לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

1. מבוא

א. התובע, תושב איטליה, יליד 16.7.76 (להלן: "התובע"), הועסק במועדים הרלוונטיים לתביעה כמהנדס מפקח בחברת סיצ'ים סוסיאטה פר אציוני (להלן: "החברה" ו/או "התובעת 2"), המבצעת הנחת צינורות להולכת גז בישראל.

ב. בכתב התביעה נטען כי ביום שבת 8.8.15, בשעות הערב, נהג התובע בנתיב הימני בכביש 431 מכיוון רמלה לכיוון ראשון לציון כשלצדו ישבה אשתו, כשלפתע הבחין התובע דרך המראה, שמתלה לבגדים (להלן: "המתלה"), שהיה קשור בארגז הרכב נפל לכביש. התובע עצר מיד את הרכב בשול הימני עד שהכביש יתפנה, הפעיל אורות מהבהבים ורץ רגלית בשול הימני מרחק של כ-100 מטר, להערכתו, לעבר המקום הסמוך למקום, אליו הגיע המתלה. התובע המתין בשול הימני עד שהכביש יתפנה, על מנת שיוכל לגשת לאסוף את המתלה, אלא שאז הגיח במהירות קטנוע (להלן: "הקטנוע" או "האופנוע"), רכוב בידי הנתבע 3, אליהו שמע (להלן: "שמע"), אשר סטה לשולי הכביש ופגע בעוצמה בתובע בעודו עומד בשול הימני. מעוצמת הפגיעה הועף התובע אל מעבר למעקה הבטיחות, נפצע באופן חמור ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה").

התובע טען בכתב התביעה כי הנתבעים אחראים ביחד ולחוד לנזקיו.

ג. הנתבעת 1, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), ביטחה את הקטנוע ואת השימוש בו בביטוח חובה במועד התאונה.

הנתבע 3 נהג בקטנוע במועד התאונה.

ד. הנתבעת 2, הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), ביטחה את הרכב בו נהג התובע ואת השימוש בו בביטוח חובה במועד התאונה.

ה. הנתבעים 1 ו-3 טענו בסעיפים 8-10 לכתב ההגנה שהגישו ביום 1.9.16, כי התובע נפגע עת עשה "שימוש" ברכבו בכביש המהיר ומאחר שעפו מרכבו ברזלים לכביש, ו/או יצר סיכון תעבורתי שגרם לנתבע 3, שמע, להיתקל בברזלים שנפלו מרכבו לכביש, ואשר העיפו את שמע על התובע. לשיטתם, נוכח תיאור התובע בכתב התביעה כי יצא מרכבו לאחר שנפלו חפצים מרכבו והוא יצא על מנת להחזירם לרכב ולהמשיך בנסיעתו, אזי התאונה אירעה שעה שהתובע עשה "שימוש" ברכב הנהוג על ידו והיציאה מהרכב בכביש מהיר לשם איסוף החפצים שנפלו, נעשה כחלק מה"שימוש" ברכב. בנוסף, החפצים שנפלו מרכבו של התובע היוו סיכון תעבורתי שבגינו הקטנוע של הנתבע 3 נתקל בחפצים שעפו מרכבו של התובע ואירעה התאונה. כן טענו הנתבעים 1 ו -3 כי אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים והמוכחשים לבין התאונה.

ו. הנתבעת 2 טענה בסעיף 6 לכתב ההגנה שהגישה ביום 18.10.16, כי בעת אירוע התאונה התובע היה הולך רגל לכל דבר ועניין ולא עשה שימוש ברכבו הוא, אשר חנה במרחק מה ממקום אירוע התאונה. רשימת השימושים מפורטת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים היא רשימה סגורה והיא אינה כוללת הליכה רגלית על הכביש. התובע נפגע על ידי הקטנוע המבוטח על ידי הנתבעת 1, בנסיבות המזכות אותו בפיצוי מהנתבעת 1 בלבד. ניסיונות לקשור בין ההליכה של התובע על הכביש לשם איסוף המתלה ובין אחד מרכיבי ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי" הינו מלאכותי ונדון לכישלון. התובע לא נפגע עקב נפילת מטען ו/או ברזלים (כפי שמנסה לטעון מגדל) ורכב מגדל הוא שפגע בתובע. איסוף המתלה גם לא נעשה כחלק מתיקון דרך או טיפול דרך. הרכב היה כשיר לחלוטין לנסיעה גם ללא איסוף המתלה. כשם שיציאה מרכב לשם הנחת משולש אזהרה (אזהרה מפני סיכון תעבורתי) אינה מהווה שימוש ברכב כך גם סילוק מפגע תעבורתי או איסוף מטען שנפל ואינו חיוני להמשך הנסיעה, אינו מהווה שימוש ברכב מנועי. כן הכחישה הנתבעת 2 את הנזקים הנטענים ואת הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים והמוכחשים לבין התאונה.

ז. במסגרת ההליך דנן, מונה פרופ' מאיר ניסקה כמומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה, והוא קבע לתובע נכות בשיעור של 42% לצמיתות. כן קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שנתיים ונכות זמנית בשיעור של 50% למשך חצי שנה נוספת.

ח. להשלמת התמונה יצויין, כי טרם הוגש כתב התביעה בענייננו לבית משפט זה, הגיש התובע תביעה לתשלום תכוף בבית המשפט השלום בראשון לציון (בת"ת 28738-10-15). בפסק הדין שניתן באותה בקשה לתשלום תכוף שניתן ביום 7.3.16 (כב' השופט גיא שני), נקבע כי הנתבעת 1 והנתבעת 2 יישאו בחלקים שווים בתשלום תכוף ובמימון הוצאות האשפוז של התובע. כמו כן צוין, כי קביעת בית משפט בבקשה לתשלום תכוף אינה מקימה מעשה בית דין בתביעה העיקרית (ראו: נספח 7 לתיק המוצגים המשלים של הנתבעים 1 ו-3).

ט. ביום 11.3.20 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסכם פשרה בין הצדדים בתיק שבענייננו, במסגרתו הסכימו הצדדים כי החברה, תתווסף כתובעת 2, התובעת את הסכומים ששילמה לתובע ולמוסדות רפואיים בגין התאונה כמיטיבה ו/או כמעסיקה. עוד הוסכם, מבלי להודות בחבות ו/או באחריות ומבלי להכיר בנזק כלשהו כתוצאה מהתאונה, כי הנתבעים 1 ו-3 יפצו את התובעים כמימון ביניים ולפנים משורת הדין, מעבר לסכום התשלום התכוף ולהחזר ההוצאות הרפואיות ולמוסדות הרפואיים בהם טופל התובע, כך שהתובע יקבל סך של 1,693,050 ₪ והתובעת 2 תקבל סך של 367,000 ₪.

נתבעת 2 אישרה כי סכומי הפשרה והסכומים הנקובים בהסכם הם גם על דעתה. עוד הוסכם כי סכום הפיצוי האמור, הינו לסילוק סופי ומלא של כל תביעות התובע והתובעת 2 כולל תביעות מיטיבים בגין התאונה מכל מין וסוג שהוא.

בנוסף הוסכם, כי הנתבעת 1 תשלם את הסכומים האמורים כמימון ביניים עד להכרעה בשאלת החבות, ובמידה וההכרעה היא כי החבות על הנתבעת 2 במלואה ו/או בחלקה אזי הנתבעת 2 מתחייבת להשיב לנתבעת 1 את כל התשלומים ו/או הפיצויים ו/או ההוצאות ששולמו על ידה לתובעים ו/או למוסדות רפואיים ו/או לצדדים שלישיים כלשהם בגין התאונה נשוא התביעה בהתאמה לחלקה בחבות.

במידה וההכרעה תהא שהחבות מוטלת על הנתבעת 1, אזי הנתבעת 1 תשיב לנתבעת 2 את הפיצויים ששילמה הנתבעת 2 במסגרת התשלום התכוף ואת החלק שנשאה בו במימון ההוצאות הרפואיות.

י. לפיכך, נותרה להכרעה המחלוקת באשר לאחריות לפיצוי התובע עקב תאונת הדרכים.

השאלה שלפנינו הינה האם התובע נפגע עת עשה "שימוש" ברכבו כטענת הנתבעים 1 ו-3 ואז מוטלת חובת הפיצוי על הנתבעת 2, או שמא התובע נפגע כ"הולך רגל" על ידי הקטנוע כטענת הנתבעת 2 ואז מוטלת חובת הפיצוי על הנתבעים 1 ו-3.

יא. הנתבעים הגישו סיכומיהם בכתב וכעת הגיעה העת למתן פסק דין בתובענה.

2. המסגרת הנורמטיבית

בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8) , התשנ"א-1990 (להלן: "התיקון") שונתה הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים הקובע כהאי לישנא:

"בחוק זה -

תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

"נזק גוף" –מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעץ אירוע תאונת הדרכים;

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

חוק הפיצויים, מציג מספר חלופות להגדרת תאונת דרכים, כאשר החלופה העיקרית כאמור לעיל, מדברת על "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

בספרו של א. ריבלין "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה 5, 2020) בעמ' 208-206, (להלן: "ריבלין") נאמר כך:

"הכניסה לרכב והירידה ממנו הם בגדר 'שימוש' לוואי הן על פי המבחן הייעודי שהוצע עוד בפרשת שולמן והן על פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק משנת 1990 . גישה זו האחרונה רואה בפעולות אלה חלק מן הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. תיקון מס' 8 מנה מפורשות את הכניסה לרכב והירידה ממנו בגדר השימוש ברכב ובכך סטה מנוסח הצעת החוק שנמנעה מלכלול אותם בגדר השימוש ברכב.

בחוק המתוקן אין התייחסות לשאלה מתי מתחילה הכניסה לרכב, או מתי מסתיימת הירידה ממנו. בשאלות אלה ראוי ליישם את העקרונות שנקבעו בפסיקה אשר קדמה לתיקון מס' 8 ובכללה הלכת שולמן הנ"ל. הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיזי בין הנכנס לבין הרכב. לעומת זאת עשויה הירידה מן הרכב להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. היורד מן הרכב ונפגע "בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב" עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו מחוץ לרכב: בדומה, תובע שירד מאוטובוס בדלת הקדמית, פסע שני צעדים ונפל על האוטובוס הוכר כמי שנפגע בירידה לאחר שאיבד את שיווי משקלו; לא רק סמיכות הזמנים שבין הירידה והנפילה העידה על כך אלא גם סמיכות המרחק. לעומת זאת מי שירד מרכבו וצעד מספר צעדים לעבר מכסה המנוע ובדרכו לשם החליק על כתם שמן ונפל נמצא שאין לראות בנפילתו חלק – אינטגרלי מן הירידה מהרכב שכן נפילתו אין לה כל קשר לירידה מן הרכב...

...

מקום בו היציאה מן הרכב היא לצורך תיקון הרכב או טיפול בו, עשוי השימוש ברכב להתמשך מעבר לרציפות הזמן והמקום בהם נתקיימה היציאה עצמה, אף כי השימוש יבוא אז לכלל ביטוי לא בעצם היציאה, כי אם בשימוש עוקב (התיקון או הטיפול). הדבר מודגם היטב בנסיבות אשר נבחנו בעניין אלראהב. באותה פרשה עצר הנפגע את הרכב בו נהג בשל תקלה. הוא יצא מן הרכב והחל לבדוק את המצנן. מחמת פריצת מים רותחים הוא נסוג לאחור ונפגע על ידי משאית שעברה במקום. נפסק כי "כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותה שימוש כי אז פגיעה זו תחשב כנגרמת עקב השימוש". כיוון שהפגיעה נגרמה עקב אותו שימוש היה על הנפגע לתבוע את מבטח השימוש ברכבו שלו. בפועל מותנית היום זכאותו של הנפגע לפיצויים בשתיים: קיומו של שימוש הנכלל ברשימה הסגורה של דרכי השימוש המוכרות וקיומו של קשר סיבתי בין השימוש המוכר לבין הנזק שנגרם..." (ההדגשות שלי-א.פ).

כן נדון בספרו של ריבלין מצב שבו היו מעורבים מספר כלי רכב:

"...דוגמה נוספת: התובע יצא מביתו וביקש לצאת לעבודתו כנהג משאית להובלת ביצים. הוא נכנס לתא הנהג, הניע את המשאית, ירד מתא הנהג וניגש לארגז המשאית על מנת להפעיל את יחידת הקירור המותקנת בו. בשלב זה הגיע רכב נוסף פגע בו והסב לו נזק גוף. האם החבות במקרה כזה מונחת לפתחה של מבטחת המשאית או שמא לפתחה של מבטחת הרכב הפוגע? או שמא שני כלי הרכב אחראים? בית המשפט המחוזי הכריע לאחרונה במקרה כזה כי הנפגע לא עשה "שימוש" במשאית, תוך שהוא מיישם את הגישה המצמצמת שהותוותה בפרשת ינטל הנ"ל (רע"א 9084705) ועוגנה מאז בפסקי דין נוספים. הנפגע במקרה זה, כך צוין, השלים את פעולת הירידה וצעד מספר צעדים אל עבר ארגז המשאית. הוא ביקש להפעיל את מערכת הקירור פעולה שאינה חיונית להתחלת הנסיעה או – להמשכה ואין לה זיקה לסיכון התעבורתי הנשקף מהשימוש במשאית. עוד נפסק שם כי לא קמה תחולה לחזקה המרבה שעניינה "פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בהקשר זה ציין בית המשפט כי הניזוק לא נפגע כלל במשאית אלא נפגע מחוץ לה כשהוא צועד על הכביש, ללא קשר סיבתי בין חניית המשאית לבין האירוע..." (שם, בעמ' 210)

(ההדגשות שלי- א.פ)

ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4.3.18) (להלן: "פלוני"), עמדה כב' השופטת וילנר על מטרות תיקון 8 והגדרת המונח "שימוש" וציינה בין היתר כדלקמן:

"17.סקירת הפסיקה לעיל נועדה להראות כי אף לאחר תיקון מס' 8, אשר נועד כאמור לצמצם את הגדרתו של שימוש ברכב מנועי, המשיכו בתי המשפט לפרש מונח זה באופן רחב החורג מהרשימה הסגורה של אופני השימוש המוגדרים בחוק. בדוגמאות שהובאו ראינו כי נפגע אשר שהה מחוץ לרכב בעת התאונה הוכר, בנסיבות מסוימות, כמי שנפגע עקב שימוש ברכב. לפיכך, לו היינו עוצרים בנקודת זמן זו, ייתכן שניתן היה עקרונית להכיר גם בתובע בענייננו, אשר שהה מחוץ לאוטובוס בעת התאונה, כמי שהשתמש באוטובוס, ככל שהיו מתקיימים יתר התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק הפיצויים (מטרות תחבורה וקשר סיבתי בין השימוש לבין הנזק). 18.אולם, מסענו בהתחקות אחר הגדרת המונח שימוש ואחר פרשנותו אינו נעצר בנקודת זמן זו. בשנת 2007 חלה תפנית חדה בפסיקה בפרשנות המונח שימוש, ונקבע כי אין עוד מקום לפרשנות מרחיבה של המונח וכי יש להתאים את הפרשנות להגדרה הקבועה בחוק. בפסק הדין ברע"א 9084/05 אג"ד נ' ינטל (29.10.2007) (להלן: עניין ינטל) נקבע מפי המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין כי לאחר תיקון מס' 8, אין עוד מקום לכלול בגדר המונח שימוש גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק. נקבע כי 'צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח 'נסיעה' ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו' (שם, פסקה 8). בפסק דין נוסף שניתן בסמוך לכך, ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (8.11.2007), נדון מקרה של ניזוק ששהה מחוץ לרכבו, ממנו ירד לאחר שהתנגש ברכב אחר ונפגע מרכב חולף, ונקבע כי הוא אינו בא בגדר משתמש ברכבו. בהמשך לכך, ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 13 (4.2.2009), הובהר כי מטרת תיקון מס' 8 היא להשיב ככל האפשר את המונח תאונת דרכים למשמעותו הפשוטה והיומיומית בקרב הציבור (כן ראו: רע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד, [פסקה 9 (22.5.2011)).

19.אכן, מגמה חדשה זו של פרשנות מצמצמת להגדרת המונח תאונת דרכים ובכלל זה הגדרת המונח שימוש, השתרשה היטב בפסיקה בשנים האחרונות. בהתאם למגמה זו, מקרים אשר בנסיבות דומות הוכרו בעבר כבאים בגדר המונח "שימוש ברכב" חרף הימצאות הניזוק מחוץ לרכבו, שוב לא הוכרו ככאלה. כך, לא הוכרו כמשתמשים ברכבם: נוסע שיצא מרכבו על מנת לאמוד נזקי תאונה ולהחליף פרטים, ונפגע מרכב חולף (ת"א (שלום ת"א) 18229/07 ארביב נ' מורדוחאיב (17.5.2011)); אדם אשר רץ אל עבר הכביש על מנת להשיב חלק מרכבו שעף לאחר תאונה ובשעה זו נפגע מרכב חולף (ת"א (שלום קר') 38263-07-11 עיזבון המנוח דוד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.8.2014)); ניזוק שיצא מרכבו, הזמין גרר ובשעה שהתהלך בשולי הכביש, נפגע מרכב חולף (רע"א 10875/08 שרון נ' קארו (19.4.2009)); נהג קטנוע אשר השלים ירידה מהקטנוע לצורך תדלוקו ואז נפגע מרכב חולף (ת"א (שלום י-ם) 32084-06-12 גברא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (1.9.2015)); וכך גם אדם אשר החליק כתוצאה מפרץ דלק ממשאבת התדלוק תוך כדי פעולת התדלוק (ת"א (שלום נת') 8541-05-12 גרינברג נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ (17.2.2015)).

מגמה זו לא פסחה גם על נוסעים באוטובוס. כך, לא הוכרו כמשתמשים במיניבוס נפגעים ששהו בעת התאונה מחוץ למיניבוס חונה בעודם ממתינים להיכנס אליו, ובזמן זה נפגעו מרכב שהתדרדר לעברם (רע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי (19.7.2009)). ראו גם: רע"א 6904/11 שרביט נ' מטרודן בע"מ (14.2.2012)).

20.סיכום הדברים עד כה מעלה כי פרשנותו של המנוח "שימוש" ברכב מנועי, כחלק מהגדרתה של "תאונת דרכים", עבר תמורות משמעותיות. תחילתה של הדרך הייתה בפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה למונח זה, פרשנות אשר נשמרה אף לאחר תיקון מס' 8 אשר נועד לצמצמה. מגמת הצמצום של הגדרת השימוש החלה עם פסיקתו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין בעניין ינטל, ובהמשך התבססה מגמה זו בפסיקה של הערכאות הדיוניות כמפורט בהרחבה לעיל. פרשנות מצמצמת זו, לפיה אין עוד מקום לכלול בגדר המונח שימוש גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק, היא הפרשנות המקובלת בפסיקת בתי המשפט בעת הזו, והיא אף עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח "שימוש" ברכב. (ההדגשות שלי- א.פ)

מפסק דין זה עולה, כי אמנם הירידה מן האוטובוס אינה מסתיימת בהכרח עם ניתוק המגע הפיזי שבין היורד לרכב, ועשויה להימשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב, ברם משסיים התובע לרדת מהאוטובוס והתייצב והחל לצעוד ורק אז נפגע מהרכב החולף, אזי המסקנה היא כי השימוש שעשה התובע באוטובוס הסתיים טרם התרחשות התאונה. משהתובע לא נפגע בעת השימוש ברכב, אין עוד מקום להידרש לשאלות האם השימוש נעשה למטרות תחבורה, והאם הנזק נגרם עקב השימוש ולפיכך ראה בית המשפט בתובע כהולך רגל שנפגע בתאונה מהרכב החולף (ראו ריבלין, בעמ' 210).

ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19), חידדה כב' השופטת וילנר את הסוגייה וקבעה כך:

"20.באופן ספציפי, ביחס לשימוש המוכר שעניינו ב'נסיעה' ברכב, נקבע כי הוא כולל אך ורק פעולות אשר חיוניות במובן ה'פיסי' לביצועה של הנסיעה – דהיינו, פעולות אשר ההימנעות מביצוען תיצור 'חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה' (ראו: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (4.2.2009)), כגון התנעתו של רכב, שחרור הבלם, שילוב הילוך, וכיוצא באלה. כמו כן, נקבע כי בגדר 'נסיעה' יבואו רק פעולות המהוות 'חלק טבעי ואינטגרלי' ממנה (ראו: עניין ינטל, בפסקאות 7-6; וכן ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמודים 172-169).

21.אדגיש כי שילובם של שני התנאים שלעיל במצטבר, מתחייב נוכח ריבוי הפעולות אשר ניתן לומר כי הן אומנם חיוניות במובן ה'פיסי' לביצועה של נסיעה ברכב, כמבואר לעיל, אך ברי כי חלקן אינן נכללות באופן טבעי ואינטגרלי בנסיעה. כך, למשל, הליכה אל עבר הרכב לקראת הנסיעה, פתיחת שער מוסך, או הסרתו של מכשול מן הדרך על מנת לאפשר את המשך הנסיעה (ראו: ע"א (מחוזי חי') 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (13.11.2008)) – כל אלה הן אמנם פעולות החיוניות לשם הנסיעה ברכב, אך לא ניתן לומר כי הן מהוות חלק אינטגרלי מפעולת הנסיעה עצמה (ראו: עניין ינטל, בפסקה 7, שם הובא מדבריו של השופט י' טירקל (בדעת מיעוט) ברע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145, 169 (1999)). אם כן, תנאי החיוניות הוא תנאי הכרחי, אך אינו תנאי מספיק על מנת שפעולה זו או אחרת תבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי'. מטעם זה נקבע, כאמור, התנאי השני שבעניין ינטל, לפיו על הפעולה הנדונה להיות חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב. בהקשר זה אף נקבע כי יש לבסס את 'הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה'... על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי' (ראו: עניין ינטל, בפסקה 7; ההדגשות אינן במקור, י.ו.; וכן ראו: עניין נביל, שם).

22. הנה כי כן, ניתן לסכם ולומר כי מבין הפעולות אשר חיוניות לביצועה של נסיעה, רק אותן פעולות המהוות חלק טבעי ואינטגרלי ממנה – על-פי מבחני העזר שלעיל – תחשבנה כ'נסיעה ברכב' ומשכך כ'שימוש ברכב מנועי' לפי חוק הפיצויים...

כניסה לרכב וירידה ממנו

23.נשוב, אפוא, אל השאלה שעמה פתחנו את הדיון שלעיל: מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מתחם השימוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי 'הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב', ואילו הירידה ממנו, מסתיימת 'כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב' (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180). כמו כן, נכתב שם כי 'הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה'. זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של 'כניסה' לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה'ירידה'.

לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי 'נסיעה' ברכב, אף על פעולות ה'כניסה' לתוך רכב וה'ירידה' ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו'לחלץ' מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה'פיסי' לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר 'כניסה' ו'ירידה' מהרכב, וממילא בגדר 'שימוש ברכב מנועי' על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו.

24.יוער כי הצעתי שלעיל עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה בעקבות פסק הדין בעניין ינטל, אשר הפיח כאמור רוח חדשה בתיקון מס' 8, ובעקבותיו הלכה וצומצמה פרשנותו של בית משפט זה למונח "שימוש ברכב מנועי". כל זאת לאור תכליות חוק הפיצויים ותיקון מס' 8, ונוכח מובנן הפשוט, הטבעי והמקובל של הוראות החוק הרלוונטיות (וראו עניין נביל, בפסקה 13, שם הוטעם כי תיקון מס' 8 נועד להשיב, עד כמה שניתן, את המונח "תאונת דרכים" למשמעותו הפשוטה והיומיומית בקרב הציבור).

כך למשל, נקבע כי נהג אשר יצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים, ובתוך כך נפגע מרכב חולף, אינו נחשב למי שניזוק עקב שימוש ברכבו שלו (ראו: רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (8.11.2007)); וכן כי המתנה בסמוך למיניבוס חונה אינה מהווה התחלה של פעולת ה"נסיעה", וזאת על אף שהעלאתם של נוסעים אל המיניבוס החלה זה מכבר (ראו: רע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי, פסקה 4 (19.7.2009); וכן ראו: רע"א 6904/11 שרביט נ' מטרודן בע"מ, פסקה 6 (14.2.2012)). עוד קבע בית משפט זה כי אין לראות באלונקאי אשר ניזוק עקב הכנסתו של חולה לרכב, כמי שמקיים את שימוש ה'כניסה' (רע"א 66/10 לוי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (14.1.2010)); וכי נוכחותה של קטינה ברכב הסעה לאחר סיום הנסיעה בו, אינה באה בגדר 'נסיעה', למרות שהקטינה נזקקה לסיוע על מנת לצאת מרכב זה (ראו: רע"א 3762/11 עיזבון רחימי נ' חריזי, פסקאות 8-7 (16.1.2012))..."

(ההדגשות שלי- א.פ)

לגבי התנאים הראויים לבחינה אם אירוע מסוים הוא בגדר "טיפול דרך", אם לאו אני מפנה לרע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (16.6.10) (להלן: "פרשת ספנייב") כדלקמן:

" 7. התנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. "הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' – כך הובהר – "נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה...

התנאי השני עליו עמדנו הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי. כבר ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29.10.2007) צוין כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה". ואמנם, בעניין נביל הובהר כי "פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה" (שם, בסעיף 14).

התנאי השלישי הוא כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה, כך הובהר, אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי. על כן, אין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך או מן הנסיעה במובנה הרחב.

על שלושת התנאים האמורים, יש להוסיף תנאי נוסף ולפיו "טיפול הרכב" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם, 13.11.2008) על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים י' וילנר וע' גרשון), תוך שנקבע כי "תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא" (ראו הדיון בעניין נביל בפסקה 12). ואכן, המדובר הוא בתיקון הרכב או טיפול ברכב, כשפעולה זו האחרונה רחבה יותר מאשר תיקון הרכב עצמו, ועשויה לחרוג מעבר לתיקונים מכניים של הרכב ושל חלקיו."

(הדגשות שלי – א.פ.)

3. המסגרת העובדתית

מדו"ח בוחן התנועה מיום 9.8.15 של רס"מ חגי דברת (להלן: "דברת") (נספח 5 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, בעמ' 52-49) עולה, כי התאונה ארעה בדרך מהירה שמהירות הנסיעה המותרת בה הינה 110 קמ"ש. שלושה נתיבי נסיעה במסלול מערבה, כביש אספלט סלול יבש ותקין, ומעקה בטיחות מימין לשול. שדה הראייה היה פתוח לפנים 200 מ' לפחות. לאחר התאונה נמצא פיזור ברזלים על הכביש. עוד נמצא סימן החלקת אופנוע בקשת ימינה מנתיב ימני אל השול לכוון מעקה בטיחות, וכן סימן שפשוף היוצא מכיוון מעקה בטיחות לכוון נתיב ימני, מצביע על החלקת האופנוע על דופן ימין. בדו"ח נכתב כי על פי הממצאים בזירת התאונה, רוכב האופנוע שנסע על כביש 431 ממזרח למערב סטה ימינה מנתיב ימין אל השול וזאת על פי סימן החלקת צמיג אופנוע ימינה, לאחר מכן נפל האופנוע אל דופן ימין עליו נפל וזאת על פי סימני השפשוף בדופן, התנגש בחלק התחתון של מעקה הבטיחות וממנו המשיך בתנועת החלקה חזרה לכיוון הכביש. פיזור ברזלים על הכביש מצביע על אפשרות כגורם לאיבוד שליטה של רוכב אופנוע על האופנוע.

ממזכר של רס"מ דברת מיום 9.8.15 (נספח 5 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, בעמ' 76), עולה כי הוא התקשר לעד ראייה בשם ישראל גמליאל שלדבריו לא ראה את התאונה. לדברי עד הראייה, היו מספר כלי רכב אחרי האופנוע. כאשר הוא הגיע למקום הוא הבחין באופנוע על הכביש ובברזל שהיה על הכביש והוא הזיז אותו מהכביש. הוא לא ראה כמה אנשים רכבו על האופנוע ולדבריו היו במקום שני בני מיעוטים שהעלו ברזל על הרכב וכאשר הגיעה המשטרה הם עזבו את המקום. הוא לא ראה אם מהרכב של בני המיעוטים כאמור נשמט ברזל אל הכביש.

מנספח ד' למוצגי הנתבעת 2, (חלק מתיק המשטרה) עולה גם כן כי רוכב הקטנוע, הנתבע 3, איבד שליטה ונפל על הכביש. בנוסף צורפו תמונות מתיק המשטרה (ראו: נספח 11 לתיק המוצגים המשלים מטעם הנתבעים 1 ו-3).

ממזכר מיום 8.8.15, שערך זמיר יעקב ממשטרת ישראל (להלן: "זמיר") (נספח 5 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, עמ' 72), עולה כי כאשר הוא הגיע למקום, הוא ראה את ה"נהג" מאחורי גדר הבטחון וה"נוסע" היה על הכביש. עוד צויין באותו מזכר, כי המודיע היה אזרח בשם שמואל ישראל שאמר שרכב סקודה הפיל ברזלים על הכביש והאופנוע עלה על הברזלים והתהפך. זמיר כתב בסוף המזכר "אני רדפתי ברגל אחרי הרכב והוא לא עצר ברח". מדו"ח הפעולה מיום 8.8.15 שערך זמיר (נספח 5 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, עמ' 74) עולה בהתאם, כי במקום היה אדם מאחורי הגדר פצוע בינוני ועוד אדם פצוע קל על הכביש.

בחקירתו בבית המשפט העיד דברת כי יש בלוח התצלומים שערך (נספח 11 לתיק המוצגים המשלים מטעם הנתבעים 1 ו-3) תצלום של ברזלים שנמצאו בזירה שהוא עצמו צילם. הוא העיד כי אלה התמונות של הברזלים שנמצאו בזירה כאשר המיקום הוא ליד מעקה הבטיחות שם מצא אותם. הוא לא ראה ברזלים נוספים בזירה. האירוע נפתח במשטרה ביום 8.8.15 בשעה 19:07 והוא עצמו הגיע לזירה בשעה 19:50. הוא לא ידע לומר אם עד שהגיע הכביש היה חסום. מדובר בכביש 431, כביש ראשי, והוא מניח שנתיב נסיעה אחד כן היה חסום. במסגרת עדותו נשאל דברת, מדוע חקר את התובע באזהרה ואילו את אשת התובע ואת שמע לא חקר באזהרה. דברת השיב, כי אשת התובע היא נוסעת ברכב ולא היה חשד שנהגה ברכב , ולגבי רוכב האופנוע, מדובר באיבוד שליטה כשבממצאים הראשונים לא נראה משהו שגרם לחשד שהיה מקום להטיח אותו בפני שמע, נהג האופנוע. דברת הסביר כי זו הייתה תחילת החקירה לגבי תאונה כשנמצא שרוכב אופנוע איבד שליטה, החליק ופגע באדם שעמד בכביש 431 שהוא כביש מהיר ואדם לא אמור לעמוד או להימצא בו. החקירה הצביעה על כך שנשמט לאותו אדם שעמד בכביש מטען מהרכב וברגע שעלה החשד שזה הגורם לתאונה, התובע נחקר תחת אזהרה (עמ' 21). דברת אישר בחקירתו כי הוא זה שגבה את כל העדויות בתיק. במהלך חקירת התובע הוא אף הציג לו את הברזלים שנמצאו על הכביש והתובע אישר כי זה המטען שנפל מרכבו וטען כי רכש זאת בחנות איקאה ואכן על אותם ברזלים שנמצאו בזירה יש מדבקה של החנות איקאה ויש בכך כדי לחזק את דבריו. המדבקה גם נמצאת בלוח התצלומים שהוצגו בנספח 11 לתיק המוצגים המשלים של הנתבעים 1 ו-3 (עמ' 22, שו' 8-1). כן אישר דברת כי בחקירתו במשטרה אישר לו התובע כי הוא ראה את האופנוע פוגע בברזלים שהיו על הכביש (עמ' 22, שו' 13-9). התובע העיד בפניו שהמתלה היה מחובר באמצעות ווים לרכב שלו מאחור והתובע אף אישר כי הווים שצולמו בתמונות 22-16 לנספח 11 הם אותם ווים מדוברים (ראו: נספח 11, עמ' 66 לתיק המוצגים המשלים של הנתבעים 1 ו-3) (עמ' 22, שו' 19-14). לדבריו, גם אשת התובע טענה בחקירתה כי הם העבירו מתקן לתליית בגדים מברזל והוא הראה לה תמונה של החפץ מברזל שמצא בזירה וגם היא אישרה שזה החפץ שנפל להם מהרכב (עמ' 22, שו' 23-20).

נגד רוכב האופנוע לא הוגש כתב אישום כי לא נמצאו ראיות להעמידו לדין מאחר והאפשרות שהגורם לתאונה בסבירות מאוד גדולה זה ברזלים שהיו על הכביש ורוכב אופנוע שנוסע בכביש מהיר ויש לו הפרעה כלשהי בנסיעה, הסבירות שיאבד שליטה היא גבוהה מאד. בכל הנוגע לתובע, המליצו לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור מאחר שנגרמו לו חבלות של ממש כשהוא נפגע, ההתייחסות אליו באותו שלב הייתה כשל הולך רגל שנפגע, ובנוסף, מדובר באדם שהוא תושב זר שיחזור למקום מגוריו בחו"ל (עמ' 22, שו' 30-24).

בהמשך חקירתו אישר דברת שמחומר הראיות עולה, כי כלי הרכב שפגע בתובע הוא האופנוע שהחליק. הסבירות הכי גבוהה למה שהתרחש זה ששמע רכב על הקטנוע בכביש 431 ומסיבה כלשהי החליק וסטה ימינה ופגע בתובע שעמד על שול הדרך (עמ' 23, שו' 7-3). הוא אישר כי מדובר בתאונה עצמית של רוכב האופנוע ללא מגע עם כלי רכב, ולכן בדו"ח שלו במסגרת פרטי הרכב הוא הזכיר רק את הקטנוע (עמ' 23, שו' 16-8). כן הסכים דברת כי לא היה ממצא שקשר מגע בין האופנוע לבין הברזל. לדבריו:

"ציינתי שפיזור ברזלים על הכביש מצביע על אפשרות כגורם לאיבוד שליטה של רוכב האופנוע על האופנוע, מפנה לסיפא של סעיף 14 למסקנות. ועל מנת לחדד, מסקנות דוח הבוחן הינן מסקנות שנכתבות על סמך הממצאים שנמצאו בזירה." . (ההדגשות שלי- א.פ).

דברת אישר בחקירתו, כי אין ממצא של מגע בין האופנוע לבין הברזלים (עמ' 23, שו' 24-17). אפשר לאבד שליטה גם בלי מגע עם החפץ עצמו, למשל במקרים שבהם רוכב אופנוע סוטה כדי לא לפגוע בחפץ כזה וכתוצאה מזה מאבד שליטה (עמ' 23, שו' 28-25). כן העיד דברת בבית המשפט, כי הוא אסף את כל הברזלים שהיו בזירה אך לא היה לו עניין לנסות להרכיב מהם מתלה (עמ' 23, שו' 32-29). הוא נשאל האם הוא יוכל לומר אם כל הברזלים שאסף שייכים לאותו מתלה שהיה על הרכב של התובע ואם לא אסף ברזלים נוספים ותשובתו הייתה כי זה לא נבדק:

"זה לא דבר שנשלח למעבדה כלשהי. היו שם ברזלים שהמעורבים הצביעו עליהם כשייכים להם, אני מתכוון ל... (התובע- א.פ) ולאשתו...מטרת החקירה שלי היא לנסות להגיע לחקר האמת מבחינת גרם תאונת הדרכים כאשר אני מתעסק בפן הפלילי ולא בפן האזרחי." (עמ' 24, שו' 6-1). (ההדגשות שלי-א.פ).

בהמשך חקירתו הופנה דברת למזכרו מיום 9.8.15 (נספח 5 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, בעמ' 76), והוא אישר כי מזכרו זה הוא תוצאה של מידע שקיבל ממר זמיר, שהוא מתנדב במשטרה. זמיר ערך רישום של שיחה שקיים עם עד הראייה וזו השיחה שהוא רצה לוודא את קיומה באותו מזכר שכתב (עמ' 24, שו' 16-11). דברת אישר כי אותו עד ראייה סיפר לזמיר המתנדב שרכב סקודה הפיל ברזלים על הכביש והאופנוע עלה על הברזלים והתהפך והוא רדף אחרי הרכב שלא עצר ובעקבות מידע זה הוא קיים עימו שיחה ורשם את המזכר האמור. הוא העיד כי המידע שקיבל מאותו עד ראייה היה כי הוא לא עד ראיה לתאונה וברגע שהוא לא עד ראיה לתאונה הוא מיד פוסל אותו ולא רואה בו צורך, נכון לאותו שלב. אותו עד ראייה טען שכאשר הגיע למקום הוא הבחין באופנוע על הכביש ובמקום היה ברזל על הכביש והזיזו אותו מהכביש. הוא לא ראה כמה אנשים רכבו על האופנוע, כאשר לדבריו היו במקום בני מיעוטים והוא ראה אותם מעלים את הברזלים על הרכב וכשהגיעה המשטרה הם עזבו את המקום. עד הראייה לא ראה אם הברזלים נשמטו מהרכב של אותם בני מיעוטים (עמ' 24, שו 32-22- עמ' 25, שו' 2-1). דברת העיד בהקשר זה, כי יתכן שיש אספני ברזל שעוצרים כדי לקחת ברזל. במקרה של התאונה, הברזלים שהוא אסף אומתו עם בעל הברזלים/המתלה ומהעדויות עלה שבשל המתלה ארעה התאונה. "אני לא אומר שהיו ברזלים נוספים, היה לי מידע כלשהו מאותו אדם ששוחחתי איתו ועל זה המזכר בעמ' 76 אך אין לי מעבר לכך עניין לצורך החקירה שלי." דברת הסביר, כי לא ערך בירור נוסף למעט הבירור שערך מול שמע, התובע ואשתו (עמ' 25, שו' 13-3). לבסוף, דברת אישר כי השורה התחתונה של דו"ח הבוחן שערך היא שמדובר בתאונה של אופנוע שהחליק מסיבה שלא ניתן לקבוע חד משמעית ופגע בהולך הרגל שעמד לצד הדרך (עמ' 25, שו' 24-21).

יעקב זמיר נחקר גם הוא ואישר כי ערך את המזכר בעמ' 72 לתיק מוצגי הנתבעים 1 ו-3 (עמ' 26, שו' 28-27). לדבריו, מדובר בגרסתו של אדם שהיה במקום האירוע ואמר לו שראה את הדברים. זמיר העיד, כי כאשר עמד בזירת התאונה ניגש אליו בחור ואמר לו שראה את התאונה והוא כתב את מה שמסר לו וזה מה שמופיע במזכר שלו. זמיר טען, כי לפני שהבוחן הגיע לזירה, הוא ועוד מתנדב שהיה איתו שם באו ביחד וסגרו את קטע הכביש כדי שלא יעברו שם מכוניות עד שיגיע בוחן התנועה והם גם כיוונו את התנועה. כשהבוחן הגיע הוא אמר לו לעמוד בצד. עוד לפני שהבוחן הגיע כאשר בזירה היו רק הוא והמתנדב השני ניגש אליו עד הראייה ואמר לו שראה את התאונה. הוא שאל אותו מה ראה ורשם את הדברים וגם נתן העתק לבוחן, אותו העתק מהמזכר בעמ' 72 למוצגים כאמור. זמיר אישר גם את האמור בדו"ח הפעולה, בעמ' 74 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, לדבריו, הוא שכתב את דוח הפעולה ומסר אותו לבוחן (עמ' 27, שו' 26-5).

זמיר העיד, כי בהגיעו לזירה היה ברזל אחד על הכביש ואופנוע שנסע נתקל בברזל והתהפך. הוא לא נגע בדבר, רק סימן את המקומות (עמ' 27, שו' 31-30). הוא הגיע למקום וראה חתיכת ברזל על הכביש וסימן את המקום. הוא ראה גם את האופנוע שהיה הפוך בצד של הכביש, ליד גדר הביטחון. הנפגעים לא היו שם והוא קרא לבוחן (עמ' 28, שו' 3-1). הוא הופנה לתמונות שצילם דברת בעמ' 57, 61 למוצגים המשלימים של הנתבעים 1 ו-3 ואישר כי זה מה שראה, הוא ראה את הברזלים האמורים על הכביש והוא סימן את מקומם על הכביש.

הוא והמתנדב השני הגיעו לזירה, ורק הוא ערך מזכר כי הוא בדרגת רס"ר בכיר ולמתנדב השני אין דרגות. הוא פעל כמתנדב ללא שכר עם דרגה (עמ' 28, שו' 22-4). ראו את הנהג מאחורי גדר הבטחון ואת הנוסע על הכביש. מדובר בנהג האופנוע, כאשר בשטח לא היה כלי רכב בכלל פרט לאופנוע. הוא לא ראה כלי רכב בשולי הכביש. היה עוד נהג באזור אבל כשהוא הגיע לדבר איתו אותו נהג ברח ולא רצה להעיד. זמיר אישר, כי רשם אודות הנהג ש"ברח" רק במזכר בעמ' 72 למוצגים המשלימים של נתבעים 1 ו-3 ולא רשם זאת בדוח הפעולה (עמ' 28, שו' 32-23). הוא צירף לדו"ח הפעולה את המזכר ונתן לבוחן את הכל. זמיר הבהיר, כי כאשר הוא הגיע, הפצועים כבר לא היו בשטח הם פונו באמבולנס. הוא אישר כי אינו זוכר את האירוע "רק מתוך הכתובים" (עמ' 29, שו' 10-1). באותו היום זה היה המקרה הראשון, התאונה הראשונה אליה הגיעה ולא הייתה תאונה נוספת. לדבריו, מתנדב מגיע לתאונה אחת ביום. אותו אדם שלטענתו ברח מהמקום הוא לא זה שפגע באופנוע, הוא רצה לתפוס אותו לשאול אם ראה את התאונה כי הוא עמד בצד, הוא חשב שהיה עד לתאונה אך הוא ברח מהמקום עם רכבו (עמ' 29, שו' 23-14). באשר לעד הראייה שאת דבריו כתב במזכר הוא העיד כי הוא רשם את מה שנאמר לו ולא בדק את הדברים. הוא לא ראה עוד ברזלים במקום התאונה חוץ מהברזל שזיהה קודם לכן (עמ' 29, שו' 31-26). עד הראייה הציג לו תעודת זהות והוא רשם גם את מספרה (עמ' 29, שו' 33).

אציין כבר עתה, כי לאחר שעיינתי במסמכים שכתב מר זמיר ושמעתי את עדותו, אני סבור שאין ליתן לה כל משקל מאחר והוא הגיע למקום לאחר התאונה ולפיכך גרסתו היא בגדר עדות שמיעה לרבות לגבי הדברים ששמע מעד במקום ואשר את מהימנותם לא בדק. מעבר לכך, עדותו לגבי נוכחות הנפגעים במקום התאונה בעת הגיעו לשם, לא הייתה עקבית.

בכתב התביעה נטען כי ביום שבת 8.8.15 בשעות הערב נהג התובע ברכב בנתיב הימני בכביש 431 מכיוון רמלה לכיוון ראשון לציון כשלצדו ישבה אשתו, כשלפתע הבחין התובע דרך המראה, שהמתלה שהיה קשור בארגז הרכב נפל לכביש. התובע עצר מיד בשול הימני של הכביש, הפעיל אורות מהבהבים ורץ רגלית בשול הימני מרחק של כ-100 מ' להערכתו, לעבר המקום הסמוך למקום, אליו הגיע המתלה. התובע המתין בשול הימני עד שהכביש יתפנה, על מנת שיוכל לגשת לאסוף את המתלה, אלא שאז הגיח במהירות הקטנוע, רכוב על ידי שמע, אשר סטה לשולי הכביש ופגע בעוצמה בתובע, בעודו עומד בשול הימני. מעוצמת הפגיעה הועף התובע אל מעבר למעקה הבטיחות ונפצע באופן חמור ונגרמו לו נזקי גוף (סעיפים 11-8).

התובע נחקר במסגרת הודעת נהג תחת אזהרה ביום 12.8.15,על ידי רס"מ דברת (נספח 5 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, עמ' 69-68). בהודעה צויין כי היא נגבתה באמצעות ענת מאור שתרגמה מהשפה האיטלקית לשפה העברית.

התובע טען כי המתלה היה על הרכב במצב יציב, והוא פתח ווים כדי לקבע את המתקן ואז עלה על כביש 431 כשהוא נוהג ברכב. לטענתו, הוא לא נסע מהר ובשלב מסויים הוא ראה מהמראה שהמתלה נפל אל הכביש. החפץ היה במסלול הימני ביותר של הכביש והתובע עצר בשוליים בצד ימין את הרכב וירד ממנו.

עוד טען במסגרת ההודעה כי:

"לפני שהגעתי אל החפץ עברה מכונית שפגעה בחפץ והיא הזיזה את החפץ טיפה יותר קדימה לכיווני וימינה, בזמן שהלכתי לכוון החפץ אופנוע הגיע, לא זוכר באיזה נתיב ומכאן אני כבר לא זוכר כלום, אני חושב שאבדתי את הכרה והתעוררתי בבית חולים."

בהמשך החקירה התובע נשאל האם ראה את האופנוע פוגע בחפץ על הכביש והשיב בחיוב. הוא לא זכר שראה את האופנוע מחליק. הוא אישר שהברזל שנמצא על הכביש (הוצגה לו תמונה) הוא המטען שהיה על רכבו ונקנה על ידו בחנות איקאה.

בתמלול חקירת התובע בבית החולים על ידי חוקרת חברת הכשרה (נספח 4 לתיק מוצגי הנתבעים 1 ו-3) התובע אמר, בין היתר, כי האופנוע פגע במתלה סטה לכיוונו ופגע בו.

בנוסף, הוגש תמלול של החוקר אסף פלום, מיום 25.10.15 (נספח 12 למוצגי הנתבעים 1 ו-3)אשר והקליט את שיחתו עם התובע, כמפורט בתצהירו מיום 28.7.20.

במסגרת אותה חקירה סיפר התובע כי נסע ברכבו כאשר נפל משהו מהרכב והוא עצר את רכבו בנתיב החירום. הוא עצר את הרכב והדליק איתות חירום ואז יצא מרכבו והלך. הוא רצה להזיז את החפץ לפני שמישהו ייקח את זה. הוא סיפר כי אינו יודע מה המרחק שהלך, אך ראה רכב אחר שראה את החפץ שנפל ולכן עצר וכשהיה ליד אותו רכב הוא נסע. אחר כך הגיע האופנוע "לקחתי את החפץ והנהג נפל עם האופנוע לכיוון שלי, אני הייתי בנתיב החירום כי..הלכתי לרכב שנסע.. והאופנוע הגיע ולקח..."הוא נשאל אם לאחר שיצא מהרכב להרים את החפץ שנפל הוא הלך בערך כ-100 מטר והשיב כי הוא לא זוכר, אולי זה היה יותר 150 מטר. הוא ראה את החפץ קרוב לנתיב החירום בנתיב הראשון.

לדבריו:

"כשהייתי קרוב לשם אני זוכר נכון. ראיתי את הרכב, הרכב עצר לפניי... והסתכל על החפץ שהיה באמצע הכביש, אז הוא עצר, בנתיב החירום, ואז כבר הדלקתי את איתות החירום, כשהייתי שם ליד הרכב, הרכב נסע... ובדיוק שתי שניות לאחר שהרכב נסע, הגיע האופנוע, לקח את החפץ מאמצע הכביש...נהג האופנוע נפל... והאופנוע נסע לכיווני." (עמ' 123)

התובע טען כי האופנוען הרים את החפץ מאמצע הכביש ולכן הוא איבד שליטה על האופנוע ונפל.

בהמשך, הוא נשאל כמה זמן עבר מרגע שעצר את הרכב בנתיב החירום ועד שהתאונה קרתה והוא השיב כך: "עצרתי את הרכב, הלכתי בזריזות, כדי להגיע לשם, זה לקח לי אולי דקה אני חושב." (עמ' 124).

באמצעות היוועדות חזותית אישר התובע את קולו בשיחה זו עם החוקר אסף פלום (עמ' 3 לפרוטוקול המוקלט מיום 16.2.21, בשו' 27).

בתצהיר התובע (שצורף כנספח 1 למוצגי הנתבעים 1 ו-3), תוארה התאונה כך:

"4. ביום 8.08.2015 (להלן: "מועד התאונה") העמסתי על הרכב שלי את המתלה לבגדים שעשוי מברזלים.

5. שמתי את מתלה הבגדים בארגז הרכב הפתוח.

6. אני נהגתי ברכב ואשתי ישבה לצידי.

7. ..

8. בשעות הערב נסעתי בכביש מהיר בין עירוני כביש 431, מרמלה לראשון לציון, נסעתי בנתיב הימני, שעה שהיו עוד נתיבים בכיוון הנסיעה שלי.

כעבור כעשר דקות של נהיגה, לפתע שמתי לב שהמטען עף לכביש.

9. עצרתי מיד את הרכב בשול הימני, שמתי אורות מהבהבים ורצתי מהר לאורך השול הימני כדי להחזיר המתלה לרכב. עברה מכונית שעקפה את המתלה מימין, היה נראה לי שהמכונית עומדת לעצור אך כשראה אותי המשיך בנסיעה ולאחריה נסע אופנוע שעלה על המתלה שנפל מהרכב שלי, איבד שליטה, העיף אותי והתהפך. עברו שתי שניות בין הגעת המכונית להגעת האופנוע.

10. הכל קרה במהירות, חלפה כדקה מרגע שעף המתלה ועד שנפגעתי. אני חושב שנהג האופנוע לא הבחין במתלה הברזלים." (ההדגשות שלי- א.פ).

בחקירתו באמצעות היוועדות חזותית בישיבת 16.2.21 (יצויין כי ההפניות לעדותו של התובע וכן עדותה של אשתו, שתוצג בהמשך, הן כולן מהפרוטוקול המוקלט מהחלק שהוקלט בישיבה שהתקיימה ביום 16.2.21) העיד התובע כי נסע ביום התאונה עם אשתו ברכב כאשר עדיין היה אור (עמ' 6). תוך כדי הנסיעה נפל מתלה הבגדים מהרכב לכביש והוא המשיך קדימה ועצר בהמשך במקום שאפשר היה לעצור בנתיב חירום, באופן שלא הפריע לתנועה של רכבים אחרים בכביש, הוא הפעיל ארבעה אורות ווינקרים ויצא מהרכב, סגר את דלת הנהג ואשתו נשארה לשבת בתוך הרכב. מאותו הרגע הרכב לא זז, הוא עמד במקום בנתיב החירום והתובע פנה אחורה לכיוון המקום שבו נפל המתלה (עמ' 7). הוא נשאל לגבי כך שאמר לחוקר אסף פלום שיתכן שמדובר היה בערך במאה חמישים מטר מרחק, והוא השיב כי אינו זוכר (עמ' 8, שו' 5-1). הוא הוסיף כי עברו כשש שנים והוא אינו יודע אם לאשר זאת אם לאו, אבל אם זה מה שאמר לחוקר וזה נרשם "אכן" (עמ' 10, שו' 13-10).

הוא נשאל על כך שבעדותו במשטרה מסר כי לפני שהגיע אל החפץ עברה מכונית שפגעה בחפץ והזיזה אותו קצת יותר קדימה לכיוונו ולצד ימין והוא השיב כי אינו זוכר אם האוטו נגע בחפץ. "אם זה מה ש... למשטרה, זה היה ארבעה ימים אחרי התאונה, אולי גם הייתי מבולבל." ובהמשך הוסיף: "אני לא זוכר שאמרתי שהמכונית נגעה בחפץ." וכשנשאל אם אותה מכונית נגעה או לא נגעה בחפץ השיב: "אני, נראה לי שאני זוכר שלא." כשנשאל מדוע במשטרה נאמר מפיו שכן, השיב כי אינו יודע להשיב לכך. הוא טען כי למרות שכתוב בחקירתו במשטרה שהוא הלך, הוא בכלל רץ, ובזמן שרץ לכיוון אותו חפץ הגיע האופנוע ומאותו רגע הוא אינו זוכר דבר (עמ' 11).

התובע נשאל האם טרם חתם על עדותו בפני חוקר המשטרה הקריאו לו אותה באיטלקית והוא השיב על כך, כי אינו זוכר מאחר שעברו שש שנים (עמ' 13, שו' 18-8).

הודעת עד של אשת התובע מיום 12.8.15, שנחקרה על ידי רס"מ דברת, (חלק מנספח 5 למוצגי הנתבעים 1 ו-3, עמ' 71-70) תורגמה גם היא באמצעות ענת מאור מהשפה האיטלקית לשפה העברית.

מאותה הודעה עולה כי ביום שבת, 8.8.15, התובע, בעלה, שהוא אזרח איטלקי ועובד בישראל נהג ברכב. הם נסעו מרמלה לכוון ראשון לציון על כביש 431. הם העבירו מתקן לתליית בגדים מברזל שהיה בחלק האחורי של הרכב והוא היה בתוך החלק הפנימי של הרכב בארגז האחורי. את המתקן רכשו בחנות איקאה לפני זמן רב. התובע הסתכל במראה וראה שאיבד את המתקן, זה היה בסביבות השעה 18:30, 18:00, עדיין אור יום. הוא הסתכל וירד לשוליים ועצר בשולי החירום והדליק ארבעה אורות מהבהבים. התובע עצר את המכונית ולא כיבה את המנוע. הוא יצא מהרכב והתחיל לרוץ בשוליים לעבר החפץ. הוא רצה להרים את החפץ לפני שיגיעו רכבים אחרים ואז הגיעה מכונית. היא הסתכלה לאחור וראתה שהמכונית בלמה וניסתה לברוח מהחפץ, היא ראתה שהמכונית מפעילה ארבעה אורות מהבהבים ואז היא המשיכה לנסוע. לא נראה לה שהמכונית ההיא פגעה בחפץ והיא המשיכה בנסיעה. באותו זמן התובע רץ לעבר החפץ, אחרי כמה שניות אופנוע גדול נסע מהר והגיע במהירות ואז כנראה פגע בחפץ שהיה על נתיב אמצעי אם היא אינה טועה. היא זוכרת שהמכונית שבאה עקפה את החפץ מימין. האופנוע כנראה פגע בחפץ וסטה ימינה, יכול להיות שהחליק, והוא פגע בתובע שעף באויר כ-5-4 מ' גובה מעל מעקה הבטיחות. רוכב האופנוע נפל אל הנתיב הימני ואז היא יצאה מהרכב ורצה לכיוון רוכב האופנוע וראתה שהוא ער. מיד לאחר מכן רצה לתובע למעקה הבטחון והמתינה עד שהגיע האמבולנס. היא נשאלה האם לפי מה שהיא ראתה האופנוע סטה ימינה ופגע בתובע בגלל החפץ שהיה על הכביש והשיבה "אני חושבת, אני לא בטוחה, האופנוע איבד שליטה למרות שהרכב שעבר לפניו הדליק 4 מהבהבים סטה וחזר לכביש ולמרות שאנחנו היינו עם 4 מהבהבים ובשוליים". כן נשאלה כמה זמן עבר מרגע שהמכונית עברה את החפץ ועד שהאופנוע פגע בתובע והיא השיבה "3 שניות."

מתצהיר עדותה הראשית של אשת התובע עולה כי ביום 8.8.15 התובע העמיד על הרכב שלו מתלה לבגדים שעשוי מברזל. הוא שם את המתלה בארגז הרכב הפתוח. התובע נהג ברכב והיא ישבה לצדו. בשעות הערב נסעו בכביש מהיר בין עירוני 431, מרמלה לראשון לציון, כאשר התובע נסע בנתיב הימני. כעבור כעשר דקות של נהיגה התובע שם לב שמתלה הברזלים עף מהרכב לכביש. הוא עצר מיד את הרכב בשול הימני, שם אורות מהבהבים, לא כיבה את מנוע הרכב ורץ מהר בשול ימין כדי להספיק להרים את המתלה לבגדים לפני שרכב אחר יגיע אליו.

"5. אני הסתכלתי לאחור , וראיתי שמכונית החלה להבהב את האורות שלה והמשיכה ליסוע, לא נראה לי שהיא נגעה בברזלים נראה לי שהיא עקפה את מתלה הברזלים מימין וחזרה למסלול נסיעתה, ...(התובע) עדיין היה בריצה לעבר מתלה הבגדים.

6. מיד לאחר המכונית הגיע אופנוע גדול כנראה בצבע לבן עלה על המתלה שנפל מהרכב שלנו, איבד שליטה וסטה ימינה, עף מהאופנוע , והאופנוע פגע בבעלי...עף 4-5 מטר באויר ועף מעל מעקה הבטיחות, רוכב האופנוע נפל אל הנתיב הימני. לדעתי רוכב האופנוע לא הבחין בברזלים.

7. הכל קרה במהירות, עברו כ 2- 3 שניות בין המכונית שחלפה לבין ההתקלות של האופנוע בברזלים של המתלה בגדים..."

אשת התובע הצהירה עוד כי היא רצה לראות מה מצבו של רוכב האופנוע ואחר כך רצה לראות מה עם התובע.

בחקירתה באמצעות היוועדות חזותית בישיבת יום 16.2.21, העידה אשת התובע, כי התובע הפעיל ארבעה ווינקרים, סגר את הדלת ורץ אחורה לכיוון החפץ שנפל על הכביש. הוא רץ בנתיב החירום והיא נשארה לשבת ברכב והסתכלה אחורה (עמ' 17, שו' 24-20). היא העריכה כי המרחק אותו רץ התובע מהרכב לכיוון החפץ היה בין מאה למאה חמישים מטר, אך היא לא ידעה לומר בכמה זמן מדובר (עמ' 18, שו' 14-3). היא העידה כי הסתכלה אחורה מהחלון האחורי של הרכב. היא לא זכרה אם ממקומה ראתה את החפץ על הכביש, אך הסתכלה לכיוון ועקבה אחרי התובע שרץ לכיוון החפץ. היא אישרה את שמסרה לחוקר במשטרה, כי תוך כדי הריצה של התובע לאזור שבו נמצא החפץ, עברה מכונית אחרת והפעילה ארבעה אורות מהבהבים. היא עצרה ונסעה לכיוון נתיב החירום ונסעה לדרכה. היא העידה כי אינה זוכרת שראתה את המכונית פוגעת בחפץ. את הפגיעה של האופנוע בתובע היא ראתה במו עיניה. היא ראתה את האופנוע מחליק ופגע בתובע (עמ' 20, שו' 1). היא נשאלה האם ראתה בעיניה שהאופנוע פגע במשהו לפני שהחליק והשיבה כי ראתה שהוא החליק. "כרגע אני לא זוכרת כי זה היה מאוד, מאוד מהיר." (עמ' 20, שו' 6-2). היא נשאלה: לא ידעת להגיד אז ואת גם לא יודעת להגיד היום שראית בעיניים שלך שהאופנוע פגע במתלה הבגדים והשיבה: "אני לא יודעת להגיד. אני לא יודעת להגיד." (עמ' 20, שו' 20-17).

מסיכום אשפוז מבית החולים אסף הרופא מיום 10.8.15 (נספח 5, עמ' 58 למוצגי הנתבעים 1 ו-3) עולה כי שמע עצמו לא זכר את פרטי האירוע.

בהודעת עד/נפגע, במסגרתה נחקר שמע על ידי דברת ביום 12.8.15 (נספח 5 עמ' -67) העיד שמע, כי האירוע ארע ביום שבת, 8.8.15 עת חזר ברכיבה על האופנוע מכיוון מבשרת לכיוון נס ציונה. הוא היה לבד על האופנוע, עם קסדה על הראש. הוא רכב על כביש 431 ממזרח למערב, בסביבות השעה 18:00 והזכרון האחרון שיש לו הוא שהיו ברזלים על הכביש וזהו. מרגע זה הוא אינו זוכר כלום עד שהגיע לחדר מיון. הוא לא זוכר אם ראה את הברזלים מרחוק, לא זוכר אם ניסה לברוח מהם, התחושה שלו היא שהפעם הראשונה שראה את הברזלים הייתה כאשר עלה עליהם. הוא לא זכר רכב שעמד על השול הימני ולא זכר באיזה נתיב הוא נסע. לדבריו: "אני זוכר שאני רואה ברזל ומאבד את הזכרון עד חדר המיון".

בתצהיר עדותו הראשית העיד שמע כי התאונה ארעה בשעות הערב במוצ"ש. הוא נוהג בכביש במתינות וגם ביום התאונה נהג במהירות של של כ-100-90 קמ"ש בכביש המהיר 431. מאחר ואיבד הכרה בזמן התאונה, הזיכרון האחרון שלו מהתאונה היה ששמע רעש ברזלים על הכביש. שוטר אמר למשפחתו שהאופנוע שלו נתקל בברזלים והוא עף מהאופנוע והאופנוע עף על התובע. הוא אישית אינו זוכר דבר מהאירוע עצמו. הוא פונה על ידי אמבולנס לבית החולים והאופנוע הוגדר כ"טוטל לוס" (סעיפים 7-3).

בנוסף, הוגש תמלול של החוקר שרון (מטעם חברת מגדל) ששוחח עם שמע ביום 7.10.15 (נספח 13 למוצגי הנתבעים 1 ו-3) והקליט את שיחתם כמפורט בתצהירו מיום 16.2.21 (שהוגש בישיבת 16.2.21).

בעדותו בבית המשפט אישר שמע את דבריו שנאמרו לחוקר שרון ביום 7.10.15, לפיהם, הוא היה מחוסר הכרה ויש לפנות ולבדוק במשטרה, כי הוא לא יודע מה היה (עמ' 19, שו' 33-31- עמ' 20, שו' 1). כן אישר כי בגדול מה שהוא יודע על התאונה זה שהוא נסע בכביש 431 ואז התעורר בחדר המיון, אין לו ידיעה אישית על האירוע עצמו אלא מה שאמור לו במשטרה (עמ' 20, שו' 5-2).

הנתבעים 1 ו-3 טענו בסיכומיהם, בין היתר, כי התובע ואשתו העידו במשטרה לגבי נסיבות האירוע והיה ברור מעדותם במשטרה כי הגורם לתאונה בה נפגע התובע היה המטען שנפל מרכבו של התובע, שיצר סיכון תעבורתי שבגינו נפגע התובע, דקה לאחר שניתק המטען מרכבו. גם מסקנתו של בוחן התנועה בתיק המשטרה הייתה כי בסבירות גבוהה האופנוע איבד שליטה בעטיו של המטען שנפל מרכבו של התובע (סעיף 13). התובע , שמע ובוחן התנועה העידו כי האופנוע איבד שליטה בעטיים של הברזלים שהתנתקו מרכבו של התובע והתובע עצמו יצר סיכון תעבורתי שבעטיו נפגע(סעיפים 39-22). כן טענו הנתבעים 1 ו-3 כי עדות אשת התובע מצביעה על כך שהתובע לא סיים את "השימוש" ברכבו. הוא עצר מיידית את רכבו בשול הדרך כדי להרים את המטען שנפל מרכבו לחזור לרכב ולהמשיך בנסיעה בכביש מהיר. הנתבעת 2 ניסתה להפריך את האמור בתיק המשטרה ובעדויות של התובע ואשתו אך בפועל לא הצליחה לסתור את העובדה שמטען הברזלים נפל מרכבו של התובע וגרם לסיכון תעבורתי שיצר את התאונה שבה נפגע התובע. התובע לא היה הולך רגל חולף, אלא שהוא היה באמצע נסיעה בכביש מהיר שטרם סיים את השימוש ברכב, אלא יצא ממנו בריצה על מנת לחזור אליו ולהמשיך בנסיעה לאחר "תיקון דרך" ויצר בעת השימוש ברכב את הסיכון שגרם לפציעתו ולפיכך על המבטחת שלו, הנתבעת 2, לשאת באחריות למלוא נזקיו. מבחינת קרבת הזמן, דקה מרגע שהתנתק המטען מרכבו של התובע ועד שנפצע בעטיו, והדבר מצביע על הקשר הישיר בין נסיעתו לפציעתו, קשר סיבתי עובדתי ברור. האופנוע שלא הבחין בברזלים מאחר ונסעה מכונית לפניו עלה או סטה מהברזלים ופגע בתובע. אין עסקינן בפגיעה אקראית של רכב חולף בהולך רגל, אלא בהמשך לנפילת מטען מרכבו של התובע, נוצר צורך פתאומי של התובע לצאת מהרכב ולהרים את המטען וזאת במסגרת "טיפול דרך" ובמהלך "יציאה נמשכת" מהרכב לצורך "טיפול דרך". המטען שנפל מהרכב המבוטח אצל הנתבעת 2, יצר סיכון תעבורתי שגרם לפגיעה בתובע. אירוע התהפכות הקטנוע בגין המטען שנפל מרכבו של התובע, בין אם האופנוע עלה על המטען ובין סטה ממנו כדי למנוע פגיעה והחליק מטיל חבות לנזקי התובע על הנתבעת 2 (סעיפים 47-40).

כן טענו הנתבעים 1 ו-3, כי על אף שהאופנוע המעורב היה מבוטח בביטוח מקיף, על שם מעסיקו של הנתבע 3 בחברת כלל, שילמה הנתבעת 2, שהיא בענייננו המבטחת של הרכב שבו נהג התובע גם בביטוח המקיף את הפיצוי בגין נזקי האופנוע (נספחים 4 ,9 ,10, 11 למוצגי הנתבעים 1 ו-3). כן נחקר התובע על ידי חוקרת מטעם חברת הכשרה (נספח 4 לתיק מוצגי הנתבעים 1 ו-3) כשלטענת הנתבעים 1 ו -3 עולה ממנה כי הנתבעת 2 הכירה בכך שהאופנוע נפגע בעטיו של המטען שנפל מהרכב וגרם לאופנוע נזקים. הנתבעים מציינים כי מבחינה משפטית אין ספק כי יש להבדיל בין ביטוח חובה לביטוח מקיף אך הדגש הוא שהנתבעת 2 הכירה בכך שהאופנוע של הנתבע 3 ניזוק בהמשך ישיר לנפילת המטען מרכבו של התובע. עצם התשלום בביטוח המקיף מהווה הודאה של חברת הכשרת היישוב כי אירוע התאונה התרחש רק בגין מטען הברזלים שנפל מרכבו של התובע, שאחרת הנתבעת 2 לא הייתה מפצה על נזקי האופנוע. הודאה זו מאיינת את טענות הנתבעת 2 בהליך הנוכחי כנגד נהג האופנוע באשר לנסיבות התרחשות התאונה (סעיפים 21-15).

הנתבעת 2 טענה בסיכומיה, בין היתר, כי בעת אירוע התאונה התובע היה הולך רגל לכל דבר ועניין ולא עשה שימוש ברכבו הוא, אשר חנה במרחק מה ממקום אירוע התאונה במקום אשר לא היווה כל סיכון תחבורתי ולא הפריע לתנועה. כך עולה מכתב התביעה, תיק המשטרה ועדויות התובע ואשתו. התובע ירד מרכבו ורץ רגלית בשול הימני מרחק של 150-100 מטר להערכתו, לעבר מקום הסמוך למקום אליו הגיע המתלה. התובע המתין בשול הימני עד שהרכב שעבר בכביש באותו הזמן חלף, על מנת שיוכל לאסוף את המתלה, אלא שאז הגיח במהירות הקטנוע, רכוב בידי שמע אשר סטה לשולי הכביש ופגע בעוצמה בתובע בעודו עומד בשול הימני (עמ' 4). אין מחלוקת כי התובע נפגע מרכב (הקטנוע) הנהוג על ידי שמע והמבוטח על ידי הנתבעת 1. בעת שהתובע נדרס על ידי הקטנוע לא עשה התובע שום שימוש ברכבו הוא. בוודאי לא שימוש שהוכר על ידי המחוקק כ"שימוש ברכב מנועי". ניסיונות הנתבעים 1 ו-3 לקשור בין הליכתו או ריצתו של התובע על הכביש לשם איסוף מתלה ובין אחד מרכיבי ההגדרה "שימוש ברכב מנועי" הינם מלאכותיים ונדונו לכישלון. המטען שנפל לא פגע בתובע, הקטנוע הוא שפגע בתובע. אין קשר סיבתי בין נפילת המתלה מרכבו של התובע , זמן מה עובר לתאונה, לבין פגיעת התובע, ובוודאי שלא בנסיבות ו/או עילות ו/או פלוגתאות בתיק זה. רכבו של התובע היה כשיר לחלוטין לנסיעה גם ללא איסוף המתלה. המתקן שנפל מרכבו לא פגע באף אחד וחלפו מספר דקות עד שעצר את רכבו בצורה בטוחה בצד ועד התאונה. לא מדובר באירוע פתאומי ו/או סיכון תעבורתי ו/או בטיפול ו/או בתיקון דרך שנעשה לצורך המשך הנסיעה ו/או שאיסוף המתלה היה חיוני להמשך ו/או טיפול ו/או תיקון הדרך ברכבו של התובע ולפיכך יש לקבוע כי התובע היה בגדר הולך רגל אשר נפגע מהקטנוע בלבד.

בכל הנוגע לטענות הנתבעים 1 ו-3 באשר לתיק הרכוש טוענת הנתבעת 2 כי אין זה רלוונטי לענייננו, כפי שקובע חוק הפיצויים. קיימת אבחנה בין תיקי נזקי גוף לתיקי רכוש על כלל ההיבטים והיה מוטב אלמלא הייתה עולה טענה זו. בענייננו העילה לפי חוק הפיצויים ואין רלוונטיות לכך שהנתבעת 2 נשאה בסכום הנזק בתיק הרכוש לתביעה דנן (עמ' 3-2 לסיכומים).

דיון והכרעה

מהאמור לעיל עולה, כי התאונה ארעה בכביש 431, שלו שלושה נתיבי נסיעה במסלול מערבה. על פי הממצאים בדו"ח הבוחן דברת מיום 9.8.15, שמע שנסע על כביש 431 ממזרח למערב, סטה ימינה מהנתיב הימני אל השוליים ונפל על הדופן הימנית של האופנוע והתנגש בחלק התחתון של מעקה הבטיחות וממנו המשיך והחליק חזרה לכיוון הכביש. לגישתו של הבוחן, פיזור הברזלים על הכביש מצביע על אפשרות שזה הגורם לאיבוד שליטה של שמע על האופנוע.

במזכרים של רס"מ דברת מיום 9.8.15 וכן של זמיר מיום 8.8.15, צויין קיומו של עד ראייה. זמיר ציין במזכר מיום 8.8.15, כי עד הראייה אמר שרכב הפיל ברזלים על הכביש והאופנוע עלה על הברזלים, אך דברת ציין במזכרו לאחר ששוחח טלפונית עם אותו עד ראייה כי אותו עד ראייה כלל לא ראה את התאונה עצמה. עד הראייה הגיע למקום לאחר התרחשותה וראה את האופנוע על הכביש, וכן ראה את הברזלים על הכביש. דברת אישר כי אותו עד ראייה סיפר לזמיר המתנדב שרכב סקודה הפיל ברזלים על הכביש והאופנוע עלה על הברזלים והתהפך והוא רדף אחרי הרכב שלא עצר, ובעקבות מידע זה הוא קיים עימו שיחה ורשם את המזכר האמור. דברת העיד כי המידע שהוא קיבל מאותו עד ראייה היה כי הוא לא עד ראיה לתאונה ומשעה שהתברר שהוא לא עד ראיה לתאונה, הוא לא ראה בו צורך. אותו עד ראייה טען לכאורה דברים נוספים כי היו במקום בני מיעוטים והוא ראה אותם מעלים את הברזלים על הרכב, וכשהגיעה המשטרה, הם עזבו את המקום ועם זאת, עד הראייה לא ראה אם הברזלים נשמטו מהרכב של אותם בני מיעוטים.

נוכח האמור, אני סבור שאין ליתן כל משקל לדברי אותו עד, שמסר לכאורה גרסאות סותרות בשאלה אם ראה את התאונה עצמה, שככל הנראה לא ראה את התאונה ולפיכך עדותו בגדר עדות שמיעה, ואשר גם לא הובא לעדות בבית משפט. אוסיף גם, כפי שציינתי קודם לכן, כי לאחר שעיינתי במסמכים שכתב מר זמיר ושמעתי את עדותו, אני סבור שאין ליתן לה כל משקל מאחר והוא הגיע למקום לאחר התאונה ולפיכך גרסתו היא בגדר עדות שמיעה לרבות לגבי הדברים ששמע מעד במקום ואשר את מהימנותם לא בדק. מעבר לכך, עדותו לגבי נוכחות הנפגעים במקום התאונה בעת הגיעו לשם, לא הייתה עקבית.

בזירה נמצאו ברזלים ודברת הציג תמונות שלהם לתובע ולאשתו והם אישרו כי אכן מדובר במטען שנפל מרכבם, אותו מתלה הבגדים של חברת איקאה, וחיזוק לכך מצא דברת בכך שעל הברזלים שנמצאו הייתה מדבקה של איקאה.

התובע בחקירתו במשטרה ביום 12.8.15, טען כי בשלב מסויים ראה דרך המראה שהמתלה נפל מרכבו ואז עצר את רכבו בשול הימני וירד מהרכב. בעדות זו הזכיר התובע כי עברה קודם לכן מכונית שפגעה בחפץ והזיזה אותו קדימה יותר לכיוונו ומיד לאחריה הגיע האופנוע והוא איבד את ההכרה. במסגרת עדות זו אישר התובע כי ראה את האופנוע פוגע בחפץ שעל הכביש. דברת אישר כי אכן במסגרת חקירה זו אמר התובע כי הוא ראה את האופנוע פוגע בברזלים שהיו על הכביש. עם זאת, דברת אישר בחקירתו, כי לא היה ממצא לפיו ניתן היה להסיק שהיה מגע בין האופנוע לבין הברזל. מדובר בתאונה עצמית של רוכב האופנוע ללא מגע עם רכב נוסף, האופנוע איבד שליטה מסיבה לא ידועה, אך אפשרות שהגורם לאיבוד השליטה של שמע על האופנוע היה הברזלים, בין אם סטה על מנת שלא לפגוע בהם ובין אם פגע בהם. מסקנתו של דברת הייתה שמדובר בתאונה של אופנוע שהחליק מסיבה שלא ניתן לקבוע חד משמעית ופגע בהולך הרגל שעמד לצד הדרך.

בשיחתו עם חוקרת חברת הכשרה (נספח 4 לתיק מוצגי הנתבעים 1 ו-3) כאמור לעיל, חזר התובע על גרסתו לפיה האופנוע פגע במתלה ואז סטה ימינה לכיוונו.

בשיחתו עם החוקר אסף פלום ביום 25.10.15 סיפר התובע כי עצר את הרכב וירד כדי להביא את המתלה שנפל מרכבו. במסגרת אותה שיחה העריך התובע כי מדובר היה במרחק של כ-150 מ' בין רכבו לבין המקום שאליו הגיע לאחר שיצא מהרכב לכיוון המתלה, לקח לו בערך כדקה להגיע למקום שבו היה. במסגרת אותה שיחה טען התובע כי נהג האופנוע, שמע, בכלל הרים את המתלה מהכביש ולכן איבד שליטה על האופנוע.

בתצהירו חזר התובע וטען כי האופנוע עלה על המתלה ואיבד שליטה.

בחקירתו בבית המשפט הוסיף התובע כי סגר את דלת הרכב כאשר אשתו נותרה יושבת בו. הוא לא נשאל אם דומם את המנוע אם לאו, אך טען כי מאותו הרגע הרכב לא זז ועמד במקום בנתיב החירום. בעדותו כבר לא זכר לומר האם אכן המרחק שעבר היה כ-150 מ' כפי שטען לפני אסף פלום כאמור. הוא העיד כי רץ בכביש לכיוון החפץ ולא הלך, למרות מה שנכתב בהודעת המשטרה, וכי הוא אינו זוכר אם הייתה מכונית שפגעה בברזלים לפני שהגיע האופנוע, אבל הוא סבור שלא. זאת כאמור בניגוד להודעתו במשטרה שם טען כי היה רכב שעלה על הברזלים והזיז אותם קצת קדימה וימינה לכיוונו. עוד אישר כי הגיע לכיוון החפץ, האופנוע התקרב, וזה הדבר האחרון שהוא זוכר.

אשת התובע טענה בהודעתה במשטרה כי התובע עצר את המכונית ולא כיבה את המנוע. הוא רץ בשוליים לעבר המתלה של איקאה שנפל מרכבם. היא הסתכלה לאחור וראתה מכונית שבלמה וניסתה לברוח מהמתלה והיא לא סברה שהמכונית ההיא פגעה במתלה. באותו זמן רץ התובע ואחרי כמה שניות האופנוע הגיע במהירות וכנראה פגע במתלה וסטה ימינה. היא לא הייתה בטוחה האם האופנוע עלה על המתלה. בתצהירה טענה כי התובע לא כיבה את המנוע ויצא מהרכב להביא את המתלה שנפל, כאשר האופנוע הגיע ועלה על המתלה, איבד שליטה וסטה ימינה. בעדותה לא זכרה האם האופנוע פגע במתלה וטענה כי היא זוכרת שהוא החליק ימינה ופגע בתובע. היא לא ידעה לומר האם ראתה את האופנוע פוגע במתלה.

שמע טען בהודעתו במשטרה שהזיכרון האחרון שיש לו הוא שהיו ברזלים על הכביש ומרגע זה הוא אינו זוכר כלום עד שהגיע לחדר מיון. לתחושתו, הפעם הראשונה שראה את הברזלים הייתה כאשר עלה עליהם. בתצהיר עדותו הראשית העיד שמע כי הזיכרון האחרון שלו מהתאונה היה ששמע רעש ברזלים על הכביש. שוטר אמר למשפחתו שהאופנוע שלו נתקל בברזלים והוא עף מהאופנוע והאופנוע עף על התובע. הוא אישית אינו זוכר דבר מהאירוע עצמו. הוא פונה על ידי אמבולנס לבית החולים והאופנוע הוגדר כ"טוטל לוס" (סעיפים 7-3). בעדותו בבית המשפט אישר שמע את דבריו שנאמרו לחוקר שרון ביום 7.10.15, לפיהם, הוא היה מחוסר הכרה ויש לפנות ולבדוק במשטרה, כי הוא לא יודע מה היה. כן אישר כי בגדול מה שהוא יודע על התאונה זה שהוא נסע בכביש 431 ואז התעורר בחדר המיון, אין לו ידיעה אישית על האירוע עצמו אלא מה שאמרו לו במשטרה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שמעתי את העדויות ועיינתי בראיות, אני קובע כי הנסיבות העובדתיות בתיק דנן הינן כדלקמן:

התובע נהג ברכב בכביש 431 לכיוון מערבה. בשלב מסוים בנסיעתו נפל מתלה בגדים שהיה מחובר באמצעות ווים לחלק האחורי של הרכב בו נהג. התובע ראה זאת דרך המראות ועצר את הרכב בשוליים הימניים. לאחר מכן הפעיל ארבע אורות מהבהבים, יצא מהרכב וסגר את הדלת, כשבזמן זה הרכב מונע ואשתו נשארה לשבת בתוכו. לאחר שסגר את הדלת החל התובע רץ אחורה מרחק של כ-150-100 מ' לכיוון המתלה ובעודו מתקדם למתלה, נפגע מהקטנוע שסטה לכיוונו.

ממכלול העדויות שמסרו התובע, אשתו ושמע, ולאחר ששקלתי גם את עדותו של הבוחן דוברת שוכנעתי שסטייתו של שמע ממסלול נסיעתו הייתה בשל פגיעתו של האופנוע במתלה הברזל שנפל מרכב התובע והיה מונח על הכביש, כמפורט להלן.

התובע בעדותו למשטרה, סמוך לאחר התאונה, העיד שהאופנוע פגע במתלה שנפל מרכבו והיה מונח על הכביש אף שעדותו זו נמסרה תחת אזהרה שהוא חשוד בנהיגה בקלות ראש ושמיטת מטען אל הכביש שגרם לתאונת דרכים, היינו בניגוד לאינטרס שלו. התובע חזר על גרסתו שהאופנוע פגע במתלה ואז סטה ימינה לכיוונו גם בשיחתו עם החוקרת מטעם הנתבעת 2. בעדותו בבית המשפט התובע לא נחקר בעניין ספציפי זה של פגיעת האופנוע במתלה קודם לפגיעה בו, אם כי הוא אישר את ההנחה שהוצגה לו בשאלה כי הוא הגיע לכיוון החפץ, אופנוע התקרב, וזה הדבר האחרון שהוא זוכר.

אשת התובע אומנם לא ידעה לומר אם האופנוע פגע במתלה אם לאו לפני סטייתו לכיוון התובע, אולם אין להתפלא על כך בהתחשב שראתה את התאונה מרחוק מתוך הרכב ועם זאת תיאור ההתרחשות דומה באופן כללי לתיאור של התובע.

שמע בהודעתו במשטרה העיד שהזיכרון האחרון שיש לו הוא שהיו ברזלים על הכביש ומרגע זה הוא אינו זוכר כלום עד שהגיע לחדר מיון וכי לתחושתו, הפעם הראשונה שראה את הברזלים הייתה כאשר עלה עליהם. אומנם בעדותו בבית משפט אישר כי בגדול מה שהוא יודע על התאונה זה שהוא נסע בכביש 431 ואז התעורר בחדר המיון, וכי אין לו ידיעה אישית על האירוע עצמו אלא מה שאמרו לו במשטרה. ועדיין, בגרסתו הראשונה במשטרה העיד שהזיכרון האחרון שיש לו הוא שהיו ברזלים על הכביש ומאותו רגע ואילך אינו זוכר דבר.

לטעמי, מכלול העדויות בצירוף העובדה שבמקום התאונה נמצא מונח המתלה שנפל מרכבו של התובע ולא נמצא חפץ נוסף על הכביש, עומד ברף של נטל השכנוע הנדרש במשפט האזרחי לקבוע שהתאונה בה נפגע התובע ארעה לאחר שהאופנוע עליו רכב הנתבע 3 פגע באותו מתלה שהיה מונח על הכביש וסטה לכיוונו של התובע (כאשר יתכן וקודם לכן מכונית נוספת שחלפה בכביש פגעה באותו מתלה והזיזה אותו על הכביש) וכי זו הייתה הסיבה לסטיית האופנוע ולתאונה. בהקשר זה אציין שדו"ח הבוחן המשטרתי נערך בהקשר של תיק חקירה פלילי ולא לצורך ההליך האזרחי ולכן יש לראות את מסקנותיו בהקשר האמור. אוסיף גם, כי אף שהבוחן אישר בעדותו מחד, שאין ממצא של מגע בין האופנוע לבין הברזלים, מאידך, הוא העיד כי נגד רוכב האופנוע לא הוגש כתב אישום כי לא נמצאו ראיות להעמידו לדין מאחר והאפשרות שהגורם לתאונה בסבירות מאוד גדולה זה ברזלים שהיו על הכביש ורוכב אופנוע שנוסע בכביש מהיר ויש לו הפרעה כלשהי בנסיעה, הסבירות שיאבד שליטה היא גבוהה מאד.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי מצב הדברים שהנתבעת 2 כמבטחת הרכב בו נהג ההתובע בביטוח מקיף שילמה פיצויים בגין נזקי הרכוש שנגרמו לאופנוע (צד ג') מלמד על כך שהיא סברה שקיים אשם מצד התובע בכך שנשמט מטען מרכבו שגרם לתאונת האופנוע ולנזק שנגרם לאופנוע. עדיין, ברור שבתיק דנן עסקינן בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אשר חל במקרה של נזקי גוף שעניינה שונה מתביעת נזקי רכוש, כאשר יש לבחון את ענייננו בהתאם לראיות שהוצגו בהליך שבפני, ובהתאם לחוק הפיצויים.

הנתבעת 2 טענה בסיכומיה כי הטענה בדבר פגיעת המתלה באופנוע, אינה מהווה חזית שיש לתובע כנגד הכשרה. הנתבעת 2 הפנתה לסעיף 10 לכתב התביעה אשר כלפיו התגוננה בכתב הגנתה וזו לטענתה החזית שיש לתובע כלפיה. כן טענה הנתבעת 2, כי אין גם טענה של הנתבעים 1 ו-3 או של התובעים לגבי מעורבות של רכב הנתבעת 2 (הכשרה) מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים (עמ' 2).

ואכן, ב"כ הנתבעים 1 ו-3, אישר בישיבת יום 16.2.21 כי "לא טענו ולא נטען סעיף 3(ב) ואין לי מושג מדוע חברי מעלה כהתנגדות למשהו." (עמ' 18, שו' 2). מכאן שאין מקום לדון בשאלה לגבי מעורבות רכב הנתבעת 2 מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.

עם זאת, איני מקבל את טענת הנתבעת 2 כי טענת הנתבעים 1 ו-3 בנוגע לפגיעת המתלה בקטנוע מהווה הרחבת חזית.

הנתבעים 1 ו-3 טענו בכתב ההגנה שהגישו במפורש, כי התובע עשה "שימוש" ברכבו בכביש המהיר ומאחר שעפו מרכבו ברזלים לכביש ו/או יצר סיכון תעבורתי שגרם לנתבע 3 "להתקל בברזלים" שנפלו מרכבו לכביש ואשר העיפו את רוכב האופנוע על התובע (ראו: סעיפים 10-8 לכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-3). כאשר הגישה הנתבעת 2 מאוחר יותר את כתב הגנתה היא התייחסה לטענות נתבעים 1 ו – 3 והכחישה אותן (ראו סעיף 6 לכתב ההגנה של הנתבעת 2). בנוסף, בקדם משפט הראשון ביום 13.11.16, לאחר הגשת כתבי הטענות, לא טענה הנתבעת 2 להרחבת חזית ובקדם משפט נוסף מיום 14.2.19 טען ב"כ נתבעת 2 כי "אני מסכים לכך שהתובע יצא מהרכב שלו שמבוטח על ידנו, הלך כטענתו, הלך כ-100 מטר הוא רץ אותם בשולי הכביש אחורה, עד שאופנוע פגע בו. לכך אני מסכים, לגבי מה הסיבה שבגינו האופנוע החליק ופגע בו, צריך לחקור לשם כך את נהג האופנוע לגבי מה הסיבה או את התובע". מכאן, שלטעמי, דין טענת הנתבעת 2, בשלב זה, להרחבת חזית בנוגע לטענה בדבר פגיעת הקטנוע במתלה להידחות.

הלכה פסוקה היא כי בחינת הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין התרחשות התאונה נעשית רק לאחר שנקבע כי הניזוק נפגע בעת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. היה והתובע לא נפגע בעת השימוש ברכב ממילא אין מקום להידרש לשאלות האם השימוש נעשה למטרות תחבורה והאם הנזק נגרם עקב השימוש (פרשת פלוני, פסקה 24).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם אני סבור כי בנסיבות המקרה דנן בעת אירוע התאונה התובע היה הולך רגל ולא עשה כל שימוש ברכבו שחנה במרחק של 100 עד 150 מטר ממקום התאונה, הכל כמפורט להלן.

ירידתו של התובע מהרכב הושלמה באופן מלא לאחר שנותק המגע הפיזי בינו לבין הרכב והוא היה יציב מחוץ לרכב עת החל בריצתו לכיוון המתלה. התובע עצר את מכוניתו בשול הימני יצא מן הרכב וסגר את הדלת, והחל רץ לכיוון המתלה שהיה מונח על הכביש. מבחינת המבחן המהותי, הרי שהרמת המתלה מהכביש אינה חיונית במובן ה'פיסי' לצורך הנסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו. לא ניתן לומר כי נזקו של התובע ארע בשל הירידה מהרכב. בענייננו התאונה לא התרחשה בעת שהתובע ירד מהרכב, אלא בחלוף זמן קצר לאחר שהשלים את ירידתו. בשלב שארעה התאונה נותק המגע הפיזי בין התובע לרכבו כאשר הוא רץ מחוץ לרכב והרמת הברזלים מהכביש לא הייתה חיונית במובן הפיזי להמשך נסיעתו ובנוסף אינה מהווה חלק אינטגרלי וטבעי מהנסיעה או הירידה מהרכב. משכך, אין מקום לקבוע כי התובע נפגע בשל שימוש ברכב מנועי של נסיעה ברכב או ירידה ממנו.

בסופו של יום, מהראיות שהוצגו עולה כי בעת התאונה היה התובע הולך רגל ולא עשה שימוש ברכב. התובע עצר את רכבו במקום שלפי הראיות לא היווה סיכון תחבורתי או הפרעה לתנועה ובכל מקרה הרכב של התובע שחנה בצד הדרך לא נפגע בתאונה. התובע ירד מהרכב בעודו דולק כאשר אשתו נותרה ברכב והחל לרוץ לכיוון המתלה בשול הימני, מרחק של כ-150-100 מטר. התובע המתין בשול הימני שהכביש יתפנה ואז הגיע הקטנוע שסטה ימינה ופגע בתובע שעמד בשול הימני.

נוכח ההלכה הפסוקה שהובאה לעיל, המצמצמת את הגדרת הירידה מהרכב, ולאחר שקבעתי כי התובע רץ מרחק משמעותי של כ-150 מ' מרכבו על מנת לאסוף את המתלה שנפל מרכבו, אני סבור כי לא ניתן לראות בו כמי שהיה עדיין בעיצומה של ירידה מהרכב ובוודאי לא כחלק מהנסיעה, וזאת מאחר שהתובע לא נזקק לאותו מתלה לצורך המשך נסיעה. רשימת השימושים המפורטת בהגדרת שימוש ברכב מנועי בסעיף 1 לחוק הפיצויים הינה רשימה סגורה ואינה כוללת ריצה או הליכה על הכביש. בעת שהתובע נפגע מהקטנוע הוא לא עשה כל שימוש ברכבו, בוודאי לא שימוש ברכב מנועי. בנוסף, טענות הנתבעים 1 ו-3 בסיכומיהם בנוגע ליצירת הסיכון, אין להן כל נפקות משפטית משעה שנקבע שהתובע לא היה משתמש ברכבו בעת שהאופנוע פגע בו. נוכח האמור, גם אין רלוונטיות לשאלה האם השימוש נעשה למטרות תחבורה והאם הנזק נגרם עקב השימוש, וזאת מאחר שקבעתי כי התובע לא נפגע בעת שימוש ברכב.

הנתבעים 1 ו-3 הפנו בסיכומיהם גם לתקנה 69 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") לפיה אסור לנוהג בדרך שאינה עירונית, להחנות את רכבו בשול הדרך, אלא בתנאים המנויים בתקנה, ומכאן לטענתם שהמחוקק ראה בחניה בשול דרך מהירה כיוצרת סיכון תעבורתי. גם אם החניה בשול הדרך נכנסת לתנאים המחריגים בתקנה, עדיין יש לראות את החנייה הפתאומית בשול הדרך כיוצרת סיכון תעבורתי. לטענת הנתבעים 1 ו-3 במקרה דנן לא רק שהתובע יצר סיכון בחניה הפתאומית בשול דרך מהירה, אלא מעצם העובדה שבאופן פתאומי נפל מטען מרכבו שאילץ אותו לעצור ולהשיבו לרכבו ולשפר קשירתו לרכב, היה שימוש לוואי של הנסיעה שיצר סיכון תעבורתי שבעטיו נגרמו לו נזקי גוף.

טענות אלה יש לדחות.

בענייננו המתלה שנפל לא פגע בתובע או באף אחד אחר, אלא נפל על הכביש. התובע עצר את רכבו בצד, ואף אם אכן החנייה בצד יצרה סיכון תעבורתי כאמור בתקנה 69 לתקנות התעבורה, הרי שממילא לא הוכח ואף לא נטען כי התאונה נגרמה בשל הסיכון התעבורתי שיצר רכב התובע עצמו. אין חולק כי מיקום רכב התובע אינו הסיבה לכך שרוכב האופנוע סטה ימינה וכתוצאה מכך פגע בתובע, כאשר התובע נפגע בענייננו מהקטנוע בלבד ומשכך יש לדחות טענות הנתבעים 1 ו-3 בסוגיה זו.

בנוסף לאמור, הנתבעים 1 ו-3 העלו בסיכומיהם טענות שונות לגבי "טיפול דרך" ו/או "יציאה נמשכת". אציין, לגבי הטענות בדבר טיפול דרך או תיקון דרך, מדובר בטענות שהוזכרו בסעיפים 10-8 לכתב ההגנה של הנתבעים 1 ו-3 (ראו בסעיף קטן ג: המפנה להגדרת "שימוש" בסעיף 1 לחוק הפיצויים) והנתבעת 2 גם בחרה להתייחס לכך בעצמה בכתב ההגנה שהגישה שם השיבה כי "איסוף מתלה הבגדים גם לא נעשה כחלק מתיקון דרך או טיפול דרך" (סעיף 6 לכתב ההגנה של הנתבעת 2). מכאן שבמקרה דנן הטענה בדבר טיפול דרך או תיקון דרך אינה מהווה הרחבת חזית מצד הנתבעים 1 ו-3. עם זאת, אני סבור כי יש לדחות טענה זו לגופה.

סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע בין היתר כדלקמן:

"'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;..."

"'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה, וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" (ההדגשות שלי – א.פ.)

בפרשת ספנייב סקר בית המשפט את התנאים הראויים לבחינה אם אירוע מסוים הוא בגדר "טיפול דרך" כדלקמן:

" 7. התנאי הראשון הוא כי מדובר בטיפול שהתרחש בדרך, לאמור: החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. "הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' – כך הובהר – "נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה...

התנאי השני עליו עמדנו הוא כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי. כבר ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29.10.2007) צוין כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה". ...

התנאי השלישי הוא כי אין המדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. ...

על שלושת התנאים האמורים, יש להוסיף תנאי נוסף ולפיו "טיפול הרכב" חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם, 13.11.2008) על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים י' וילנר וע' גרשון), תוך שנקבע כי "תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא" (ראו הדיון בעניין נביל בפסקה 12). ואכן, המדובר הוא בתיקון הרכב או טיפול ברכב, כשפעולה זו האחרונה רחבה יותר מאשר תיקון הרכב עצמו, ועשויה לחרוג מעבר לתיקונים מכניים של הרכב ושל חלקיו."

(הדגשות שלי – א.פ.)

נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי בנסיבות ענייננו לא מתקיימת הדרישה לפיה קיים קשר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה או המשך הנסיעה, זאת מאחר שהרמת המתלה מהכביש לא הייתה הכרחית להמשך הנסיעה, ובפרט שמדובר בהסרת מכשול מהדרך שלא היה חיוני להמשך הנסיעה של רכב התובע. הנתבעים 1 ו-3 טענו בסיכומיהם כאמור לעיל, כי התובע לא סיים את השימוש ברכב, כאשר עברה רק דקה מרגע שהמטען התנתק מרכבו ועד שנפצע בעטיו, ומדובר בנפילת מטען מרכב שיצר צורך אצל התובע לצאת ולהרים את המטען במסגרת טיפול דרך. טענות אלו יש לדחות כאמור. המתלה נפל מרכבו של התובע, כאשר לא ברור כמה זמן בדיוק חלף עד אשר התובע הבחין בכך ועצר את רכבו בצד. הוא ירד מרכבו לאחר שסגר את הדלת ורץ מרחק של 150-100 מטרים, עד אשר הגיע הקטנוע שפגע במתלה שהיה מונח על הכביש, סטה ימינה ופגע בתובע שעמד בשולי הדרך. הרמת המתלה אינה מהווה משום טיפול או תיקון דרך ואין לראות ביציאתו מהרכב "יציאה נמשכת" מהרכב לצורך טיפול דרך.

אומנם המתלה שהיה חלק ממטענו של רכב התובע נפל ממנו באופן שהוא נותר מונח על הכביש ועדיין המתלה שנפל מרכב התובע לא פגע בתובע (שבעת נפילת המתלה היה במושב הנהג ברכבו עד שחנה ויצא ממנו) אלא נותר על הכביש ואז ככל הנראה רכב אחר פגע במתלה וחלף על פניו ובהמשך האופנוע שעליו רכב הנתבע 3 פגע במתלה וסטה לכיוון התובע (שכבר יצא מרכבו ורץ לכיוון המתלה) ופגע בו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בסיכון התעבורתי שנוצר מנפילת המתלה מרכבו של התובע על הכביש ופגיעת האופנוע בו שסטה ופגע בתובע, הנתבעים 1 ו – 3 יכלו לטעון לכאורה לחבות הנתבעת 2 מבטחת רכב התובע מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים שעניינו בתאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב, אולם בחרו לא לעשות כן, ומשכך, אין מקום לדון בתנאים לתחולת סעיף 3 (ב) לחוק הפיצויים בענייננו, ככל שמתקיימים.

נוכח האמור אני שב וקובע כי יש לראות בתובע הולך רגל שנפגע מהאופנוע ואין מדובר במי שעשה שימוש ברכבו כאמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים בעת התאונה.

הנתבעים 1 ו-3 הפנו בסיכומיהם לת.א (מח' י-ם) 1307/96 טרמצי נ' לוי (23.2.00), שם מדובר היה במקרה דומה בחלק מהפרמטרים למקרה שלפנינו כאשר מרכב המנוח נפלו גלילי ברזל על הכביש ולכן המנוח ירד מרכבו ופנה לכיוון גלילי הברזל, כשאורות הרכב נותרו דולקים, ארבעה נורות הצד דולקות וכן הרדיו טייפ היה מופעל. סמוך לאותה שעה נהג הנתבע בכיוון הנסיעה שבו נסע המנוח כשעל משאיתו מטען של חומר כימי מסוג גופרית בתפזורת. במרחק של כקילומטר הבחין הנתבע בגליל הברזל המוטל בכיוון נסיעתו, ובניסיון למנוע התנגשות בגליל הברזל ובכלי רכב אחרים שנסעו מולו הסיט את המשאית מן הנתיב והמשאית התהפכה והחומר הכימי שהיה על גביה נשפך על הכביש וקבר תחתיו את המנוח. בית המשפט קבע באותו מקרה, כי פעולת המנוח קשורה בטבורה לשימוש ברכב, לצורך איתור וטיפול בתקלה, ובנסיבות אלה יש לראות את הפגיעה במנוח כתאונה שנגרמה עקב השימוש ברכבו של המנוח, הגם שהמנוח נמצא במרחק של כמאה מטרים ממשאיתו. כן נקבע שם כי ירידת המנוח מרכבו לצורך טיפול במטען חורג שנפל ממנה אל הכביש, בין אם בדרך של ניסיון להזיז את המפגע התעבורתי ממרכז הכביש ובין אם בניסיון להזהיר כלי רכב אחרים מפני מפגע זה, מלמד על קיומו של קשר סיבתי. פסק דין זה אכן תומך לכאורה בעמדת הנתבעים 1 ו -3 אולם מדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי שאינו בגדר הלכה מחייבת. כמו כן, מאז ניתנה פסיקה שנתנה פרשנות מצמצמת להגדרת המונח "שימוש" ברכב מנועי לפיה אין עוד מקום לכלול בגדר המונח שימוש גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים (פרשת פלוני פסקה 20) ובנוסף, ניתנה פסיקה מפורשת לגבי טיפול דרך או תיקון דרך ברכב ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.09) ובפרשת ספנייב שקבעה תנאים להכרה בשימוש של טיפול דרך ומהמכלול עולה, בין היתר, שנדרש כי טיפול הדרך דרוש לשם המשכת הנסיעה, ואין זה המצב בענייננו. נוכח האמור לעיל, אין בפסק דין זה לשכנע לקבל את עמדת נתבעים 1 ו – 3.

במכלול הנסיבות כאמור לעיל, אני קובע שהתובע לא היה משתמש ברכבו שבוטח על ידי הנתבעת 2 בעת התאונה, ומכאן שהחבות מוטלת על כתפי הנתבעים 1 ו-3, מבטחת הקטנוע בפוליסה לביטוח חובה ונהג הקטנוע.

4. לסיום

נוכח האמור, תפעל הנתבעת 1 בהתאם לפסק הדין החלקי מיום 11.3.20 שנתן תוקף פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים בתיק שבענייננו, לפיו, במידה וההכרעה תהא שהחבות מוטלת על הנתבעת 1, אזי הנתבעת 1 תשיב לנתבעת 2 את הפיצויים ששילמה האחרונה במסגרת התשלום התכוף (לרבות שכר טרחת עורך הדין באותו הליך) ואת החלק שנשאה בו במימון ההוצאות הרפואיות.

בנוסף, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, תשלם הנתבעת 1 לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪. כל התשלומים לעיל ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. הנתבעת 1 תשא גם באגרת משפט.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים על התובע.

ניתן היום, ח' אלול תשפ"א, 16 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.