24 מרץ 2019

לפני:

כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי

החלטה

1. מתמנה בזאת ד"ר ציקל שלום קרין לשמש כמומחית רפואית בתביעתה של הגב' טובה לייבוביץ (להלן: "התובעת") להכיר במחלת הסרטן בה לקה בעלה, המנוח יעקב לייבוביץ ז"ל, כפגיעה בעבודה.

2. להלן תיקו הרפואי של התובע מקופת חולים כללית.

3. פרטי המחלה וממצאיה מפורטים במסמכים הרפואיים (להלן: "המחלה").

4. אלה העובדות:

1. המנוח יליד שנת 1945.
2. משנת 1969 ועד לשנת 1993 המנוח עבד בנמל אילת בתפקיד מונה / מחסנאי וכמנהל תפעול.
3. עבודתו בוצעה במשך 6 ימים בשבוע וכ- 8 שעות בכל יום עבודה (כאשר בשישי עבד 7 שעות). יצוין כי פעמים רבות עבד במשמרות כפולות.
4. במסגרת עבודתו נחשף בין היתר לגזי פליטת דיזל, לאסבסט גולמי, לאבק תפזורות (פוספטים, אשלג, גופרית, תבואות לרבות קמח דגים, מלט וכיוב'). כמו כן, נחשף לריחות של צבעים, כימיקלים של התעשיות השונות (תעשיית הגומי, הדפוס, הבניין, החקלאות וכיוב'), נחשף לגופרית, לעורות עם ריח חריף, קיקיון וכיוב'.
5. במסגרת עבודותיו היה על המנוח להסתובב במתחם הנמל כולו, ללא יוצא מן הכלל, כך שהיה חשוף לכל החומרים שנמצאו בנמל בכל מקום שהוא.
6. להלן תיאור אופי עבודתו וחשיפתו התעסוקתית של המנוח לחומרים שונים:

אופי החשיפה לאסבסט:

1. חשיפה לאסבסט גולמי: כידוע, עד לתחילת שנות ה-80 האסבסט היה חומר מבוקש ולכן אוניות רבות שעגנו בנמל הובילו איתן אסבסט. לא היה מדובר בפלטות אסבסט אלא באסבסט גולמי (אבקת אסבסט). האסבסט הגולמי היה קשור ברצועות או בתוך שקים ועובדי הנמל היו צריכים לגלגל או להזיז אותו למרכז האונייה. במהלך הזזת האסבסט השתחרר לאוויר אבק רב של סיבי אסבסט שמילא את כל בטן האונייה ואת המנוח שעבד במקומות השינוע מבלי שהיה מודע לסכנות הכרוכות בכך ומבלי שהשתמש בציוד מגן.
2. כמו כן, בעת השינוע, אבק האסבסט היה נערם על רצפת הרציפים ובהתאם למשבי הרוח, האבק היה מתפזר ברחבי הנמל דבר שהוסיף לחשיפה.
3. לבד מכך, במסגרת תפקידו המנוח היה אחראי על אחסנת האסבסט הגולמי, שינוע האסבסט ובכך המשיך להיחשף לאסבסט ברחבות ובמחסנים.
4. מעבר לכך, המבנים בסביבת עבודתו היו עשויים אסבסט מתפורר. לעיתים המנוח אף נדרש לנקות באזור המבנים. יצוין שגם היום חלק מהסככות בנויות מאסבסט.

חשיפה לגזי פליטה:

החשיפה לגזים במהלך פריקת ספינות המשא של המכוניות:

1. לנמל אילת, החלו להגיע ספינות משא של מכוניות החל מסוף שנות ה-70. בכל ספינה שכזו היו מגיעות אלפי מכוניות. במהלך עבודת פריקת המכוניות היה צריך להניע את המכוניות ולהוציא אותן מבטן האוניה. המנוח נכנס לתוך בטן הספינות יחד עם העובדים הנוספים ונחשף לגזי הפליטה, לעשן שפלטו המכוניות ולריחות חריפים שיצאו מהמכוניות החדשות.
2. המנוח במסגרת תפקידו היה עומד בפתח בטן האוניה וסופר את כמות המוכניות שפרקו מהאוניה, תוך שהוא חשוף לגזים וריחות.
3. כדי להבין את עומדת החשיפה לגזי הפליטה, לעיתים בזמן פריקת המכוניות המנוח ועובדי נמל רבים אחרים הרגישו בתחושת מחנק ובחילה עקב נשימת הגזים הרעילים ונאלצנו לצאת מבטן הספינה על מנת להתאוורר ולנשום אוויר נקי.

החשיפה לגזי הפליטה בתוך בטן האונייה ועל הרציפים:

1. לאורך השנים ובעיקר החל משנות ה-70 היה שימוש רב עם מלגזות דיזל, מנופים, שופלים וציוד כבד המופעל על דיזל. כלים אלו עבדו בתוך האוניות ומחוץ להן.
2. המנוח במסגרת תפקידיו עבד ו/או סייר בתוך בטן האוניות או בסביבת הכלים הכבדים שנעו בנמל, בחשיפה לגזי הפליטה. יצוין כי מדובר בחללים סגורים / סגורים למחצה / פתוחים ולכן בזמן העבודה המנוח היה נחשף לרמות שונות של גזי הפליטה, ללא ציון מגן.

החשיפה לסחורות שונות וכימיקלים (עורות עם ריח חריף, צבעים, כימיקלים של התעשיות השונות, ברום, גופרים ועוד:

1. בשנות ה- 60 ועד שנות ה-80, הסחורה לא הייתה מאוחסנת במכולות סגורות, אלא מאוחסנת בארגזים, שקים, חביות ובלות. על כן, המנוח בא במגע פיזי ומאסיבי עם החומרים השונים.
2. מכיוון שהסחורות הובלו דרך הים ובעקבות הגלים היו נזילות מהחביות ומהארגזים ורצפת בטן האונייה הייתה מלאה ומלוכלכת מהחומרים השונים. לנוכח זאת, בזמן הפריקה נחשף המנוח להרבה מאוד אבק ולריחות החריפים של כלל חומרי הגלם המוצקים והנוזליים.
3. יתרה מכך, גם במהלך הרמת הסחורה ופריקתה נשפכו, נוזלו והתנדפו באוויר חומרים מהחביות ומהארגזים. בנוסף, בעקבות החום ומכיוון שהאוניות עשויות מברזל שהתחמם במהירות, פליטת הגזים וריחות הייתה מוגברת.
4. בהמשך כאשר החלו להגיע גם סחורות במכולות, עדיין הגיע מטען כללי ועדיין חלק מהסחורות נפרקו בנמל, כך שהחשיפה נמשכה.
5. הסחורות שהגיעו לנמל בהם טיפלו עובדי הנמל והמנוח היו, בין היתר: חומרי גלים לתעשייה (כגון חומרי גלם לתעשיית הגומי והניילון, תעשיית הדפוס, חומרי גלם לתעשיית הבניין), חומרי גלם לתעשיית העץ, חומרי גלם לחקלאות (חומרי הדברה, דשנים), תבואה ודגנים (קמח, קפה וכיוב'), עורות עם ריח חריף וכיוב'. כך, הגיעו לנמל צבעים רבים, דבקים, חומרים לייצור גומי וניילון, עצי לבוד, אסבסט, חומרי איטום ובידוד, שמן קיק, מלט ועוד.
6. יצוין שהסחורות היו מאוחסנות על הרציפים, במחסנים או תחת הסככות, כך שהמנוח לאור תפקידו המשך להיחשף להם.

אופי החשיפה לאבק לתפזורות (פוספטים, אשלג, מלט ובתוך כך גם לסיליקה, קמח דגים, גופרית ועוד):

1. אופי החשיפה בשנות ה-60 עד שנות ה-80:

עבודה עיקרית נוספת שבוצעה, הייתה סיפרת שקי פוספטים ותפזורת (לרבות: מלט, אשלג, סילקה, קמח דגים וכיוב'), כאשר פורקים את השקים על האוניות או מהאוניות לרציפים וכן אחסונם במקומות המיועדים להם בנמל. יצוין כי אין המדובר בשקים אטומים ולכן בזמן הזזת השקים התפזר אבק פוספטים / תפזורת באוויר, אותו נשם המנוח מכוח היותו בסביבת החומרים.

1. אופי החשיפה בשנות ה- 80 ועד לפרישתו של המנוח:

עם השנים העבודה עם הפוספטים / האשלג ויתר התפזורות רק גברה, שכן היצוא לחו"ל גדל והשינוע החל להתבצע באמצעות מתקן התפזורת.

היות ובשנים המדוברות שינוע הפוספטים בוצע על ידי "מטען" אשר היה שופך את הדשנים לתוך בטן האונייה, בכל הנמל היה אבק רב שגם זיהם את הים ואת העיר אילת, וגם המנוח, מטבע הדברים, נחשף לאבק.

מלבד זאת יש לזכור שמתקן הפוספטים והזרחה ממוקם בסמוך לעמדות בהם עבד המנוח (מדובר בערמות של תפזורת פוספטים), כך שסביבת עבודתו היה אבק פוספטים ואשלג וכן, עקב אי הקמת מטען תפזורת חדש, בהתאם להוראות השר להגנת הסביבה.

ניקוי עודפים:

1. מעבר לכך, שבסיום העמסת האוניות, עם הפלגתה, עודפי הפוספטים, האשלג, אבק האסבסט וכיוב' הצטברו על רצפת הרציף, ואז היה "נוהל" שנקרא "ניקיון", בו עובדי נמל נשלחו לנקות את הרצפים באמצעות עתי חפירה, ומטאטאים. במהלך עבודות הניקיון היה בסביבתו של המנוח אבק רב של חומרים רעילים אותם נשם ללא ציוד מגן.
2. לנוכח כל זאת המנוח תמיד עבר בסביבה מאובקת עקב האבק הרב שנוצר משינוע הסחורות השונות, אותם נשם ללא ציוד מגן.

ציוד ומגן:

1. עד אמצע שנות ה-90 המנוח לא השתמש בציוד מגן נשימתי. כמו כן, לאחר מכן לא הייתה הקפדה על שימוש בציוד המגן, בין היתר עקב החום באילת, אי המודעות לסכנות וחוסר הנחות.

5. המומחית מתבקש להשיב לשאלות הבאות:

1. מה הייתה מחלת המנוח, אשר גרמה למותו?
2. האם לאור החומר הרפואי והחלטת העובדות, התקיימו במנוח התנאים להכיר במחלתו כמחלת מקצוע, ולו על דרך של החמרה, בהתאם לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד -1954, ואם כן לאיזו מחלת מקצוע מתאים מצבו?
3. האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת המנוח לליקוי ממנו הוא סובל?

גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

1. ככל שהתשובה לשאלה הקודמת הינה בחיוב, וקיים לדעת המומחית קשר סיבתי בין העבודה לליקוי, היא מתבקשת להשיב לשאלה הבאה בדבר אופן קרות הליקוי, דהיינו:

האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקויו של המנוח עקב עבודתו נגרם על דרך של פגיעות זעירות, כך שכל אחת מהן הסבה לו נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו (כדוגמת טיפות מים המחוררות את האבן עליה הן נוטפות).

1. ככל שהמומחית תשיב לשאלה הקודמת בחיוב, היא מתבקשת להשיב לשאלה הבאה בדבר השפעת העבודה על הליקוי ביחס לגורמיו האחרים, דהיינו - האם לעבודת המנוח השפעה משמעותית על ליקויו של המנוח? ("השפעה משמעותית" על פי הפסיקה הינה בשיעור של 20% ומעלה).

6. המומחית מתבקשת למסור תשובותיה תוך 30 יום מהיום.

אם מי מהצדדים היה או עודנו בקשר עם המומחית, לגבי תובענה זו או הפגיעה מושא התובענה, לרבות חוות דעת שקיבל מהמומחית, יגיש הודעה בכתב לבית דין זה וישירות לצד שכנגד, תוך 7 ימים ממועד קבלת החלטה זו.

7. על המומחית ליתן חוות דעת ערוכה כדין, בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, ובכלל זה לפרט את פרטי השכלתו וניסיונו, ולהצהיר כי ידוע לו שחוות הדעת ניתנת במקום עדות בבית הדין.

8. התיק לעיוני ביום 2.5.19.

ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, (24 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.