לפניי בקשת רשות להתגונן.

התובע תובעת השבת יתרת הלוואה, שנתנה לנתבע.

העובדות שאינן במחלוקת

הצדדים היו בני זוג ודרכיהם נפרדו. אין חולק כי התובעת העבירה לתובע בסוף שנת 2012 ובשנת 2013 בשתי העברות בנקאיות ובצ'ק סכום, המצטבר ל-188,000 ₪. גם אין חולק כי הנתבע השיב לתובעת בשתי העברות בחודש מאי 2014 סכום של 70,000 ₪, ובחודש ספטמבר 2014 סכום נוסף של 70,000 ₪.

בין הצדדים לא נערך הסכם הלוואה, ובתחילה גם לא נקבע מועד להחזרת הכספים, אך עם שינוי הנסיבות, הוחלפה בין הצדדים תכתובת מסרונים ודוא"ל בעניין.

ביום 13/9/16 קבעתי כי אין למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" כטענה מקדמית, וציינתי כי יש ראיות לכאורה בכתב לתביעה ולסכומה. נקבע כי הדיון בבקשה למחיקת כותרת לא יופרד מהדיון בבקשת הרשות להתגונן. בהחלטה נפלה טעות הקלדה. בעמ' שורה 15 נכתב "מבלי לפגוע בטענות המבקשת..." וצריך להיות "המבקש".

זו גם הזדמנות להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן ההחלטה, שנבע מסיבות אישיות-רפואיות, ומריבוי התיקים, הממתינים להחלטה.

טענות התובעת

התובעת טוענת כי דרשה מהנתבע את השבת הסכומים החל מפרידתם, והציגה אסמכתאות להתכתבות ביניהם בעניין מחודש מרץ 2014, ולהסכמת הנתבע. התובעת מציינת את שני התשלומים שקיבלה ממנו בחודש מאי 2014 בסך כולל של 70,000 ₪, וטוענת כי הנתבע ביקש דחייה בהשלמת הסכום. במיוחד מציינת התובעת כי בחודש יוני 2014 עמדה על החזרת מלוא הסכום, לאחר שנזקקה לו לצרכיה האישיים, ואז הציע לה הנתבע כי תיטול הלוואה בבנק, אשר הוא יכסה את תשלומיה, היא עשתה זאת, עדכנה את הנתבע, ועמדה על השבת ההלוואה על ידו עד לחודש ספטמבר 2014. הנתבע העביר לתובעת עוד 70,000 ₪ ביום 11/9/14 (התובעת הפנתה לנספח ח', אך הוא אינו מעיד על מועד העברת הסכום מהנתבע). לאחר שהנתבע לא עמד בהתחייבותו להשלים את הסכומים, ודחה את דרישת התובעת להחזר היתרה, תובעת התובעת את יתרת החוב הנומינלית, 48,000 ₪ ואת הריבית שנאלצה לשלם לבנק בגין ההלוואה בסך 2,610 ₪. סה"כ סכום התביעה 50,610 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25/5/14.

טענות הנתבע

הנתבע טוען כי הסכומים, שהועברו מהתובעת אליו בסך 130,000 ₪ לא היוו הלוואה, אלא סיוע בין בני זוג, לאחר שהנתבע נקלע למצוקה תזרימית, והתובעת אמרה לו כי אם ויהיה באפשרותו יחזיר לה את הסכום.

הנתבע טוען כי לאחר שיחסיהם עלו על שרטון, והתובעת דרשה השבת הסכום 130,000 ₪, לצורך פתיחת עסק, השיב לתובעת בחודשים מאי וספטמבר 2014 את הסכום 140,000 ₪, תוספת של 10,000 ₪ לאור המצוקה אליה נקלעה היא וכגמול על התנהלותה עימו בזמנו. אין אסמכתא למועד המדוייק של התשלום השני.

הנתבעת טוען כי הסכום 58,000 ₪ לא היה הלוואה, אלא השתתפות של התובעת בהוצאות הנתבע עבור הבילויים המשותפים שלהם בעלות רבבות שקלים. הנתבע טוען כי הצדדים נהגו לבלות ביעדים יוקרתיים בחו"ל ובארץ תכופות, והוא נשא לבדו בהוצאות בגובה של כ-150,000 ₪, בתקופה של שנה וחצי בשנים 2012-2013. הנתבע תיאר בתצהירו טיסות במחלקות משודרגות, מלונות יוקרה וקניות בחנויות יוקרה. הנתבע טוען כי כאשר ציין זאת בפני התובעת לא היה בידה להשיב לו את מלוא הסכום, והיא העבירה לו את הסכום 58,000 ₪ בשלב ראשון ואת היתרה בהמשך. הנתבע צירף אסמכתאות לחלק מההוצאות.

הנתבע טוען כי התכתובת, שהציגה התובעת, אינה מאמתת את תביעתה, למעט ביחס לסכום 130,000 ₪, אותו החזיר ואף ביתר. הנתבע גם טוען כי ההודעות הוצגו באופן חלקי ומגמתי.

הנתבע מבאר כי לאחר התשלום האחרון השיב לפניית התובעת, דחה את דרישתה וטען את הטענות, עליהן הוא עומד כעת.

הנתבע מבקש לדחות את התביעה, ולחלופין, לקזז כנגד כל סכום, שיפסק נגדו, ככל שיפסק, את חלקה של התובעת בשיעור בהוצאות, שנשא בהן לבדו עבור שניהם ואיתר את הקבלות בגינן בסך 71,260 ₪ כולל ריבית והצמדה, וחלקה של התובעת 35,630 ₪.

דיון והכרעה

לאחר החקירה הנגדית ולימוד כל הראיות, שהוגשו עד כה, אני מחליטה לתת לנתבע רשות להתגונן כנגד התביעה בנתאי הפקדה של הסכום 40,000 ₪.

השאלה העיקרית שבמחלוקת הינה מטרת ההעברה הבנקאית מיום 29/7/13 בסך 58,000 ₪. התובעת טוענת כי זהו חלק מהלוואה, בנוסף לשני הסכומים 70,000 ₪ מיום 18/6/12 ו-60,000 ₪ מיום 18/10/12. הנתבע טוען כי מדובר בהשבה חלקית של השתתפות התובעת בהוצאות המשותפות והיקרות על בילויים וקניות, בהן נשא הנתבע לבדו.

על בסיס גרסה זו העלה הנתבע טענת קיזוז בגין מחצית מההוצאות, שהציג להן אסמכתאות.

הטענה קלושה ודחוקה ממספר טעמים, המצדיקים קבלתה רק בתנאי הפקדה.

ראשית, הנתבע לא הכחיש את התכתובות, שצורפו על ידי התובעת, טען כי לא הצליח לאתר את ההתכבתויות בטלפון שלו, אך לא מסר במה התכתובת אינה אמינה.

שנית, גובה ההוצאות על בילויים לא הוכח, אלא בחלקו הקטן, ואינו עולה בקנה אחד עם הבקשה לעזרה כספית ממשית באותה תקופה, ודחיית השבת הסכומים, עד לשנת 2014. טענת הדרישה להחזר הוצאות בסך 35,630 ₪ עומדת בסתירה לטענתו כי התובעת כבר החזירה לו ביולי 2013 58,000 ₪.

שלישית, הנתבע, עו"ד במקצועו, לא דחה את גרסת התובעת לעניין שלושת הסכומים שהעבירה לו, ולא מחה כשכתבה את טענתה זו ואת חישוביה במסרונים לפיהם, לאחר ששילם 70,000 ₪ במאי 2014 נותר חייב לה עוד 24,000 ₪ ועוד 94,000 ₪. התובעת כותבת לנתבע: "הי, ראיתי העברה של 20,000 בחמישי ועוד 50,000 היום. על מנת שנהיה על חצי מהסכום אתה צריך להעביר לי עוד 24,000 (מסרון מיום 19/5/14, נספח ה' לכתב התביעה). ועל כך משיב הנתבע: "אין לי עדיין את ההפרש עושה את המירב לארגן את היתרה". שוב כותבת התובעת: "מדובר על 24,000 ₪ ואז עדיין ישאר לנו 94,000 ₪ ל15.6.כמה אתה יכול להעביר לי מחר מתוך ה 24,000?", והנתבע משיב: "לא יודע, כרגע לא יכול, אעשה מאמץ מחר להעביר לפחות חלק". הנתבע אינו מוחה על טענת התובעת לפיה 94,000 ₪ מהווים מחצית מהחוב אליה, וגם אינו מוחה כאשר היא מבשרת לו כי מאחר ולא השיב לה את הסכומים, שסוכמו ביניהם היא נאלצת לקחת הלוואה על סך 118,000 ₪ ותעדכן אותו בדבר הריבית, אלא רק מציין "בהצלחה, כל סכום שיאשרו יעזור" (נספח ז' לכתב התביעה) ועוד: "אני אוכל להעביר את ההחזר החודשי". טענת הנתבע לפיה כל התייחסותו היתה ביחס לסכום 130,000 ₪ אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהתובעת פירטה בכתב מה הסכומים, שהיא סבורה שהם סכומי החוב, וכן כי תדרוש ממנו לשלם את הריבית על ההלוואה, והוא מעולם לא מחה על כך, עד לדוא"ל מיום 10/9/14 (נספח ט' לכתב התביעה). נכונותו לשלם את ההחזר החודשי של ההלוואה סותרת את התנערותו מכל קשר להלוואה במכתבו האחרון.

אין כל איזכור בזמן אמת לטענת הנתבע כי התובעת שילמה לו 58,000 ₪ כהשתתפות בהוצאות, שמימן עבור שניהם, ויש ראיות לכאורה להסכמתו כי החוב הכולל הינו 188,000 ₪.

הנתבע לא הצהיר מתי בחודש ספטמבר העביר לתובעת את התשלום האחרון בסך נוסף של 70,000 ₪ לסילוק ההלוואה ע"ס 130,000 ₪, המהווה 10,000 ₪ יותר מהסכום שהלוותה לו. אין חולק כי הדבר היה בסמוך לאחר יום 10/9/14, יום התכתובת (נספח ט' לכתב התביעה) ולפני הזיכוי בחשבונה ביום 14/9/17 (נספח ח' לכתב התביעה). הטענה כלשעצמה על השבת סכום גבוה מהחוב, במצב של קשיים כלכליים, כפי שעלה מההתכתבויות, כ"גמול" אינה סבירה, וסותרת את טענת הנתבע לראשונה בדוא"ל ביום 10/9/14 לפיה "יש לך גם חובות כלפיי".

אני מוצאת כי טענת הנתבע הינה מסוג "הודאה והדחה" והנטל רובץ עליו. מבלי להיכנס לשיקולי מהימנות הוצגו כבר עתה סתירות בגרסת התובע וחוסר עקביות של טענותיו בנספחי כתב התביעה ובתצהיר. על מנת לא לסגור את דלתות בית המשפט בפניו, כאשר הציג הגנה בדוחק, ולאפשר לו להוכיח את טענותיו כדבעי, ומנגד לאור הכרסום בגרסתו, אני קובעת כי תינתן למבקש רשות להתגונן בטענותיו שבתצהיר בתנאי שיפקיד בקופת בית המשפט את הסכום 40,000 ₪ או ערבות בנקאית בסכום זה עד ליום 18/7/17.

הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד יקבעו לפי התוצאה בפסק הדין הסופי.

ניתנה היום, כ"ב סיוון תשע"ז, 16 יוני 2017, בהעדר הצדדים.