1. בתובענה זו – שהועברה לטיפולי לאחר שניתן בה, כשנה לאחר שהוגשה, פסק דין בהיעדר הגנה ובוטל אחר כך מחמת הצדק – נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות. הדבר הצריך את בית המשפט לעיקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה"; לבחינה מדוקדקת של הרמתו של נטל-ההוכחה אשר נדרש במשפט האזרחי ולהערכת-מהימנותן של העדויות.

גרסת התובע

2. התובע, מר אליהו דבי, עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו כספים, שלטענתו הוא העמיד להם כהלוואות ולא הושבו לידיו. לגרסתו פגש התובע בנתבעים, בני הזוג דניאלה ומיכאל (מיקי) כהן, בשנת 2010 ואלה הציגו את עצמם כבעלי בתים וקרקעות ברומניה. התובע ידע שהם זקוקים להלוואות לשם מימושם של המקרקעין, כך שניתן יהא להפיק מהם רווח כספי. לאחר שרכשו את אמונו הסכים התובע להעמיד לתובעים הלוואה, תוך שהוא נסמך על הבטחותיהם להשיב לידיו את הכסף, בתוספת רווח, לכשיעלה בידם לממש את הקרקעות. ככל שלא יצליחו במימוש, הובטח לו, ימכרו הנתבעים נכס שבבעלותם בישראל ויפרעו את ההלוואה מתוכם של כספי התמורה.

3. במהלך אותה שנה העביר התובע לידי הנתבעים את הסכומים הבאים: 10,000 אירו הועברו לידיו של נתבע 2 ביום 13.7.2010; סכום בן 49 אלף ש"ח הועבר לנתבע ביום 14.7.2010; 46 אלף ש"ח קיבלה נתבעת 1, במזומן, באחד המועדים – 14.7.2010 או 15.7.2010; 58,000 ש"ח נמסרו לה בין המועדים 20.7.2011 ו-22.7.2011; סכום בן 48,000 ש"ח נמסר לנתבעת בין המועדים 29.8.2010 ו-1.9.2010; סכומי-כסף נוספים הועברו לנתבע בשורה של העברות בנקאיות ובאמצעות חברות של מטבע חוץ במהלך חודש ספטמבר 2010. התובע אף שילם עבור כרטיס טיסה של הנתבעת לרומניה ובחזרה.

4. בצד העמדתן של ההלוואות האמורות שוכנע התובע להשקיע סך של 10,000 אירו בנכסי המקרקעין של הנתבעים, הרשומים על שם הנתבעת, ברומניה. זאת, בתמורה לחמישה עשר אחוזים מתמורת מימושם בעתיד. הסכם בכתב, שנעשה בנדון ואותו אכנה: "ההסכם הראשון להעברת זכויות", בוטל והתובע נותר ללא ההשקעה וללא הרווח. את דרישותיו בעניין הזה, כך הוסבר, הוא לא כלל בתובענה שלפנַי.

5. לטענתו של התובע, לאחר שהוא חש כי הבטחות מצד הנתבעים להשבת כספו אינן מתמלאות, הוא ביקש לפגוש בהם. בפגישה בינו לבין הנתבעת ביום 20.1.2011 ערכו הצדדים סיכום של כל סכומי הכסף שהתובע הלווה לנתבעים. מקץ דין ודברים הוסכם בין הצדדים כי סכום ההלוואה הכולל הוא 380 אלף ש"ח. הסכמה זו, שתכונה להלן: "הסכם החוב", הועלתה על הכתב (נספח 19 לתצהירו של התובע) כלהלן:

הנה כי כן, לפי המפורט בהסכם החוב, עמד סכומם הכולל של כספים, שהלווה התובע לנתבעים שניהם, על 380 אלף ש"ח. הנתבעים התחייבו להשיב סכום זה לתובע בתוך כשלושה חודשים. התובע, מצדו, נכון לוותר על שלושה אחוזים מחלקו בנדל"ן של הנתבעת ברומניה – חלק, שהובטח לו בהסכם הראשון להעברת זכויות. לטענתו של התובע, אפילו שהסכום בהסכם החוב נִּקב, בטעות, באירו הרי שכוונת הצדדים הייתה לשקלים. חרף ההסכמה, הנתבעים לא השיבו את הסכומים שלוו. גם פניותיו של התובע אליהם הושבו ריקן והוא נאלץ להגיש את התובענה שלפנַי.

גרסת הנתבעים

6. הנתבעים הציגו תיאור שונה בתכלית של הדברים. לטענתם שמע התובע מחברו, שאיננו צד לתובענה זו, על אודות הקרקעות אשר בבעלותה של הנתבעת ברומניה. התובע הוא שפנה אל הנתבעים ולא להיפך על מנת לקדם את מימוש הקרקעות, שעברו הליך של מעֵין הפקעה לטובתה של ממשלת רומניה. אותו חבר התקשר עם הנתבעים בהסכם תיווך למציאתו של רוכש אך הדבר לא הסתייע. תחת זאת חיבר התובע בין הנתבעים לבין גורמים עברייניים ואלה הפעילו עליהם לחץ פסול, שבעטיו נאלצה נתבעת 1 להיקשר, ביום 3.9.2010, בהסכם הראשון להעברת זכויות. באותו הסכם העניקה הנתבעת 60 אחוזים מזכויותיה בנכסי-המקרקעין ברומניה לארבעה גורמים שונים ובהם התובע. תמורת הזכויות שילם כל אחד מהגורמים הללו סך של עשרת אלפים אירו. שלוש המתקשרות הנוספות בהסכם זה, זולת התובע – כולן רומניות ואין הן חלק מהליך זה, היו עורכת הדין סימונה ניאגו; גב' דניאלה-הלנה (דנה) דוברה וגב' יון לנוצה. עורכת הדין ניאגו חתמה על ההסכם הראשון להעברת זכויות בשם הארבעה, כמיופת כוחם. שוויין בפועל של הזכויות במקרקעין אשר נמכרו בהסכם הזה עלה עשרות מונים על התמורה, שקיבלה נתבעת 1.

ההסכם הראשון להעברת זכויות, נקבע, יבוא על סיומו אם מיופת הכוח, עורכת הדין ניאגו, "תוותר" עליו, כלומר תודיע שאין לה עוד רצון בו. זו אכן הודיעה כך וביום 30.9.2010 נכרת, תחת זאת, הסכם שני להעברת זכויות. בהסכם השני הועברו זכויותיה של נתבעת 1 לידי עורכת הדין ניאגו ובמקביל חתמה הנתבעת על הסכמים נוספים, שאינם מענייננו כאן, להעברת זכויותיה גם לדוברה וללנוצה. עיקר הוא בכך, שהתובע לא היה צד להסכם השני. הנתבעים עמדו על כך שכל טענותיו של התובע בעניין הזה צריכות להיות מופנות לעורכת הדין ניאגו. תובענה זו, הם שיערו, נולדה משהתובע מצא את עצמו, באשמתה, ללא זכויות במקרקעין.

7. הנתבעים הודו כי הנתבע לבדו – לא הנתבעת – לווה מהתובע, ביום 13.7.2010, סך של 10,000 אירו, שהם 49 אלף שקלים בקירוב. לשיטתם היה זה הסכום היחיד שהולווה ואין שחר לטענת התובע כי הוא מסר, פעם באירו ופעם בשקלים, שני סכומים נפרדים ומצטברים זה לזה. חמישה עשר אחוזים מהזכויות, שקיבל התובע לפי ההסכם הראשון להעברת זכויות פרעו, כך לטענת הנתבעים, את ההלוואה הזו במלואה.

יתר הכספים, שהעביר התובע לנתבעת 1, לא יועדו לה כלל; היא לא נהנתה מהם ולא נטלה אותם לכיסה בשום שלב. גם כסף, שנמסר לנתבע, לא יועד אלא לגב' דוברה הנזכרת ולבעלה. לגרסת הנתבעים היו אלה אנשי-פשע, שהנתבע היה לא יותר מצינור להעברת כספים אליהם. הפגישה היחידה, שבה פגשה הנתבעת בתובע, התקיימה בישראל, בכפר סבא ושם מסר לידיה התובע כספים, שהוא קיבל עבורה מבעלה, הנתבע, בעת שהותם המשותפת ברומניה. באותה פגישה ערכו הצדדים מסמך התחשבנות קצר (נספח 3 לתצהיר התובע), שנראה כך:

"יורו

8500 =41,310

קיבלתי 33500 –

__________

7810

[(]13/9/2010) 3000 –

נותר 4810 [ש'ח]".

8. אליבא דנתבעים, חתימתה של הנתבעת על הסכם החוב ובו נקוב, כמפורט לעיל, סכום גבוה הרבה יותר – 380 אלף ש"ח – זויפה. במועד, שבו נחתם לפי הטענה הסכם החוב, ממילא לא שהתה הנתבעת בישראל, שאותה היא עזבה קודם לכן באותו היום דרך נמל התעופה בן גוריון. ויתורו הנטען של התובע, בהסכם החוב, על שלושה אחוזים מזכויותיו בנכסיה של הנתבעת אינו מתיישב עם ההיגיון, הכל לפי טענתם של הנתבעים, שכן ההסכם הראשון להעברת זכויות, שהקנה לו זכויות שכאלו, ממילא בוטל עוד קודם לכן, עם קשירתו של ההסכם השני להעברת זכויות ועליו ידע התובע היטב.

הפלוגתאות

9. אין חולק על כך שהתובע העביר למי מהנתבעים, לכל הפחות, סך של 10,000 אירו. השאלות, העומדות לבירור בפרשה זו, הן כלום הועברו כספים נוספים וכלום היו אלה כספי הלוואה או, לחלופין, כספי התמורה לפי ההסכם הראשון להעברת זכויות. נדרש, בתוך כך, לקבוע אם הסכם החוב מיום 20.1.2011, שהעמיד את סכומן הכולל של ההלוואות על 380 אלף ש"ח, הוא אותנטי ומהימן.

דיון

10. לאחר עיון מדוקדק בחומר הראיות, ובכלל זה בחווֹת דעתם של מומחים ועם שמיעתן של עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי התובע אכן הלווה לנתבעים 380 אלף ש"ח וכי אלה לא השיבו מעולם את הכסף לידיו. גרסתו של התובע לכל אורכו של ההליך, הן בתצהירו הכתוב והן בעדותו על-פה, גובתה בראיות חיצוניות ונתמכה במסקנותיהם של המומחים. שמיעת עדותו העדות הותירה בי רושם ברור של גרסה מהימנה. לדאבוני, לא יכֹלתי לקבוע מסקנה זהה בכל הנוגע לעדויותיהם של הנתבעים.

התובע העביר לנתבעים כספים

א. העברות מט"ח

11. בניגוד לגרסת הנתבעים ולפיה כל שקיבלו מידיו של התובע הייתה הלוואה בת 10,000 אירו, האסמכתאות שהציג התובע (נספחים 4, 7, 10-9 ו-14-13 לתצהירו) מלמדות על כך שבמהלך חודש ספטמבר 2010 הוא העביר לידי הנתבע לא פחות מ-105,192 ש"ח, בדולרים, באירו ובשקלים, לפי הפרוט הבא:

את התזה ולפיה הנתבע שימש אך צינור להעברה של כספים לגב' דוברה ול"אנשי פשע", לא אוכל לקבל. זוהי גרסה, שהועלתה ללא כל תימוכין או ראיה חיצונית נוספת ואף לא סופק הסבר כלשהו לסיבה, שבעטיה הועברו כספים לאותם גורמים. כך מחקירתו הנגדית של הנתבע:

12. בשני מקרים, שבהם יועדו כספי התובע ישירות לגב' דוברה ולבן-זוגה, מר אפרים שמחון, צוינו שמותיהם של אלה במפורש כנמעניה של ההעברה. לעומת זאת, בכל שש העברות הכספים, המפורטות בטבלה שלעיל, נרשם בנמען שמו של הנתבע. הנתבעים הגישו אמנם בראיותיהם תצהיר של עדות ראשית מאת גב' דוברה, אלא שתצהיר זה הוצא מן התיק לאחר שהעדה לא הגיעה להיחקר עליו. אין אפוא לפנַי עדות של גב' דוברה ותוכל לתמוך בטענתם של הנתבעים כי הכסף יועד לה ולא למי מהללו.

ב. תשלום עבור כרטיס טיסה

13. מחומר הראיות שהציג התובע, ולא נסתר, עלה כי ביום 31.8.2010 הוא רכש עבור הנתבעת כרטיס טיסה מישראל לרומניה וחזרה בעלות של 372 דולרים והם, לפי שער יציג מאותו היום, 1,413 ש"ח. בנספח השישי לתצהירו הציג התובע את לוח הזמנים של הטיסות. בנספח 12 הוא צירף התכתבות של דואר אלקטרוני, שהוא שיגר לנתבעים ביום 26.9 (כנראה בשנת 2010):

"תרגום החוזה ישלח למייל שלכם עוד היום.

עד כה קבלת: 3000 + 33,500 = 36,500 ש"ח

כרטיס טיסה (1/9/10) 1,433 [ש'ח]

[עלות] תרגום החוזה (אני סופג 280 [ש'ח]) 1,000 [ש'ח]

ס[ך] ה[כל]=38,933" (הסוגריים העגולים הם במקור).

קרי, כבר בזמן אמת עמד התובע על זכותו לקבל חזרה את התשלום שבו הוא נשא עבור כרטיס הטיסה. בחקירתו הנגדית עומת הנתבע עם תכתובת הדואר האלקטרוני אך לא סיפק תשובה מניחה את הדעת:

את תשובותיה של הנתבעת מצאתי מוקשות אף יותר ומתחמקות:

ג. סכומי כסף שניתנו לנתבע במזומן

14. בכל הנוגע לסכום בן 10,000 אירו (49 אלף ש"ח), מקובלת עלי גרסתם של הנתבעים שאין מדובר בשתי הלוואות שונות – האחת בת 10,000 אירו והאחרת בת 49 אלף ש"ח – כי אם בהלוואה יחידה, שנערכו בעניינה שני מסמכים. כך העיד הנתבע: "אני אומר שאני חתמתי על קבלה שאני קיבלתי כסף, את הסכום של ה-10,000 [אירו], אני כנראה קיבלתי מדבי בכמה פעמים: פעם 1,000, פעם 500, פעם 300 ואז אני מיוזמתי אפילו, מיוזמתי פניתי לדבי ואמרתי לו: 'בוא אני רוצה לחתום לך, שלא יהיה בלבול שאני חייב לך כסף'. אני בחור ישר וכך אני נוהג" (פרוטוקול, בעמ' 96, מש' 30).

ניתן להיווכח ששני המסמכים – מיום 13.7.2020 ומיום 14.7.2020 – מעגנים הסכמה דומה עד מאוד. המסמך השני אך מוסיף פרטים על זה הראשון ואינו מתייחס לחוב אחר. כך, במסמך מיום 13.7.2010 נכתב:

"אני כהן מיכאל קיבלתי מדבי 10,000 אירו ותמורתם מתחייב לתת 20,000 אירו במידה ותצא [אל הפועל] עיסקה במלון[.] אם לא תצא[,] אחזיר רק 10,000" (הנספח הראשון לתצהירו של התובע).

וזו לשון המסמך מיום 14.7.2010:

"אני כהן מיכאל ת.ז XXXXXXXXX מצהיר היום שקיבלתי מדבי אליהו סך של 49,000 ש'ח תמורתן [במקור] אני מתחייב להחזיר 20,000 אירו במידה והעיסקה בשטח עליו יושב הצבא ברומניה תצא לפועל[.] במידה והעסקה הנ'ל לא תמומש עד לתאריך 1/4/2011 תהה לדבי הזכות לבחור [אחת מבין] 2 אופציות[:] להמתין עד למימוש העיסקה או המכירה או לדרוש את ההלוואה 49,000 ש'ח שתוחזר לדבי תוך 21 יום" (הנספח השני).

עדותו של התובע בבית-המשפט לא סתרה מסקנה זו:

"ב-13.7 אני הייתי בבולגריה יחד עם מיקי [הנתבע] ויחד עם האחיין [שלי], מוריס עוזר זיכרונו לברכה, הוא נפטר בינתיים. ניגש אלי מוריס וביקש, אמר לי: 'תשמע, מיקי במצוקה כלכלית והוא צריך דחוף כסף'. אמרתי לו: 'אני יודע, מיקי כבר הלוויתי לו מספר פעמים כסף', ובאמת הלוויתי לו מספר פעמים כסף, למיקי. אמרתי לו [למוריס]: 'תשמע, הוא כבר חייב לי כסף מהקזינו', הוא [הנתבע] היה אז בקזינו בבולגריה, הוא היה חייב לי משהו בסביבות 4,000-3,000 יורו, אני לא זוכר, כי הוא היה משחֵק הרבה מאד בקזינו. אני חושב ש-5-4 פעמים לפני זה הוא לווה ממני [כסף] והחזיר. זאת אומרת, כל פעם הוא דאג להחזיר את הכסף ובפעם הזאת כנראה לא היה לו והוא ניגש למוריס לבקש הלוואה. מיקי אמר לי: 'תשמע, לא בזה מדובר, מדובר על זה שאנחנו במצוקה כלכלית, אשתי ואני והמשפחה, אני זקוק למשהו בסביבות', אני לא זוכר, '80-70 אלף יורו', משהו כזה. אמרתי לו: 'אני לא, מה זה 80-70 אלף יורו?'. אמרתי לו: 'בוא, אני לא, תן לי תאריך, מתי בכל מקרה אתה מחזיר לי את הכסף'. הוא אמר לי: 'אם לא נקבל את הכסף אנחנו מוכרים את אחת הדירות שלנו בתל אביב', או אני יודע איפה, משהו בארץ זה היה, 'ואז בכל מקרה עד סוף אפריל [2011] או עד אמצע אפריל אתה תקבל את הכסף'. אמרתי לו: 'בסדר, בוא נתחיל לאט לאט. אתה עכשיו חייב לי כסף מהקזינו, אני משלים לך ל-10,000 יורו, אין לי פה איתי עוד כסף, אתה לוקח ממוריס, יש לי אצלו בכספת, יש לי כסף, הוא ייתן לך 50,000 ש'ח מאצלו'. הוא [הנתבע] אמר לי: 'או קיי, אבל אני צריך גם לאשתי וזה'. אמרתי: 'או קיי, אשתך – אני אדבר איתה, היא תתקשר אליי או נקבע לנו איפה מתאים לנו להיפגש בתל אביב'" (פרוטוקול, בעמ' 51, מש' 23).

15. התובע, כך נלמד מדברים אלה, לא דיבר על הלוואה בת 10,000 אירו ועל הלוואה נוספת בת 49 אלף ש"ח. אלא, לגרסתו, הנתבע קיבל לידיו 49 אלף ש"ח, שהם 10,000 אירו בקירוב. מסקנה זו מתיישבת הן עם הגיונם של הדברים והן עם עדותו של הנתבע ולפיה הוא נזקק מעת לעת להלוואות של סכומי כסף נמוכים: "אני הייתי זקוק לכספים קטנים שם בגלל שהיו דברים שלא רציתי שדניאלה [הנתבעת] תדע. אבל זה היה כסף קטן, זה לא משהו שצריך לפשוט רגל בגללו או למכור משהו בגללו" (שם, בעמ' 95, ש' 9-7).

תצהיר של עדות ראשית מאת האחיין, מר מוריס עזור, צורף לראיות התביעה. ראיה זו ביקשה, לפי תוכנה, לתמוך בגרסתו של התובע. דא עקא שלמרבה הדאבה נפטר העד הזה קודם, שניתן היה להעמיד את דבריו למבחנה של חקירה נגדית. הצדדים הסכימו בינם כי עדותו לא תהיה חלק מחומר הראיות בתיק זה (שם, בעמ' 73, ש' 5-2).

ד. סכומי כסף שניתנו לנתבעת במזומן

16. התובע עמד על כך, שהוא מסר לידי הנתבעת 46 אלף ש"ח במזומן, יממה לאחר שובו מרומניה וזאת לפי בקשתו של הנתבע. אזכיר את דבריו שלעיל: "הוא [הנתבע] אמר לי: 'או קיי, [קיבלתי ממך כסף] אבל אני צריך גם לאשתי וזה'. אמרתי: 'או קיי, אשתך – אני אדבר איתה, היא תתקשר אליי או נקבע לנו איפה מתאים לנו להיפגש בתל אביב" (פרוטוקול, בעמ' 51, מש' 23).

תימוכין לגרסה זו נמצאו בעדותו של אחיינו הנוסף של התובע, מר גילי רובין. הלה זכר כי התובע מסר סך של 46 אלף ש"ח לידיה של אישה הקרויה "דניאלה", סמוך לבית מגוריה של אמו המנוחה של העד, אחותו של התובע. עדותו בכתובים לא נסתרה בחקירתו הנגדית:

מר רובין הוסיף ותאר: "התינוקת [נכדתו של התובע, שעמה הוא הגיע לבית אחותו] בכתה כשהיא ראתה שאלי [התובע] לא נמצא בבית. ואני לקחתי אותה על הידיים והלכתי אתה לכיוון הרכב [של 'דניאלה'] ושם כשהיא ראתה את סבא [התובע] היא נרגעה, היא לא בכתה כבר. אמרתי לה: 'הנה סבא פה', היא ראתה אותו, הילדה נרגעה וראיתי את 'דניאלה' סופרת כסף. כן, בואי נצא עכשיו לכל רכב שתראי ובן אדם יושב בפנים וסופר כסף, בואי נראה אם רואים או לא רואים" (פרוטוקול, בעמ' 36, ש' 26-19). עדות זו מצאתי מהימנה. לא התגלו בה אותות של אי אמת. העד זכר את הפרטים, שנראו בעיניו חשובים.

17. את גרסתו תמך התובע גם בחוות דעת של מומחה לאיכונים של מכשירי טלפון ניידים. המומחה, אבי קמר, שהוא יועץ טכני בתחום התקשורת, התבסס על דוחות איכון מחברות הסלולר, שבהן היו התובע והנתבעת מנויים בעת הרלוונטית. בחוות דעתו מיום 28.1.2020 הוא קבע: "לפי איכוני שני המנויים נראה שהיו יכולים לשהות בסמיכות [זה לזה] באזור שכונת מונטיפיורי [בתל אביב-יפו] באזור רחובות שד' יהודית ונתן ילין מור בתאריך 14.7.10 בין השעות 12:24 ל-12:46" (בעמ' 10 לחוות הדעת. ההדגשה במקור). בהמשך, לאחר שהציג ניתוח של מיקומי האיכון לפי אתרי סלולר, המפורטים בדוחות האיכון, הוסיף: "לאור הכתוב לעיל ניתן להניח שהמנויים – אליהו דבי ודניאלה כהן – היו באזורי כיסוי סמוכים ואף חופפים ויכלו לשהות יחד בהסתברות גבוהה בתאריך 14.7.2010 בין השעות 12:27 ל-12:37" (שם, בעמ' 15).

גם מומחה לאיכון סלולרי מטעמם של הנתבעים, שרון פרי, קבע בחוות דעתו מנובמבר 2019 כי "מהצלבת מיקומי המנויים בתאריך 14-07-10 בין השעות 12:00 ל 16:00 עולה כי המנויים שהו בסמיכות גיאוגרפית בחלק מהטווח המאוכן". עם זאת, הוא הוסיף, המנויים הללו "לא שהו בסמיכות פיזית אחד לשני" (בעמ' 22 לחוות דעתו).

18. בחקירותיהם הנגדיות הודו שני המומחים כי אין אפשרות ממשית לקבוע, בהתבסס על נתוני האיכון בלבד ובאופן חד-חד ערכי, את הימצאותם של שני אנשים בסמיכות. המומחה מטעם התובע העיד: "יש פה איזה שהוא רֶצף שמראה על מיקום מסוים. עכשיו, אתה גם יכול לבוא ולהגיד לי [ש]כל אחד מהם מכסה שטח נרחב, לאו דווקא את הנקודות שאליהן התייחסת. זה גם נכון ולכן אני גם כותב בחוות הדעת שהם היו יכולים להיות בנקודה הזאת [אבל] אני לא יכול לקבוע באופן חד-חד ערכי, זה לא "GPS (פרוטוקול, בעמ' 26, ש' 27-23).

המומחה מטעם הנתבעים ביאר את ממצאיו והסביר: "[עורכי הדין של הנתבעים] שאלו אותי שאלות מאד ספציפיות, הם לא שאלו אותי לגבי כיסוי האתרים. הם שאלו האם יש היתכנות, זו השאלה שהוזמנה על ידי עורכי הדין, האם יש היתכנות שהחבר'ה האלה שהו יחד. עכשיו, בוא, אני אומר משהו באופן כללי: "אין אפשרות לקבוע גם אם אנשים נמצאים, תחת אותו סקטור, אין אפשרות לקבוע בשום דרך שהם שהו יחד פיזית. זאת אומרת, גם אם למשל אני רואה ששני אנשים שהו יחד תחת אותו סקטור, אי אפשר לקבוע בוודאות של 100 אחוז שהם היו יחד, או קיי? אי אפשר לקבוע בוודאות. זאת אומרת, לצורך העניין, נניח שאני כרגע, אני ואתה נמצאים כרגע במקום שאנחנו מאוכנים על אותו סקטור, יכול להיות שאתה היית בחדר אחר ואני הייתי בחדר אחר, או קיי? זאת סיבת הכתיבה של חוות הדעת שלי בצורה הזאת" (שם, בעמ' 78, ש' 15-7).

19. כפי שהסבירו המומחים בחקירותיהם הנגדיות, לא ניתן לקבוע באופן ודאי כלום הצדדים שהו זה במחיצתה של זו. ברם, מששני המומחים קבעו כי הצדדים שהו במועד הרלוונטי בסמיכות גיאוגרפית זה לזו ובצירוף עדותו של מר רובין על אודות המפגש שבינם, מצאתי מקום לקבוע כי התובע הוכיח, כל צורכו, שהוא פגש בנתבעת ומסר לידיה סך של 46 אלף ש"ח.

20. התובע העיד כי הוא הוסיף ונתן לנתבעת, במועד כלשהו בין 29.8.2010 לבין 31.8.2010, סכום בן 48 אלף ש"ח. את הסיבה לכך, שלא עלה בידו לנקוב תאריך מדויק, הוא הסביר בכנות: "האמת היא שאני לא יכול להישבע על זה שזה בדיוק התאריכים האלה. קשה לי עם העניין של התאריכים. אני הייתי קצת בבעיה כשאמרו לי: 'לא, אתה חייב להצטמצם, תן תאריך מסוים' כי אני אמרתי: 'אני יודע חודש אוגוסט'. אמרו לי: 'לא, מה זה חודש אוגוסט? אתה צריך להצטמצם'" (פרוטוקול, בעמ' 57, מש' 28). התובע הסביר כי לפגישה הזו עם הנתבעת הוא נסע עם ידידו, מר יעקב ניסים. האחרון העיד על קרות האירועים כך:

לשאלה אם הבחין בנתבעת השיב העד: "לא, לא ראיתי שהיא לקחה את הכסף, ראיתי את אלי יוצא אליה ואז היא התכופפה וראיתי אותה שהיא מטפלת בכסף" (שם, בעמ' 42, ש' 11-8). עדותו של מר ניסים נמצאה גם היא מהימנה עלי. הוא זכר פרטים מספקים אודות האירוע ולא ניסה לספק מידע שלא מזיכרונו.

21. התייחסות לאיכון סלולרי במועדים הנטענים הופיעה אך בחוות דעתו של המומחה פרי מטעם הנתבעים, לאמור: "מהצלבת מיקומי המנויים בתאריך 31-08-10 בין השעות 6:00 ל- 12:00 עולה כי המנויים שהו בסמיכות גיאוגרפי[ת] יחסית אחד לשני סביב השעה 11:00 אך לא שהו תחת מטריית הכיסוי של אותו אתר[,] שכן מדובר במפעיל סלולארי זהה" (בעמ' 25 לחוות דעתו). על אף שלא נמצאו לי די פרטים בחוות הדעת הזו על מנת לבסס מסקנה מעֶבר לספק, די בעדותו של התובע ובעדות-ידידו על מנת לעמוד במאזן ההסתברויות, הנדרש במשפט האזרחי.

22. הנה כי כן, הוכח לפניו של בית המשפט, במידה המתחייבת כי התובע מסר לידיה של הנתבעת סך כולל של 94 אלף ש"ח במזומן. לעומת זאת, למסירתו של סכום בן 58 אלף ש"ח, שלטענתו נתן התובע לנתבעת בין המועדים 20.7.2011 ו-22.7.2011, לא מצאתי ראיות.

תוקפו של הסכם החוב

23. אם לסכם עד כה: התובע הציג ראיות מספקות לכך שהוא מסר לידי הנתבעים, במצטבר, סך של קרוב ל-250 אלף ש"ח. הוא הוסיף וטען להלוואה בת 107 אלף ש"ח נוספים. לא עלה אמנם בידיו להציג ראיות להעברות פרטניות בסכום הזה. ברם חסר ראיתי זה בא על השלמתו בדמותו של הסכם החוב, שנעשה בין הצדדים ביום 20.11.2011 וסיפק "יישור קו" לגבי הכספים, שהועברו עד אז – 380 אלף ש"ח. נותר לברר מה מעמדו של הסכם החוב ואם הוא תקף.

24. חרף טענתם של הנתבעים כי חתימתה של הנתבעת על הסכם זה זויפה, איש מהצדדים לא הניח לפניו של בית המשפט חוות דעת של מומחה לכתבי יד. תחת זאת מינה בית המשפט מומחית מטעמו בנדון. המומחית, גב' פנינה אריאלי, קבעה בחוות דעתה שמיום 11.2.2018 כי נמצאה התאמה, בשורה של מאפיינים, בין החתימה שבמחלוקת, המתנוססת על גביו של הסכם החוב, לבין חתימותיה של הנתבעת אשר הועמדו להשוואה (בעמ' 8-7 לחוות דעתה). מסקנתה הייתה ברורה: "קיימת סבירות שהחתימה שבמחלוקת נכתבה על ידי הגב' דניאלה כהן" (שם, בעמ' 10). בחקירתה הנגדית הוסיפה המומחית והעידה:

"אני מצאתי דמיון רב מאד גם באלמנטים בלתי מודעים [...] זאת אומרת שתופעות בלתי מודעות בכתיבה ספונטנית קיימות גם בחתימה להשוואה" (פרוטוקול, בעמ' 15, מש' 22).

המומחית הוסיפה ופירטה:

"אני, בניגוד למומחים אחרים, לא ממהרת לתת [את] דרגת [ה]סבירות הגבוהה ביותר [האפשרית], אלא אם אני מוצאת התאמה בממצאים הן ביחס לחתימה והן ביחס לכתב היד. ודאות אני נותנת כשקיים 'העתק-הדבק', [כלומר] כשיש זהות מוחלטת. במקרה הזה, הדרגה הגבוהה ביותר היא סבירות גבוהה אך מכיוון שלא הייתה התאמה לכתב היד בתעודת זהות, לא היה לי את הנתון של תעודת הזהות, מכיוון שהיה קצת רעד. אבל בשקלול הממצאים[,] הרוב המכריע של מאפייני הכתב[,] כולל מאפיינים בלתי מודעים[,] היה שדניאלה [הנתבעת] חתמה [על הסכם החוב] ולכן קבעתי בסבירות... אין שום ערעור [כלומר – לא ניתן לחלוק] על העניין שהיא עצמה חתמה. רק היא הייתה יכולה לעשות את הצורה הזאת של קווי הקישור והחתימה[,] שהיא די נדירה אצלה. דגם החתימה הזה הוא נדיר ואני הבנת[י] שגם לא היה לצד הנגדי דגם חתימה שלה בעברית, שהיה להם רק דגם שלה בלועזית. אני פניתי לשני הצדדים לשאול אם היה איזה שהוא מסמך קודם. נאמר לי שהיא [הנתבעת] חתמה על הסכם בלועזית ושלא היה אף דגם בעברית והדגם הזה בחתימה שבמחלוקת הוא דגם די נדיר אצלה" (שם, בעמ' 17, ש' 17-1).

בהעדרו של טעם מיוחד שלא לקבל את חוות הדעת הזו, ולא נסתרה, מצאתי מקום לאמץ את ממצאיה של המומחית אריאלי. בסבירות גבוהה נשא הסכם החוב את חתימתה של הנתבעת.

25. חיזוק למסקנה זו מצוי בראיות נסיבתיות. בתכתובת של דואר אלקטרוני, ששיגר התובע באמצעותו של בא כוחו לנתבעים באמצעות בא כוחם, נכתב כי למיטב זכרונו של התובע ייתכן שהפגישה, ובה נחתם הסכם החוב, התקיימה בנמל התעופה בן גוריון (הנספח הראשון לתצהיר-הנתבעת). והנה, ממצאים של איכון סלולרי, בחווֹת הדעת של המומחים משני הצדדים, העלו כי התובע והנתבעת אכן שהו באותו תאריך, במשך זמן מה, בנמל התעופה בן גוריון ואף בסמיכות אחד לשני.

26. מומחה האיכון מטעם התובע מצא כי "לפי איכוני שני המנויים נראה שהיו יכולים לשהות בסמיכות או יחד בטרמינל 3 של שדה תעופה נתב'ג בתאריך 20.1.2011 בין השעות 16:15 ל-16:45" (בעמ' 18 לחוות הדעת. ההדגשה היא במקור). לאחר שהציג מפה של מיקום האתר הסלולרי ושל מקום המפגש האפשרי של השניים, הוסיף המומחה וקבע: "המנוי 'דניאלה כהן' מאוכן מהשעה 16:15 ועד השעה 17:00 מספר פעמים על אתר [']נתב'ג 2000 פנימי[']. כלומר, המנוי שהה בחלון זמן זה בתוך טרמינל 3 בנמל תעופה נתב'ג. המנוי 'אליהו דבי' מאוכן פעם אחת בשעה 16:15, גם הוא על אתר [']נתב'ג 2000 פנימי[']. כלומר, גם הוא שהה בשעה 16:15 בת[ו]ך טרמינל 3 של נמל תעופה נתב'ג [...] קיימת היתכנות ודאית [כך במקור] לשהיית שני המנויים באזור טרמינל 3 של נתב'ג בתאריך 20.01.2011 בין השעה 16:15 ל-16:50 וקיימת סבירות גבוהה שאף שהו באותו אזור או יחדיו" (שם, בעמ' 19).

מומחה האיכון מטעם הנתבעים אישר את הסמיכות הגיאוגרפית, אך שוב לא יכל לקבוע כי השניים שהו יחד: "מהצלבת מיקומי המנויים בתאריך 20-01-2011 בין השעות 08:00 ל 12:00 עולה כי המנויים שהו בסמיכות גיאוגרפית יחסית אך לא שהו בסמיכות פיזית אחד לשני[,] שכן מדובר על אתרי בסיס שונים של מפעיל זהה" (בעמ' 21 לחוות דעתו). בחקירתו הנגדית הוא הסביר:

27. הנתבעת עומתה עם ממצאי האיכון, המלמדים על שהייתה בנמל התעופה בן גוריון בשעות הצהריים וסותרים את טענתה כי היא יצאה את הארץ כבר בבוקרו של אותו היום:

הנתבעת התעקשה אמנם כי היא לא הייתה נקשרת בהסכם החוב ללא נוכחותו של עורך דין –

"לא חתמתי על כלום ובטח שאני לא אחתום על שטות כזאת ובטח שלא הסכמים כאלה בלי עורך דין. אז שום דבר לא נכון. אני לא נתתי כלום, אני לא חתמתי [על] כלום ואני לא פגשתי אותו [את התובע] שם" (שם, בעמ' 93, ש' 17-14).

אלא, שבדברים הללו התקשיתי לתן אמון. לא זו בלבד שהיו אלה דברים כלליים ובעלמא, אלא שקַו עדותה של הנתבעת, לאורך כל חקירתה הנגדית, היה תוקפני, עוין ומתחמק ממסירתם של פרטים. התובעת התעקשה להרחיק את עצמה מן המאורעות באמירות כגון: "לא משהו שאני יודעת" (שם, עמ' 85, ש' 19-18); "בעלי ביקש. אני לא ביקשתי שום דבר, בעלי לקח ממנו הלוואה אחת, זה מה שאני יודעת מבעלי" (עמ' 86, ש' 15-11); "אני לא יודעת. אני לא קיבלתי. אני לא החזרתי" (עמ' 87, ש' 32-30); "אני לא החזקתי בשום כסף"; "אני לא התעסקתי עם זה" (עמ' 88, ש' 5-1); ו"אני לא יודעת מה היה. שום כסף לא עבר דרכי" (עמ' 88, ש' 18-11 וש' 20). כלליות זו, לשיטתי מכוונת, עמדה בניגוד בולט לתצהירה של הנתבעת ובו הובאה גרסתה באורח מפורט למדי.

28. לנוכח הקשיים בעדותה של הנתבעת מצאתי מקום להעדיף את זו של התובע, שתיאר באורח כן, בטוח, מפורט ובהיר את השתלשלות העניינים:

29. גם בענין זה הותירה בי עדותו של התובע רושם מהימן כבר עם שמיעתה. התובע זכר את הסיפור לפרטיו והביאוֹ בחקירה הנגדית באופן בטוח ונחוש. הוא לא נרתע, בתוך כך, מלהודות במעורבותם בפרשה של גורמים פליליים, על אף שהדבר עלול היה להשחיר את דמותו-הוא:

30. טענת הנתבעים כי "ויתורו" של התובע על שלושה אחוזים מזכויותיו בנכסיה של הנתבעת אינו מתיישב עם ההיגיון, שכן ההסכם אשר הקנה לו את הזכויות בוטל עוד קודם, נסתרה הן על פי חקירתו הנגדית של התובע והן בזו של הנתבעים עצמם. התובע העיד: "הם [הנתבעים] נישלו אותי [מההסכם הראשון להעברת זכויות] ב-30 לחודש [ספטמבר 2010]. [הם] עשו חוזה אחֵר שאני לא מופיע בו ואני לא ידעתי את זה במשך שנה כמעט" (שם, בעמ' 62, ש' 2-1). הנתבעת הודתה, שככל הידוע לה, התובע כלל לא עודכן על אודות ביטולו של ההסכם הראשון להעברת הזכויות:

31. לסיכום, גרסתו המפורטת של התובע אל מול זו הדלה של הנתבעת; חוות דעתה של המומחית לכתבי יד; חווֹת הדעת של מומחי הסלולר והעובדה שבניגוד לטענתם של הנתבעים, הוכח כי התובע העביר-גם-העביר כספים לידיהם, הוליכוני למסקנה יחידה והיא כי את גרסתו של התובע יש לקבל וכי, בעקבות כך, יש לראות בהסכם החוב הסכם תקף. לקביעתי, הנתבעת חתמה על הסכם החוב במועד המצוין עליו. היא התחייבה להשיב לתובע את סכומן הכולל של ההלוואות, 380 אלף ש"ח, עד לתאריך 25.4.2011.

ההלוואות לא הוחזרו

32. לפי הראיות לא השיבו הנתבעים דבר. ההסכם הראשון להעברת זכויות, שמכוחו קיבל התובע 15 אחוזים במקרקעי הנתבעת ברומניה תמורת סך של 10,000 אירו, לא היה קשור להלוואות הללו. הוא שיקף עסקה נפרדת, שגם לאחר עשייתה נותר החוב לפירעון – מלוא סכומן של ההלוואות. התובע העיד:

"60,000 יורו העברתי לעורכת הדין [ניאגו], 50,000 מתוכם היו לצורך משהו ביצוע בחוזה ועורכת הדין[,] שהייתה צריכה [את הכסף] ודניאלה לא היה לה כסף והם ביקשו שאני אעביר להם את ה-60,000[,] שמתוכם 10,000 יורו זה עבור ההשתתפות שלי" (שם, בעמ' 60, ש' 29-27).

התובע הבין כי העברתו של הכסף הזה ישירות לידיה של עורכת הדין ברומניה, תחת שיועבר באמצעותם של הנתבעים, שללה ממנו את הכוח לתבוע בעניין הזה את הנתבעת. את טרונייתו על אודות נישולו מן ההסכם הראשון להעברת זכויות הוא נאלץ, אפוא, להפנות אך לעורכת הדין ניאגו, בנפרד מטענותיו כלפי הנתבעים בתביעה זו:

33. ממילא, כפי שפורט בחלקם הראשון של הדברים, ההסכם הראשון להעברת זכויות בוטל והתובע לא נהנה מפירותיו. כיצד זה ניתן אפוא לקבוע כי הזכויות, שנמסרו לו בהסכם הזה, שימוש בפירעון ההלוואות שהעמיד? כך השיבה הנתבעת בחקירתה הנגדית:

גם הנתבע, בחקירתו הנגדית, סיפק תשובות ברוח דומה:

34. הנה כי כן, אפילו קיבלתי – ואינני מקבל – את טענתם של הנתבעים כי התשלום, שבו התחייב התובע בהסכם הראשון להעברת זכויות, 10,000 אירו, "התקזז" אל מול חובם של הנתבעים לו בעקבות ההלוואות שהעמיד, הרי שההסכם הזה בוטל ועמו בוטלה גם התחייבותו של התובע להעמיד את סכום הכסף המדובר. מסקנתי היא כי מאום מסכומן של ההלוואות לא הושב לנתבע, בין בכסף ובין באמצעות זכויות במקרקעין. ההלוואות לא נפרעו.

התובע לא ויתר על פרעון ההלוואות

35. התובע לא זנח את החוב. כך נלמד משיחות ומהתכתבויות בדואר אלקטרוני וביישומון "וואטסאפ", שהתנהלו בין הצדדים בזמן אמת. הנתבעים, מצדם, לא העלו אז כל טענה וממנה נלמד כי הם כופרים בחוב או טוענים כי נפרע בהסכם הראשון להעברת זכויות. בהקלטה של שיחת טלפון בין התובע לבין הנתבע נשמע התובע עומד על דרישתו לקבל כספים שנתן לנתבעים:

בתצהירו לא נקב התובע מועד מדויק, שבו התקיימה שיחה זו. עדותו על-פה השלימה את החסר: "במרץ, אני לא זוכר תאריך מדויק אבל במרץ, זה צריך להיות במרץ 2011" (פרוטוקול, בעמ' 70, ש' 16-15). כשעומת הנתבע עם השיחה האמורה, הוא לא סיפק הסבר מניח את הדעת. בדברים, שהתקשיתי לשמוע מהימנים, הוא שב תלה את הפרשה כולה באותם "עבריינים", שלשיטתו הוא אך "תיווך" בינם לבין התובע:

36. בהתכתבות של דואר אלקטרוני, ששלח התובע לנתבעים ונושאת, ללא שנה, את התאריך "21.1", הוא כתב כך:

"התקשרתי אליכם וכתבתי לכם בעניין הכסף שאתם חייבים לי ואין כל תגובה מצדכם. אתם וודאי מבינים שאני לא אעבור על כך בשתיקה ו[לא] אוותר על כספי ועל הריבית שאני נאלץ לשלם בגללכם. דניאלה אני [פונה] אלייך ואל יושרך האישי ומבקש שניפגש ע'מ להסדיר את הנושא, אני בטוח שנגיע להבנה" (נספח 21 לתצהיר התובע).

ובהתכתבות נוספת, מיום 20.5:

"היי דניאלה ומיקי היקרים, זוכרים אותי? אני אלי דבי שהלווה לכם הרבה כסף – בשקלים ובאירו – בהבטחה ברורה וכתובה שעד אפריל 2011, תחזירו לי את הכסף שלוויתם ממני.

פרט להלוואה הנ'ל העברתי לסימונה (עו'ד ברומניה) 60,000 יורו. שהייתי אמור לקבל אותם חזרה לפני יותר משנה – עפ'י החוזה שדניאלה חתומה עליו.

אז כשחפצתם בכספי דאגתם מדי יום להיות בקשר ולשאול לשלומי ועכשיו... זהו שכחתם מקיומי?

לתומי האמנתי שאתם אנשים ישרים[.] שמעתי את סיפור משפחתה של דניאלה והשתכנעתי שחייבים לעזור לכם. כידוע לכם בגללכם נכנסתי לחובות כבדים, האמנתי שאקבל כספי בחזרה במועד שקבענו. אני מבקש להפגש אתכם ע'מ שנסדיר את החזרת ההלוואה. אם לא תהיה מצדכם נכונות להחזרת החוב, אראה עצמי רשאי לפעול נגדכם בכל חומרת הדין" (שם, הסוגריים העגולים הם במקור).

37. משפנייה זו העלתה חרס, פנה התובע לנתבעים בהודעת "וואטסאפ" ביום 10.7.2015:

"היי מיקי. למען כולנו אני מבקש להיפגש אתך ועם דניאלה בהקדם בעניין הכסף שאתם חייבים לי מזה שנים. אנא קבע מועד ומקום ע'מ שניישב זאת רק ב[י]נינו" (נספח 7 לתצהירו של נתבע 1).

דא עקא כי גם הפנייה הזו, כקודמותיה, הושבה ריקם והחוב נותר פתוח וצובר ריביות והצמדה. מכל האמור מצאתי, שהתובע הוכיח כל צורכו את חובם הנטען של הנתבעים כלפיו, בסך של 380 אלף ש"ח כמפורט בהסכם החוב, סכום שלא נפרע עד היום. בשערוכו של הסכום הזה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מהמועד, שנקב התובע בכתב תביעתו – 20.11.2011 (עשרה חודשים לאחר קשירתו של ההסכם) ועד ליום 2.6.2016 עומד החוב על 405,437 ש"ח. בחוב הזה על הנתבעים לשאת יחד ולחוד, לפי טענתו של התובע ולא נסתרה כי על אף, שנתבעת 1 לבדה חתמה על הסכם החוב, הרי שההלוואה הועמדה לשני הנתבעים גם יחד.

התוצאה

38. הנתבעים יישאו, יחד ולחוד, בתשלומו לידי התובע של סכום החוב, הנקוב בכותרת לכתב התביעה ואליו יצורפו ריבית והצמדה מיום הגשת התובענה ועד היום ובסך הכל: 444,211 ש"ח. עוד ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט בסך של 18,100 ש"ח. בקביעתו של סכום זה התחשבתי בשיעורה של האגרה ששולמה; בהתייצבותו של התובע לשלושה דיונים בבית-המשפט ובשכר-הטרחה, שנדרש לשלם למומחים. שלישית חבים הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע שכר-טרחה של עורך דין בסך, כולל מע"מ, של 62,600 ש"ח. סכום זה מתחשב בהיקפה המוערך של העבודה המשפטית, שנדרש התובע להשקיע; בסכומה של התביעה; בתוצאת ההכרעה וכן בנקוב בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.

בסך הכל ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לידי התובע סך של 524,911 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלתו, בידי הנתבעים, של פסק דין זה. איחור יוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב בכסלו התשפ"ב, 16 בנובמבר 2021, שלא במעמד-הצדדים.