1. לפניי תביעה לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעי התובע ולפינוי מושכר המורכב משתי דירות סמוכות, שמספרן 1158090 ו-1151883, המצויות בחלקה 1 בגוש 17043 (להלן: המושכר), וזאת בהתאם להוראות פרק טז'4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

כתב התביעה

1. התובע, קיבוץ בית קשת, הינו בעל זכויות החכירה לדורות במקרקעי הקיבוץ לרבות הקרקע עליה מצוי המושכר, וזאת מכוח הסכם חכירה לדורות שנחתם בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל בשנת 2002.
2. ביום 10.6.13 נחתם בין התובע לבין הנתבעים הסכם שכירות ולפיו שכרו הנתבעים את המושכר לתקופה של 12 חודשים (נספח 2 לכתב התביעה, להלן: הסכם השכירות).
3. עם תום תקופת השכירות המקורית, הקיבוץ הסכים להארכת תקופת השכירות לשתי תקופות הארכה, האחת מחודש יוני 2014 ועד לחודש יוני 2015 והשנייה מחודש יוני 2015 ועד לחודש יוני 2016, וזאת בהתאם להסכם השכירות.
4. ביום 3.3.16, התובע הודיע לנתבעים על סיום השכירות עם תום תקופת ההארכה השנייה, ובהתאם הנתבעים נדרשו לפנות את המושכר ולהשיבו לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, וזאת לא יאוחר מיום 30.6.16 (נספח 3 לכתב התביעה, להלן: הודעת הפינוי). ביום 19.6.16 שלח התובע לנתבעים מכתב תזכורת על סיום השכירות (נספח 4 לכתב התביעה).
5. ביום 20.6.16 קיבל התובע מכתב מב"כ הנתבעים בו הובהר כי אין בכוונת הנתבעים לפנות את הדירה עד ליום 30.6.16 כפי שנדרש מהם, תוך שהנתבעים העלו טענות חסרות בסיס ושחר כלפי התובע. על כן, ונוכח התנהלות הנתבעים, אשר שוללים, הלכה למעשה, את יכולתו של התובע לממש את קניינו במושכר ולהשתמש בו כראות עיניו, מבקש התובע להורות על פינוי הנתבעים מן המושכר ועל השבת החזקה בו לידיו, ללא כל דיחוי נוסף.

כתב ההגנה

1. הגנת הנתבעים, שאינם מכחישים למעשה את זיקתו של התובע למושכר, נעוצה בטענה, כי הם שכרו את המושכר מן התובע בנסיבות מיוחדות. לטענת הנתבעים, קיים אצל התובע נוהג ולפיו התובע השכיר לבונים בשכונת ההרחבה הסמוכה לקיבוץ, דירות מגורים לתקופת הביניים של הבנייה. כך היה גם במקרה דנן – הואיל והנתבעים החלו לבנות את ביתם בשכונת ההרחבה, סוכם בינם לבין התובע, כי תקופת השכירות תסתיים עם סיום בניית ביתם.
2. נטען, כי הדבר הובהר והובטח להם מפורשות במעמד החתימה על הסכם השכירות, על ידי גב' שולמית ליפשיץ – רכזת השכרת דירות וחברת הנהלה של התובע. כמו כן, הובהר לנתבעים כי מדובר בהסכם שכירות סטנדרטי עליו חתמו יתר בוני הדירות בהרחבה שביקשו לגור בשכירות אצל התובע במהלך תקופת הביניים.
3. לחיזוק טענתם בדבר תקופת השכירות, ציינו הנתבעים, כי הקיבוץ נהג באופן זה עם יתר הבונים בהרחבה (כ-60 משפחות) והשכיר להם בתי מגורים לתקופת הביניים ועד לסיום הבנייה.
4. לטענת הנתבעים, מחודש יוני 2013 ועד להודעת התובע על סיום תקופת השכירות, לא נוהלו כל מגעים בין הצדדים לצורך חידוש או הפסקה של הסכם השכירות. כרעם ביום בהיר, ביום 3.3.16 הודיע לפתע התובע לנתבעים על אי חידוש ההסכם ועל כך שהם נדרשים לפנות את המושכר עד ליום 30.6.16. הנתבעים מוסיפים כי החתום על ההודעה הינו מר אורי גרינברג, מנהל הקהילה בקיבוץ, שלא ברורה כלל סמכותו ליתן את ההודעה. לא ברור לנתבעים כלל האם ההחלטה לגבי הפינוי התקבלה לפי נוהלי התובע ומה היו הסיבות והטעמים לקבלת החלטה כה דרסטית.
5. הנתבעים סוברים כי התובע החליט לפנותם מן המושכר בשל תלונה שהגיש התובע כנגד בנם במשטרת ישראל ואשר התבררה, בסופו של יום, כתלונת שווא.
6. על כן, מבקשים הנתבעים לדחות את תביעת הפינוי ולהורות לתובע לאפשר להם להתגורר במושכר עד לסיום בניית ביתם בהרחבה ולכל המאוחר עד ליום 30.6.18.

המצהירים מטעם הצדדים

1. התובע הגיש את תצהירו של מר אורי גרינברג, אשר משמש כמנהל הקהילה בקיבוץ ואחראי, בין היתר, על תחום המגורים בקיבוץ, לרבות השכרת דירות. מר גרינברג חזר על האמור בכתב התביעה.
2. הנתבעים חזרו בתצהיריהם על הנטען בכתב ההגנה. בנוסף, הגישו הנתבעים את תצהירו של מר דרור לילו וכן את תצהירה של גב' גלית ארז, אשר הצהירו כי הם ובני משפחותיהם מתגוררים בהרחבת הקיבוץ וכי במהלך בניית ביתם הם התגוררו בשכירות בקיבוץ במשך מספר שנים עד לסיום הבנייה. שני המצהירים הוסיפו כי ברור היה להם שתקופת השכירות הינה לתקופה שעד לסיום הבנייה וכך היה בפועל וכי אינם מכירים משפחה כלשהי בהרחבה, למעט משפחת הנתבעים, ששכרה בית בקיבוץ למשך תקופת הבנייה ושנדרשה לפנות את הדירה השכורה בטרם הסתיימה הבנייה.
3. יצוין, כי בטרם הגשת תביעת הפינוי ביום 30.6.16, הנתבעים הגישו כנגד התובע ביום 23.6.16 תביעה בה הם עתרו לסעד הצהרתי ולפיו בית המשפט יצהיר כי הנתבעים וילדיהם זכאים להישאר במושכר עד השלמת בניית ביתם ולכל המאוחר עד ליום 30.06.18 (ת.א. 48675-06-16).
4. בדיון שהתקיים לפניי ביום 28.11.16 הוריתי על איחוד הדיון בתביעת הפינוי ובתביעת הנתבעים. בהסכמת הצדדים, אשר באה בהמלצתי, הוריתי, כי השמיעה בשני התיקים הנ"ל תתבסס על תביעת הפינוי, לרבות סדרי הדין הכרוכים בכך, דהיינו לפי סדר דין מהיר.
5. בישיבת ההוכחות שהתקיימה לפניי ביום 2.2.17 הודיעו הצדדים, כי מלבד חקירה קצרה של מר גרינברג, הם מוותרים על חקירת המצהירים.

דיון והכרעה

1. על פי תקנה 214טז(ב) ותקנה 215יב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי:
2. אין חולק כי ביום 10.6.13 חתמו הצדדים על הסכם השכירות ולפיו השכיר התובע את הנכס לנתבעים.
3. בסעיף 5 להסכם השכירות, שכותרתו "תקופת ההסכם", נקבע כך (ההדגשות אינן במקור – ס.ח'):

"5.1. מוסכם בין הצדדים כי תקופת הסכם זה הנה למשך 12 חודשים החל ממועד המסירה ועד ליום 30.6.14 (להלן: "תקופת ההרשאה"). במידה וירצה המורשה להאריך את תקופת ההרשאה יהא עליו להודיע לקיבוץ על כך לפחות 90 יום מראש בכפוף להסכמת הקיבוץ לכך. למען הסר ספק הקיבוץ רשאי לסרב להארכת תקופת ההסכם מכל סיבה שהיא, והוא לא יידרש לנמק את החלטתו.

5.2. בתום תקופת ההרשאה יהא הקיבוץ רשאי להסכים להארכת ההרשאה לתקופה או לתקופות שכל אחת מהן לא תעלה על 12 חודשים... ... ... היה ויתנגד הקיבוץ להארכת תקופת ההרשאה לא תוארך תקופת ההרשאה ותסתיים ההרשאה.

... ... ...

5.5. חרף כל הוראה אחרת בהסכם זה, במהלך תקופת ההרשאה ו/או תקופות ההרשאה הנוספות אם יהיו, יוכל הקיבוץ ו/או המורשה להביא הסכם זה לידי סיום בהודעה של 60 ימים מראש בכתב וזמן זה יחשב כזמן סביר לצורכי הסכם זה וזאת בכל עת ומכל סיבה שהיא. ... .... "

1. בענייננו, אין חולק כי הצדדים המשיכו לקיים את השכירות, גם לאחר שתמה תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות, מבלי שנקבעה תקופת שכירות חדשה. זאת, עד ליום 3.3.16, או אז שלח התובע לנתבעים את הודעת הפינוי וזוהי לשונה:

"בהתאם להסכם שנחתם עמכם ביום 10/06/2013 והוארך בהתנהגות לשנתיים נוספות, הרינו להודיעכם כי החוזה לא יחודש עוד וכי הנכם נדרשים לפנות את הדירה שהושכרה לכם ואת מקרקעי הקיבוץ בכלל לא מאוחר מיום 30/06/2016".

טענת הנתבעים לתקופת שכירות עד לסיום הבנייה

1. תחילה, אדרש לטענת הנתבעים ולפיה סוכם בין הצדדים בעל-פה כי תקופת השכירות תסתיים עם סיום בניית ביתם של הנתבעים.
2. אין חולק כי תקופת הסכם השכירות לה טוענים הנתבעים, איננה מוצאת ביטויה בהסכם השכירות. גם לשיטתם, דובר על הסכמה שונה מזו שנכתבה בהסכם ושסוכמה בעל-פה, בינם לבין התובע.
3. בנסיבות אלה, מקום בו קיים הסכם מפורט בכתב בין הצדדים, נושאים הנתבעים בנטל, שאיננו פשוט כלל ועיקר, להוכיח הסכמה בעל פה כנגד מסמך בכתב (ראה ע"א (חי') 64982-09-16 פרי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (30.1.17); תא (י-ם) 30206-07-14 מרכז הפעמון בע"מ נ' ברנרד מדיקל בע"מ (14.6.16)).

כן ראה, בהקשר זה, ע"א 738/80 נתן נ' זגורי (פ"ד ל"ז (4) 387, 392):

"ייחוס הסכמה בין הצדדים על דבר שלא בא זכרו בגוף החוזה חייב, כידוע, לפי דיני הראיות, להתבסס על ראיה שבכתב ... הטעם לכך נעוץ בהנחה החלוטה, שהחוזה מגלם בתוכו כל מה שהוסכם".

1. ומן הכלל אל הפרט – סבורני כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי הוסכם בעל פה על קיומה של תקופת שכירות שלא הוזכרה בהסכם ולא סתרו את ההנחה כי ההסכם מגלם בתוכו את כל מה שהוסכם:
2. ראשית, הנתבעים נמנעו מזימונה של גב' שולמית ליפשיץ שהינה כאמור רכזת השכרת דירות וחברת הנהלה של התובע, אשר לטענתם היא שהבהירה להם, במעמד החתימה על הסכם השכירות, כי תקופת השכירות תסתיים עם סיום הבנייה. המדובר בעדה רלוונטית ביותר, שעדותה הינה בעלת חשיבות רבה לסוגיה זו. עדותה של גב' ליפשיץ וודאי הייתה יכולה לשפוך אור על נסיבות החתימה על הסכם השכירות ועל המשא ומתן שקדם לו.
3. הנתבעים לא סיפקו כל הסבר המניח את הדעת להימנעותם מזימונה של גב' ליפשיץ כעדה. לא זו אף זו, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, חרף העובדה שהגב' ליפשיץ נכחה בדיון שהתקיים ביום 2.2.17 בשל חשש מצד ב"כ התובע כי הנתבעים יעלו טענה בדבר קושי להשגת עדותה, נמנעו הנתבעים מחקירתה של גב' ליפשיץ במעמד הדיון.
4. בנסיבות אלה, ובפרט כאשר הנתבעים הם הנושאים בנטל ההוכחה לקיומה של הסכמה בעל פה וכאשר כפי שצוין לעיל אין מדובר בנטל שהינו עניין של מה בכך – יש להחיל את ההלכה הפסוקה ולפיה הימנעות צד מהבאת עד שיכול לתמוך בגרסתו, משמשת חיזוק לראיות הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651).
5. כמו כן, יצוין, כי טענה זו עומדת בסתירה לטענת הנתבעים בכתב ההגנה ולפיה הסכם השכירות נחתם למשך שנה אך חודש ונמשך בהתנהגות על ידי הצדדים (סעיף 32).
6. בסיכומו של דבר, גרסת הנתבעים בדבר הסכמה בעל פה נעדרת כל ביסוס בחומר הראיות ואיננה מוצאת כל ביטוי שהוא ולו ברמז בהסכם. כל זאת, על רקע הימנעות הנתבעים מחקירת גב' ליפשיץ, שהינה עדה מהותית להוכחת גרסתם, מביאים למסקנה כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח קיומה של הסכמה בעל פה.

האם לתובע זכות לדרוש את פינוי הנתבעים מן המושכר?

1. סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות) קובע כך:

"(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.

(ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות —

(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות — בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר;

(2) בכל מקרה אחר — במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר — תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה".

1. בנסיבות דנן, משהמשיכו יחסי השכירות לאחר התקופה שהוסכם עליה בלא שנקבעה תקופה חדשה, על פי סעיף 19 לחוק השכירות, רשאי היה התובע לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לנתבעים.

הנתבעים שילמו את דמי השכירות בגין תקופות שכירות של 12 חודשים. תקופת השכירות האחרונה שלפני משלוח הודעת הפינוי, התחילה בחודש יוני 2015 והסתיימה בחודש יוני 2016. ההודעה על סיום תקופת השכירות נשלחה ביום 3.3.16 (נספח 3 לכתב התביעה), ובשל כך, תקופת השכירות אמורה הייתה להסתיים בתום התקופה המתחילה בחודש יוני 2016 – דהיינו בחודש יוני 2017. ברם, בהתאם לסעיף 19(א)(1) לחוק השכירות, תקופת השכירות מסתיימת, לכל המאוחר, בתום שלושה חודשים ממועד משלוח הודעת הפינוי – דהיינו ביום 4.6.16. בהודעת הפינוי, התובע דרש מן הנתבעים לפנות את המושכר, עד ליום 30.6.16, כך שלמעשה ניתנה לנתבעים תקופה ארוכה יותר לסיום השכירות מזו שנקבעה בחוק השכירות.

1. יתרה מכך, הואיל והוראות חוק השכירות הינן בעלת אופי דיספוזיטיבי (ראה סעיף 2(ג) לחוק השכירות וכן רע"א 1784/98 עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מנדה ז"ל, פ"ד נג (4) 315, 334 (1999)), יש לבחון האם במקרה דנן הצדדים קבעו מועד אחר לסיום שכירות שהתארכה. זאת, הם עשו, במסגרת סעיף 5.5 להסכם השכירות שהובא במלואו לעיל ולפיו במהלך תקופת ההרשאה או תקופות ההרשאה הנוספות, יוכלו התובע או הנתבעים להביא את ההסכם לידי סיום באמצעות הודעה בכתב שתינתן 60 יום מראש. בפועל, התובע נתן לנתבעים התראה מראש אף מעבר למועד שנקבע בהסכם, שכן ההודעה נשלחה כאמור ביום 3.3.16, בה הנתבעים נדרשו לפנות את המושכר עד ליום 30.6.16, כלומר ההודעה ניתנה כ-4 חודשים מראש במקום 60 יום כפי שנקבע בהסכם.
2. ויודגש, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת הנתבעים ולפיה סוכם בין הצדדים על תקופת שכירות עד לסיום הבנייה, ולא כך הדבר, הרי שממילא, על פי סעיף 5.5. להסכם השכירות, התובע רשאי היה להביא את ההסכם לידי סיום באמצעות הודעה בכתב, 60 יום מראש, "בכל עת ומכל סיבה שהיא".
3. מן הטעמים לעיל, התובע רשאי היה לסיים את השכירות על ידי מתן ההודעה מיום 3.3.16. לעניין זה, אין בסיבה שבעטיה מבקש התובע להביא את השכירות לידי סיום, כדי להעלות או להוריד, שכן בכל מקרה רשאי התובע לסיים את תקופת ההתקשרות עם הנתבעים, "בכל עת ומכל סיבה שהיא" (ראה סעיף 5.5. להסכם השכירות; ראה תאח (י-ם) 25339-05-10 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' שירותי בריאות כללית (21.12.11))
4. בבואי לבחון את טענות הנתבעים בכל הנוגע לזכות התובע לסיים את יחסי השכירות בין הצדדים, ייחסתי משקל רב לכך שעל פי ההסכם, התובע, כך גם הנתבעים, רשאים היו להביא ההסכם לידי סיום בכל עת, תהא לכך הסיבה אשר תהא. בעניין זה, כאמור, אין להידרש לטענות הנתבעים בדבר הסיבה שבעטיה נדרשו לפנות המושכר או בדבר השלכות הפינוי על חייהם, משום שדי לנו בכך שההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני (ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני (23.5.16)).
5. גישה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), הקובע כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

1. הכלל הוא, אפוא, שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון בה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם. כזה הוא המקרה שלפנינו – לשון סעיף 5.1. להסכם השכירות ("...הקיבוץ רשאי לסרב להארכת תקופת ההסכם מכל סיבה שהיא, והוא לא יידרש לנמק את החלטתו") וסעיף 5.5. להסכם ("יוכל הקיבוץ ו/או המורשה להביא הסכם זה לידי סיום בהודעה של 60 ימים מראש בכתב... וזאת בכל עת ומכל סיבה שהיא") – הינה ברורה וחד משמעית באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם של הצדדים בעת החתימה על ההסכם.
2. יש לדחות את טענת הנתבעים ולפיה החתום על הודעת הפינוי, מר אורי גרינברג, איננו גורם מוסמך ליתן את ההודעה. טענה זו נטענה בלשון רפה, בלא כל ביסוס ועומדת בסתירה לטענת הנתבעים עצמם כי מר אורי גרינברג הינו מנהל הקהילה בקיבוץ.
3. באשר לטענת הנתבעים לקיומו של נוהג ולפיו התובע משכיר לבונים בשכונת ההרחבה דירות מגורים עד גמר הבנייה – נראה כי בעניין זה ניסו הנתבעים להיבנות מהוראות סעיף 26 לחוק החוזים הקובע כי: " פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". ברם, גם טענה זו דינה להידחות הן מן הטעם שנוהג כאמור לא הוכח והן מן הטעם שהסכם השכירות כן קבע פרטים בדבר תקופת השכירות ובדבר זכות הצדדים להביא ההסכם לידי סיום באופן מפורש ועל כן אין אנו נדרשים להשלמת פרטים.
4. יש לדחות אף את טענת הנתבעים ולפיה העדר הסבר לסיום תקופת השכירות מהווה חוסר תום לב מצד התובע. החלטת התובע כבעלים של המושכר להביא את ההתקשרות לידי סיום, על פי הסכם השכירות והוראות חוק השכירות, תהא הסיבה אשר תהא, כאמור לעיל, איננה מהווה חוסר תום לב. בהקשר זה, ראה ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ, סניף עומר נ' מכבשים הדרום בע"מ, מה (3) 182 (1991):

"עצם השימוש בזכות חוזית אין בו חוסר תום-לב. ראה ע"א 158/80 [1], בעמ' 812:

"אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מלה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב. הדרישה לקיום התחייבות מפורשת, עליה הסכימו הצדדים... אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום ההתחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע"".

1. ביחס לבקשת הנתבעים בסיכומיהם לעשיית שימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט, לאור האמור, לא מצאתי כי ענייננו בא בגדרם של "מקרים מאוד חריגים, שלידתם בכורח הנסיבות, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מאי-הענקת הסעד היא – אונס, עושק וגרימת עוולה" או כי אי שימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט תמנע עשיית משפט צדק (רע"א 4863/16 איי.די.איי חברה לביטוח נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (4.8.16).
2. הנה כי כן, מכל הטעמים עליהם עמדתי לעיל, התובע רשאי להביא את תקופת השכירות לידי סיום והיה רשאי לדרוש מן הנתבעים לפנות את המושכר, כפי שעשה במסגרת הודעת הפינוי מיום 3.3.16.
3. ניתן להקיש לענייננו מן הדברים שנאמרו בע"א 1628/13 חברת חלקה 184 גוש 6217 בע"מ נ' אילנה ליליאן לוי ואח' (19.8.14):

"המקרה שלפנינו – במסגרתו ממשיך שוכר (או חוכר) להחזיק ולהשתמש בנכס במשך שנים רבות, על אף שתקופת השכירות או החכירה המקורית שנקבעה בחוזה הסתיימה זה מכבר ועל אף שחוזה חדש לא נחתם, והכל בהסכמת המשכיר (או המחכיר) – אינו ראשון מסוגו. בפסיקתו של בית משפט זה כבר נדונו בעבר מקרים בעלי נסיבות דומות, ונקבע בהם כי המשך ההחזקה והשימוש בנכס על ידי המשכיר, על אף שתקופת השכירות המקורית הסתיימה והחוזה לא חודש פורמאלית, מלמדים על הסכמה מכללא של הצדדים להמשיך את היחס המשפטי ביניהם בהתאם לחוזה המקורי [ראו למשל: עניין לוקוב בעמ' 403-402]. עם זאת, נקבע כי שכירות כזו כפופה לכלל הקבוע בסעיף 19(א) לחוק השכירות, לפיו ככל ש"לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני" (ההדגשה הוספה, י.ד.), ולכלל הקבוע בסעיף 19(ב)(2) לחוק השכירות, לפיו השכירות תסתיים במועד שנקבע בהודעה, אלא אם מועד זה הינו בלתי סביר ואז השכירות תסתיים "תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה" [ראו למשל: רע"א 1784/98 עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מנדה, פ"ד נג(4) 315, 335-334 (1999); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [פורסם בנבו] (27.7.2008) בפסקאות 55-52]. במילים אחרות, העובדה שהצדדים המשיכו לקיים את חוזה השכירות (או החכירה) בהתנהגות, אף מבלי להאריך פורמאלית את החוזה או לחתום על חוזה חדש, מלמדת אמנם על הסכמתם להמשיך את הקשר המשפטי ביניהם כמקודם, אך היא בוודאי אינה מלמדת על הסכמתם להמשיך את הקשר המשפטי ביניהם לנצח. הקשר המשפטי יימשך כל עוד שני הצדדים מביעים בהתנהגותם את רצונם להמשיכו, ובכל עת רשאי כל אחד מהצדדים לסיים את החוזה – בכפוף לחובתו למסור לצד השני הודעה על כך ולהעניק לו זמן סביר עד לסיום החוזה. ודוק, לא מדובר בכללים ייחודיים שהתפתחו רק ביחס לחוזי שכירות, אלא מדובר ביישום של החזקה המושרשת היטב בדיני החוזים, לפיה חוזים אינם נערכים לצמיתות, גם אם מדובר בחוזים ארוכי טווח שלא נקצבו בזמן, אשר יישומה הפרקטי הינו שחוזה שלא נקבעו בו מועד או מנגנון לסיומו יש לפרש כחוזה המקנה לכל צד זכות להפסיקו תוך מתן הודעה זמן סביר מראש לצד השני."

1. יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו ברע"א 3595/12 כסלאני נ' מגדלאני (25.6.12):

"בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי דינו של הערעור להידחות אף לגופו של עניין. ככלל, תקופת שכירות הינה כפי שקבעו הצדדים במסגרת החוזה שערכו ביניהם. יחד עם זאת, באם המשיכה השכירות להתקיים אף לאחר תום התקופה עליה הסכימו הצדדים, זאת מבלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות באמצעות מתן הודעה לצד השני שתישלח על פי הכללים המקובלים בשיטתנו (ראו סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971; ע"א שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ([פורסם בנבו], 27.7.2008), פסקה 54 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (להלן: עניין שוורץ)]. בית משפט השלום קבע, כעניין של עובדה, כי הצדדים לא קבעו ביניהם תקופת שכירות חדשה ביחס לחלק המערבי חלף התקופה בת חמש השנים עליה סיכמו במסגרת הסכם הפשרה (כאשר גם לגבי תקופה זו לא נחתם הסכם כפי שסיכמו הצדדים). תוקפו של הסכם השכירות הוארך על דרך התנהגותם של הצדדים לו. כמו כן, אין חולק כי המשיבה שלחה למבקשים כדין הודעה בדבר סיום הסכם השכירות הבלתי מוגנת בין הצדדים. על רקע נסיבות אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי החוזה בין הצדדים הגיע לסיומו. אין בידי להתערב בהחלטתו זו. על כך אוסיף כי כן מקובלת עלי עמדתו של בית משפט השלום לפיה אף אם הסכימו הצדדים על הארכת התקופה – ולכך אין כל ראיה כאמור – הרי שאין בכך כדי לסייע למבקשים בהיעדר מסמך בכתב, משמדובר בשכירות ארוכת טווח [ראו: סעיפים 8 ו-79(ב) לחוק המקרקעין; עניין שוורץ, פסקה 53 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן].

... ... האם העובדה כי המנוח סלום היה זה ששכר את שני חלקי הדירה במקביל, לתקופה יחסית ממושכת, מלמדת כי הופקעה מן המשיבה האפשרות להביא את חוזה השכירות בחלק המערבי לסיומו? ברי כי התשובה לכך היא בשלילה. אכן, "הנחת היסוד הנוגעת לחיובים על פי החוזה היא שאין הם נצחיים, והם מטבעם זמניים. החיוב החוזי שואף לקיום, והוא פוקע עם הקיום" [ראו: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ד 4 (2011)]. שכירות מקרקעין מוגדרת מפורשות כזכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות [ראו: סעיף 3 לחוק המקרקעין]. טענותיהם של המבקשים מכוונות לכך שלמשיבה אין למעשה כל יכולת לממש כרצונה את זכויותיה בנכס המצוי בבעלותה. ברי כי אין לתת לכך יד".

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מורה כדלקמן:

1. התביעה לפינוי הנתבעים מן המושכר מתקבלת (תא"ח 67461-06-16). אני מורה לנתבעים לפנות את המושכר מכול אדם וחפץ ולהחזירו לידי התובע. כדי לאפשר לנתבעים להיערך לפינוי המושכר ולמצוא מדור אחר, אני מורה שהפינוי יעשה לא יאוחר מיום 06.07.17.
2. התביעה למתן סעד הצהרתי נדחית (ת"א 48675-06-16).
3. בנוסף, על הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪. הסכום הנ"ל ישולם תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

,ך

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ז, 26 יוני 2017, בהעדר הצדדים.