הטענה בדבר טעות, הועלתה לראשונה בתצהירו של הנתבע.

18. כאמור לעיל, אין חולק על כך, שהנתבע החל להעביר כספים לתובעים. הנתבע אישר זאת בעדותו בפני (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18-19). דבר זה מהווה חיזוק נוסף ומשמעותי לקיומו של ההסכם המאוחר, ולפיו התחייבו הנתבעים להשיב לתובעים, לכל הפחות, את קרן השקעתם.

מעצם התנהגותו של הנתבע, שהחל בהעברת הכספים לתובעים, ניתן להסיק וללמוד התגבשותו של הסכם בין הצדדים, להשבת כספי ההשקעה לתובעים. התנהלותם של צדדים לאחר כריתתו של הסכם, מהווה כלי פרשני חשוב לצורך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים בעת התקשרותם באותו הסכם. על אחת כמה וכמה, שניתן להסיק מהתנהגות שכזו על עצם קיומו של הסכם.

19. למעלה מן הצורך, כאשר הדבר אינו נדרש לנוכח הודאת הנתבע בקיומו של ההסכם המאוחר והתחלת העברת התשלומים על ידי הנתבע לתובעים, כמפורט לעיל, אתייחס בקצרה לשאר ראיות התובעים באשר לקיומו של ההסכם המאוחר. יצויין כי טענתם של התובעים באשר לקיומו של ההסכם המאוחר מתבססת ברובה על מסרונים, שהוחלפו בין הצדדים באמצעות היישומון "וואטסאפ" (להלן – הודעות הוואטסאפ). מתוכנן של הודעות אלה, ניתן ללמוד - כך לטענתם של התובעים - על ביטול הסכמי 2008 ועל ההסכם המאוחר.

תוכנן של הודעות הוואטסאפ שהוחלפו בין הצדדים, מבטא מסכת ארוכה ומייגעת לפיה התובעים חוזרים ומבקשים מן הנתבע להעביר לידיהם תשלומים שהובטחו להם, בעוד הנתבע מתחמק בתואנות שונות. לשון ההודעות מחזקת את המסקנה, שבין הצדדים אכן התגבשה הסכמה מאוחרת לסיום השותפות ביניהם ולהשבת הסכום שהושקע ע"י התובעים, ההסכם המאוחר האמור לעיל. להלן מספר דוגמאות (נספח 10 ג' לתצהיר התובע):

ביום 28.1.15 כותב הנתבע לתובע:

"אבי אני לא חושב שהליכים משפטיים הם דרך לסיים את השותפות שלנו מאחר ואין כל סירוב מצדי לסיים זאת. מבחינת יעד הזמן אני מאמין שלפני סוף השנה חלק גדול ישולם לכם סיום השותפות יהיה לא יאוחר ממרץ 2016".

ביום 10.11.15 כותב התובע:

"... מבקש שתעמוד בהתחייבות שלך כלפי וכלפי סלבי. מזה 5 שנים שאתה פועל בניגוד מוחלט להסכם השותפות בינינו. תמצא אתה את הדרך להכין הסכם שיבטא החזר של 1.3 מיליון ₪ לסיום השותפות".

על כך משיב הנתבע:

"אבי אני סומך על העו"ד שיכין זאת פשוט אין כאן הסכם שותפות אלה הלוואה בריבית של 300000 אלף שקלים אני חייב לסדר את זה מאחר וזו חברה מסודרת..."

ביום 2.2.16 כותב התובע:

"... מקווה שבהעברות הבאות לא יהיו עיכובים מסוג זה.. אחרת לא תעמוד בהתחייבות שלך לסיים העברה של 1.3 מליון ₪ כפי שסוכם. ממתין לתשובות ולפתרון אמיתי להעברת הכספים בהתאם להתחייבות שלך ....".

על כך משיב הנתבע:

"אבי למען הסר ספק אתה מוגן עי (כך במקור – נ"ש) ההסכם בינינו ואני מקווה לממש אותו לפני כל הסכם אחר שנגיע אליו כל הסכומים אשר אני מעביר אליך מיועדים לתשלום עח (כך במקור – נ"ש) ההסכם. תקבל פרטים נוספים לגבי ההעברות היום או מחר".

מכל האמור עולה, כי בין הצדדים התקיימה הסכמה, ולפיה על הנתבע להשיב לידי התובעים את כספי השקעתם. הודעות הוואטסאפ תומכות היטב בקיומה של הסכמה מאוחרת זו. עולה מהאמור בהן, כי הנתבע התחייב להשיב לתובעים את כספי השקעתם בתוספת ריבית בסך 300,000 ₪, שהיו אמורים להיות מועברים לתובעים עד לסוף חודש מרץ 2016.

אכן הסכמה זו היתה בע"פ, ולא הועלתה על הכתב. אין בהעדר הסכם בכתב כדי לשלול את קיומו של ההסכם המאוחר. מנוסח ההודעות עולה, כי מסמך בכתב נועד ליצור לבוש משפטי או חשבונאי הולם להסכמות הצדדים, ולא מעבר לכך. ההסכמה היתה קיימת גם בהעדר מסמך בכתב.

20. אמנם הנתבעים העלו טענות באשר לאי קבילותן של הודעות הווטסאפ. הנתבעים טוענים, כי הודעות הוואטסאפ, אשר הוצגו כתרשומת שיחות (נספח 10 לתצהירי עדות התובעים), אינן יכולות לשמש כראייה, שכן אין דרך לוודא שאמנם מדובר בתכתובת אותנטית, שלא בוצעו בה שינויים כלשהם.

אכן, עסקינן במדיה דיגיטלית, העלולה להיות נתונה למניפולציות. ההודעות המדוברות הן פלט אלקטרוני, שהופק על ידי התובע עצמו. ההודעות לא הוצגו באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של התובעים או מי מהם. לא הוצגו צילומי מסך המציגים את אותן הודעות. מר שמר הצהיר בתצהיר עדותו, כי לא היה בידו להציג את הודעות הוואטסאפ באמצעות הטלפון הנייד שלו, עקב החלפתו של המכשיר (סעיף 53 לתצהיר העדות). עוד הצהיר כי התרשומת הופקה באמצעות חיבור הטלפון הנייד למחשב ושימוש באופציה המאפשרת יצירת קובץ התקשרות עם איש קשר ספציפי (סעיף 49 לתצהיר עדותו של התובע).

לא מצאתי, כי יש לפסול את קבילותה של ראיה זו, תרשומת הודעות הוואטסאפ. אמנם הפקת פלט השיחות לא בוצעה על ידי בעל מקצוע מוסמך או למצער אדם שאינו תלוי בצדדים למשפט, שיכול היה להעיד על תהליך העברת הנתונים ונכונותם. עם זאת, תרשומת השיחות מצטרפת למספר ראיות נוספות לחובתו של הנתבע, אשר יחד יוצרות פסיפס מושלם.

21. כידוע, כלל "הראיה הטובה ביותר", אשר דורש הצגת מקור של ראיה חפצית, רוכך במידה רבה עם השנים עם המעבר מכללי קבילות למהימנות ומשקל. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 1172/13, שרוט נ' וינר, ניתן ביום 15.3.2015 בקבעו (סעיף 24 לפסה"ד):

"אמנם, לצורך הוכחת תוכנו של מסמך, יש להציג בפני בית המשפט את המסמך המקורי, שהינו בגדר 'הראיה הטובה ביותר', להוכחת האמור בו ... ואולם,  ברבות השנים, רוכך, במידה רבה, כלל הראיה הטובה ביותר, ונוספו לו חריגים שונים, עד אשר 'יש מבין חכמי המשפט שהתבטאו כי כל מה שנותר מכלל הראיה הטובה ביותר הוא כי המקור של מסמך פרטי (להבדיל ממסמך ציבורי) צריך להיות מוגש לבית המשפט כדי להוכיח את תוכנו, אלא אם ניתן להסביר את היעדרו של המקור' ... כיום, מקובלת הגישה, לפיה אין ענייננו בקבילות ראיות אלא במשקלן, 'ובהיעדר חשש לאמינות ה'העתק', לא יהיה באי הבאת המסמך המקורי כשלעצמו כדי לכרסם בתשתית הראייתית של בעל הדין העושה בו שימוש".

כך קבע כב' השופט חשין בע"א 6205/98, אונגר נ' עופר, פד"י נה(5)71, 85:‏‏

"מגמה זו של הקלה בדרישה להצגת מקורו של מסמך מתחייבת במציאות ימינו. בעידן הטכנולוגי המואץ שאנו נסחפים עמו, דבקות עיקשת בכלל התובע הצגת מקור דווקא – מקור להבדילו מצילום או מִפֶּלט של ראיות אלקטרוניות – יש בו כדי להניח מכשולים בלתי ראויים על דרכו של בעל-דין. אכן, כלל נוקשה הדורש הצגתו של מקור כתנאי מוקדם לקבילות יכול שישמש מכשול בלתי ראוי להתפתחות טכנולוגית בתחום המסמכים האלקטרוניים ובתחום הסריקה האלקטרונית. במקום אחד נדרשתי לכלל הראיה הטובה, וכך אמרתי עליו: '...האם כלל הראיה הטובה ביותר – ככלל של קבילות – כלל ראוי הוא למידע-מחשב, והאם לא הגיעה עת כי יצרף עצמו אל חוקי חַמּוּרַבִּי?' ... יתר-על-כן, הדעה המקובלת בחקיקה בת-זמננו היא שיש להצמית את כלל הראיה הטובה ביותר ככלל של קבילות התובע הצגתו של 'מקור' ולשתול תחתיו כלל הנדרש למהימנות המסתברת של הראיה המוגשת לבית-המשפט – מסמך או כל ראיה אחרת – ולרקע של אותה ראיה ... הנה-כי-כן, במערכות המחשב והמדפסת המוכרות לנו בעבודתנו, נתקשה לדבר על 'מקור' ועל 'העתק', שהרי הד.נ.א. של כל מסמכי ה'מקור' (או ה'העתק') אותו ד.נ.א. הוא. ראוי לנו אפוא כי נסב דברינו משִּׂיח על כלל של 'מקור' ושל 'העתק' ככלל של קבילות, לשיח על מהימנות עדים ועל תוצר מהימן של תהליך המבוסס על מערכת אמינה להפקת מסמכים".

ניתן להשליך מדברים אלו גם למקרה דנן. הנתבעים טוענים, כאמור לעיל, נגד אותנטיות הפלט שהוצג. לטענתם של הנתבעים, פלט זה ניתן לעריכה ושכתוב. יחד עם זאת, נוכח התרשמותי ממהימנות עדותם של התובעים וכן לנוכח המארג הראייתי בתיק, מצאתי כי התובעים רשאים להסתמך – בין השאר - על אותה תכתובת להוכחת תביעתם.

בהקשר זה יצוין, כי הנתבעים פעלו לשם קבלת התכתובת המקורית, ואף הוגשו בקשות בעניין זה. ראה – בין השאר – החלטותיי מיום 21.2.18 ומיום 26.2.18. בסופו של דבר החלטות אלו לא קויימו, היות שהתבקש ביטולן ע"י מי שאליו הופנו אותן החלטות בטענה, כי אין הודעות אלו מצויות אצלו ואין רשת הוואטסאפ מנוהלת על ידו.

זאת ועוד, הנתבע לא התכחש לאמיתות תוכן ההודעות ולעצם הטענה, כי הודעות שכאלו הוחלפו בין הצדדים. כל שנעשה על ידי הנתבע בעניין זה היה מעין מנטרה, שבה הכחיש את האותנטיות של הודעות הוואטסאפ. מנגד, משעומת עם הדברים שנכתבו באותן הודעות, לא הכחיש את עצם הדברים. לעניין זה ראה עמ' 20 לפרוטוקול ואילך. הדברים משמעותיים ביותר לנוכח הודאתו העקרונית של הנתבע, כאמור לעיל, ולפיה הסכים להשיב לתובעים את כספי ההשקעה.

22. לנוכח כל האמור לעיל מצאנו, שהוכח על ידי התובעים, כי הצדדים התקשרו בהסכם המאוחר, וכי הנתבע התחייב להשיב להם את כספי ההשקעה בסך 1,000,000 ₪ בתוספת 300,000 ₪, כאשר הסכום הנוסף הינו ריבית על כספי ההשקעה או פיצוי בגין אי העברת הרווחים, כפי שאישר הנתבע במפורש בהודעות הוואטסאפ, שנזכרו לעיל. הנתבע התחייב לשלם סכום זה לתובעים עד לסוף חודש מרץ 2016.

23. סיכום

התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של
1,000,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.3.16 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובעים בסך 25,500 ₪ ובשכ"ט ב"כ התובעים בסך 56,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תש"פ, 20 יולי 2020, בהעדר הצדדים.