פתח דבר וטענות הצדדים

1. בפני תביעה כספית, חוזית על סך 13,609 ₪.
2. התביעה הוגשה ביום 26.7.16 בהליך של סדר דין מקוצר וביום 9.3.17 ניתנה לנתבע רשות להתגונן (ר' החלטת כב' הרשם הבכיר).
3. לטענת התובע, הנתבעים לא שילמו לתובע תמורת המוצרים שהזמינו מהתובע וצברו חוב בסך 13,609 ₪ (כולל מע"מ). משכך מבקש כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך כנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום בפועל וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק.
4. לטענת הנתבעים, התובע סיפק סחורה בעסקת קונסיגנציה לנתבעת 1, ובהתאם לשיטה שניכס לעצמו, עתה הוא מבקש לחייב את הנתבעים במלוא ערך הסחורה על אף שהתבקש לקחת את סחורתו ואת התמורה בעד הסחורה שנמכרה וסירב לכך. כמו-כן הנתבע 2 אינו חתום על ערבות כלשהי לטובת התובע. משכך מבקשים לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

דיון והכרעה

1. על מנת לבסס קיומו של החוב נשוא פסק דין זה, מפנה התובע לנספח א' לכתב התביעה והוא, לטענת התובע, כתב התחייבות אישית החתום בחתימת ידו של הנתבע 2, לקיום כל חובות הנתבעת 1, לרבות תשלום כל חוב המגיע לתובע מהנתבעת 1 וכן לנספח ד' המצורף לכתב התביעה והוא, לטענת התובע, "העתק החשבונית החתומה בחתימת הנתבעת 2" (ר' סעיף 9 לכתב התביעה).
2. לטענת הנתבעים, "האסמכתאות שצורפו רלוונטיות לפסק הדין הראשון ואינן רלוונטיות לבקשה דנן" (ר' סעיף 43 לבקשת הנתבעים מיום 22.12.16).
3. טענה זו של הנתבעים, למעשה, מחזקת גרסת התביעה לגבי אמיתות תוכנם של נספחים א' ו- ד', שהרי – לפי טענתם כנ"ל של הנתבעים – על בסיס הנספחים הנ"ל ניתן ביום 17.6.15 פסק דין המחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך 10,747 ₪ בגין חוב עבר (ר' ת.א 13022-02-15) – ועל אף שפסק הדין ניתן בהעדר בקשת רשות להתגונן, עובדה היא כי הנתבעים לא ביקשו לערער על פסק הדין ולמעשה המשיכו לקיים קשרי מסחר עם התובע (ר' נספח ו' לתצהיר התובע).
4. בנסיבות אלה ייאמר כבר עתה, באשר לנספח א', כי סביר יותר להניח כי הנתבע 2, רואה עצמו כאחראי אישי לחובות הנתבעת 1, על אף שלא הוכח בענייננו כי הוא זה אשר חתם על המסמך אשר העתקו צורף כנספח א' לכתב התביעה.
5. כעולה מנספח ה' לתצהיר התובע, ביום 28.12.15 ב"כ התובע שלח לנתבעים מכתב התראה לתשלום החוב הנטען. כעולה מנספח ו לתצהיר התובע עולה כי ביום 12.1.16 הנתבעים השיבו לב"כ התובע בהקשר כי התובע "רשאי לבוא פעם בחודש כמוסכם ביננו ולגבות את החוב המגיעה לו לפי המכירות שבוצעו באותו חודש. כמו כן, להשלים ולספק סחורה למכירה.. במידה וההסכם כבר איננו מתאים למרשך הוא רשאי להפסיק אותו בכל עת. הוא רשאי לבוא לקחת את שארית סחורתו ולקבל תשלום על כל מה שנמכר.".
6. בתגובתם כנ"ל הנתבעים לא הכחישו שיעור החוב הנטען. בסעיף 28 לבקשת הנתבעים מיום 22.12.16 אף טענו כי "הראיה שצורפה (תעודת המשלוח-נספח ד', הערה שלי מ.ק) מעידה כי הסחורה הועברה לחנותה של נתבעת 1. כאמור לעיל מדובר בקונסיגנציה לפיכך התובע מוזמן להגיע וליטול את סחורתו במלואה ואת התשלום בעבור החלק שנמכר".

בנסיבות אלה, לא ייזקף לחובת התובע עובדת כך שלא הציג את תעודת המשלוח המקורית, שכן הנתבעים, למעשה, לא הכחישו את המשלוח על פי העתק תעודת המשלוח אשר צורף כנספח ד' לכתב התביעה.

1. אין מחלוקת בענייננו כי בהמשך לתגובתם כנ"ל של הנתבעים התובע שלח אל הנתבעים את מר ערן שלו, מי ששימש כגובה חובות מלקוחות העסק של התובע ומקבל החזרים של מוצרי העסק, על מנת לאסוף את הסחורה ולבצע את ההתחשבנות כמבוקשם בגין החוב הנטען, אולם, הנתבעים לא הסכימו להחזיר את הסחורה בהעדר "סגירת חשבון" של התובע מולם (ר' פרו' מיום 2.10.17, עמ' 8-10 וכן התכתבות בין הנתבע 2 לתובע אשר צורפה כנספח לבקשת הנתבעים מיום 22.12.16).
2. בנסיבות אלה הרי שאין לראות את התובע כמי שסירב לקחת את סחורתו ואת התמורה בעד הסחורה שנמכרה, אלא, יש לראות את הנתבעים כמי שתקעו יתד בגלגלי עסקת הקונסיגנציה.
3. גם אם אניח כי מר שלו לא היה מעודכן כדבעי בפרטי ההתחשבנות בין התובע לנתבעים, כפי טענת הנתבעים, הרי שלנתבעים עמדה אפשרות למסור למר שלו את הסחורה שנותרה בחנות ולבצע התחשבנות מאוחרת. אציין כי הנתבעת הגדירה את עצמה כ"חנות מתנות מוכרת במרכז הביג באר שבע.. אחד המרכזים השוקקים בעיר" (ר' סע' 1-2 לבקשת הנתבעים מיום 22.12.16) וכי ברי וברי כי נתוני המכירות של המוצרים היו מצויים במחשב הנתבעים והם אלה שידעו מה הם מכרו מהמוצרים של התובע ומה היה עליהם להחזיר. אציין, בהקשר, כי מר גבי - מי שלטענת התובע חתום על תעודת המשלוח (ר' פרו' מיום 26.6.17, עמ' 5, שו' 14), העיד כי אין בכוחו להראות את ההתחשבנות בין הצדדים משום שעת נסגרה החנות "לקחו גם את המחשב" (ר' פרו' מיום 2.10.17, עמ' 15, שו' 9). – לאחר שמיעת בעלי הדין השתכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן אין בדברים אלו אלא כדי לחזק את טענת התובע לפיה הנתבעים מבקשים להתחמק מתשלום החוב הנטען.
4. הצהרת הנתבע לפרוטוקול לפיה הוא מוכן לשלם חצי מהסכום של תעודת המשלוח – מדברת בעד עצמה (ר' פרו' מיום 26.6.17, עמ' 5, שו' 23-24).
5. הנתבע 2 הצהיר לפרוטוקול כי "זרקתי את הסחורה כי התובע לא רצה להגיע. אין לי מה לעשות עם זה" (ר' עמ' 4, שו' 28 לפרו' מיום 26.6.17). ברי וברי כי אין בהתנהלות זו כדי לפטור את הנתבעים מהחוב הנטען, אשר שיעורו לא הוכחש על ידי הנתבעים, כאמור בסעיפים 11-10 לעיל. (ר' בהקשר גם חקירתו של העד גבי, מי שלטענת התובע חתום על תעודת המשלוח בפרו' מיום 2.10.17, עמ' 13-15 ופרו' מיום 26.6.17, עמ' 5, שו' 14).
6. לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.
7. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 13,609 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כחוק בסך כולל של 2,000 ₪ והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
8. התיק ייסגר.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ח, 16 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.