1. בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לפינוי מושכר שניתן בתיק זה ביום 26.6.17, במסגרתו התקבלה תביעת הפינוי שהגיש המשיב נגד המבקשים לפינויים מן המושכר נשוא התביעה והשבתו לידי המשיב כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וכן נדחתה תביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי ולפיו המבקשים רשאים להמשיך להתגורר בשכירות במושכר.
2. המבקשים מנמקים את בקשתם בשתי טענות: האחת, כי לערעור סיכויים טובים, והשנייה – כי לא ניתן יהא להשיב את המצב לקדמותו אם יזכו בערעור לאחר שיבוצע פסק הדין והמבקשים יפונו מן המושכר.
3. לטענת המבקשים, ביצוע פסק הדין וניתוק המבקשים ושלושת ילדיהם ממקום מגוריהם בארבע שנים האחרונות, יגרום להם לנזק אדיר ובפרט בתקופת הקיץ, כאשר הרחקת הילדים מסביבת חבריהם תגזור עליהם חודשיים של בדידות וניתוק חברתי. המבקשים הקדישו את מירב זמנם בימים האחרונים לחיפוש דירה להשכרה בקיבוץ בית קשת ובסביבתו, אולם משפנו למשכירים הפוטנציאליים, נענו בשלילה נוכח תקופת השכירות הקצרה הנדרשת להשלמת בניית ביתם (מספר חודשים). לעומת נזקם העצום של המבקשים, למשיב לא ייגרמו כל נזק ממשי או פגיעה אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שיוגש.

המבקשים העלו טענה בדבר אי סבירות מועד הפינוי ולפיה בעוד שעל פי הסכם השכירות נקבע מועד הפינוי בתוך 60 יום ממועד מתן ההודעה המוקדמת, הרי שבפסק הדין נקבע פרק זמן קצר יותר של 40 יום.

עוד נטען, כי ביתם החדש הנבנה בהרחבה בקיבוץ יהיה מוכן לאכלוס לכל המאוחר בשלהי חודש ספטמבר, כך שהדרישה לפינוי המשפחה חודש קודם לכן, הינה דרישה קיצונית בעלת השלכות קשות.

על כן, עותרים המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין לפינוי המושכר, לתקופה של 45 ימים.

1. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, סיכויי הערעור קלושים. המבקשים לא הציגו כל טעם סביר שבעטיו יש לעכב את ביצוע הפינוי והעלו טענות מופרכות לחלוטין, שלא גובו, לא עובדתית ולא משפטית. בקשת המבקשים להאריך את מועד פינוי המושכר ב-45 יום נוספים, עד למועד בו להערכתם תושלם בניית ביתם, חושפת את המניע האמיתי להגשת הבקשה וניכר כי אין למבקשים כל כוונה כנה להגיש ערעור על פסק הדין, אלא שכל רצונם הוא לעכב את הפינוי עד להשלמת בניית ביתם ובכך לרוקן מתוכן את פסק הדין ולקבל את הסעד אותו תבעו במסגרת תביעתם שנדחתה.

כמו כן, באשר למאזן הנוחות, טוען המשיב, כי המבקשים לא הציגו כל ראיה המעידה כי בניית ביתם עתידה להסתיים לכל המאוחר בחודש ספטמבר או כי אינם מוצאים דירה חלופית לשכירות לטווח קצר. הודעת הפינוי נשלחה למבקשים עוד ביום 3.3.16 כך שלמעשה, היה למבקשים פרק זמן של למעלה משנה להיערך לפינוי הדירה, ובפרט כאשר ידעו כי תביעת הפינוי עומדת בפני הכרעה.

1. בתשובתם לתגובת המשיב, שבו וחזרו המבקשים על טענותיהם והוסיפו כי הערכתם כי ביתם החדש יהיה מוכן לאכלוס עד לחודשים ספטמבר-אוקטובר התבררה כלא נכונה, וזאת בשל עיכוב בביצוע עבודות הפיתוח והתשתיות.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה ושקלתי טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
2. הכלל הרחב, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), קובע כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". בבואו של בית המשפט לשקול האם להיעתר לבקשה לסעד זמני או לבקשה לעיכוב ביצוע, עליו להשתכנע – ונטל השכנוע מוטל על המבקש – כי סיכויי הערעור טובים וכי קיימת תשתית איתנה לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ראה עע"מ 336/13 סופרבוס ושות' נ' משרד התחבורה, פסקאות 7-9 והאסמכתאות שם (6.2.13)).
3. הלכה היא, כי כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני של עיכוב פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוונו של המבקש, אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד, וזאת מאחר וקיים חשש שמימוש פסק הדין יהיה בלתי הפיך (ע"א 5529/15 פלונית נ' בנק מזרחי טפחות (9.9.15)). יחד עם זאת, על פי ההלכה הפסוקה, אין לומר שפסק דין המורה על פינוי בעל דין מדירת מגוריו הוא פסק דין שחלה עליו "חזקת עיכוב ביצוע אוטומטי", ולא אחת נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק דין לפינוי מדירת מגורים, במקרה בו סיכויי הערעור נמוכים מאוד ומטים את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות (ע"א 1796/14 חלילה נ' נפתלי נשר, עו"ד, פסקה 11 והאסמכתאות שם (17.4.14); עע"מ 6417/15 דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 10-16 (22.10.15)).

ומן הכלל אל הפרט:

1. אשר לסיכויי הערעור – במקרה דנן, עד למועד מתן החלטה זו, לא הוגש ערעור על פסק הדין, כך שבשלב זה המדובר בהליך תיאורטי (יצוין כי טרם חלף המועד להגשתו). הבקשה נעדרת דיון כלשהו בסוגיית סיכויי הערעור והמבקשים כלל אינם מבהירים בבקשתם מהן טענותיהם לגבי פסק הדין, למעט טענה לאקונית ובלתי מפורטת כי "פינויים מבית מגוריהם בנסיבות שתוארו בפתח הבקשה אינו יכול לדעתם להיחשב כקיום חוזה בתום לב" ומשכך לא ניתן לקבוע על פי בקשתם כי סיכויי הערעור טובים.
2. אמנם, על פי ההלכה הפסוקה, "בידי ערכאת הערעור כלים טובים יותר, מעצם היותה ערכאת ערעור, להעריך את סיכויי הערעור לעומת הערכאה הדיונית אשר הוציאה תחת ידה את פסק הדין שמבקשים להשיג עליו ואשר, מן הסתם, סבורה כי הוא מגלם הכרעה ראויה" (ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.15)). יחד עם זאת, לצורך הכרעה בבקשה זו, ניתן להביא בחשבון את העובדה כי פסק הדין עסק בהרחבה בסוגית זכותו של המשיב לסיים את יחסי השכירות בין הצדדים, "בכל עת ומכל סיבה שהיא", כלשון הסכם השכירות, כפי שעשה בהודעת הפינוי מיום 3.3.16. פסק הדין מבוסס על הוראות הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, הוראות חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 וחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וכן על ההלכה הפסוקה בנושא. טענות המבקשים נבחנו לעומקן ונדחו, הן מההיבט העובדתי והן מההיבט המשפטי.
3. לאור האמור, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני כי סיכויי הערעור הם נמוכים מאוד, במידה המטה את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות.
4. אשר למאזן הנוחות – אני סבור כי אף מאזן הנוחות בנסיבות העניין שלפניי איננו נוטה לטובתם של המבקשים. אף אם למבקשים עתיד להיגרם נזק בשל פינוי המושכר, הרי שלא עלה בידם להוכיח, ולו בראשית ראיה, כי נזקם עולה על נזק המשיב, באם יעוכב ביצועו של פסק הדין.

המבקשים לא טענו וממילא לא הביאו כל ראיה המעידה כי מדובר במצב בלתי הפיך וכי ככל שיתקבל בסופו של דבר ערעורם, אם יוגש, המשיב ימנע מהם לחזור ולשכור את הנכס (כפי שטוען המשיב בסעיף 20 לתגובתו).

1. טענת המבקשים בדבר קושי במציאת דירת מגורים נטענה ללא תימוכין וללא כל ביסוס ראייתי שהוא, ומכל מקום, הואיל ועל פי הודעת הפינוי היה על המשיבים לפנות את המושכר עד ליום 30.6.16 והואיל ותביעת הפינוי הוגשה עוד בחודש יוני 2016, היה על המבקשים להיערך מבעוד מועד לאפשרות בה ייקבע כי עליהם לפנות את המושכר.
2. כמו כן, יש לתת את הדעת לכך שמדובר בתובענה לפינוי מושכר על פי פרק ט"ז4 לתקנות. יפים הם לענייננו דבריו של כב' השופט אלון אינפלד בבשא (ק"ג) 960/09 פינטו נ' בן ישי (3.9.09):

"שני הצדדים התייחסו לכללים הידועים לעניין עיכוב ביצוע פסק דין, לפיהם על המבקש להראות סיכויי ערעור טובים וכי ביצוע פסק הדין ייגרום למערער נזק שאינו בר תיקון. ... ... ...

כאשר מדובר בפינוי מושכר נהגה הפסיקה בעבר ברוחב יד יחסי בעיכוב ביצוע הוראת פינוי. דומני, שנקודת האיזון בעניין זה שונתה על ידי מתקין התקנות אשר הוסיף לתקנות את פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי. פרק זה קובע הליך מהיר ומקוצר במיוחד לפינוי מושכר. נקבעו בו סדרי דין מיוחדים, מועדים קצרים, איסור על צירוף סעדים נוספים או צדדים נוספים לאותו הליך והכל כדי להביא לתוצאה של מתן פסק דין מהיר. זאת, על מנת שאם תתקבל התביעה יפונה המושכר המוחזק שלא כדין בהקדם האפשרי.

יתר תקנות סדר הדין, בהן תקנה 467 לעניין עיכוב ביצוע פסק דין, חלות "בשינויים המחוייבים לפי העניין" (תקנה 215יב).

לטעמי, עיכוב ביצוע פסק דין לפינוי מושכר כאשר סיכויי הערעור אינם טובים באופן יוצא דופן, אינו עולה בקנה אחד עם כוונת מתקין התקנות".

1. באשר למועד הפינוי – כאמור לעיל, בהודעת הפינוי, המשיב דרש מן המשיבים לפנות את המושכר עד ליום 30.6.16. תביעת הפינוי הוגשה עוד בחודש יוני 2016 וניהול ההליך גרם לכך שהמבקשים נשארו במושכר למעלה משנה מן המועד בו היה עליהם לפנותו. המבקשים "משכו זמן" למעלה בשנה בטענות חסרות יסוד, אשר נדחו אחת לאחת ואשר לא מן הנמנע כי נועדו להשהיית מועד הפינוי ואין לאפשר להם להמשיך בהתנהלות זו. עיכוב ביצוע פסק הדין יוביל לתוצאה ולפיה יאבד ההליך כולו ממשמעותו ויתרוקן מתוכן.
2. ויוער, כי בפסק הדין נקבע, כי על מנת לאפשר למבקשים להיערך לפינוי המושכר ולמצוא מדור אחר, הפינוי יעשה לא יאוחר מיום 6.7.17. בהחלטתי מיום 3.7.17 הוריתי על תיקון פסק הדין, בשל טעות סופר שנפלה בו, כך שמועד הפינוי יירשם 6.8.17 במקום 6.7.17. משכך, שגה ב"כ המשיב בכך שטען בתגובתו כי בהחלטה מיום 3.7.17 ניתנה זה מכבר למבקשים ארכה לפינוי המושכר.
3. סיכומם של דברים – הבקשה נדחית, בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ז, 26 יולי 2017, בהעדר הצדדים.