בפניי תביעה במסגרתה ביקשה התובעת לאכוף חוזה מכר הנוגע לדירה. עסקינן בדירה אשר נמצאת בבניין ברחוב יפו 35 בירושלים. הבניין ניצב בחלקה הידועה כגוש שומה: 30035, חלקה: 48, דף: 7021, ספר: 1015 (להלן - "המקרקעין") והיא מצויה בצד הדרום מזרחי של קומה א', שבבניין. שטח הדירה כ-62 מ"ר ברוטו וצמודה אליה מרפסת בת 45 מ"ר. מספרה של הדירה - 10 (להלן - "הדירה"). התובעת טוענת, כי הוסכם בשנת 2016, שהיא תרכוש במושע, חמישים אחוז מהזכויות באותה דירה, כנגד סך של 643,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ), אשר חלקו אף כבר שולם.

כפי שיובהר להלן, לא נחתם למעשה בין הצדדים הסכם מלא ומפורט. עם זאת טוענת התובעת כי הייתה בין הצדדים גמירות דעת ומסוימות. לטענתה אף דרישת הכתב התמלאה וזאת באמצעות פתק התחייבות למכירת דירה - והמכלול מאפשר לאכוף את הסכמת הצדדים.

בסופו של יום, איני מקבלת את התביעה ביחס לסעד היחיד שזו כללה, כלומר אכיפת הסכם.

עם זאת, מאחר ועלה מהעדויות כי הנתבעים התחמקו מלחתום על העסקה הסופית וזאת בחוסר תום לב (ככל הנראה מאחר ששווי הדירה עלה). וכן מאחר ועלה כי בוצעה עסקת תרמית, עת שהנתבעים לא טרחו להחזיר התשלומים עד היום, אזי - חרף דחיית התביעה, ניתן פיצול סעדים כפי שביקשה התובעת בסיכומיה. מכוח הפיצול תהא התובעת רשאית להגיש תביעה נוספת וזאת הן להשבת הסכומים שכבר שולמו על ידה והן לקבלת פיצוי על כל הנזקים הכרוכים בדרך התנהלות הנתבעים. בגדר אותה תביעה תוכל התובעת להעלות גם את מלוא טענותיה באשר לשווי הנוכחי של הדירה והפיצוי אשר ראוי לפסוק לה, בהתחשב בדרך התנהלות הנתבעים ואותו שווי.

בשם לב לקביעות העובדתיות שתובהרנה להלן, אזי חרף דחיית התביעה, נמצא להשית את הוצאות ההליך על הנתבעים.

עוד נמצא להותיר על כנו באופן זמני, עיקול זמני שהוטל על הדירה - כדי לאפשר את הגשת אותה תביעה נוספת, אשר במסגרתה יהא גם ניתן לבקש להותיר את העיקול על כנו, עד לתום ההליכים בה.

טענות התביעה, תוך הפניה לחומר התומך בהן;

1. התובעת היא חברה יזמית בתחום הנדל"ן וכך גם הנתבעת 1. הנתבע 2 הוא בעל מניות ומנהל של הנתבעת 1 (החברה הנתבעת, תקרא להלן: "הנתבעת" והנתבע, מנהלה, יקרא להלן: "הנתבע"). בבעלות הנתבעת - בניין מגורים אשר במקרקעין ובתוכו הדירה. בתביעה נטען כי בתחילת חודש אפריל 2016, סיכמו התובעת והנתבעים על רכישת 50 אחוז במושע מהדירה וזאת כנגד סך של 550,000 ₪, בתוספת מע"מ (643,000 ₪).

ביום 10.4.16 נשלחה טיוטת הסכם מכר ראשונה הנוגעת לדירה. ביחד עם העברת אותה טיוטה, כתב בנו של הנתבע:

"יהודה רצב הסכם המכר. בד בבד לחתימה על הסכם זה ייחתם גם הסכם השיתוף אשר יכיל הוראות בדבר השתתפותך בבינוי של היחידה. ההשכרה המשותפת והוצאת היתר למרפסת לשימושים נוספים עבור השותפים".

באשר לתרשומת שנלוותה לטיוטה, ר' העמ' הראשון בתוך נספח 9 לתצהיר התביעה.

באשר לטיוטת ההסכם עצמה, ר' נספח 2 לאותו תצהיר.

החומר הופנה ליהודה סילבר מנהל התובעת (להלן: "מר סילבר", או - "יהודה").

1. במקביל העביר מנהל התובעת לנתבע, תשלומים על חשבון התמורה וזאת אף בטרם חתימה על הסכם מסודר ומאחר והנתבע נזקק בדחיפות למזומנים.

בשים לב להתנהלות זו, הוסיף הנתבע וחתם ביום 11.4.16 על כתב התחייבות שערך בכתב ידו. באותה התחייבות נאמר:

"אני מתחייב למכור לך חמישים אחוז מהדירה בקומה א' + מרפסת במושע ברחוב יפו 35 קומה א'".

(בעניין זה ר' נספח 3 לתצהיר התביעה).

התובעת טוענת כי סך הכול שולם לנתבעים על חשבון תמורת הממכר סך של 100,000 ₪ באמצעות שיק (עיון בשיק שצורף מלמד כי הוא נרשם עוד ביום 1.4.16), סך של 91,000 ₪ במזומן וכן סך של 1,820 ₪ ששולם בדרך של מימון כרטיס טיסה לנתבע, כאשר נזקק לסיוע בהיותו בשדה התעופה ובהעדר אמצעי מימון (נספח 4 לתביעה מלמד כי דובר בתשלום ביום 16.4.16).

1. הנתבע אישר במהלך חקירתו את קבלת אותם סכומים (ר' עמ' 10 לפרוטוקול החל מש' 29), אם כי ניסה לטעון ששער הדולר היה שונה במעט ולדבריו הסכום של 91,000 ₪, שולם בדולרים והיה 20,000 דולר במזומן. לא הובהר מה הסכום לו טוען הנתבע בשקלים ולצורך פסק הדין אני מוצאת לקבוע כי מלוא הסכומים דלעיל (192,820 ₪) אכן שולמו. אפנה לכך שבא כוח הנתבעים התייחס בסיכומיו לסכום שאף עולה על צירוף שלושת הסכומים דלעיל, עת אמר: "אין מחלוקת שכספים משמעותיים בדמות 199,000 ₪ הועברו מידיו של מר יהודה סילבר לידי הנתבע" (ר' עמ' 21 שורה 6) וגם הנתבע בחלק אחר בעדותו הודה במלוא הסכום (ר' עמ' 9 ש' 32 "הוא העביר את מה שנאמר פה..."). די בכך להודאה בסכום.
2. לאחר שהועברה אותה טיוטת מכר ראשונה ביום 10.4.16, בעקבותיה ניתן כתב ההתחייבות, ובמקביל לתשלומים המבוצעים - החלה התכתבות בין באי כוח הצדדים, באשר לפרטי ההסכם שייחתם;

• בטיוטה הראשונה, מיום 1.4.16 - אשר נערכה, כאמור, מטעם הנתבע, דובר על תמורה בסך 550,000 ₪ בתוספת מע"מ, בסך כולל של 643,000 ₪. הסכום היה אמור להיות משולם במלואו באופן מידי, למעט סך של 41,250 ₪ (7.5 אחוז מהתמורה, ללא מע"מ), שיישאר בנאמנות בידי ב"כ הנתבעת, לצורך תשלום מקדמת מס שבח. מנגד, בתמורה לאותו תשלום המידי, הייתה אמורה גם להימסר החזקה באופן מידי. נקבע כי במקביל תירשם הערת אזהרה, עד להשלמת רישום הזכויות.
• ביום 17.4.16 הועברו הערות התובעת לטיוטה הראשונה של ההסכם. בהסכם המתוקן נרשם כי במועד החתימה ישולם סך של 10,000 ₪ בשיק. מר סילבר הסביר בעדותו כי מדובר בטעות סופר והכוונה הייתה ל-100,000 ₪, אשר באותו מועד כבר שולמו (ר' עמ' 7 ש' 32). הועברו עוד הערות שונות, כפי שניתן לראות מנספח 6 לתצהיר התביעה. בכלל אותן הערות התווספה הערה לפיה יתרת התשלומים כפופה לכך שהתובעת תקבל משכנתא על הממכר.

כאשר הועברו אותן הערות כתב ב"כ התובעת, כי להבנתם הצדדים מבקשים לחתום היום על העסקה והוא מתנצל שלא העביר את ההערות במועד מוקדם יותר (ר' הודעת מייל מיום 17.4.16, הכלולה בעמ' השלישי של נספח 9 לתצהיר התביעה. לטיוטת ההסכם עצמה, ר' נספח 6 לתצהיר התביעה).

• לאחר שהנתבעים עיינו בהערות להסכם, כתב בא כוחם דאז, עו"ד גזית, מייל בתשובה ביום 18.4.16 - ולפיו התנאים המפורטים בהסכם עומדים בניגוד גמור לסיכום שבין הצדדים והם לא מוסכמים. על אף אותה אמירה כללית, קיימת הפניה רק לדבר ספציפי אחד, לפיו סוכם כי התמורה תשולם תוך יום-יומיים, בעוד בהסכם נרשם שהתמורה מותנית בקבלת משכנתא על ידי הרוכש. עו"ד גזית מוסיף כי בנסיבות אלה, הוא התבקש להודיע כי: "ככל שמרשך לא יחזור בו עוד היום מהתנאים החדשים המועלים על ידו רק עתה ובפרט לעניין התמורה, הרי שכל הצעות מרשי בטלות ומבוטלות ומרשתי רואה עצמה חופשיה לפנות לרוכשים אחרים" (ר' עמ' 5, בתוך נספח 9 לתצהיר התביעה).
• עו"ד גזית נענה עוד באותו היום, כאשר עו"ד רוב, ב"כ התובעת, כותב כי מרשו נדהם לקבל את ההודעה, שכן בניגוד לאמור באותה הודעה, התנאים שנכתבו בהסכם: "תואמים במדויק את הסכמת הצדדים". עוד כתב עו"ד רוב לעו"ד גזית, כי מרשיו של עו"ד גזית יודעים היטב שהם חתמו על התחייבות למכור מחצית מהנכס ובתמורה כבר קיבלו מזומנים למכביר וכן שיק ע"ס 100,000 ₪, שנפרע על ידם. בנסיבות אלה - "הודעת מרשך באמצעותך, מגיעה לכדי מעשה מרמה". עוד הוסיף, כי אם לא יהיה מנוס, יפנה מרשו לבית המשפט. מכל מקום, התבקשו הנתבעים שלא לבצע כל דיספוזיציה בנכס, שכן הם כבר התחייבו למכור אותו והתמורה עבורו אף שולמה (ר' עמ' 8 לנספח 9 בתצהיר התביעה).
• חרף דברים אלה, נמשכה התכתבות בין הצדדים ומטעם התובעת הועברו עוד שתי טיוטות, האחת וביום 21.4.16 ונוספת ביום 24.4.16 (ר' נספחים 7 ו - 8 לתצהיר התביעה).
• ביום 24.4.16 כותב עו"ד גזית לב"כ התובעת מייל, בו הוא מתייחס לטיוטה האחרונה אשר הועברה בין הצדדים וכך נכתב שם:

" הצטערתי מאוד לראות את ההסכם עם הערותיך. הוא פשוט לא משקף דבר ממה שסוכם עם מרשי. להלן רשימה חלקית של נושאים שאינם מוסכמים על מרשי כדלהלן: תנאי התשלום שונים בתכלית השינוי ממה שסוכם, מרשי אינו מסכים כי תשלום התמורה יהא כפוף לקבלת משכנתא ע"י הרוכש, אני אישית מעולם לא שימשתי כחברה משכנת, לא מוסכם כי אני איאלץ לרשום הערת אזהרה ע"ש מרשיך, לא מוסכם לחלוטין ערבות אישית של מרשי להסכם ועוד שורה ארוכה של מחלוקות. מרשי בקשני להדגיש כי עשה כל מאמץ להשלמת העסקה, עד לכמעט כניסת החג, שעה שמרשיך התל בו וממשיך לעשות כן לשנות פעם אחר פעם את התנאים שסוכמו בין הצדדים, כאשר הטיוטה שהעברת לי הנה הראיה לכך. לאור המתואר ובפרט לאור התנהלות מרשיך אשר אינה מאפשרת להגיע עימו לכלל סיכום, התבקשתי על ידי מרשי להודיעכם כי מרשי מפסיק בזאת את המו"מ בין הצדדים לחלוטין והוא רואה עצמו משוחרר להתקשר עם כל צד ג' אחר לצורך מכירת זכויותיו בנכס".

(ר' עמ' 10 בתוך נספח 9 לתצהיר התביעה).

• ביום 2.5.16 משיבה ב"כ התובעת:

"משרדנו כמעט לא פעל בחג ואני באופן אישי עד אתמול לא הייתי במשרד ולכן תגובתי להודעתך רק כעת. משיחה הבוקר עם מרשי הובהר כי מוסכם לבטל את כפיפות העסקה לקבלת משכנתא. לגבי אישור עו"ד אם באפשרותך ליתן לנו אישור עו"ד כי כל הערות האזהרה הרשומות על הנכס אינן שייכות לממכר - זה יקל מאוד על בדיקותינו. ערבות אישית היא דבר מתבקש לאור העובדה שמרשך כבר קיבל כ 200,000 ₪ במזומן על חשבון העסקה. מצ"ב נוסח מתוקן ונראה כי בכפוף להבנה בנושא הערבות הכל מוסכם" .

(ר' עמ' 11, בנספח 9, האמירה כי שולם כבר סכום של כ 200,000 ₪ ע"ח העסקה לא הוכחשה בתכתובת המאוחרת).

• כחצי שעה לאחר מכן נענים הדברים בתכתובת הבאה:

"לגבי רישום הערות האזהרה, למיטב ידיעתי כולן רשומות באופן הבא – היות ואין עדיין פרצלציה, כל נכס שנמכר קיבל הערת אזהרה על פי תשריט שמופקד בתיק הטאבו ומצורף להסכם המכר. כפי שכבר הבהרתי בעבר, אני לא ביצעתי את מרבית העסקאות בנכס. למען הדיוק ביצעתי בנכס כ- 5 עסקאות כאשר לגביהן אני יכול לאשר בוודאות שכך נעשה. למעלה מן הצורך יצוין כי אף אני באופן אישי רכשתי נכס באותה הקומה שמרשך מבקש עתה לרכוש וכך בדיוק נרשמה הערת האזהרה קרי בצירוף תשריט אשר מסמן את הדירה. לגבי הערבות האישית בודק מול הלקוח"

(ר' עמ' 14, בנספח 9).

• משלא הושלם דבר בעניין הערבות האישית, שבה ב"כ התובעת ופנתה לב"כ הנתבעים. היא נענתה לבסוף ביום 5.5.16 באמירה -

"הבנתי ממרשי שהדרישה ל"ערבות אישית" היא "דיל ברייקר" מבחינתו ולא מתקדמים בעסקה ולא לשום מקום. ממליץ כי הלקוחות ידברו ישירות אחד עם השני".

(ר' עמ'13, שם).

• נטען בתביעה כי התובעת מצאה עצמה במצב בלי אפשרי לאחר שכבר שילמה 192,820 ₪ ומאידך נסחטה לוויתורים מהותיים. בנסיבות אלה היא למעשה הוסיפה ושוב ויתרה. אכן בהודעת מייל מטעם התביעה מיום 8.5.16 נאמר:

"מרשי מעדכן כי הוא מוותר על ערבות אישית שכן סומך על התנהלות עו"ד בעסקה. אודה על העברתך אישור עו"ד לגבי 5 הערות אזהרה נשוא העסקאות שאתה ביצעת בנכס וכן ייפוי כוח מתאים לעו"ד ליאור רוב ו/או רן בלקין ו/או דנה שחם לבדיקת יתר הערות האזהרה. במקביל, אנא אעבר לנו מספר מועדים אפשריים לחתימה על ההסכם" .

(ר' עמ' 13, שם).

• חרף דברים אלה לא היה מענה ונדרשו עוד שתי תזכורות בימים 9.5.16 ו- 15.5.16 כדי לקדם את הנדרש לחתימה.
• לבסוף עונה עו"ד גזית ב"כ הנתבעים ביום 15.5.16 באומרו כי מחמת החופשות והחגים התעכב המענה. עו"ד גזית לא היה בקשר עם מרשו למעלה משבוע ולכן לא השיב.

"הבוקר בשיחה עימו הוא הודיעני כי הוא שוחח עם מרשך עוד בערך החג והודיע למרשיך כי ככל שהעסקה לא תיחתם לפני החג- העסקה כולה יורדת מעל הפרק. בקיצור נמרץ - אין עסקה!".

(ר' עמ' 16, שם).

בהודעה זו לא הייתה התייחסות לסכום המשמעותי שכבר שולם, לא כיצד הוא יוחזר וכיו"ב.

• נשלח מכתב התראה ביום 22.5.16 .
• ביום 26.5.16 אישר עו"ד גזית כי העביר למרשו את מכתב ההתראה וציין כי אין הוא מייצגו עוד.
• בנסיבות אלה הוגשה לבסוף התביעה ביוני 2016.

1. התובעת טענה כי בהתאם להשתלשלות זו של העניינים, הרי שמתקיים כל הנדרש לאכיפת ההסכם. קיימת התחייבות חתומה בפתקית למכירת הדירה בכתב היד של הנתבע, מיום 11.4.16 ובנוסף קיימת גמירות דעת ומסוימות על בסיס טיוטות ההסכמים. למעשה נותרו, שתי דרישות נוספות של התובעת, אשר רק הן עמדו בדרך לחתימת הסכם סופי ולבסוף ויתרה עליהן כאמור התובעת; כך ביום 2.5.16, ויתרה התובעת על התניית העסקה בקבלת משכנתא וביום 8.5.16, היא ויתרה על ערבות אישית של נתבע. למרות שנפתרו כל המחלוקות ולא הייתה מניעה לחתום על הסכם, התקבלה ביום 15.5.16 הודעה שרירותית, בה מתנערים הנתבעים מהעסקה.

למרות שהנתבעים טענו שההסכם מבוטל, הם לא הציעו ולו פעם אחת להחזיר את הסכום שכבר שולם לתובעת. נטען כי לא רק שמדובר בהתנהלות בחוזר תו"ל אלא אף במעשה נוכלות, מירמה והונאה "שלא לומר תרגיל עוקץ!!" (ר' בעמ' הראשון לכתב התביעה).

העיקול הזמני:

1. בטרם נפנה לטענות ההגנה, יצוין עוד לשלמות התמונה כי ביחד עם התביעה התבקש בית המשפט גם להטיל עיקול זמני על המקרקעין. הבקשה התקבלה תחילה במעמד צד אחד, בהחלטה מיום 22.6.16 (כב' השופט א' רון). בהמשך הוגשה בקשה לבטל את העיקול ודיון באותה בקשה נשמע ביום 11.7.17. בתום הדיון קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה צו העיקול יצומצם, באופן שיחול רק על הדירה והוא לא ימנע אפשרות לרשום את הבית כבית משותף. מאחר והצדדים ביקשו לנהל משא ומתן נשמרה זכותם לחזור לבית המשפט ולבקש החלטה סדורה בבקשה. על יסוד האמור צומצם, אפוא, צו העיקול אך המשיך לעמוד בתוקף במתכונת מצומצמת. בהמשך, שבו הנתבעים וביקשו לתת החלטה בעניין צו העיקול וזו אכן ניתנה ביום 6.9.17 (כב' השופט א' רון). באותה החלטה לא מצא בית המשפט לבטל את העיקול הזמני והוא נותר במתכונת המצומצמת המוסכמת. בית המשפט מצא רק להוסיף ולהורות לתובעת להפקיד עוד 20,000 ₪ (מעבר לסכום שכבר הופקד), להבטחת נזקים שייגרמו מהעיקול, אם אלו יוכחו.

טענות הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהיר מר משה אינדיג;

1. בעוד היה מצופה כי הנתבעים יודו בניהול מו"מ, אך ימקדו טענותיהם בזכות נטענת שלא לחתום לבסוף על ההסכם, לא זה היה טיעונם;

הנתבעים הפנו לכך שקיימת הכרות של שנים רבות בין הנתבע ובין מר יהודה סילבר ואלו היו ביחסי ידידות קרובים. בשנת 2013 פנה מר סילבר לנתבעת בהצעה בכתב וביקש לרכוש חנות מידיה, אך מאחר והוא לא עמד בהתחייבותו, בוטל הסכם שהיה בין הצדדים.

ללא קשר, במהלך שנת 2016 פנה הנתבע למר יהודה סילבר וביקש ממנו הלוואה למשך חמש שנים. לאור מערכת היחסים שהייתה בין השניים, נעתר מר סילבר לבקשה והעביר 100,000 ₪ בשיק ועוד 20,000 דולר במזומן. לאחר כעשרה ימים פנה מר סילבר לנתבע וביקש לרכוש 50 אחוז מדירה בקומה א' + מרפסת במושע במקרקעין.

הנתבע אכן חתם על התחייבות למר סילבר למשך מספר ימים, כדי שיוכל לבדוק את היתכנות העסקה מבחינתו. באותה התחייבות אין תנאים לעסקה, אין את סכום העסקה, אין את מועדי התשלום ואין אף את הזיהוי של הדירה. הנתבע טוען, כי לאחר מספר ימים הודיע מר סילבר שהוא לא מעוניין ברכישת הדירה. ההגנה ממשיכה ומתארת שזמן קצר אחר כך, ביקש מר סילבר לברר אפשרות לביצוע עסקה "אחרת" (ר' ס' 2.8 להגנה) וזאת עם חברת סילבר סנטר נדל"ן בע"מ (התובעת) כמתווך. הוצע כי אותה חברה תרכוש חלק מיחידה מסחרית בבניין.

בכתב ההגנה מתוארת הדירה אשר לגביה ניתנה ההתחייבות למר סילבר, כנכס שונה ואחר מהנכס אשר בקשר אליו הייתה הפנייה של התובעת בהמשך. בעוד הראשונה מוגדרת כ"הדירה", מוגדרת השנייה כ- "היחידה המסחרית" (ר' ההגדרות בס' 2.5 ו-2.8 להגנה). הנתבעים לא חולקים על כך שנוהל משא ומתן, אך זאת, לטענתם, בנוגע ליחידה המסחרית ואותו משא ומתן לא הצליח ולא הסתיים בתוצאה.

1. במסגרת כתב ההגנה נטען עוד שמר סילבר לא קשור לתובעת והתובעת היא חברה מפרת חוק. נטען כי הסכומים ששילם מר סילבר לנתבע, לא היו קשורים לפגישה שהתקיימה ביניהם, ביום 11.4.16, עת שמר סילבר ביקש לקבל התחייבות באשר לרכישת 50 אחוז מהדירה. הנתבע טען כי הוא הסכים לתת את אותה התחייבות למר סילבר: "מבלי שקיבל בתמורה לכך סכום כלשהו" (ר' ס' 3.4 להגנה). נטען בהגנה כי הצדדים הסכימו לסכם ביניהם רק מאוחר יותר את הזיהוי של הדירה ואת התנאים לביצוע העסקה לגביה. עסקה כאמור לא יצאה לפועל.

בהתאם לנטען בהגנה - אין לייחס לעסקה כספים שהעביר מר סילבר לנתבע והתובעת מצידה לא שילמה דבר. נטען כי לא הייתה גמירות דעת, לא הייתה מסוימות ולא הייתה חתימה. בעוד התובעת טענה כי נעשה תרגיל עוקץ, במסגרתו נלקחו ממנה כספים ללא תמורה, נטען מנגד שהעוקץ הוא בכך שקיים ניסיון של התובעת לכפות על הנתבעת לבצע איתה עסקה, בכלל ובלי לשלם את התמורה, בפרט.

1. ההגנה תמכה את טענותיה רק בתצהירו של משה אינדיג, הנתבע. אף שעלה מהתכתובת כי גם בנו דביר אינדיג היה מעורה במגעים, ואף שעלה מהתכתובת כי מרבית המגעים היו באמצעות עורך דין איתי גזית (לעיל ולהלן: "עו"ד גזית"), בחרה ההגנה שלא להביא מי מהם לעדות.
2. מר אינדיג, הנתבע, חזר בתצהירו על האמור בהגנה, כאשר הוא עושה הפרדה בין הכספים שניתנו לו, לבין המשא ומתן שהיה לאחר מכן כמפורט לעיל. הוא מדגיש כי החתימה על ההתחייבות הייתה רק למר סילבר ולא לאחר והיא לא הייתה קשורה להלוואה. בהתחייבות גם לא היו אף פרטים מינימליים הנדרשים לעסקה. לטענת מר אינדיג מספר ימים לאחר מתן אותה התחייבות: "הודיע לי מר יהודה סילבר כי אין הוא מעוניין ברכישת נכס בבניין" (ר' ס' 2.7 לתצהירו, ההדגשה אינה במקור). נטען כי זמן קצר אחר כך ביקש מר סילבר: "לברר אפשרות לביצועה של עסקה אחרת עם חברת סילבר סנטר נדל"ן בע"מ – הפעם כמתווך אשר תרכוש חלק ביחידה מסחרית בבניין - להלן "היחידה המסחרית"" (ר' ס' 2.8 לתצהיר. המילים "עסקה אחרת" אינן מודגשות במקור).
3. בתצהירו הוסיף כי בהתאם לטיוטות ההסכמים שהוחלפו, הרי שהנציג של אותה חברה היה ועודנו מר הלל סילבר ולא מר יהודה סילבר והוא גם צירף תמצית רישום מרשם החברות התומכת בטענה. מכל מקום, המשא ומתן בנוגע ליחידה המסחרית לא עלה יפה והסתיים ללא תוצאה. נטען כי מר סילבר היתל בנתבע פעם אחר פעם, שינה את התנאים שהוצעו וסירב לחתום על גבי ההסכם. עוד אמר הנתבע - "אין ספור פעמים נפגשתי עם מר יהודה סילבר, בניסיון להביא את הסיפור לידי סיום אך לשווא" (ר' ס' 2.10 לתצהיר). לתצהיר צורפו, בין השאר, תצלומים של מסרוני פלאפון שהועברו לכאורה בין הנתבע למר סילבר ואשר על בסיסם טען הנתבע כי מר סילבר, הוא שלא נענה לפניותיו לחתום על ההסכם. אעיר כי מדובר בהתכתבות משנת 2017 וממילא לא ברור הקשר שלה לענייננו ולאירועים בשנת 2016.

הנתבע מוסיף בשולי התצהיר כי הוא לא מתכחש להלוואה וזו תושב לידי מר סילבר: "בדיוק כפי שסוכם" (ר' ס' 2.11 לתצהיר).

דגשים באשר לעדויות שנשמעו:

1. שני המצהירים נחקרו ביום 26.12.18. מר סילבר חזר על טענותיו. הוא אישר בחקירתו כי היה אמור להיחתם הסכם שיתוף וזה לא נחתם (ר' עמ' 5 ש' 27 וכן עמ' 8 ש' 34). מר סילבר נחקר ממושכות על המועדים בהם ביצע את התשלומים השונים ומנגד כתב ההתחייבות של הנתבע מיום 11.4.16. אין חולק כי הסך של 100,000 ₪, שולם כשבוע לפני מועד מסמך ההתחייבות. באשר לתשלומים במזומן, לא זכר העד במדויק האם היה תשלום אחד, או מספר תשלומים ובמקביל לאיזה מאותם תשלומים, ניתן כתב ההתחייבות.

באשר לשיק על הסכום העיקרי אמר העד: "אני אסביר. הוא היה אצלי ונתתי לו על חשבון התמורה. היות ונתתי שיק, לא דאגתי לקבל מסמך בכתב, לאחר מכן שהיה תשלום משהו בדולרים, דאגתי שהמסמך יהיה כתוב בצורה מסודרת. מאוד פשוט" (ר' עמ' 6 ש' 7-5). באשר לתשלומים במזומנים הוסיף ואמר - "אני לא זוכר את התאריך המדויק, אבל ברגע שהוא קיבל ממני כסף במזומן, דולרים, דאגתי שיהיה מסמך" (שם, ש 28-27). הוא היה נחרץ בכך שעוד לפני תשלום השיק - "היה סיכום ברור על הרכישה" (שם, ש' 10), אף שעוד לא היה מסמך בכתב. מר סיבלר הסביר שכאשר הנתבע בא לקבל ממנו דולרים: "ביקשתי ממנו שיחתום על מסמך, של מה שסיכמנו"( שם, ש' 16-15). אזכיר כי אין חולק על כך שכתב ההתחייבות למכירת חמישים אחוז בדירה במושע, נערך על ידי הנתבע ובכתב ידו.

1. עוד נחקר מר סילבר בנוגע לנתונים העולים מטיוטות ההסכמים שהוחלפו בין ב"כ הצדדים. בכלל זה, מועדי התשלומים. העד נשאל מדוע לא נרשם בטיוטות הסכום שכבר שולם אלא מצוין כתשלום ראשון סך של 100,000 ₪ (ככל שיונח כי נפלה טעות סופר באותה טיוטה, בה צוין סך של 10,000 ₪). תשובתו הייתה כי בתחילה אומרים לעורך הדין להכין טיוטת הסכם ואז - "את הדברים הסופים שסגרנו מכניסים מקסימום במעמד החתימה ומעדכנים את הסכומים"(ר' עמ' 8 ש' 17-16). מר סילבר הופנה לאותו מייל של עו"ד גזית מיום 18.4.16 (ר' לעיל), בו טען כי היה סיכום שהתשלום יבוצע תוך יום יומיים. העד לא אישר כי זה היה הסיכום: "זה מה שהוא ביקש, זה לא אומר שזה מה שסוכם" (ר' עמ' 9 ש' 9). העד אישר כי לא נערך מסמך נוסף עת הועברו לנתבע בהמשך גם כספים לצורך רכישת כרטיס טיסה.
2. בעוד עדות מר סילבר הייתה ברורה, סדורה, אמינה ומשכנעת - לא אוכל לומר את אותם הדברים על עדות הנתבע. נראה כי לעת העדות נשכחה מהנתבע גרסתו בכתב ההגנה ובתצהיר:

• בעוד בהגנה ובתצהיר נטען כאמור כי הכספים ששולמו לא היו קשורים לרכישת הדירה, אלא ניתנו כהלוואה לא קשורה ולמשך חמש שנים - הרי שבעת העדות הודה הנתבע כי לא נקבע כלל תאריך להחזר ההלוואה (ככל שהייתה כזו, ר' עמ' 17 ש' 8).
• בעוד בהגנה הוכחש הקשר בין הסכומים, לבין רכישת הדירה ונטען כי הסכומים היו בגין הלוואה לחמש שנים וכתב ההתחייבות כלל אופציה לרכישה שניתנה, ללא קשר. אופציה אשר התובעת בחרה שלא לנצלה - נשמעו בעדות דברים שונים.

כך בעמ' 14, החל מש' 23 נרשמו הדברים הבאים: "יהודה באמת בלב הטוב שלו כשהייתי זקוק עזר לי, ואבא שלו לפניו. ואז הייתי לחוץ, והוא ראה ואמר בו תמכור הדירה, אמרתי דירה אני לא יכול למכור אבל חלק מדירה אני מוכן... ואז מה שקרה הייתי כבר חייב לו כסף, הוא אמר תוריד את החוב, אני אתן לך עוד כסף ואז דיברנו על העסקה לגבי היחידה הזאת ועשיתי את הפתק הזה. לא הייתי מוכר חצי שמושע למישהו שאני לא סומך עליו..".

• בעוד בהגנה היה מצג כאילו במקרקעין שתי יחידות שונות וכאילו ההתחייבות ניתנה רק למספר ימים, ביחס לדירה ולמר סילבר, כאשר טיוטות ההסכמים נגעו לעסקה אחרת ושונה עם החברה (היחידה המסחרית) - הודה הנתבע בעדותו כי כל הדירות במקרקעין נמכרו זה מכבר ונותרה בבעלותו רק דירה אחת (ר' עמ' 9 ש' 34). ממילא הן ההתחייבות בפתקית, והן טיוטות ההסכמים, נוגעים לאותה יחידה ובשים לב לסמיכות המועדים, אף מסתבר כי נגעו לאותה עסקה. אכן, בעת עדותו לא העלה הנתבע כל טענה לאבחנה בין מר סילבר, לבין החברה התובעת ולא הועלתה טענה כאילו התקיימו מגעים שונים ביחס לעסקאות שונות, ודירות שונות ,עם שני הגורמים הנ"ל. אפנה בהקשר זה גם לעמ' 14 ש' 17-4, שם אישר הנתבע כי אכן נשארה רק דירה אחת והוא מכר כבר את כל הדירות, גם את היחידה המסחרית. עולה בבירור כי בכל עת הייתה דירה אחת רלוונטית וממילא הן כתב ההתחייבות והן הטיוטות שהוחלפו בין עורכי הדין נגעו לאותה דירה.
• בעוד בהגנה נטען כי בעת שניתנה ההתחייבות לרכישת 50% במושע, טרם נודעו תנאי העסקה ואף זיהוי הדירה, הרי מאחר ועלה באופן ברור שלא היו שתי עסקאות - ממילא ניתן ללמוד מהטיוטה הראשונה שהועברה מב"כ הנתבעים, באמצעות דביר אינדיג, בן הנתבע, כי היה ידוע היטב באיזו דירה מדובר, היה גם סכום לתמורה והמחלוקות שבין הצדדים היו תחומות ולא נגעו לרכיבים אלה.
• עת נחקר הנתבע ניתנה לו אפשרות לספר את גרסתו לכל האירועים. הוא לא חזר על הטענה לפיה מר סילבר כביכול חזר בו מהרצון הראשוני לרכוש דירה, לא חזר על הטענה שהיו שתי יחידות שונות במקרקעין ולא העלה כל טענה בדבר נפקות האבחנה בין מר סילבר לתובעת, או סמכויותיו בה.

באשר לכל השינויים האמורים, התנגד ב"כ התובעת לשינוי חזית (אעיר כי עיון מלמד שבפרוטוקול נרשמה התנגדות אחת, אך זו נאמרה בפועל יותר פעמים). אכן, אין מקום להתייחס לגרסה שונה בתכלית, שהעלה הנתבע רק בעת חקירתו, תוך סטייה ברורה מהאמור בכתב ההגנה ויתרה מכך גם בשונה מהאמור בתצהירו.

1. לא זו, אף זו - עלה מבין השיטין כי ביסוד חזרת הנתבעים בהם מהסכמתם, עמדה הערכתם בדבר טעות בכדאיות העסקה. בהקשר זה אני מוצאת להפנות לדברים שאמר הנתבע כדלקמן: "הדירות הכי זולות אצלנו נמכרו בלפחות מיליון 900" (ר' עמ' 10 ש' 2). יוזכר כי כאן הייתה המכירה של מחצית, לפי 643,000 ש"ח וממילא כנגד הערך המלא של 1,286,000 ₪, הפסד של כ 600,000 ₪, או באשר למחצית, הפסד של כ 300,000 ₪ (ההפסד אף גדול יותר אם נתעלם מרכיב המע"מ שבתוך התמורה). עוד הדגיש הנתבע כי הדירה נשוא המו"מ כאן, חולקה לשתיים לצורכי השכרה ופיצול זה עלה לו כ- 350,000 ₪ וקיימת גם מרפסת צמודה אשר להערכתו שוויה הוא לפחות 300,000 ₪. ובמילותיו – "הדירה הזאת שווה לפחות 2.5 מיליון שקל, 2016 והיום זה אולי עשרה אחוז הפרש" (ר' עמ' 10 ש' 5). הוא טען כי אף לאחר שהוטל על הדירה העיקול דנן, קיבל בגינה הצעה על סך 2.2 מיליון ₪ (שם, ש' 18).

אכן כאשר ניסה לטעון כי העסקה בוטלה מאחר והתובעת כביכול לא שילמה את התמורה והוא נשאל האם כעת, אם ישולם הכסף ימכור אותה, השיב: "אני אסכים, אבל זה יהיה 2.5 מיליון שקל" (ר' עמ' 17 ש'23). עוד טען כי המשיך מו"מ בינו ובין מר סילבר גם לאחר שהתביעה הוגשה ובמסגרת זו אף דובר על כך שמר סילבר ירכוש את הדירה כנגד 1,800,000 ₪ (ר' עמ' 10 ש' 8-7). אזכיר בהקשר זה כי השווי שסוכם נקבע לפי שווי מלוא הדירה בסך 1,286,000 ₪ (או לחלופין 1,100,000 ש"ח, אם נתעלם מהמע"מ) וזה לפני שאותה דירה הייתה גמורה. יצוין כי לא רק שטעות בכדאיות העסקה אינה מהווה עילה לשוב ממנה, אלא גם עלה כי באותו נכס נמכרה דירה לעו"ד שניידר בשנת 2015 כנגד סך של 1,200,000 ₪ (אף אותה דירה נמכרה בטרם הושלם הבינוי הפנימי שלה). ממילא אתה למד כי המחיר תאם את המחירים באותה עת. או לכל הפחות, את המחירים בהם בחרו הנתבעים למכור יחידות במקרקעין.

1. מהעדות עלה באופן ברור מדוע לא חשש מר סילבר לתת את הסכום של 100,000 ₪ וזאת עוד עובר לקבלת כל מסמך בכתב. התברר כי אביו של מר סילבר, היה מכר קרוב של הנתבע, בין השניים יחסי חברות וכן יחסים עסקיים. הנתבע הכיר את מר סילבר עוד מילדות וכן נותר עמו בקשר טוב (הנתבע אף הגיע לבית משפחת סילבר, לאחר פטירת האב אף שהדבר היה לאחר שהתביעה כבר הוגשה). הנתבע בעצמו הגדיר את הקשר: "חברות אמיתית" (ר' עמ' 9 ש' 26).
2. עת נחקר הנתבע על הסכומים שקיבל ממר סילבר - הוא ניסה לטעון כי אינו זוכר את המעמד בו נתקע ללא כסף לטיסה ומר סילבר פתר את מצוקתו. אף שכאמור אישר בסופו של יום, את קבלת כל הסכומים, הרי שעצם הניסיון לטעון כי לא זכור לנתבע מעמד חריג בו הוא נתקע בשדה התעופה ונזקק לעזרה כספית מידית, לא היה משכנע. זאת, אף בשים לב לדברי הנתבע אשר ניסה להצדיק זאת בכך שהוא - "עושה את זה בערך פעמיים בחודש, מבקש מאנשים משדה התעופה כסף לכרטיס.." (ר' עמ' 10 ש' 33-32).
3. עלה במהלך שמיעת הראיות, כי הנתבע הוסיף לנצל את אמון מר סילבר בו, גם לאחר שהוגשה כבר התביעה. כך הוא שב והציע לו להשלים את העסקה, כאשר הפעם יחתום עמו על כל הנדרש (אעיר כי ייתכן ודובר הפעם על ערך שונה של הדירה ונקודה זו לא הובררה עד תום). על בסיס זה, שוב נעתר מר סילבר להפצרות הנתבע, עת שהאחרון נזקק למזומנים ולכן מר סילבר הוסיף ושילם לנתבע סך של 18,000 ₪, וכן עוד 50,000 ₪. מטבעם של דברים ניסה הנתבע לטעון כי סכומים אלה אינם קשורים לעסקה. באשר לסכום הראשון, ר' עמ' 10 ש' 26, שם במענה לשאלה כמה כסף קיבל עד היום על חשבון הדירה ואשר אותו עליו להחזיר אמר: "כל הסכומים שאמר עוה"ד שלי פלוס עוד סכום אחד, בערך 18,000 ₪" ואז הוסיף: "שהוא נתן לי הלוואה כשהייתי חנוק, בלי קשר לדירה". התשובה הספונטאנית שהוסיפה סכום זה לסכומים ששולמו על חשבון הדירה, מלמדת כי הוא אכן קשור לדירה. זאת, חרף הניסיון לתקן האמירה, בסייפת דבריו.
4. ב"כ התובעת הפנה לכך שקיים דפוס פעולה חוזר אצל הנתבע; הוא מגיע להסכמות, על בסיס זה מקבל כספים ורק לאחר מכן מכניס את בנו בסוד העניינים וזה לא נותן אישורו לאותן הסכמות, באופן שהכסף נשאר, אך מסמך לא נחתם. בהקשר זה נשאל הנתבע האם לא זכור לו אירוע בו הנתבע ומר סילבר, אשר ישבו יחדיו, התקשרו לעורך הדין ואמרו לו ביום 17.3.18, כי הם הגיעו להסכמה מסוימת והפעם המסמכים יחתמו. תשובתו הייתה: "תמיד האמנתי" (ר' עמ' 11 ש' 5). בהמשך נרשמו הדברים הבאים:

"ש. ושאלתי אותך למה אתם נותנים לי להכין נייר נוסף ואחרי זה הבן שלך יתנגד, ואמרת לי הבן שלי בפרטים והוא יסכים.

ת. אני לא זוכר, אבל אם אתה אומר אני סומך עליך.

ש. אתה לא זוכר אישית את השיחה?

ת. אני זוכר שדיברתי אישית עם עו"ד רוב איזה שבע פעמים על המקרה הזה, כולל הייתי אצלו כמה פעמים במשרד, אפילו בלי יהודה, אני לא זוכר את האירוע, אני זוכר שדיברתי איתו מספר פעמים כדי להגיע לפשרה.

ש. באותה שיחה התקשרתם אלי כי אתה היית צריך דחוף 50,000 ₪ ושכנעתם אותי שהפעם זה ילך וייחתם ובקשתם שהוא יעביר לך עוד 50,000 ש"ח על חשבון הדירה ולעניין זה שכנעת שהפעם ההסכם ייחתם.

ת. זה חוץ מה 18,000 ₪?

לשאלת בית המשפט: את עצם הבקשה אתה זוכר?

ת. לא זוכר את הבקשה, אבל אם עבר, עבר, אני לא מכחיש.

ש. אתה לא זוכר שב 18.3.18 עברו אליך 50,000 ₪?

ת. לא זוכר. יש לי חשבונות אישיים, חשבונות של חברות בערך עשרים...ואני לא מנהל את החשבון שלי...יש לי בן שהוא עורך דין והוא מטפל בחשבונות שלי גם...

ש. יש לך פה את הפלאפון שלך? העברתי לך הרגע העתק של הוראת העברה, תעיין בזה רגע.

ת. (מעיין בטלפון).

ש. אתה רואה את הוראת העברה? העברה מחשבון 209306 ביום 18.3.18 לחשבון זיכוי בנק 12 הפועלים, יש לך חשבון בבנק הפועלים?

ת. אני לא יודע...אני לא יודע איזה בנק, איזה חשבון, לא יודע שום מספר חשבון שלי.

לשאלת בית המשפט: יש לך ידיעה על איזה שהוא חשבון באיזה בנק שלך?

ת. חשבונות פרטיים יש לי ב...בבנק הפועלים יש לי חשבון במרכז הפעמון, לא טיפלתי בו אף פעם ואני לא יודע מה יש בו.

ש. חשבון לזיכוי בנק 12, סניף 520 חשבון 267265.

ת. סכום העברה 50,000 ₪ לאווין אינדיג וזה אני.

....

ש. תפתח עוד פעם את העברה.

ת. את העברה הזאת אני רואה פעם ראשונה בחיים שלי. ארווין זה אני .

ש. פרטי העברה מה כתוב?

ת. יפו 35 אבל אני רואה את זה פעם ראשונה. אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, לא ראיתי את זה אף פעם.

ש. אז אתה לא זוכר את אותו לילה שהיית אצל יהודה במשרד והתקשרתם שאתה צריך 50,000 ש"ח?

ת. אני זוכר שהייתי שם הרבה לילות, את הלילה הספציפי הזה אני לא זוכר.

ש. הבן שלך פעם פנה ליהודה שיעביר לו כסף?

ת. תשאל אותו.

ת. לשאלת בית המשפט מאז שהתביעה הזאת הוגשה, לא היו בינינו עסקים. דיונים היו הרבה...

ש. בהנחה שזה חשבון שלך, אינדיג ארווין, בבנק הפועלים, איך ידעת לתת לו את פרטי החשבון?

ת. הבן שלי מנהל לי את הכל...הכל זה הבן שלי. אני צריך שקל אני מתקשר לבן שלי...

הבן מר דביר אינדיג: אני לא מבין מה הבעיה, אף אחד לא מכחיש שקיבלנו כסף, זה חשבון שהוא לא פעיל אבל אני זוכר שהועבר הסכום הזה, אין על זה ויכוח, השאלה מה הסיבה...

ש. נסכם הבן שלך זוכר את העברה הזאת, הוא אומר שאלה על מה זה, אתה אומר שזה היה גמ"ח

ת. הוא נתן לי כספים גם אחרי שהסתכסכנו, גם ה- 18 וגם ה- 50"

(ר' עמ' 11 החל מש' 2 עד עמ' 13 ש' 34).

נראה כי דברים אלה מדברים בעד עצמם באשר לאמינות הנתבע ומכל מקום, בסופו של יום חרף הכחשה, או טענה להעדר זיכרון - קיימת לבסוף הודאה כי קיבל ממר סילבר עוד 18,000 ₪ ועוד 50,000 ₪, במסגרת המגעים המאוחרים, לאחר הגשת התביעה.

הסכומים הועברו ככל הנראה במהלך ניסיון לחתום על הסכם בגין הדירה (אף שכאמור, לא היה ברור האם במסגרת אותם מגעים הייתה נכונות של מר סילבר להוסיף לתמורה המקורית).

טענת הנתבע בהמשך כי תשלומים נוספים אלה, לא היו בשעה שהוא שוב משלה את מר סילבר כי יחתום עמו על הסכם, לא הייתה משכנעת.

1. בעת עדותו, לאחר שהנתבע הודה לבסוף למעשה כי כל המגעים עסקו באותה דירה, לגביה ניתן כתב ההתחייבות ולגביה ניהלו עורכי הדין מגעים - העלה לראשונה טענה חדשה; כעת נטען כי העסקה לא הסתיימה משום שמר סילבר לא הביא את התמורה. כך נאמרו הדברים:

"...ואז מה שקרה, הייתי כבר חייב לו כסף, הוא אמר תוריד את החוב, אני אתן לך עוד כסף ואז דברנו על עסקה לגבי היחידה הזאת, ועשיתי את הפתק הזה...הוא לא מספיק זמין עם כסף ואומר אני מביא ולא מביא, מגיע למצב שבלי סכסוכים נפרדים ואז אני מחזיר לו את הכסף. גם במקרה הזה ביקשתי ממנו אם אתה רוצה לקזז את ההלוואה ותשלים לי את הכסף לחצי תוך שבוע ימים, הכסף לא הגיע עד היום גם בעבר שהיו קשיים נפרדנו, אני לא יודע מה קרה הפעם שהוא החליט לתבוע אותי. אני לא מכחיש את הכסף זו האמת, כל האמת ורק האמת" .

(ר' עמ' 14 ש' 27 עד עמ' 15 ש' 1, ההדגשה שלי - ע.ז.).

אף בהתעלם משינוי החזית, מכל מקום, טענה חדשה זו אינה ברורה - על רקע העובדה שחרף המו"מ באמצעות באי כוח הצדדים, ההסכם לא נחתם וממילא לא בשלה עדיין העת לתשלום.

1. הנתבע הסביר במהלך עדותו כי הדירה המחולקת למעשה לשתי דירות, מושכרת במסגרת Airbnb. כפי שצוין לעיל אין חולק כי משהוסכם על מכירה של 50% במושע ובנסיבות אלה, היה צריך להיחתם הסכם שותפות וזה לא נחתם. בהקשר זה אמר הנתבע:

"הוא רוצה בכוח להיות שותף שלי במושע. אחרי שנוצר כל המצב הזה לא נוח לי. זה אמון. הוא צריך להאמין בבת שלי אם קנתה נייר טואלט או לא. לא רוצה. זה לא עסקת מכירת דירה, זו עסקת שותפות ואז כל היום רבים, לא רוצה".

(ר' עמ' 15 ש' 3-1).

1. אכן בהתחייבות לא צוינו פרטי הדירה עליה הוסכם ולא צוין המחיר עליו הוסכם, ברם כפי שנאמר לעיל, נשלחה טיוטת הסכם שהועברה מבן הנתבע וזאת עוד לפני מתן אותה התחייבות. משעולה בסופו של יום, כי לא היו שתי יחידות וכי כל המגעים נגעו לאותה דירה - ממילא ברי כי נתונים שנכללו באותה טיוטה שנשלחה מטעם הנתבעים, שיקפה את דרישותיהם ובחלקה דברים להם כבר הוסכם. כך לדוגמא - אם נאמר באותה טיוטה כי 50% מאותה דירה ימכרו כנגד סך של 643,000 ₪, יש מקום להנחה מבוססת כי זהו המחיר שדרש המוכר אשר שלח את הטיוטה. חרף זאת ניסה גם כאן הנתבע לטעון אחרת. כך עת נשאל מה היה המחיר שסוכם עם מר סילבר השיב : "לא סיכמנו מחיר, על זה הוויכוח. לא עשינו חוזה" (ר' עמ' 15 ש' 23). לאחר שהופנה לאמור בטיוטת החוזה, נאלץ לומר: "אני לא מתכחש למה שכתוב שם" (שם, ש' 25). במענה לשאלה ממי קיבל עורך דינו, עו"ד גזית, את הפרטים לטיוטה ששלח השיב: "כנראה ממני או מהבן שלי או ביחד. הוא לא היה מוציא חוזה בלי שנדבר. הוא לא היה מוציא חוזה מהשמיים" (ר' עמ' 16 ש' 5-4). ממילא גם הסכום שננקב בהסכם לא היה סכום "משמיים". במענה לשאלה נוספת, האם היה מוסכם עליו לאורך כל המו"מ כי את מה שקיבל ממר סילבר לפני חתימת החוזה, יקזזו מהתמורה השיב: "כן, אני חושב שזה גם כתוב. אני אין לי מחלוקת על זה" (ר' עמ' 16 ש' 8). יוער כי במהלך החקירה באשר לצד התובעת דובר כל הזמן על "יהודה", שהינו מר סילבר והתשובות דלעיל ניתנו ביחס ליהודה, ללא שהועלתה בשום שלב הטענה שבהגנה, כאילו לא הייתה הסכמה לכך שהעסקה עצמה תערך מול החברה התובעת ו/או כאילו דובר בעסקאות נפרדות ושונות.
2. עו"ד גזית, אשר עולה מההתכתבויות כי ליווה את המגעים, לא הובא לעדות ואף עלה כי הוא פוטר על ידי הנתבע. בהקשר זה נשאל הנתבע כדלקמן:

"יש כאן אולי מוטיב חוזר, אתה מעסיק עו"ד מרוצה ממנו והבן שלך שחושב שהוא איש עסקים טוב ממך, מפטר אותו. אתה עושה עסקה במחיר מסוים שאולי אפילו יש בו הטבה מסוימת כי אתה מאוד אוהב את המשפחה שלה אתה מוכר והבן שלך מטרפד את זה. אנחנו רואים שהבן שלך מטרפד את זה".

תשובת הנתבע הייתה :

"כן. אני נכה אחרי שבץ, 2 התקפות לב והבן שלי מטפל לי בדברים ואני סומך עליו. הבן שלי גם בחור חכם, משכיל, עו"ד במקצוע. למה לא?...

(ר' עמ' 16 ש' 24-19. ההדגשות שלי - ע.ז.).

על השאלה, "למה לא?" נשיב בהמשך כי עסקינן בניהול מו"מ שלא בתו"ל וכי בוצעה כאן למעשה תרמית עת נלקחו הכספים ללא השבתם ולכך יש משמעות.

1. תוך שינוי חזית בולט, לא נטען אפוא עוד כי דובר בעסקה אחרת וטענות דומות לאלה אשר נטענו בהגנה, אלא נטען לגורמים אחרים לכך שזו לא הבשילה. כך במענה לשאלה פתוחה באיזה נסיבות נחתם אותו כתב התחייבות השיב הנתבע:

"לא יודע. הוא בא וסיכמנו ביחד שאני אמכור לו חצי דירה במושע בניהול ואז היה מיליון ויכוחים גם לגבי הוצאות והכנסות, המחיר, התשלום, לא קיבלתי את הכסף"

(ר' עמ' 16 ש' 27-26).

במקום אחר אמר שחתם על כתב ההתחייבות –

"בגלל שהוא ביקש, אמר בו נעשה נייר אבל לא היו פרטים מסוכמים. אמר לי תמכור לי את הדירה אנחנו נסתדר. את הסכום לא סגרנו. לא סכום, לא תאריך כשבאתי ובקשתי ממנו כסף פתאום התבלבל ולא העביר כסף..."

(ר' עמ' 17 ש' 13-11).

נראה כי מיותר להפנות לכך שבתוך דברים חדשים אלה, קיימת סתירה פנימית, שכן אם כביכול לא סוכם עדיין המחיר, ממילא לא ברורה הטענה כאילו לא הועבר הכסף. כאמור לעיל, ראינו שהמחיר דווקא סוכם הכסף לא הועבר כי עורכי הדין היו במו"מ, באשר לתנאים אחרים ואז חזר בו הנתבע מהסכמתו.

עוד יש להוסיף כי בניגוד לתצהירו, שם טען הנתבע שקצב למר סילבר מספר ימים להשלים בדיקות (ר' סעיף 2.5), הוא אישר בעת עדותו כי עת חתם על כתב ההתחייבות, לא קצב למר סילבר זמן לבדיקות, כלומר להשלמת מסמכי ההתקשרות (ר' עמ' 17 ש' 20 וכן ש' 26 וש' 28).

הכרעה:

1. נראה כי לאחר הבאת הדברים דלעיל, אוכל לעשות מלאכתי קצרה בחלק זה. הוכח מעבר למאזן ההסתברות כי התשלומים ששולמו לנתבעים, כנטען בתביעה, היו כמקדמה על חשבון הדירה (בין אם כך סוכם מלכתחילה ובין אם יוחסו לעסקה זו בסמוך לאחר נתינתם בהסכמת שני הצדדים). עוד הוכח כנדרש כי דובר בכל עת על דירה אחת בלבד. לגבי אותה דירה נוהל מו"מ באמצעות עורכי הדין וזהות הדירה ותמורתה, אף הן הוסכמו. אכן נותרו בין הצדדים, מחלוקות תחומות, באשר לרישום משכנתא ומתן ערבות אישית, אך בצר לה, ויתרה התובעת אף על עמדתה בסוגיות אלה, כדי להביא ההסכמה לידי גמר, בדרך של חתימה על ההסכם בו עסקו עוה"ד. לנסיגת הנתבעים מהעסקה לא היה טעם עניני, אלא נראה כי זו הייתה נעוצה בהערכה כי שווי הדירה יותר גבוה משמעותית, מזה עליו הוסכם. כך, מחד גיסא בעת צר לנתבעים הם פנו וקיבלו כסף מהיר וללא ריבית בסכום לא מבוטל, ברם - מאידך גיסא, עת נדרשו לתמורתו ובתמורה עליה הוסכם, הם בחרו לחזור בהם, באופן המהווה ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. כאשר הנתבעים לא פעלו אף להשבת כספים שקיבלו וניסו להציגם כהלוואה, אשר הוסכם כי תוחזר ללא ריבית, עלו מעשיהם אף לכדי תרמית או תרגיל עוקץ (כפי שכינתה זאת התובעת בתביעתה). בהקשר זה אזכיר את דברי הנתבע כי ההלוואה תוחזר - "בדיוק כפי שהוסכם" (ר' סעיף 2.11 לתצהיר הנתבע). עד תום שמיעת הראיות לא הוכח כי הכספים ניתנו בגדר הלוואה ואם כן מה היו תנאיה. מכל מקום, אין חולק כי הכספים לא הושבו עד היום.
2. בקשר לקביעות אלה יוטעם כי הדברים עולים באופן ברור מרצף הדברים והתכתובת שהועברה, הכול כמובא לעיל. הקביעות אף מקבלות חיזוק בעדות הסדורה והאמינה של מר סילבר, כאשר מנגד - גרסת הנתבעים בהגנתם, הופרכה באופן ברור בעת שמיעת הראיות. הנתבע בעצמו, בעת עדותו, לא אישר את אותה גרסה.

אף שלטעמי לא נדרש חיזוק נוסף, מכל מקום, לו זה היה נדרש, היה ניתן למוצאו בבחירת הנתבעים שלא להעמיד לעדות שני עדים רלוונטיים ומרכזיים אשר לקחו חלק באירועים נשוא התביעה; כך לא הובא לעדות מר דביר אינדיג, בנו של הנתבע (אשר יוזכר כי הוא זה שהעביר את טיוטת ההסכם הראשונה. טיוטה שהועברו עוד בטרם הוסיף הנתבע בעצמו וחתם על כתב התחייבות. יוזכר עוד כי באשר לדביר, עלה מדברי אביו, הנתבע, כי הוא זה שהניעו לאחר מכן לחזור בו מההסכמות). דביר ישב באולם בעת הדיונים, אך מבחירת הנתבעים לא נחשף לחקירה.

בנוסף, לא הובא לעדות עו"ד גזית, אשר באמצעותו נוהל המו"מ לגבי נוסח ההסכם. לגבי האפשרות להביאו לעדות, ר' עמ' 16 ש' 15-10.

הלכה ידועה היא כי - " מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו". ר' ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4), 595 (1990).

ממילא הבחירה שלא להעמיד את הנ"ל לעדות מלמדת כי לא היה בעדותם לתמוך בטענות הנתבעים. במילים אחרות, יש מקום להנחה כי לו העידו אותם עדים הם היו מאשרים כי למעשה התובעת חזרה בה בהדרגה מכל דרישותיה, רק כדי שייחתם הסכם, לאחר ששילמה כבר חלק לא מבוטל מהתמורה. חרף זאת, לא נחתם עמה חוזה ואף המקדמות ששולמו - לא הושבו.

1. מקום בו התקבלה הסכמה על התנאים המהותיים, באופן שלא מופרך לטעון כי התמלאה דרישת המסוימות, עולה השאלה האם ניתן לקבל את התביעה אף בהעדר כתב. טרם אפנה לשאלה זו אציין כי מסמך ההתחייבות, מהווה ראיה לנכונות לבוא במו"מ על פרטי העסקה, לאחר שהוסכם על הדירה והתמורה (אף שאלה לא פורטו בכתב ההתחייבות עצמו באופן מלא). עם זאת, מסמך זה אינו מספק לטעמי לדרישת הכתב הנדרשת עת עסקינן במכר מקרקעין. אף הצדדים ראו מסמך זה כלא מספק, והראייה שלאחריו העבירה התובעת מספר טיוטות, באשר להסכם אשר ביקשה כי יוסיף וייחתם בין הצדדים.
2. בנוגע לתביעה לאכיפת ההסכם, ללא מסמך בכתב:

אכן, קיימים מקרים חריגים בהם נאותו בתי המשפט לאכוף הסכם גם בהעדר עמידה בדרישת הכתב, אך דובר במקרים יוצאי דופן. מקרים אשר בהם קביעה כי לא קיים הסכם, רק מחמת העדר כתב, תגרום לתוצאה לא הגונה, בעוד "זעקת ההגינות", מחייבת לקבוע אחרת. ר' ע"א 986/93 קלמר נ. גיא פ"ד נ(1) 185, עמ' 197(1996), (להלן: "הלכת קלמר"). במקרה נשוא פרשת קלמר, הסכימו צדדים על עסקת קומבינציה מסוימת במקרקעין. מרבית ההסכמה בוצעה ורק בשלב מאוד מאוחר, לאחר שצד השלים תכנון בינוי של הדירות, אלה הוקמו והוא אף התגורר באחת מהן - ניסה הצד שמנגד להתנער מן ההסכמה על בסיס העדר הכתב. בית המשפט לא אפשר זאת ואכף ההסכמה. אכיפת ההסכם חרף העדר כתב, התקבלה בשים לב לחובה לנהוג בתום לב. בשים לב לחובה זו, נמצא שם להגמיש את דרישת הכתב ולהסתפק באסופת מסמכים חלופיים ומעשים שבוצעו - כתחליף להסכם חתום. במקרה בו נכנס כבר צד להוצאות ממשיות, פעל בהתאם להסכם ולמעשה זה מומש, כמעט במלואו - אכן קוראת זעקת ההגינות שלא להותיר את הקונה ללא נכס המקרקעין וללא התמורה שכבר שילם.

בע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ פ"ד ס"ד (3), 60 (2011) (להלן: "פרשת שם טוב"), הפנתה כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות, למקרים נוספים בהם יושמה הלכת קלמר בבתי המשפט המחוזיים.

ר' ת"א (חי') 1452/98 עיראקי נ' קאסם, פיסקה 13 (27.7.2003); ה"פ (ת"א) 779/03 פוגל נ' פאר רחובות חברה לבניין בע"מ, פיסקה 4(ח) (28.7.2004); בר"ע (ת"א) 3029/05 חאג' יחיא נ' חאג' יחיא, פיסקאות 16- 17 (18.6.2006); ע"מ (חי') 358/06 ס"י נ' ס"א, פיסקה 18 (25.9.2006); ת"א (ת"א) 2402/01 יצהרי נ' בר (20.9.2006). עם זאת, אין חולק כי אכן מדובר במקרים חריגים ומעטים.

1. אף שהליכה בדרך זו תיעשה כאמור במקרים מעטים, שקלתי האם אין מקום ללכת בדרך זו גם במקרה דנן. בסופו של יום, מסקנתי הינה כי אין לאכוף את הסכמת הצדדים, עת שלא נחתם לבסוף החוזה וזאת מחמת שני שיקולים;

האחד - קושי מעשי, עת קיים מחסור באשר למסוימות בהעדר הסכם שותפות.

השני - עת שיש בנמצא פתרון חלופי הנותן מענה מספק לזעקת ההגינות העולה. פתרון אשר לאורו אין צורך להביא גם מקרה זה, בגדר המקרים החריגים, בהם נחיל את הלכת קלמר.

לטעמי בין אם נקבל את עמדת כב' השופט י' עמית בפרשת שם טוב (עמדה לפיה ראוי שהלכת קלמר תחול רק במקרה בו למעשה כבר ההסכם מומש ועסקינן ב- "מעשה עשוי"), ובין אם נקבל את עמדת כב' הנשיאה א' חיות באותה פרשה (עמדה לפיה הלכת קלמר חלה גם במקרים נוספים וכי אין רשימה סגורה לאותם מקרים) - אין מקום כי המקרה דנן יבוא בגדר אותם מקרים חריגים בהם תוחל הלכת קלמר. באשר לגישת כב' השופט עמית, הדברים הם פשוטים שכן אין בפנינו מעשה עשוי. טרם שולמה מלוא התמורה וממילא גם טרם נמסרה החזקה. באשר לגישת כב' הנשיאה, השופטת חיות, חוסר תום לב אכן יש פה, אך קיימת דרך חלופית למתן פיצוי לנפגע. אפרט ואבהיר את הדברים להלן;

1. כאמור אין מחלוקת בין הצדדים כי בכל שלב לא דובר על רכישת הדירה במלואה אלא רק על רכישת מחצית מהזכויות בה במושע. עלה כי מדובר בדירה אשר בפועל חולקה לשתי דירות ואלה מושכרות באמצעות Airbnb. בתו של הנתבע מפעילה את המקום והצדדים היו מודעים לכך שבנסיבות אלה, יש צורך בהסכם שותפות. כך לדוגמא יש להסכים האם הבת תשכיר את שתי היחידות, תהא לה יד חופשית באשר להוצאות ואופן הניהול והצדדים רק יתחלקו בהכנסות?, או האם כל שותף יפעיל בנפרד את היחידה שלו ותהא נשיאה משותפת רק בהוצאות אשר לא ניתן לייחס לאחת מהיחידות?, מה יהא הדין כאשר אחד מהצדדים ירצה למכור את חלקו?, האם הוא יידרש לאישור השותף באשר לזהות הקונה וכיו"ב שאלות העולות באופן טבעי עת שהצדדים שותפים בנכס במושע.

אכן, אין מחלוקת כי בין הצדדים היה אמור להיחתם גם הסכם שיתוף. כך במייל פנימי בין עו"ד גזית לבין דביר אינדיג, עת מעביר עורך הדין את הטיוטה ראשונה של החוזה, הוא מוסיף וכותב - "תשומת ליבך כי יהיה צורך גם לערוך הסכם שיתוף עם הרוכש". על יסוד זה, עת שדביר, בנו של הנתבע, מוסיף ומעביר את אותה טיוטה, לעורך הדין של התובעת הוא כותב מצדו - " בד בבד לחתימה על הסכם זה, ייחתם גם הסכם שיתוף אשר יכיל הוראות בדבר השתתפותך בבינוי של היחידה, ההשכרה המשותפת והוצאת היתר למרפסת לשימושים נוספים עבור השותפים" (ר' תכתובת זו בעמ' הראשון, בתוך נספח 9 לתצהיר התביעה).

מר סילבר הודה בעת חקירתו כי הסכם שכזה לא נחתם (ר' עמ' 5 ש' 27-25, עמ' 8 ש' 34-29). הנתבע בעדותו אמר: "הוא רוצה בכוח להיות שותף שלי במושע. אחרי שנוצר כל המצב הזה, לא נוח לי. זה אמון. הוא צריך להאמין בבת שלי אם קנתה נייר טואלט או לא. לא רוצה. זה לא עסקת מכירת דירה, זו עסקת שותפות ואז כל היום רבים. לא רוצה"(ר' עמ' 15 ש' 3-1).

אומנם התובעת ביקשה בסיכומיה כי עת שבית המשפט יאכוף ההסכמה שבין הצדדים, הוא יוסיף וישלים בהתאם לשיקול דעתו, את כל הדרוש, אך נראה כי השלמה של מהות יחסי השיתוף והאופן בו זה יתקיים, היא התערבות יתרה וחריגה מידי בחופש החוזים. יש לזכור כי בשונה מהחוזה העיקרי, אשר על עיקריו ניתן ללמוד מהטיוטות שהוחלפו בין הצדדים, באשר להסכם השיתוף, לא הוצגה ולו טיוטה ראשונית שלו. קיים אפוא קושי כאשר בית המשפט נדרש לקבוע את משטר השיתוף, ללא שקדמה הסכמה של הצדדים באשר למהות ודרך אותו משטר שיתוף. עוד מסכימה אני עם הנתבע כי בין הצדדים נוצר חוסר אמון, בו יהא קשה לקיים השיתוף, בכלל ובהעדר הסכמות ברורות, בפרט.

1. ומכאן לשיקול הנוסף - במקרה דנן אף שזעקת ההגינות תומכת בכך שהתובעת תהא בעל מחצית מהזכויות בדירה, קיים פתרון חלופי אשר יש בו די להביא מזור לכל פגיעה בתובעת. אף שלטעמי ראוי היה כי התובעת תכלול מלכתחילה בתביעה זו את כל טענותיה וסעדיה, מכל מקום משלא עשתה כן, אך ביקשה עוד עובר לשמיעת חקירת המצהירים, פיצול סעדים ומתן רשות להגשת תביעה אחרת, "זעקת ההגינות", מורה להתיר הליכה בדרך זו.

כך, תוכל התובעת לתבוע השבה של כל אשר שילמה עד כה (גם הסכומים אשר בתביעה, בסך 192,820 ₪ וגם שני הסכומים הנוספים שהוכחו והמסתכמים בסך של 68,000 ₪) ונוסף - פיצויים משמעותיים אשר ישקפו את נזקה לנוכח ניהול מו"מ שלא בתו"ל בתוספת תרמית, עת התקבלו כספים על החשבון ולא הושבו.

הנתבע טען מספר פעמים במהלך עדותו כי היום היה מוכר את הדירה בסך של 2.5 מיליון ₪. הנתבע לא יוכל לטעון טענה עובדתית שונה בהליך האחר והנוסף אשר תגיש כנגדו התובעת. ככל שנעמיד את שווי מחצית הזכויות על 1,250,000 ₪, בעוד עם התובעת סוכם על רכישת אותה מחצית, כנגד סך של 550,00 ₪ (או 643,000 ₪ בתוספת מע"מ), ממילא לאחר הפחתות של השקעות נוספות אשר תוכחנה כי בוצעו בדירה לאחר המו"מ (ככל שבוצעו וככל שתוכחנה), יהא ניתן לשום בנקל את הנזק שנגרם לתובעת מדרך התנהלות הנתבעים ומפועלם בתרמית.

אין במקרה דנן גם חשש כי התובעת לא תפוצה בפועל, שכן כאמור לעיל, על הדירה הוטל עיקול זמני וזה יוארך בזאת, כדי להגן על האינטרסים של התובעת וכפי שהתבקש לעת הסיכומים.

1. לגישת התובעת, כי אין מקום לקבל את הטענה בדבר העדר מסוימות מחמת שינוי חזית. דעתי שונה; שאלת גמירות הדעת והמסוימות, הם שעמדו במרכז המחלוקת ואיני סבורה שכאשר נשאל על כך מר סילבר בעת חקירתו, היה בכך שינוי חזית (אעיר כי גם לא הייתה התנגדות לשאלות אלה בזמן אמת). בהקשר זה ר' גם סעיף 3.9 לכתב ההגנה, שם נטען במפורש כי: "לא הייתה גמירות דעת ולא הייתה מסוימות ולא הייתה חתימה".
2. בסמוך לסיכום הדברים אני מוצאת להסיר עוד את טענת ההגנה שהעלו הנתבעים בדבר השוני באישיות המשפטית בין מר סילבר ובין התובעת. הנתבע בעת עדותו לא טען ולו פעם אחת כי התנגד לכך שההסכם יערך עם החברה התובעת ולא עם מר סילבר. הוא לא התמיד בטענה אשר בהגנה ובתצהיר כאילו נוהל מו"מ שונה ונפרד האחד עם מר סילבר באשר ליחידה אלמונית, והאחר עם החברה - התובעת, באשר ליחידה פלמונית. עוד לא העלה כל טענה באשר לזכותו של מר סילבר לייצג את החברה, ליתן תצהיר מטעמה וכיו"ב טענות. ייתרה מכך, אף ב"כ הנתבעים לא שאל את מר סילבר ולו שאלה אחת בחקירתו הנגדית על האמור בתצהירו באשר להיותו בעל מניות של התובעת (ר' המפורט בסעיף 40 לתצהיר מר סילבר).

על רקע זה, אין נפקות לכך שלא הובא לעדות עו"ד יורם הכהן, אשר בידיו מופקדות מניות התובעת בנאמנות. משלא נבקע סדק בדבריי מר סילבר, ממילא הוא לא נדרש לעדות נוספת כדי לתמוך בדברים אשר הובאו כבר בתצהירו.

1. ועוד בשולי הדברים;

• כאמור לעיל, הנתבע לא חזר בעת עדותו על הטענה כי דובר על הלוואה לחמש שנים ודי בכך לדחייתה. מכל מקום, לאותה טענה לא הייתה ולו ראשית ראיה. לא הוצג כל מסמך בדבר מתן הלוואה ותנאיה ואף בטיוטות הצדדים לא צוין כאילו הייתה הלוואה כלשהי ברקע וכיצד זו תובא בהתחשבנות אשר בין הצדדים, בעת רכישת הזכויות בדירה.

מכל מקום, אפילו יונח ללא ראיה, כי הסכום הראשון ניתן כהלוואה, הרי שבסמוך מאוד התקבלה הסכמה על רכישת זכויות בדירה, כאשר אותו סכום יהווה חלק מהתמורה וממילא לא נותרה לסוגיה זו נפקות. מכל מקום, טענת הנתבע כאילו ניתנה הלוואה ללא כל ריבית ואף ללא תחימת זמן אשר במסגרתו היא תוחזר (ר' הנטען על ידי הנתבע בעמ' 17 ש' 8) - היא טענה שאינה סבירה ואשר איני מקבלת. זאת ועוד, קבלת סכום משמעותי כהלוואה לא מסמך בכתב ואז הימנעות מהשבת אותו הסכום, עולה כדי תרמית או תרגיל עוקץ, כפי שכינתה זאת התובעת. אותו תרגיל עוקץ ו/או ניהול המו"מ שלא בתו"ל, הם המקנים את זכות התביעה הנוספת.

• הנתבע טען כי מר סילבר היתל בו והוא זה אשר שינה תנאים ולא הסכים לחתום על גבי ההסכם. בקשר לטענה זו הפנה לרצף מסרונים מהם נראה כי הנתבע מאיץ במר סילבר, בעוד האחרון מתמהמה (ר' נספח ג' לתצהיר הנתבע). לא ניתן לתת משקל למסרונים אלה, שכן עיון מעלה כי מדובר בתכתובת מאוחרת יותר וזאת רק במהלך חודש אפריל 2017 (מועד שהינו מאוחר אף למועד הגשת התביעה). לא רק שהנתבע לא פרש את התמונה המלאה בדבר מהות המגעים שהיו באותה עת וביחס לאיזו עסקה, אלא שניתן לראות כי בגדר התגובות של מר סילבר הועברו גם תגובות מוקלטות. ממילא בהעדר אפשרות להאזין לאותן תגובות, הוצגה תכתובת חלקית, והדרוש הסבר לא הושלם בכל דרך. לא בתצהיר הנתבע, לא בעדות הנתבע ולא בדרך של הפניה לדברים בחקירה נגדית של מר סילבר.

1. סופם של הדברים הינו אפוא כדלקמן;

הוכח כי התובעת שילמה לנתבעים סכומי כסף לא מבוטלים כאמור לעיל (192,820 ₪ + 18,000 ₪ + 50,000 ₪). הוסכם על מכירת 50% מהדירה לתובעת כנגד סך 550,000 ₪, ובתוספת מע"מ 643,000 ₪. הסכם כתוב ומלא לא נחתם, אך זאת לא מחמת טעם עניני, אלא מאחר והנתבעים ניהלו את המו"מ בחוסר תו"ל כדי להתחמק מההסכמות שהיו.

הנתבעים קידמו מצב בו הם קיבלו כבר חלק לא מבוטל מהתמורה, עת נדרשו דחוף לאותם תשלומים - אך מאידך, לאחר מכן - טרפדו באופן מלאכותי את העסקה, כדי להיחלץ ממנה. הנתבעים ניהלו את המו"מ בחוסר תו"ל. ייתרה מכך, משקיבלו הנתבעים סכומי כסף משמעותיים בדרך זו ולא טרחו להשיבם עד היום, הם הוסיפו חטא על פשע, עת פעלו גם במרמה. בגין כך עליהם לפצות את התובעת על הפסדיה ונזקיה. בכלל האמור יהא מקום ליתן גם משקל לשווי המלא של הדירה בשוק, לאחר הפחתות באשר להשקעות נוספות, ככל שהיו של הנתבעים. נמצא לתעד כי בגדר הליך זה, טען הנתבע כי שווי של מלוא הזכויות בדירה היה ב 2016, 2,500,000 ₪.

לא מצאתי לקבל את התביעה להורות על אכיפת ההסכם, חרף העדר חתימה על הסכם מכר. ביסוד הדבר עמד שילוב של שניים; האחד - חוסר מסוימות באשר לסוגיית הסכם השיתוף בבעלות בדירה (לא מצאתי כי ראוי שבית המשפט ישלים וייתן הוראות באשר לדרך השיתוף בין הצדדים, כאשר אין ולו מסמך ראשוני באשר להסכמות שהיו בהקשר זה). והאחר - מצאתי כי זעקת ההגינות, המורה כי אין מקום שהתובעת תיפגע, יכולה "להירפא" בדרך חלופית. על יסוד זעקת ההגינות ניתן להתיר הגשת תביעה חדשה ונפרדת, במסגרתה תוכל התובעת לתבוע השבת כל הסכומים ששילמה עד כה, בתוספת פיצויים ראויים בגין התרמית ו/או ניהול המו"מ שלא תו"ל. בגדר זה יהא ניתן לתבוע את השבת כל ששולם וכן לטעון למשמעות שווי הדירה אז והיום, ביחס לפיצוי שיתבע.

בהמשך לכל האמור התביעה אפוא נדחית, אך ניתנת רשות לתובעת להגיש תביעת פיצויים כאמור. העיקול הזמני שהוטל במסגרת תביעה זו, ימשיך לעמוד בתוקף עד ליום 21.2.19, כדי לאפשר הגשת התביעה הנוספת, עת שהעיקול עדיין בתוקף.

בנסיבות המתוארות, הרי שחרף דחיית התביעה, מצאתי להטיל את הוצאות ההליך על הנתבעים ואלה ישלמו לתובעת בגין שכ"ט בא כוחה, סך של 50,000 ש"ח (שכ"ט זה מביא בחשבון גם את עלויות הייצוג בהליכים בעניין העיקול הזמני).

פסק הדין יומצא לצדדים

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ט, 06 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.