10 אפריל 2019

1. ציון יצחק (להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) להכיר בפגיעה בשמיעה, כתאונות עבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן- החוק).
2. הנתבע דחה התביעה במכתבו מיום 4.2.2016 ובנימוק כי לא מתקיימים בתובע התנאים של סעיף 84א(א) בדבר ירידה בשמיעה, שכן לטענת הנתבע הירידה בשמיעה לא נגרמה עקב חשיפה לרעש; וכן התובע אינו עומד בהוראות סעיף 84א(ב) והוראות סעיף 84א(ב)(1) העוסקים בטנטון.

עיקרי ההליך:

1. במסגרת הדיון המקדמי שנערך בפני כב' השופטת הבכירה, חנה טרכטינגוט, הסכים הנתבע למנות מומחה רפואי שיבחן את שאלת הקשר בין הירידה בשמיעה לבין החשיפה לרעש.
2. בהתאם, ביום 6.8.2017 מונה ד"ר מיכאל ביזר כמומחה מטעם בית הדין, ועל בסיס העובדות הבאות -
   1. התובע, יליד 1956, עבד מסוף שנות ה- 70 ועד לחודש יוני 2015 כנהג משאית, ולדבריו, בתקופה שבין 10/1997 ועד 12/2004 כנהג משאית מערבל בטון.
   2. בעקבות בדיקות שמיעה בשנת 2015/2016 הומלץ לו שימוש במכשיר שמיעה.
3. על בסיס התשתית העובדתית דנן התבקש המומחה להשיב לשאלות הבאות:
   1. האם הוכחה ירידה של 25 דציבלים בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הגבוהות;
   2. האם קיים קשר בין הטנטון לבין החשיפה לרעש.
   3. האם השפעת עבודתו על מחלתו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים (אם קיימים כאלה) אצל התובע?
4. בחוות דעתו מיום 22.8.2017 שלל ד"ר ביזר קיומו קשר סיבתי בין עבודת התובע לבין הפגיעה בשמיעה, וכדלקמן:

"עקב סוג ירידת השמיעה (ירידת שמיעה מעורבת, הובלתית ועצבית) ובנוכחות רישום של מציאת נקבים בתופיות שתי האוזניים, לית מען דפליג שהבדיקה אינה אופיינית לליקוי שמיעה מושרה רעש. בליקוי מושרה רעש נפגע המרכיב העצבי ואילו המרכיב ההובלתי אנו נפגע כלל. הנקבים בתופיות בוודאי שאינם קשורים לחשיפה לרעש שמפיק מנוע של משאית. אי לכך, יש לחפש גורם הוסף האחראי להיווצרות הנקבים. יחד עם זאת, יתכן כי הירידה העצבית הקלה יכולה להיות מיוחסת לחשיפה לרעש, לפחות באופן חלקי....".

1. לאחר קבלת חוות הדעת ביקש התובע להציג למומחה בדיקת שמיעה נוספת ועדכנית יותר. הואיל והנתבע לא התנגד, הוצגה למומחה חוות הדעת בתוספת הנחייה להשיב האם יש בה כדי לשנות ממסקנתו.
2. ביום 7.12.2017 הוגשה שוב חוות הדעת מיום 22.8.2017. הנתבע הלין כי המומחה לא התייחס לבדיקת השמיעה העדכנית, וניתנה החלטה לפיה הוא רשאי להגיש שאלות הבהרה המתייחסות לבדיקה החדשה. דא עקא, התובע לא הגיש שאלות הבהרה במועד שנקצב, וניתן צו לסיכומים.
3. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, ובבואי לפסוק הגעתי לכלל מסקנה כי הגם שלא הוגשו שאלות הבהרה, הרי שמקום בו התובע אינו מיוצג על בית הדין להפנות מיוזמתו שאלת הבהרה למומחה, על מנת שזה יתייחס לבדיקת השמיעה העדכנית מיום 30.8.2017. כמו כן, ניתנה לצדדים האפשרות להגיש השלמת טיעון לאחר קבלת המענה של המומחה לשאלת הבהרה.
4. בהתאם, ביום 28.3.2019 הוגשה חוות דעתו העדכנית של המומחה, במסגרתה הבהיר כי "...אין בתוצאות הבדיקה מתאריך 30.8.2017 כדי לשנות את חוות דעתי מיום 22.8.2017.". הצדדים הגישו השלמת טיעון בכתב.

טענות הצדדים בתמצית:

1. לטענת התובע יש לקבל את תביעתו זאת בהתבסס על חוות הדעת של המומחה. כך, לטענת התובע מקום בו המומחה קבע בחוות דעתו מיום 25.2.2019 כי הבדיקה החדשה מראה ירידה של 5 דציבל בסף השמיעה בדיבור "יכלה לנבוע הן שנתיים נוספות של חשיפה לרעש מזיק", הרי שדי בכך על מנת לקבל את תביעתו.
2. הנתבע לעומת זאת טען בסיכומיו כי יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה, ולקבוע כי לא קיים קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה ממנה סובל התובע לבין תנאי עבודתו. כן טוען הנתבע כי הגם שהמומחה קבע כי ייתכן וניתן לייחס ירידה עצבית קלה לחשיפה לרעש, ולו באופן חלקי, הרי שמסקנתו הסופית הייתה כי השפעת העבודה פחותה מהשפעת גורמים אחרים.

עוד טוען הנתבע כי מקום בו שלל המומחה קשר בין הירידה שמיעה לחשיפה לרעש הרי שהתייתר הצורך לדון בטענת הטנטון, וזאת בהתאם להוראות סעיף 84ב לחוק.

כך, לטענת התובע חוות דעתו של המומחה היא חד משמעית ומנומקת ואין עילה לסטות מחוות הדעת, עקב זאת מבקש הנתבע לדחות את התביעה.

דיון הכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי בית הדין ייחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה רפואי מטעמו, זאת הן מן הטעם כי מדובר במומחה אובייקטיבי והן לאור מומחיותו בתחום הרפואי. אי לכך, נקודת המוצא היא כי בית הדין יסמוך ידו על חוות הדעת אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לעשות כן (עב"ל 1035/04 דינה בקל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.6.2005; עב"ל (ארצי) 34988-04-11 ישראל מאמו – המוסד לביטוח לאומי, 9.5.2012).
2. ומן הכלל אל הפרט; ד"ר ביזר בחן את נתוניו הרפואיים של התובע, כפי שהם עולים מהמסמכים הרפואיים שהועברו לעיונו והגיע למסקנה כי לא קיים קשר סיבתי בין הירידה בשמיעה לבין החשיפה לרעש. את מסקנתו כאמור תמך המומחה בהסבר לפיו לתובע יש פגיעה גם הובלתית וגם עצבית, כאשר מרבית הפגיעה היא הובלתית, והיא כאמור אינה יכולה להיגרם מחשיפה לרעש.
3. לא נעלמה מעיני העובדה כי בהשלמה לחוות הדעת, שניתנה לאחר שהמומחה עיין בבדיקת השמיעה העדכנית ציין המומחה כי ישנה ירידה של 5 דציבל, אבל ניתן לייחס לחשיפה לרעש או מבעיית כיול האודיומטרים.

צא ולמד, כי הגם אם נייחס את הירידה ב-5 דציבל לחשיפה לרעש, הרי שהתאם לסעיף 84א(א)(2) על מנת שיוכר ליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, יש להראות ירידה של לפחת 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים.

אי לכך, מקום בו נשלל קיומו של ליקוי שמיעה כתוצאה מרעש, הרי שאין מקום לבחון כלל את הטענה לטנטון. יתרה מזאת, הרי שהמומחה קבע בחוות דעתו כי "ספק רב אם יש קשר" בין הטנטון לחשיפה לרעש.

1. לאור האמור לעיל, לא הובאה כל הצדקה שלא לקבל את חוות דעתו של ד"ר ביזר כלשונה, שכן אין בחוות הדעת פגמים גלויים לעין ואין היא בלתי סבירה כך שאין בסיס לפסילתה.

אחרית דבר-

1. לאור כל המקובץ לעיל - התביעה נדחית.
2. כנהוג בתביעות מהתחום הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ט, (10 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.