רקע

1. התובעת היא רשות מקרקעי ישראל. הנתבעים, מר חיים וגב' אלגרה כהן (להלן גם: חיים ואלגרה), מחזיקים בזכות הבעלות בנכס בגוש 30130 חלקה 282, החופף למגרש 2 לפי תכנית 3302 (להלן: המגרש). ממזרח לחלקה 282 מצויה חלקה 298 בגוש 30130, החופפת למגרש 3 לפי תכנית 3302. שתי החלקות נכללו בעבר בחלקה 47 בגוש 30130. במסגרת תכנית איחוד וחלוקה חולק שטח חלקה 47 למספר חלקות, ביניהן חלקות 282 ו-298. לטענת התובעת הנתבעים פלשו לשטח בגודל של כ-275 מ"ר (להלן: המקרקעין) מתוך מגרש 3 (חלקה 298) ועושים בו שימוש כמפורט בדו"ח הפיקוח (נספח ז' לתצהיר התובעת). חלק מהמקרקעין נכלל בגבולות חלקה 47 ההיסטורית וחלק חורג ממנה (ראו עדות חיים בעמ' 23 לפרוטוקול ו-ת/4). נטען כי השימוש במקרקעין התגלה למפקח מטעם התובעת כחלק מפעולות הכנה לשיווק מגרש 3. הסעדים הנתבעים ע"י התובעת הם סילוק יד ופינוי מהמקרקעין וכן תשלום דמי שימוש בהם בגין תקופה של שבע שנים עובר להגשת כתב התביעה.
2. אביה של אלגרה, מר משה כהן ז"ל (להלן: משה), היה בעל זכות דיירות מוגנת בבית שעמד בחלקה 47 (להלן: הבית) למצער משנת 1963 (ראו הסכם דיירות מוגנת בין חברת עמידר למשה מיום 15.7.1963 - נ/1). מעבר לזכות הדיירות המוגנת של משה נחתם בשנת 1987 גם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין עמידר למשה ואשתו גב' עליזה כהן ז"ל (להלן: עליזה) אשר כלל מבנה בגודל 32.24 מ"ר (הסכם מיום 20.1.1987 – נ/3). לפי טענת חיים (עמ' 21 שו' 25) מבנה זה, אשר היה ממוקם ממערב לבית, נהרס בהתאם לדרישת עמידר כתנאי לרכישת המגרש (להלן) ע"י חיים.
3. בשנת 2006 פרסמה עמידר, אשר ניהלה את הקרקעות מושא הליך זה, מכרז לרכישת זכות בעלות במגרש. הובהר בפרסומי המכרז כי ביחידה אחת המצויה במגרש מתגורר דייר מוגן וכי רכישת זכות הבעלות כפופה לזכויותיו. הנתבעים הגישו הצעתם למכרז אולם במכרז זכתה חברת גלובל אסיה בע"מ (להלן: גלובל). לאחר זכיית גלובל במכרז רכש ממנה חיים את זכותה ונכנס בנעליה כלפי המציעה עמידר. לפי אישור זכויות של עמידר (נספח ב' לתצהיר התובעת) נרשם חיים כבעל המגרש ביום 18.6.2009.
4. למסמכי המכרז צורף תשריט אשר הגדיר את גבולות מגרש מס' 2 המוצע (להלן: תשריט המכרז). גבולות המגרש כפי ששורטטו בתשריט המכרז אינם תואמים לגבולות התצ"ר אשר קבעו את גבולות חלקה 282 כפי שנרשמה בסופו של דבר (ראו למשל: תשריט הנתבעים מיום 17.2.2019). בתשריט המכרז "הוזז" המגרש לכיוון מזרח. גבולו המזרחי של המגרש הוזז בכשני מטרים לכיוון מזרח. גבולו המערבי הוזז מזרחה מרחק של 3.3 מטרים בקצה הדרומי ו-6.3 מטרים בקצה הצפוני (ההפרש בין הגבולות יוצר שטח טרפזי). על פניו שטח המגרש בתשריט המכרז קטן מהשטח שנרשם בהתאם לתצ"ר.
5. לטענת הנתבעים עומדות להם זכויות הוריה של אלגרה, עליזה ומשה ז"ל, במלוא החלק הדרומי של חלקה 47 ועל כן יש לדחות את הסעדים הנתבעים (ביחס לחלק החורג מחלקה 47 נטען כי הנתבעים מוכנים היו לוותר עליו גם בעבר). זאת, מכוח ראשי הטענות הבאים. ראשית, נטען כי לעליזה עמדה זכות דיירות מוגנת וזו עברה לבנם של הנתבעים, נתנאל (להלן: נתנאל). משכך לנתנאל (ולנתבעים - להלן) זכות דיירות מוגנת בדרומה של חלקה 47 ההיסטורית לכל רוחבה וזאת במקביל לזכות הבעלות במגרש. שנית, נטען כי ניתן להורי עליזה ולנתבעים רישיון מכללא לשימוש במלוא החלק הדרומי בחלקה 47. שלישית, נטען כי למצער הנתבעים קנו זכות מעבר בדרומה של חלקה 47 מכוח השימוש בחלק זה לאורך השנים.
6. לחלופין טוענים הנתבעים כי ככל שיפונו מהמקרקעין יש מקום לפצותם כפי שפוצו שכניהם לחלקה 47 במסגרת ע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר-חלף ואח' (21.7.2015).
7. ביחס לגובה דמי השימוש הנתבעים ע"י התובעת לא חלקו הנתבעים על חוות דעת השמאי מטעם התובעת לגופה והתחשיבים שהוצגו על ידה בנגזר להערכה השמאית.

דיון והכרעה

א. דיירות מוגנת

1. לטענת הנתבעים הם בעלי זכות דיירות מוגנת במלוא החלק הדרומי של חלקה 47 אשר הועברה מעליזה לנכד נתנאל. לשיטתם זכות הדיירות המוגנת בבית מתפרשת על כל שטח החלק הדרומי של חלקה 47. על מנת להנות מזכות כזו היה על הנתבעים להוכיח כי נתנאל הוא דייר מוגן וכי זכות הדיירות המוגנת כוללת את כל חלקה 47 (או את חלקה הדרומי). הנתבעים לא הוכיחו זאת.
2. בעל הזכות – נטען כי נתנאל התגורר ביחד עם עליזה בבית מאז שנת 1998 (סע' 7 לתצהיר חיים) וכך קנה את זכות הדיירות המוגנת לאחר פטירתה. לעניין זה נטען כי בתחילה גר נתנאל בבית עם עליזה ללא הוריו ובשלב מאוחר יותר עברו הנתבעים להתגורר בבית עם נתנאל ויתר ילדיהם. לא ניתן לקבל טענה זו. ראשית, הטענה כי הועברה לנתבעים זכות דיירות מוגנת בבית "דרך" נתנאל היא טענה שלא הועלתה בכתב ההגנה ונטענה רק לאחר הגשת ראיות התובעת. שנית, משה הלך לבית עולמו בשנת 1990 (עמ' 21 שו' 21). כזכור, בעל זכות הדיירות המוגנת בבית היה משה. ניתן להניח כי עליזה קיבלה בדין את זכות הדיירות הנגזרת בהתאם לסע' 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. על מנת שנתנאל ייהנה מזכות דיירות נדחית, בהתאם לסע' 27 לחוק הגנת הדייר, היה עליו להוכיח כי התגורר בבית עם משה במשך שישה חודשים לפני פטירתו ולאחר מכן באופן רציף. אלא שגם לפי תצהיר חיים, נתנאל התגורר בבית רק משנת 1998. זאת מעבר לכך שלפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר נתנאל לא זכאי היה לקבל את הזכות לפני הוריו. ביחס אליהם לא נטען כי התגוררו בבית בעת פטירת משה (מעל לצורך נטען ע"י התובעת כי לנתבעים היו זכויות בדירה אחרת אך העניין לא בורר). שלישית, נתנאל לא העיד בהליך ולא הובאה ראיה לנטען בשמו. אמנם נטען כי קיימת סיבה רפואית לאי העדתו (עמ' 22 שו' 31) אלא שלא הובאה כל ראיה על מנת להוכיח כי המגבלה הנטענת אינה מאפשרת את העדתו. על כן, לא ניתן לקבל את טענותיהן העובדתיות של הנתבעים בנושא זה.
3. היקף הזכות – בהסכם הדיירות המוגנת מוגדר הבית ככולל שלושה חדרים, מטבח, חדר כניסה (משותף) וחדר נוחיות (משותף). לא צוין כי הבית כולל חצר. אמנם בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הדייר החוק חל גם על "חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות" ובהתאם לכך "לענין שכירות, כולל "בית" כל מה שדרוש לשימוש נוח בו ושבאופן רגיל הולך יחד עמו, לרבות מבני עזר, חצר, גינה, גן פרי וכיוצא בזה הצמודים לו" (ע"א 398/63 ליבוביץ נ' כץ, פ"ד יח(1) 384, 390 (1964)). אולם, לא ניתן לקבל כי מלוא שטחה הדרומי של חלקה 47, אשר הוערך ע"י הנתבעים כשטח בגודל של כ-1,800 מ"ר (סע' 1 לתצהיר חיים), הוא בבחינת טפל ההולך אחר השימוש בבית בו גרו משה ועליזה.
4. מעבר לכך, חתימת משה ועליזה על הסכם שכירות (לא מוגנת) נוסף בשנת 1987 ביחס למבנה בשטח 32.24 מ"ר בתוך חלקה 47 (אשר עמד בסמוך לבית הנתבעים – לפי עדות חיים) סותרת את טענת הנתבעים כי כל החלק הדרומי של חלקה 47 נכלל בזכות הדיירות המוגנת שהייתה בידיהם, שכן לכאורה חתימת הסכם זה מיותרת.

ב. רישיון מכללא

1. לטענת הנתבעים ניתנה להם רשות מכללא להשתמש במקרקעין מושא הליך זה ועל כן ככל שיפונו זכאים הם לפיצוי. גם טענה זו אין לקבל. עסקינן במקרקעי ציבור, ככל שניתן לייחס לתובעת מתן רשות מכללא לשימוש במקרקעין עליהם היא מופקדת הרי שיהיה זה ב"נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכה ונלוהו כעיקרון לבית עולמו" (הלכת "היפר-חלף" פיסקה ל"א לחוות דעת כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ראו גם: פסקה 4 לחוות דעת כב' השופט מ' מזוז). נסיבות ענייננו בוודאי אינן הולמות הכרה בחריג כזה. אף אם ניתן לראות בהתייחסות (או באי התייחסות) התובעת לשימוש עליזה ומשה במקרקעין כרישיון מכללא הרי שכשם שזכות הדיירות המוגנת של משה לא עברה לנתבעים כך גם לא עברה אליהם אותה רשות מכללא אשר נטען שנספחה בפועל לזכות הדיירות המוגנת.
2. עוד בקשו הנתבעים להסתמך על כך ששכניהם, אשר עניינם נדון בפסק דין "היפר-חלף", קבלו פיצוי עבור פינויים. כפי שעולה מפסק הדין בעניין "היפר-חלף" (ראו בפסקאות כ"א-כ"ד) הרקע לכך היה הכרה בציפייה לפיצוי שנוצרה אצל המשיבה דשם מכוח נוהל של התובעת שעמד אז בתוקף ומכוח מגעים שנוהלו בין הצדדים אשר אף הובילו להסכמה לפינוי מרצון. זהו אינו המצב בענייננו.

ג. זכות מעבר

1. לטענת הנתבעים קיימת להם זיקת הנאה בחלק מחלקה 47 ההיסטורית בשל שימושם בשטח זה לאורך השנים כמעבר לבית ולמגרש. טענה זו עומדת בניגוד לסעיף 113(ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובע כי סעיף 94 לחוק המקרקעין לא יחול על מקרקעי ציבור. נוכח כך שהבעלות במקרקעין היא של רשות הפיתוח הרי שעסקינן במקרקעי ציבור בהתאם לסע' 107 לחוק המקרקעין וסע' 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל.

ד. טענות נוספות

1. לטענת הנתבעים קבלו עליזה ומשה בעבר פיצויים מעיריית ירושלים וחברת בנית אחזקות בע"מ עבור הסכמתם לפינוי חלקים מחלקה 47. לטענתם הדבר מוכיח את זכותם בחלקה 47 ובנגזר במקרקעין דנא. פרטי ההסכמים האמורים לא הובררו (ראו עדות חיים בעמ' 22 לפרוטוקול ונספחים ד-ה לתצהירו) ומכל מקום אף אם ניתנו פיצויים מכוח זכויות של עליזה ומשה בחלקים מחלקה 47 ההיסטורית הרי שכפי שנותח לעיל זכויות כאלו לא הועברו לנתבעים.
2. נטען ע"י הנתבעים כי לא ידעו על קביעת גבולות מגרש 2 במסגרת הליך הפרצלציה ועל כן הם אינם מחייבים אותם. טענה זו, אף לו הוכחה, אינה יכולה להביא להכללת המקרקעין בתוך גבולות המגרש, כדלקמן. ראשית, הנתבעים קבלו בהסכם המכר עם גלובל את תשריט המכרז כמחייב. גבולות הממכר לפי תשריט זה אינם גבולות חלקה 47. לפי תשריט המכרז ישנה הרחבה של המגרש ברוחב של כשני מטרים בלבד לכיוון מזרח, מעבר לגבולות התצ"ר, לתוך שטח המקרקעין (ראו למשל: תשריט התובעת מיום 28.6.2018 ותשריט הנתבעים מיום 17.2.2019). תשריט המכרז מוסיף מצד מזרח רצועה ברוחב כשני מטרים ובאורך כ-23 מטרים מתוך המקרקעין (השטח המצוי בין גבולו המזרחי של המגרש לפי התצ"ר לבין גבולו המזרחי שלפי תשריט המכרז) וזאת, מתוך מלוא שטח המקרקעין - 275 מ"ר.

להשלמת התמונה אציין כי בצד המערבי קטן שטח המגרש שלפי תשריט המכרז ביחס לגבול התצ"ר ברוחב של כ-3.3-6.3 מטרים ובאורך של כ-21 מטרים. היינו, היצמדות לתשריט המכרז הייתה מקטינה לכאורה את שטחו הכולל של המגרש ואכן הנתבעים לא ביקשו כי תשריט המכרז יקבע את גבולם.

1. שנית, ומעל לצורך, בעת רכישת הזכויות במגרש מגלובל קיבל חיים את תנאי ההסכם בין גלובל לעמידר (מהחוזה בין חיים לגלובל (נספח ב' לכתב ההגנה) עולה כי חיים היה מיוצג ע"י עורך דין בעריכת ההסכם). בהסכם בין גלובל לעמידר נקבע כך:

"5.4 הקונה מצהיר ומאשר כי ידוע לו שהשטחים ו/או הגבולות של הנכס עשויים להשתנות עקב שינויי תכנון הנדרשים מכח החוק ו/או עקב הסדר קרקעות ו/או עקב חלוקה ו/או עקב איחוד וחלוקה ו/או עקב מדידות לצורכי רישום וכיוצא באלו, והוא מוותר על כל טענה ו/או תביעה בעניין זה.

...

5.9 ידוע לרוכש כי כתוצאה מביצוע רה-פרצלציה בין באיחוד חלקות (מגרשים) ובין בפיצולם ואיחודם מחדש, במידה ויפגעו זכויותיו – לא יבוא בכל תביעה או טענה כלפי עמידר, ממ"י או ר"פ."

זאת בהמשך לתנאי המכרז בהם נכלל התנאי הבא (בסע' 3(א)):

"ידוע לזוכה/מציע כי טרם נרשמה/בוצעה פרצלציה ועם רישומה יתכנו שינויים בגבולות החלקה, כמו כן בגבולות המגרש מס' 2 והזוכה/מציע מתחייב לא לבוא בכל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות כלפי עמידר ו/או ממ"י בעניין זה."

1. מנסח הרישום (נספח א' לתצהיר התובעת) עולה כי הושלם הליך פרצלציה בשנת 2012. מכאן שהאפשרות שהועלתה ע"י הנתבעים כי כבר בעת פרסום המכרז נקבעו גבולות חלקה 2 והוסתרו מהמציעים אינה מסתברת. משכך, ובהתאם לתנאי הסכם המכר בו נרכשו הזכויות ע"י חיים הרי שהשינוי שבין תשריט המכרז לגבולותיו הסופיים של המגרש אינו מקים לחיים זכות כלפי התובעת.
2. במישור אחר בקשו הנתבעים להיבנות מטופס העברת הזכויות (במרשמי עמידר) בין גלובל לחיים בו נכתב כך: "בהתאם לתנאי העסקה המקורית המבנים החורגים מגבול המגרש לכיוון מערב מיועדים להריסה ואינם כלולים בהסכם המקורי". לטענת הנתבעים מכלל הלאו ניתן ללמוד כי המבנים החורגים מגבול המגרש לכיוון מזרח (אשר בנויים על המקרקעין מושא הליך זה) כלולים בזכויותיו של חיים. טענה זו עומדת בניגוד להסכם המכר ולתשריט המכרז וממילא יש להעדיף את התשריט על פני ההיקש שביקשו לעשות הנתבעים. ככל שכוונת הנתבעים היא כי זכויותיה הנטענות של עליזה במקרקעין עמדו ביסוד הערה זו הרי שזכויות אלו לא הועברו לנתבעים כפי שנותח לעיל.
3. טענה נוספת ביחס לקביעת גבול מגרש 2 וחלקה 282 עלתה בנוגע למרחק הקטן שבין קיר בית הנתבעים לגבול החלקה. אכן על פניו מרחק זה קטן מהנדרש אלא שטענה זו מקומה בערעור, בדרך הרלוונטית לכך (ובמגבלות המועדים הקבועים לכך), על קביעת גבולות החלקה. לענייננו, בשאלת הזכות במקרקעין, חיים אינו יכול לטעון כי רכש מגלובל יותר מהשטח המתואר בתשריט המכרז. כאמור, גם אימוץ תשריט המכרז לקביעת גבולות המגרש לא היה מביא להכללת המקרקעין בתוך המגרש שבבעלות הנתבעים אלא לכל היותר להכללת אותה רצועה ברוחב של כשני מטרים ובאורך של כ-23 מטרים.
4. נטען כי פינוי הנתבעים מהמקרקעין ימנע מהם אפשרות כניסה למגרש. ככל שהכוונה היא לכניסה מדרך 34 (רחוב הפרסה) הרי שהדבר נמנע לפי תכנית 3302 (ראו סע' 10(5) לתקנון התכנית – ת/1), כפי שגם הוצהר בסעיף 3(ג) לתנאי המכרז. ככל שהטענה היא שגם מצד דרום לא קיימת גישה למגרש הרי שלא נעשה ניסיון להוכיח זאת.

ה. דמי שימוש

1. אחת מטענות הנתבעים היא כי לא עודכנו אודות השלמת הליך הפרצלציה וקביעת גבולות המגרש. אף שהדבר לא התבקש הרי שלכאורה נדרש היה להפחית מההערכה השמאית את שווי השימוש ברצועת הקרקע שבין גבולו המזרחי של המגרש לגבול המזרחי של תשריט המכרז, למצער ביחס לשנים שעד להשלמת הפרצלציה בשנת 2012. שטח הרצועה הוא כ-46 מ"ר (כשני מטרים לרוחב וכ-23 מטרים לאורך) מתוך שטח של כ-275 מ"ר (המבנים ממוקמים בצד המזרחי של המקרקעין כעולה מתצלום האוויר – נספח ח' לתצהיר התובעת). עם זאת, ככל שהשומה הייתה נקבעת לפי הסתמכות הנתבעים על תשריט המכרז, מתבקש היה לחייבם גם בגין שימוש בשטח שבין גבולו המערבי של תשריט המכרז לגבולו המערבי של המגרש. כאמור, שטח זה גדול יותר מרצועת הקרקע המזרחית.
2. בחוות דעת השמאי רן פירו הוערך השימוש במקרקעין נוכח קיומם של יחידת מגורים בגודל 20 מ"ר אליה צמודה סככת חניה בגודל 30 מ"ר ומכולה בגודל 14 מ"ר, על שטח המקרקעין בגודל 250 מ"ר (בדו"ח הפיקוח צוין כי השטח בגודל 275 מ"ר – נספח ז' לתצהיר התובעת). השומה נערכה לפי טיוטת "קווים מנחים של אגף שומת מקרקעין – לשכת מנהל האגף, פרק כ"ז: עריכת שומות בגין שימוש לא מורשה במקרקעין בניהול רשות מקרקעי ישראל, אוגוסט 2016". לפי הנחיות אלה נקבע שווי השימוש בהתאם לנזק שנגרם לבעלת הקרקע או לעושר שהופק ממנה ע"י המשתמש, לפי הגבוה. שווי המקרקעין דנא נקבע לפי שווי השימוש בפועל (בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979) ובהתאם לעקרונות המפורטים בחוות הדעת. דמי השימוש שנתבעו חושבו לפי ערך של 6% משווי המקרקעין לכל שנה. סך חוב דמי השימוש, לאחר שערוך, עומד על 188,195 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. הנתבעים לא חלקו על שומת התובעת לגופה או על דרך חישוב החוב.
3. מעבר לסכום זה נתבע חיוב הנתבעים בדמי שימוש ממועד הגשת התביעה ועד לפינויים בפועל בהתאם לפסיקת בית המשפט ברע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל‏ (23.12.2015). בהתאם לכך יחויבו הנתבעים בדמי שימוש לפי שיעורם ביחס לשנת 2016 (25,080 ₪ לכל שנה) מיום הגשת כתב התביעה ועד למועד הפינוי בפועל.
4. טרם חתימה אתייחס לטרוניית הנתבעים אודות כינויים כ"פולשים" והנגזרות הנטענות מכך. אני מקבל את טענתם כי לא "נחתו" במקרקעין באופן שרירותי אלא המשיכו שימוש שעשו משה ועליזה במקרקעין. אולם גם אם הייתי קובע כי זכות הדיירות המוגנת של משה ועליזה כללה את המקרקעין או כי משה ועליזה נהנו מרישיון מכללא של התובעת לעשיית שימוש במקרקעין הרי שזכויות אלו לא עברו לנתבעים. בידי הנתבעים זכות בעלות במגרש בו לא נכללים המקרקעין (גם לא לפי תשריט המכרז) מכוח רכישתה ע"י חיים. על אף האמור נעשו ניסיונות שונים לסיום ההליך בפשרה (ראו בפרוטוקולי ישיבות קדם המשפט) אולם אלו לא צלחו ומכאן ההכרח בהכרעה זו.

סיכום

1. זכות הנתבעים במגרש נובעת מרכישת הזכויות של חיים מגלובל. לא נכללה בעסקה זו רכישת זכות מסוג כלשהו במקרקעין מושא המחלוקת.
2. זכות הדיירות המוגנת שהייתה בידי משה ז"ל לא עברה לנתבעים או לנתנאל. כך גם, ככל שלמשה ועליזה ז"ל ניתן רישיון מכללא לעשות שימוש במקרקעין הרי שזכות זו לא עברה לנתבעים. ביחס לחלק המקרקעין החורג מגבולות חלקה 47 ההיסטורית אף לא נטען כי נכלל בזכויות משה ועליזה.
3. הנתבעים אינם אוחזים בזכות מעבר במקרקעין שכן עסקינן במקרקעי ציבור.
4. השוני בין תשריט המכרז לגבולותיה הרשומים של חלקה 282 (החופפים לגבולות המגרש) אינם רלוונטיים לשימוש במקרקעין מושא הליך זה. אדרבא, היצמדות לתשריט המכרז הייתה מקטינה לכאורה את שטח המגרש. כך גם, ככל שנפל פגם בקביעת גבולות חלקה 282 הרי שאין הנתבעים יכולים להיבנות ממנו לענייננו שכן גבול המגרש שנרכש ע"י חיים מגיע לכל היותר לגבול תשריט המכרז.
5. נוכח האמור יפנו הנתבעים את המקרקעין וכל מבנה או חפץ העומד עליהם עד ליום 12.5.2021.
6. הנתבעים ישלמו לתובעת דמי שימוש בסך 188,195 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום. בנוסף, הנתבעים יחובו בתשלום דמי שימוש בסך 25,080 ₪ לשנה מיום הגשת כתב התביעה ועד למועד הפינוי בפועל. ניתן היתר לפיצול סעדים ביחס לשיפוי נזקים במקרקעין.
7. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, ל' שבט תשפ"א, 12 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.