זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריות (הרשם הבכיר נדים מורני) מיום 20.3.17, לפיו קיבל את תביעתו של המשיב כנגד המערער באופן חלקי. המערער ביקש רשות ערעור, ומשהמשיב לא השיב לבקשה, למרות החלטתי בעניין זה, קבלתי את הבקשה לרשות ערעור ביום 25.7.17.

המערער לא הגיש עיקרי טיעון, וגם לא תיק מוצגים, למרות הוראת תקנה 446, ולמרות דבריי בהחלטתי מיום 25.7.17, לפיהם על הצדדים להגיש עיקרי טיעון. ב"כ המשיב ביקשה לדחות את הערעור עקב כך. אכן, לפי תקנה 446 (ד), בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת. על פי תקנה 157, דינו של מערער שלא התייצב לדיון הוא שבית המשפט רשאי, לפי בקשת המשיב, למחוק את הערעור או לדחותו.

ב"כ המערער טען בתשובה לבקשת ב"כ המשיב, שבית המשפט נועד להשגת צדק ולחקר האמת, גם אם נפל פגם כלשהו בהליך ובצורתו, במיוחד כשהדברים נגרמו בתום לב. כשנתבקש להסביר מדוע לא הגיש עיקרי טיעון, ואת נושא תום הלב, הסתבר שאין בפיו שום נימוק לאי הגשת עיקרי טיעון. הוא טען שבתיקים אחרים היו תקלות טכניות והוא לא קיבל הודעות, אבל לא טען שבתיק זה לא קיבל את החלטתי מיום 25.7.17 שקבעה את מועד הדיון, שלפי התקנות קובע את מועד הגשת עיקרי הטיעון, מה עוד שבהחלטתי הזכרתי חובה זו. בסופו של דבר הסתבר שהטענה היא שהיה לב"כ המערער לחץ עבודה ועומס עבודה. זה אינו נימוק המצדיק אי הגשת עיקרי טיעון, במיוחד כאשר בין המועד שבו נקבע הדיון לבין הדיון חלף יותר מחודש וחצי.

להסיר ספק, בית המשפט נועד להשגת צדק ולחקר האמת, בדרכים הקבועות בדין. אי אפשר להתעלם כליל מהחובות הדיוניות המוטלות על צד, בטענה שהמטרה היא השגת צדק וחקר האמת. דווקא עמידה בחובות הדיוניות, מבטיחה השגת צדק וחקר האמת, תוך מתן אפשרות הוגנת לשני הצדדים להעלות את טיעוניהם. מכל מקום, אף אם ניתנת אפשרות לפעול שלא על פי תקנות סדרי הדין, הדבר מותנה בפסיקת הוצאות לצד שכנגד, על פי העקרונות שנקבעו בע"א 189/66 ששון נ' קדמה, פ"ד כ (3) 477. בנסיבות תיק זה, לא אמחוק את הערעור בשל אי הגשת עיקרי טיעון, שכן דין הערעור להידחות לגופו.

כאמור, לא הוגש תיק מוצגים (ולא ניתן שום טעם לכך). על כן המסמך היחיד המצוי בפניי הוא פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא. אף ב"כ המערער טען, שאפשר להסתמך על פסק הדין בעצמו (עמ' 4 שורה 18). על כן, אפסוק על פי פסק הדין עצמו.

אני דוחה את טענת המערער, כאילו מסקנתו של בית המשפט קמא שהנתבע לא הודיע על רצונו להמשיך בשכירות, והתובע הודיע על רצונו שלא להאריך את השכירות, היא מסקנה שגויה. כאמור בעמ' 2 שורות 14-13 לפסק הדין, התובע העיד שחמישה חודשים לפני תום תקופת השכירות ביום 31.7.15, הודיע לנתבע שאינו מעוניין להאריך לו את תקופת השכירות, וכי עליו לפנות את החנות עד ליום 31.7.15. כפי שהעיד הנתבע (עמ' 2 שורות 26-25), לאחר שהתובע ביקש ממנו לפנות את החנות עד 31.7.15 "מאחר והנתבע לא יכול היה להתארגן תוך זמן קצר הוא נשאר במושכר עד 28.12.15". כפי שהעיד הנתבע, כאמור בעמ' 2 שורה 30 לפסק הדין, הוא אישר בעדותו שלא שלח לתובע הודעה על רצונו לחדש את החוזה לשנה נוספת. על כן המסקנה של בית המשפט לא היתה שגויה. אכן, היה על המערער לפנות את המושכר ביום 31.7.15, לאחר שקיבל הודעה על אי הארכת תקופת השכירות זמן רב מראש, ולא הודיע על רצונו לחדש את החוזה לשנה נוספת. על כן, גם קביעתו של בית המשפט קמא, שהנתבע המשיך להחזיק בנכס אחרי 31.7.15, בניגוד לרצונו ובקשתו של התובע, בדין יסודה, על פי דברי הנתבע עצמו.

המערער טען ששילם את דמי השכירות עד 28.12.15. טענה זו הוכחשה על ידי התובע (עמ' 2 שורה 18 לפסק הדין). המערער אמנם העיד על כך ששילם את דמי השכירות, אך בית המשפט קבע לאחר שמיעת עדויות הצדדים, שהמערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח ששילם את דמי השכירות לאחר 31.7.15, בתקופה שבה עלו היחסים בין הצדדים על שרטון, והתעורר סכסוך בין הצדדים. בנסיבות אלה לא ניתן היה להסתמך על נוהג קודם לתשלום במזומן ללא קבלות, אלא היה צפוי שהמערער ישלם בתקופה של סכסוך רק בדרך שניתן להוכיחה מעבר לעדותו בעל-פה. זו מסקנה עובדתית שנקבעה על ידי בית משפט השלום על פי מהימנות הצדדים, ונטל השכנוע, ואין מקום שבית המשפט לערעורים, שלא שמע את העדים, יתערב במסקנה זו. על כן, אני דוחה את טענתו של המערער שבית המשפט קמא שגה בכך שקבע שהוא לא שילם את דמי השכירות לאחר 31.7.15.

המערער טען ששילם באותה שיטה גם עבור הוצאות חשמל, 200 שקל לחודש. המשיב לא הוכיח מה היו הוצאות החשמל, אף שבידו לעשות כן. כאמור, אותם כללים לגבי הוכחת תשלום דמי השכירות, חלים גם לגבי תשלום החשמל, כפי שקבע בדין בית המשפט קמא בעמ' 4 שורות 21-20 לפסק הדין. אשר לשיעור הוצאות החשמל, קבע בית המשפט קמא שסכום של 200 ₪ לחודש אינו סביר, וסכום של 400 ₪ לחודש לחנות הוא סכום סביר. מדובר בבית משפט לתביעות קטנות, הרשאי לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה, ועל כן אין מקום להתערב בקביעה שהוצאות החשמל שלא שולמו מגיעות ל-400 ₪ לחודש.

המערער טוען שבית המשפט קמא פסק למשיב סעד שהוא לא ביקש, דהיינו את דמי השכירות שלא שולמו, במקום הפיצוי המוסכם מראש שנתבע. בסעיף 13 לחוזה נקבע שעל המערער היה לשלם למשיב 50$ לכל יום של איחור בפינוי החנות, כדמי שימוש מוסכמים ומוערכים מראש. בגין 150 ימי איחור, תבע המשיב סך בשקלים השווה ל-7,500$. בית המשפט קמא קבע "ייתכן שהתובע הפר את הוראות החוזה בכך שלא טיפל בנזילת המים, וכי הפרה זו גרמה להידרדרות היחסים בין הצדדים, והדבר יידון ויוכרע בתיק 10125-02-17. בנסיבות אלה, בית המשפט קובע שיש להסתפק בפסיקת דמי השכירות המוסכמים ולא להפעיל את הסנקציה הקבועה בסעיף 13 של החוזה". זה אינו נימוק המצדיק אי הפעלת מה שבית המשפט קרא "סנקציה" שהוסכמה בין הצדדים.

על פי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם, אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". הפיצויים המוסכמים הם חלק מההסכמה בין הצדדים. על בית המשפט לקבוע את הפיצויים כמוסכם, ולתת בכך תוקף להסכמת הצדדים, אלא אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא יחס סביר לנזק. בית המשפט קמא לא מצא כך. בנסיבות אלה היה עליו לחייב את המערער בתשלום הפיצוי המוסכם, גם אם הוא נקרא "דמי שימוש מוסכמים". הנימוק, שלפיו קיימת תביעה אחרת שלא הוכרעה בין הצדדים, אינו נימוק כלל. אם יזכה המערער בתביעתו האחרת, יזכה לפיצוי על נזקיו. אם לא יזכה, לא יזכה לפיצוי על נזקיו. המשיב אינו צריך לשלם בהפחתת הפיצוי בשל טענה לנזק, אלא שכאשר בית משפט יקבע נזק שהוא גרם, יקוזז סכום הנזק אל מול הפיצוי.

ואולם, המשיב לא ערער על כך שנמנע ממנו הפיצוי המוסכם. בנסיבות אלה יש לשוב ולבחון את הטענה של המערער שבית המשפט קמא נתן למשיב סעד של תשלום דמי השכירות, שלא תבע, במקום הסעד של הפיצוי המוסכם שאותו תבע, ולדחותה. כעולה מדברי בית המשפט קמא, בית המשפט לא פסק למשיב את הסכומים שפסק בשל כך שהם מגיעים כדמי שכירות, אלא משום שבחר, ללא נימוק המצדיק זאת על פי הדין, להפחית את הפיצוי המוסכם לסכום דמי השכירות, שאותם ראה כ-"דמי שכירות ראויים" (עמ' 5 שורה 2 לפסק הדין). עולה איפוא, שבית המשפט קמא אכן פסק פיצוי לפי סעיף 13 לחוזה, תוך הפחתתו לסך של 2,400 ₪ לחודש. הוא לא פסק סעד שלא נתבע.

המערער ראה לנכון לטעון בהודעת הערעור, שהמשיב הפר את ההסכם עם הנתבע בכך שלא תיקן את הדליפות שהתגלו במבנה, ועל כן היתה הצפה גדולה ביום 3.11.14, שגרמה לנזק של 40,000 ₪ ויותר. לטענה זו אין שום בסיס בפסק הדין. יתר על כן, כעולה מפסק הדין, הגיש המערער תביעה נגד המשיב על סך 150,000 ₪ בתיק 10125-02-17 (שבינתיים נמחקה), שבמסגרתה הוא טוען כנראה טענות כאלה. בנסיבות אלה, אין ספק שלא היה על בית המשפט קמא לעסוק בתביעה זו, הוא לא עסק בה, והטענה הזו בכתב הערעור אין לה מקום.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,850 ₪.

המזכירות תעביר למשיב סכום זה מתוך הערבון שהופקד ותחזיר את היתרה למערער.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ז, 11 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.