הנתבעים 1 ו-3 ע"י ב"כ עו"ד יורם ואן-דם

1. התובעת הגישה תביעה שיבוב ע"ס של 25,513 ₪ נגד הנתבעים 1-2 , בגין נזקים שנגרמו לטענתה, לרכב המבוטח על ידה. הנתבעת 2 היא חברה להשכרת כלי רכב, ובעת התאונה, היה הרכב מושכר לנתבע 1. לבימ"ש הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים 1-2 בו נטען כי האחראי לתאונה הינו נהג התובעת ויש לדחות את התביעה נגדם.
2. בדיון הראשון בתביעה הודיעה ב"כ הנתבעים 1-2 כי רק באותו יום נודע לה מפי הנתבע 1 שבעת התאונה הוא לא נהג ברכב, אלא בנו שמואל לוי. בימ"ש התבקש לדחות את הדיון כדי לאפשר לנתבעת 2 לבדוק את חוזה ההשכרה ולהודיע את עמדתה בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה.
3. ב"כ הנתבעת 2 הגישה הודעה ובקשה לבימ"ש, במסגרתה טענה כי מבירור שערכה עם הנתבעת 2, עולה כי לא היה כיסוי ביטוחי לנהיגתו של הנהג ברכב הנתבעים בעת התאונה. זאת, מכיוון שהופר תנאי מהותי בחוזה ההשכרה, הנתבע 1 הצהיר לפני הנתבעת 2 בעת חתימת החוזה כי הוא הנהג היחידי המורשה לנהוג ברכב. בסעיף 1 א לחוזה נקבע:

"מורשה לנהוג רק נהג בעל רשיון נהיגה בתוקף הרשום בחוזה השכרה זה..". לפיכך, התבקש בימ"ש להורות לתובעת להמציא את כתב התביעה ישירות לנתבע 1 או לנהג ברכב הנתבעים. הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה מתוקן במסגרתו חזרה על טענותיה לפיהן בהעדר כיסוי ביטוחי יש להורות על דחיית התביעה נגדה.

1. לאור טענות הנתבעת 2 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן במסגרתו הוסף שמואל כנתבע 3. הנתבעים 1 ו-3 הגישו כתב הגנה במסגרתו טענו כי יש למחוק את התביעה נגדם מחמת העדר עילה או היעדר יריבות. בין היתר נטען כי נהג התובעת יהושע טלר הגיש לבימ"ש זה תביעה כספית נפרדת ע"ס של 7,075 ₪ כנגד הנתבעים 1-3 במסגרת תא"מ 8456-02-17, וזו הסתיימה בהסדר פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ע"י מותב זה.
2. במסגרת הדיון השני העידו: נהג התובעת יהושע טלר ונהג הנתבעים שמואל לוי, על אופן התרחשות התאונה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הנהגים שוכנעתי כי האחריות הבלעדית לקרות התאונה ולתשלום הנזקים בגינה, מוטלת על נהג הנתבעים שמואל לוי בלבד כפי שינומק להלן;
3. במהלך עדותו טען שמואל כי בטרם התאונה הוא נסע בנתיב הימני בכביש, אחרי רכבו של יהושע שפנה ימינה בכוונה לעלות על המחלף. הוא המשיך בנסיעתו ואז ברגע האחרון יהושע התחרט, התפרץ לנתיב נסיעתו ועבר חצי נתיב. הוא סטה שמאלה במטרה למנוע את התאונה, אך למרות זאת, החלק הימני קדמי ברכבו, התנגש בחלק אחורי שמאלי ברכב התובעת.

"ש. מאיזה מרחק מרכבך זיהית את רכבו של התובע לראשונה?

ת. מרחק סביר.

ש. היה לך זמן לבלום ולמנוע את התאונה?

ת. כן." (חקירתו הנגדית של שמואל ש' 15-18 ע' 5 לפרוטו')

לשאלת בית המשפט השיב שמואל: "אני לא זוכר אם הוא אותת ונראה לי שהיה מרחק עצירה של שתי שניות בין הרכב שלי לבין הרכב שלו ואני לא יודע למה לא נמנעה התאונה, אולי כי זה קרה מהר כל כך ולכן זה נבע ממהירות ההתרחשות. לא ציפיתי שהוא ישוב חזרה לנתיב בו נסעתי. "(ש' 18-20,שם) ( ההדגשות שלי, א.ד )

1. מתשובותיו הכנות של שמואל וממוקדי הנזק בכלי הרכב , עולה בבירור כי היה באפשרותו למנוע את התאונה. יתר על כן, העובדה שהנתבע 1 שילם לנהג התובעת את הסכומים שתבע במסגרת תביעת ההפסדים כאמור בסעיף 4 לעיל, מלמדת כי הוא ובנו הכירו באחריותם המלאה לקרות התאונה ולתשלום הנזקים שנגרמו בגינה.
2. ב"כ הנתבעים 1 ו-3 העלה טענות כנגד התנהלות התובעת, בין היתר לגבי גישתה כי היא זכאית לקבלת סכום התביעה והשאלה היחידה שנותרה היא מי מהנתבעים הוא זה שישלם לה את סכום התביעה. כמו כן, נטען כי מקריאת כתב התביעה על נספחיו עולה אין כל ראיות של התובעת אלא תצהיר תמיכה, ללא תאריך של גב' כהן, אשר נדרשת להתייצב להיחקר על תצהירה.
3. הנתבעים 1 ו-3 הגישו בקשה להורות על מחיקת התביעה כנגדם, עקב מחדלי התובעת, העיכוב בניהול ההליך וכו'. מנגד, הגישה התובעת עמדתה לפיה מחדלי הנתבעים 1 ו-3 הם שגרמו לעיכוב בירור התביעה. כמו כן, ככל שהנתבעים עומדים על חקירת המצהירה ובימ"ש יאשר זאת, תפעל התובעת לזימון מצהיר אחר שכן גב' כהן איננה עובדת עוד אצל התובעת.
4. הוריתי על זימון הצדדים למועד דיון חדש כדי לאפשר חקירת המצהירה מטעם התובעת ולאפשר לצדדים לסכם את טיעוניהם בעל פה. ערב מועד הדיון שנקבע, הגיש ב"כ התובעת הודעה ובקשה דחופה לדחיית מועד הדיון. הנימוק לבקשה ההחלטה נצפתה ע"י עו"ד אחר ממשרדו אשר לא מטפל בתיק ועקב טעות אנוש לא נותבה לגורם המטפל לצורך זימון המצהירה ועל כך נודע לו רק בסמוך להגשת הבקשה. לחלופין, כדי למנוע עיכובים הוצע כי מטעם התובע יגיע מצהיר אחר הבקיא בהתנהלות התובעת בכל הקשור להגשת כתבי תביעה.
5. דחיתי את בקשת התובעת להורות על החלפת המצהיר מטעמה הן משום שהדבר סותר את סדרי הדין והן משום עיתוי הבקשה בסמוך לדיון.

לדיון התייצבה גב' דנה כהן ראה חקירתה הנגדית להלן:

"ש. אני מבקש ממך לעיין בו ולספר את התאריך שבו חתמת על התצהיר.

ת. אין תאריך כי זה תצהיר תמיכה כללי שחתמתי עליו פעם ובזמן שעבדתי השתמשו בו לתביעות השונות.

ש. ציינת כי זה תצהיר שחתמת עליו. בתצהיר עצמו כתוב לאחר שהוזהרת כי עלייך לומר את האמת... את מצהירה. מי הזהיר אותך?

ת. בית המשפט הזהיר אותי עכשיו." (ש' 24 ע' 8 –ש' 5 ע' 9 לפרוטו')

דברי העדה תמוהים, שכן ניתן להסיק מדבריה כי הסיבה לכך שלא מופיע תאריך חתימתה על תצהיר האימות שצורף לתביעה המקורית, נובעת מהעובדה שחתמה עליו פעם אחת אך צילומו צורף לתביעות שונות. כמו כן, מתשובה העדה כלל לא ברור אם הבינה את משמעות האזהרה המופיעה בתצהיר. בחקירתה הודתה העדה כי סיימה את עבודתה אצל התובעת ולא ידוע לה על הגשת כתב תביעה מתוקן. (ש' 20-22 , שם)

1. הנתבעים 1 ו-3 טענו כי אין די בהוראת התשלום שצורפה לכתב התביעה כדי להוכיח כי אכן בוצעה והכספים הועברו בפועל למבוטח מר טלר. לאור העובדה כי מר טלר הצהיר במפורש בתביעת ההפסדים שהגיש נגד 3 הנתבעים כאמור בסעיף 4 לעיל כי קיבל תגמולי ביטוח מהתובעת –המבטחת ובמסגרת הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין שילם הנתבע 1 למר טלר את סכום התביעה וכן הוצאות משפט, אני קובע כי הוכח במאזן ההסתברויות כי התובעת שילמה תגמולים למבוטחה.
2. לטענת הנתבעים 1 ו-3 יש לדחות או למחוק את התביעה המתוקנת מכיוון שבשונה מהתביעה המקורית, לתביעה המתוקנת לא צורף תצהיר אימות כנדרש על פי הוראות תקנה 214(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.
3. התובעת טענה כי הצורך בהגשת כתב התביעה המתוקן נבע כתוצאה ממסירת מידע שגוי לגבי זהותו של נהג רכבה של נתבעת 2 בעת התאונה. כמו כן, כתב התביעה המתוקן זהה לכתב התביעה המקורי למעט הוספת הנתבע 3.
4. מהמקובץ לעיל עולה, כי למעשה, כתב התביעה המתוקן לא נתמך בתצהיר, כפי שנדרש על פי הדין. התצהיר שצורף נערך על ידי המצהירה אשר לא היתה מודעת לתוכן כתב התביעה המתוקן, או אף להגשתו, והוא לא נערך לצורך תמיכה בכתב טענות זה. משכך, קיים למעשה כתב טענות שהטענות העובדתיות בו (ובמיוחד אלה הנוגעות לנתבע 3) אינן נתמכות בתצהיר, ולפיכך, לא ניתן לקבלו. אין בטענות התובעת כדי לרפא את הפגם של אי צירוף תצהיר תמיכה לעובדות כתב התביעה המתוקן. לפיכך, אני מורה על מחיקת כתב התביעה המתוקן.
5. התוצאה היא שעל בימ"ש ליתן פסק דין בהתאם לכתב התביעה המקורי, דהיינו, במחלוקת "המקורית" בין התובעת לבין הנתבעות 1 ו-2. אין חולק כי הנתבע 1 לא נהג ברכב הנתבעת 2 בעת התאונה, ובנסיבות אלו, לא הוכח כי הוא אחראי לתאונה ויש להורות על דחיית התביעה נגדו.
6. כידוע, פעילותן של חברות השכרת רכב מוסדרת בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985. בהתאם לסעיף 37 לצו, השכרת רכב כפופה לרישיון המפקח הארצי על התעבורה ותנאי לרישיון הוא קיומו של ביטוח (ראו סעיפים 17(9) ו- 40(א) לצו).
7. נוהל המפקח הארצי על התעבורה מיום 15.12.08 שכותרתו "נוהל בנושא ביטוח צד ג' לכלי רכב המיועדים להשכרה ולהחכרה (ליסינג)" מאפשר לחברות ההשכרה לערוך ביטוח באמצעות חברת ביטוח או לערוך 'ביטוח עצמי', קרי לקחת על עצמן את הסיכון לפיצוי נזקים רכושיים של צד ג', כאילו היו מבטח. כאשר חברת ההשכרה בחרה שלא לערוך ביטוח 'חיצוני' באמצעות אחת מחברות הביטוח היא מוחזקת כמבטחת בביטוח 'פנימי'; במקרה כזה קיימת עקרונית יריבות ישירה בין צד ג' הניזוק לבין חברת ההשכרה בכובעה כמבטחת ומוחלים עליה כל העקרונות הביטוחיים המוסדרים בפוליסה התקנית (תקנות הפיקוח על הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986) ו/או חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן:"חוק חוזה הביטוח"), בשינויים המחויבים. לפיכך, במקרה שלפנינו, הנתבעת 2 חייבת לפעול בהתאם לתנאי הפוליסה התקנית הכוללת בין היתר, חבות כלפי צד שלישי בהתאם להוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח.
8. עתה עלינו לדון בטענת הנתבעת 2 לפיה, בהתאם לחוזה שכירות הרכב שנכרת בין הנתבע 1 לבינה, שמואל לוי- בנו של הנתבע 1 לא היה רשאי לנהוג ברכב השכור ולכן אין כיסוי ביטוחי מטעמה לנהיגתו של שמואל ברכב, כלפי התובעת . זאת, מאחר שבהתאם לפסיקה, במקרה בו קובע הסכם השכרת הרכב הרלבנטי כי נהג פלוני הינו נהג מורשה יחיד ברכב, הרי שיש לראות את הצדדים לחוזה כמי שהסכימו כי חוזה השכרת הרכב והכיסוי הביטוחי בגין נזקים שנגרמו לצד ג' יחולו על 'מקרי ביטוח' שקשורים בנהג הנקוב בהסכם השכרת הרכב בלבד ודרישה זו מהווה תנאי מקדים לכניסת הביטוח לתוקף. (ראו: ע"א (מחוזי-חי') 11156-10-14 קרדן רכב בע"מ נ' שומרה חברה לביטוח, (04/03/15 ); תא"מ (שלום-חי') 9922-03-14 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדן רכב בע"מ, ( 05/09/14).

לאור האמור לעיל, עלינו להכריע בשאלה: האם הפר השוכר – הנתבע 1 את החובה המוטלת עליו לגלות את זהותו של הנהג העיקרי ברכב בהתאם לחוזה השכירות, באופן שמקנה לנתבעת 2 פטור מאחריות לפיצוי התובעת בגין הנזקים שנגרמו בתאונה?

1. שאלה דומה נדונה והוכרעה בפסק דינו של בימ"ש העליון שניתן במסגרת רע"א 9849/17 פיקאלי נגד הכשרה חברה לביטוח בע"מ (04/06/19) שם נקבע בדעת רוב (כב' השופטים ברק-ארז וגרוסקופף, נגד דעתו החולקת של כב' השופט עמית) כי אי עמידה במגבלת גיל מהווה "החמרה בסיכון" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, אשר מזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים ולא מובילה לשלילת הכיסוי הביטוחי לגמרי (להלן: הלכת פיקאלי). יוער כי דיון נוסף בפסק הדין טרם התקיים, כך שכיום זוהי ההלכה המחייבת.

לטעמי, הרציונל העומד בבסיס הלכת פיקאלי נכון גם בענייננו, הן בשל העובדה כי מדובר בהגבלה הנוגעת לזהותו וכישוריו של הנוהג, ואין מקום להבחין בין נושא הגיל לבין פירוט שמי של הרשאי לנהוג ברכב, והן – וזה העיקר – מאחר שבמקרה שלפנינו, הצהירה הנתבעת 2 במפורש בהודעתה האמורה בסעיף 3 לעיל, כי לו הנתבע 1 היה מצהיר לפניה על האפשרות כי בנו ינהג ברכב, דמי השכירות היו גבוהים יותר ממה שנקבע בחוזה וכן צילום ת.ז. של הבן היה מצורף לחוזה ההשכרה. הצהרת זו משמעותה כי הנתבעת 2 רואה באירוע הביטוחי כמקרה של "החמרת הסיכון" עפ"י סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח.

1. כעת יש לבחון את הסיבה בגינה לא מסר הנתבע 1 כי בנו ינהג ברכב ששכר. אם יתברר כי אי הגילוי נעשה בכוונת מרמה, כדי להוזיל את דמי שכירות הרכב, אזי התוצאה תהא מתן פטור מלא לנתבעת 2 ממתן כיסוי ביטוחי. לחלופין, אם יתברר כי אי הגילוי היה בתום לב אזי תוצאתו מתן כיסוי ביטוחי יחסי – כיחס שבין דמי השכירות שהתובע היה משלם לו גילה בעת כריתת חוזה על המצב האמיתי (נהיגתו של בנו) לבין דמי השכירות עליהם הוסכם בחוזה השכירות .

בהלכת פיקאלי בין שופטי הרוב נתגלעה מחלוקת בשאלה אימתי התנהלותו של המבוטח תעלה כדי "כוונת מרמה" השוללת את זכותו לקבל תגמולי ביטוח. כב' השופטת ברק ארז קבעה שעל מנת להוכיח "כוונת מרמה" אין די בכך שיהיה מדובר בשימוש ברכב על ידי נהג צעיר בידיעתו של בעל הפוליסה אלא יש להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף". הכוונה היא למצבים שבהם הנהיגה ברכב הייתה לא רק בידיעתו אלא גם ביטוי להסכמה נמשכת שלו שכך ייעשה – בין מלכתחילה כתכנית שהייתה כבר בעת רכישת הפוליסה, ובין בהמשך במהלך חיי הפוליסה (פסקה 14 לחוות דעתה). לעומתה, כב' השופט גרוסקופף סבר כי יש לפרש בצמצום את סייג המרמה, ולהגבילו למקרים שבהם המבוטח ביקש להטעות את המבטח, ולמנוע ממנו מידע הדרוש לצורך בירור חבותו (אם במועד רכישת הפוליסה ואם לאחר התרחשות מקרה הביטוח).

1. במקרה שלפנינו, הנתבעת 2 לא הביאה ראיות לכך שהנתבע 1 פעל מתוך "כוונת מרמה" בעת ששכר ממנה את הרכב או שהיה מודע לכך שבנו שמואל נהג ברכב או שהתיר לו לנהוג בו. בטופס ההודעה על התאונה שצורף לכתב הגנתה של נתבעת 2 הוצהר כי הנתבע 1 הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה. אולם אין די בעובדה זו כדי ללמד מה היו כוונותיו בטרם חתימת חוזה השכירות ובמהלך תקופת שכירות הרכב עד למועד התאונה.

יתר על כן, גם אם נאמר שהנתבע 1 היה מודע לנהיגתו של בנו ברכב במועד קרות התאונה, ואף הוא זה שהתיר לו לנהוג בו (דבר שכאמור, לא הוכח), עדיין לא הובא "דבר מה נוסף" שיכול להוביל למסקנה שהנתבע 1 פעל מתוך "כוונת מרמה", קרי היה מודע לכך שהנהג הקבוע ברכב יהיה בנו ולמרות זאת לא כלל אותו כנהג בחוזה השכירות על מנת לרמות את המשכירה-הנתבעת 2 במטרה לשלם דמי שכירות מופחתים.

הנתבעת 2 בחרה שלא לחקור את נתבע 1 בשאלות הנ"ל. לפיכך, אני קובע כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי הנתבע 1 פעל מתוך כוונת מרמה.

1. הוראות סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח קובעות כדלקמן:

"18(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי."

מהאמור לעיל עולה, כי מדובר בסוגייה שהיא בתחום "החמרת הסיכון", ולא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח כוונת מרמה מצד הנתבע 1 ועל כן אין תחולה לסעיף 18(ג)(1) לחוק. לפיכך, נדרש כעת לחשב את רכיב "ההחמרה בסיכון" של הנתבעת 2 .

1. לפי סעיף 18(ג) לחוק, שיעור ההפחתה בתגמולי הביטוח נגזר מתוך היחס שבין דמי השכירות שנקבעו בחוזה המתיר לנתבע 1 בלבד לנהוג ברכב, לעומת דמי השכירות שהנתבע 1 היה צריך לשלם כדי שגם בנו יהא רשאי לנהוג ברכב.

נטל הבאת הראיות לעניין שיעור "ההחמרה בסיכון" רובץ לפתחה של הנתבעת 2. לכן, כדי שתזכה לקבל הפחתה בתגמולי הביטוח עקב "החמרה בסיכון", היא זו שצריכה להוכיח את שיעור "ההחמרה בסיכון", קרי מה היו דמי השכירות בחוזה ההשכרה הנוכחי המתיר לנתבע 1 בלבד לנהוג ברכב, לבין דמי השכירות שהנתבע 1 היה צריך לשלם כדי שגם בנו יהא רשאי לנהוג ברכב. הנתבעת 2 לא הציגה כל ראיות בעניין זה והתוצאה היא שהיא איננה זכאית להפחתה כלשהי בתגמולי הביטוח. (ראו, ירון אליאס דיני ביטוח 880 (מהדורה שלישית 2016)

1. לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 1, ואני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 2.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת באמצעות ב"כ את סכום התביעה בסך של 25,513 ₪, בצירוף החזר אגרות בימ"ש כפי ששולמו ע"י התובעת וכן החזר שכרו של עד התובעת כפי שנפסק בדיון.

1. באשר להוצאות, התחשבתי באלה: התנהלות הצדדים וב"כ במשך ניהול ההליך; סכום התביעה; הבקשות והתגובות שהוגשו לבימ"ש וכן בקשת הדחייה שהגישה התובעת ערב הדיון; ויתר נסיבות העניין, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

לעניין פסיקת שכר טרחת עו"ד לנתבעים 1 ו-3 , נתתי דעתי לעובדה כי בהודעת נהג התובעת יהושע טלר שצורפה לכתב התביעה נקוב שמו של נתבע 1 כמי שנהג ברכב השכור בעת התאונה, כך שניתן לשער כי זהו השם שמסר לו נתבע 3 לאחר התאונה. גם בהודעת הנתבע 1 על התאונה נקוב שמו לוי יהושע כמי שנהג ברכב בעת התאונה. הנתבעים 1 ו-3 לא סיפקו הסברים לכך. גם אם נניח כי הטעויות הנ"ל קרו בתום לב, במבחן התוצאה המידע השגוי שנמסר לגבי זהותו של הנהג בעת התאונה ומועד מסירת המידע המלא רק לאחר הגשת התביעה, הביא לצורך להגיש כתב תביעה מתוקן על כל המשתמע מכך. בנסיבות אלו, בגין דחיית התביעה נגד הנתבע 1 ומחיקת התביעה נגד הנתבע 3, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים אלה יחדיו באמצעות ב"כ ,שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪.

כל הסכומים שפסקתי לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת העתק פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת 2 וב"כ התובעת שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור על פסק הדין לבימ"ש המחוזי מרכז בלוד בתוך 45 ימים מקבלתו

ניתן היום, א' ניסן תש"פ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.