1. ביום 6.03.2018, לאחר סיום הליך ההוכחות, הגישה המבקשת בקשה לצרוף ראייה. הראייה שצרופה התבקש הנה חוות הדעת השמאית בנכסי העיזבון. הבקשה מפרטת כי מדובר בראייה שהייתה ידועה למשיב בעת ניהול ההליך, נשלחה לב"כ המשיב ביום 6.12.2017 ואשר תוכנה ופרטיה נדון מספר פעמים בהליך.

2. המשיב, בתגובתו, טען כי אין כל מקום להגשת ראייה מאוחרת בשלב זה וכי לא נתקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה להגשת ראייה מאוחרת. כמו כן, טען המשיב כי באם ייעתר בית המשפט לבקשת הנתבעת הרי שהוא יתבקש לאפשר לתובע להביא ראיות מצדו לסתור את הראייה, לאפשר לו לחקור את השמאית על השומה, לחקור את הנתבעת על השומה ולחייב את הנתבעת בהוצאות בגין תגובה זאת ובגין עיכוב ההליך עקב הבקשה ללא קשר לתוצאות ההליך.

3. ככלל, סדרי הדין אינם "מיטת סדום", אולם מדובר במסגרת דיונית אשר תכליתה היא שמירה על זכויות הצדדים וניהול תקין של המשפט. בהקשר זה וכקבוע בפסיקה "יש לשמור על האיזון העדין שבין הצדדים אשר עליו מושתת השיטה האדברסרית המכתיבה את סדר ניהול ההליך, על עקרון סופיות הדיון ועל השאיפה לנהל משפט בצורה יעילה" (ראו רע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מנהל מקרקעי ישראל, מפי כב' השופט נ. הנדל). יש לשקול בהקשר זה מספר שיקולים, בכללם, האם המבקשת ידעה על קיומה של הראייה קודם לכן, מדוע לא ביקשה לצרפה במהלך הדיון והגישה הבקשה רק לאחר סיום ההוכחות (ראו גם ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מ"ו(3) 738 [1992]).

4. עיינתי בבקשה ובתגובות. תוכנו של המסמך שצירופו מבוקש הובא לפני בית המשפט באמצעות עדויות וכן באמצעות חלק מכתבי הטענות. היה מקום להגיש הבקשה לצרוף קודם לכן .בנסיבות העניין ובשלב זה של הדיון, לא מצאתי כי יש מקום לצרף את המסמך, זאת מאחר שהיה ויצורף המסמך יהיה לצד השני צורך בחקירת השמאית ו/או בהבאת ראיות ועדים מטעמו. המסמך בעל ערך, ברם ניתן להכריע במחלוקת בין הצדדים גם מבלי לצרפו ולא ייגרם עיוות דין אם לא יצורף בשלב זה.

5. אשר על כן, דוחה את הבקשה לצירוף המסמך. אין צו להוצאות.

6. התובע יגיש סיכומים בכתב עד ליום 10.5.2018, כמפורט בהחלטה מיום 19.2.2018.

הנתבעת תגיש סיכומים לטענותיה עד ליום 24.6.2018. זכות תשובה לתובע 10 ימים לאחר מכן.

7. התיק יובא לפניי ביום 15.7.2018 לבדוק מוכנות התיק למתן פסק דין.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ח, 25 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.