בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט א' גורדון) מיום 5.12.19, בת"א 63525-06-16. בפסק הדין התקבלה באופן חלקי תביעה שהגיש המשיב נגד המערערים, ובה עתר לסעדים כספיים שונים בגין אי רישום דירה שמכרה המערערת על שמו של המשיב.

בא כוח המערערים קיבל את המלצתנו שלא לעמוד על הערעור בכל הנוגע לקביעות בית משפט קמא לגופם של דברים. נותר להכריע בשאלת ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא, אשר המשיב הסכים להותיר לשיקול דעתנו.

נקודת המוצא בהקשר זה היא, כי לערכאת ערעור נתונה הסמכות להתערב בשיעור ההוצאות שפוסקת הערכאה הדיונית, אך נוכח שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בעניין זה, ובשים לב לכך שהיא זאת המכירה את התיק ואת התנהלות הצדדים בו באופן בלתי אמצעי, ההתערבות בהכרעות בעניין זה נעשית במקרים חריגים ויוצאי דופן.

במקרה זה מדובר בתביעה כספית שהוגשה על סכום העולה על 300,000 ₪. הסעד הכספי שנפסק בסופו של יום עומד על 40,000 ₪. עולה מכך כי חלק הארי של הסעד שהתבקש לא ניתן. זאת ועוד במונחים מוחלטים סכום ההוצאות שנפסק, 25,000 ₪, עומד על יחס בלתי סביר מן הסעד הממשי שניתן. מסקנה זו עומדת בעינה גם בהינתן השיקולים אותם הביא בית משפט קמא בחשבון, והם כי המשיב נאלץ לנקוט בהליך לאחר שנים ארוכות בהן נמנעה המערערת מהשלמת הרישום; התביעה השיגה את השלמת הרישום; חלק מן הסעדים שלא נפסקו לבסוף היו מוצדקים במועד הגשת התביעה.

בשים לב לכל האמור, ולמצוות הדין על-פיה יש להפריד בין חיוב בהוצאות לבין חיוב בשכר טרחת עורך דין, החלטנו להתערב בסכום ההוצאות שנקבע, באופן שהמערערים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 1,500 ₪, המשקף בקירוב את החלק היחסי של האגרה הנגזר מן הסכום שנפסק בפועל, ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך של 12,500 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ.

בשים לב לאופן בו הגיע ההליך לסיומו ולתוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות בערכאה זו.

הפיקדון שהפקידו המערערים בקופת בית המשפט יושב להם באמצעות בא כוחם.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.