רקע

1. התובע והנתבעת הנם עורכי דין. הנתבעת ייצגה החל מחודש אוגוסט 2011, בהליך של קיום צוואה, 12 ילדים ונכדים שהיו יורשיה של המנוחה על פי צוואה. הנתבעת קרובת משפחה של היורשים. בין הנתבעת ללקוחות נחתם ביום 27.08.2011 הסכם שכ"ט (להלן: "הסכם שכ"ט ראשון") (צורף כנספח א' לתצהיר התובע ונספח 1 לתצהירה של הנתבעת). במקביל הגיש אחד מבני המנוחה צוואה נוגדת מאוחרת יותר וביקש לקיימה (להלן: "המתנגד"). הנתבעת, בשם ועבור לקוחותיה, הגישה התנגדות לצוואה זו. התיק הועבר לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן.
2. במועדים הרלבנטיים לתביעה הנתבעת והתובע שכרו חדרים במשרד ברחוב החשמונאים. בשלב מסוים פנתה הנתבעת לתובע, לדבריה בשל המצג שהציג בפנייה בדבר מומחיותו בדיני משפחה ובהופעות בבית משפט, וסיכמו שהתובע יצטרף לנתבעת בייצוג הלקוחות בתיק ויהיה זכאי למחצית משכר הטרחה שיתקבל מהלקוחות. בעקבות הצטרפות התובע נערכה בחודש מרץ 2013 פגישה בין התובע, הלקוחות והנתבעת ובהמשך לה נערך ביום 13.03.2013 סיכום פגישה שעיקרו שינויים בהסכם שכ"ט ראשון כדלקמן:
3. נקבע כי שכה"ט בגין טיפול בהתנגדות הוא 4% משווי העיזבון.
4. במידה ובית המשפט יקבע כי צריך הצד השני לשלם ללקוח הוצאות משפט הן תשולמנה לעורכי הדין בנוסף לשכה"ט שצוין לעיל.
5. הערכת שווי העזבון תיעשה ע"י עורכי הדין והלקוח או על ידי שמאי – בהתאם לבחירת הלקוח.
6. הצדדים, התובע והנתבעת פעלו במשותף בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, ניהלו הליך הוכחות והגישו סיכומים (יש מחלוקת בין הצדדים בין השאר בשאלה האם שניהם השקיעו מאמץ וזמן במידה זהה בכל האמור לעיל וכן מעורבותו של מי מהם הייתה משמעותית יותר להצלחה בתיק). ביום 12.01.2014 נתן השופט נפתלי שילה פסק דין. פסק הדין דחה את טענות המתנגד, נתן תוקף לצוואה הראשונה, אותה הגישו לקיום הלקוחות של הנתבעת, והטיל על המתנגד תשלום הוצאות בסך 40,000 ₪ וכן תשלום שכר הטרחה ששילמו לקוחות הנתבעת למומחה.
7. ביום 5.03.2014 הגיש המתנגד, במסגרת עמ"ש 9303-03-14 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ערעור על פסק דינו של השופט שילה ובקשה לעיכוב ביצוע. הן התובע והן הנתבעת, בשם הלקוחות, הגישו בקשות ותגובות לא מעטות בתיק. בשלב מסוים נכנס המתנגד להליכי פש"ר. בסופו של דבר, במסגרת הסדר פשרה מיום 18.01.2016, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים ובמסגרת זו נדחה הערעור ללא צו להוצאות .
8. לאחר שהמתנגד הגיש ערעור נערך בין הצדדים, באמצעות הנתבעת, ובין הלקוחות הסכם שכ"ט (להלן: "הסכם שכר טרחה שלישי"). ההסכם, מיום 13.03.2014, בא להסדיר יתרת שכ"ט שטרם שולמה עבור הייצוג בבית המשפט לענייני משפחה וכן שכר טרחה עבור הייצוג בהליך הערעור. ההסכם כולל שתי אופציות לתשלום שכר טרחה לפי בחירת הלקוחות (ראו נספח ז' לכתב התביעה). הלקוחות בחרו באופציה השנייה שעיקרה כדלקמן:
9. שכ"ט בסך 50,000 ₪ + מע"מ ישולם עד המועד הקובע (מועד תשובה לערעור ו/או לבקשה לעיכוב הליכים במסגרת הערעור, המוקדם מביניהם).
10. הוצאות בערעור עד לסך של 50,000 ₪ יועברו ללקוח. מעבר לכך לעורכי הדין.
11. שכה"ט שאינו שנוי במחלוקת הוא סך של 80,000 ש"ח + מע"מ (מחושב לפי 4% משווי עיזבון).
12. סעיף 5 להסכם דן בשמאית וקובע כי חוות דעת השמאית תשמש את הצדדים הן לצרכי קביעת שכה"ט והן לצרכי מימוש העיזבון.
13. הנתבעת, בדוא"ל מיום 9.03.2014 (נספח ה' לכתב התביעה) ,כתבה לתובע:

"שיהיה לך לתיעוד – אתה מקבל חצי 1/2 (50%) מכל סכום שישולם לי בהליך הערעור".

1. ביום 7.02.2016 מונתה הנתבעת, יחד עם עו"ד שגיא שוורץ ועו"ד יעקב רז ככונסי נכסים לבית ולחנות מושא עיזבונם של המנוחים. בהתאם להחלטה בתיק פש"ר 37495-09-14 (בו התנהל עניינו של עמוס מסילתי יורש הזכאי ל- 1/6 מהעיזבון) שכ"ט מימוש הנכסים יתחלק באופן שווה בין שלושת בעלי התפקידים. עם סיום הליכי המימוש הגישו בעלי התפקידים בקשה לאישור שכ"ט. בית המשפט אישר הבקשה (החלטה מיום 17.09.2016 בבקשה 24).

התביעה והתביעה שכנגד

1. התובע, בכתב התביעה המתוקן, הגיש תביעה כספית על סך 35,719 ₪ ותביעה הצהרתית. לתביעה הכספית שלושה רכיבים:

א. סך של 4,356 ₪ שהוא ההפרש בין שכר הטרחה ששילמו הלקוחות, סך של 80,000 ש"ח בתוספת מע"מ, לבין סך של4% מהסכום של 2,186,170 ₪, אותו לגרסת התובע היו הלקוחות אמורים לשלם. החישוב הוא כדלקמן: 87,446 ₪ + מע"מ פחות 80,000 ₪ בתוספת מע"מ ששולמו על ידי הלקוחות לחלק לשניים (ראו סעיפים 26-29 לכתב התביעה). התוצאה היא סך של 4,356 ש"ח לתובע.

ב. סך של 1,649 ₪ - השלמת חלקו של התובע במחצית שכר הטרחה בערעור.

ג. סך של 29,714 ₪ - מחצית משכר הטרחה שקיבלה הנתבעת כבעלת תפקיד בתיק הכינוס (סעיפים 36-42 לכתב תביעה מתוקן).

1. בנוסף ביקש מביהמ"ש להצהיר על זכותו של התובע לקבל מחצית מהסכום שיגיע לנתבעת מתוך הוכחת החוב בתיק הפש"ר של המתנגד הנסבה סביב 40,000 ₪ שנפסקו כהוצאות בהליך בביהמ"ש לענייני משפחה.
2. הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד על סך 81,362 ₪ .

כתב התביעה שכנגד מפרט הפעולות שביצעה הנתבעת במסגרת התיק החל מיום 22.08.2011 (ראו סעיף 21 על 117 סעיפי המשנה שלו ומשתרע על גבי 7 עמודים). בנוסף פרטה הנתבעת השעות שהקדישה לתיק הערעור (ראו סעיף 37 על 47 סעיפי המשנה שלו). מנגד פרטה השעות שהקדיש לעמדתה בתיק הראשון התובע, ראו סעיף 22 לכתב תביעה שכנגד, ובתיק הערעור, ראו סעיף 38 על סעיפי המשנה שלו. הנתבעת מציינת כי מרבית העבודה בתיקים נעשתה על ידה ותרומתו של התובע הייתה לא מהותית. לפיכך, ומאחר ששכר הטרחה התחלק ביניהם בחלקים שווים, על התובע להשיב לה סך של 37,760 ₪ כמפורט בסעיף 64.1 לכתב התביעה שכנגד וסך נוסף של 23,602 ₪ המהווה מלוא שכר הטרחה ששולם לתובע בתיק הערעור.

כן מבקשת התובעת שכנגד פיצוי סך של 20,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני. בעניין זה, המפורט בהרחבה בסעיף 6 לכתב התביעה שכנגד, מפרטת התובעת שכנגד את התנהגותו של התובע, הלחצים שהפעיל עליה לגרסתה, עגמת הנפש, הטרחה וההוצאות שנגרמו לה.

דיון והכרעה

תביעת התובע לתוספת שכר טרחה לפי שווי העיזבון

1. התובע טוען כי מגיע לו סך של סך של 4,356 ₪ שהוא ההפרש בין שכר הטרחה ששילמו הלקוחות, סך של 80,000 ש"ח בתוספת מע"מ, לבין סך של4% מהסכום של 2,186,170 ₪, סכום בו מומש העזבון, אותו לגרסת התובע היו הלקוחות אמורים לשלם. החישוב הוא כדלקמן: 87,446 ₪ + מע"מ פחות 80,000 ₪ בתוספת מע"מ ששולמו על ידי הלקוחות לחלק לשניים (ראו סעיפים 26-29 לכתב התביעה). התוצאה היא סך של 4,356 ש"ח לתובע.
2. בהתאם להסכמים בין הצדדים ללקוחות נקבע כי שכר הטרחה בתיק המשפחה יהיה 4% משווי העזבון, לעניין זה ראה נספח "ב" לכתב התביעה שעיקרו סיכום פגישה בין היורשים, בין התובע ובין הנתבעת לאחר הצטרפותו של התובע כמייצג. בסעיף 2(א) נכתב במפורש: "שכר הטרחה בגין הטיפול המשפטי בהתנגדות הוא 4% מהעזבון". עוד נקבע בהסכם זה כי הערכת השווי תיעשה על ידי עורכי הדין והלקוח או על ידי שמאי בהתאם לבחירת הלקוחות. הלקוחות בחרו בחוות דעת השמאית אשר קבעה כי שווי העזבון הוא 1,568,790 ₪.

בפועל קיבלו התובע והנתבעת שכר טרחה בשיעור 4% על בסיס שווי של 2,000,000 ₪. נושא זה אף אושר על ידי הצדדים במסגרת הסכם שכר הטרחה השלישי שנחתם בין הצדדים בהמשך להגשת הערעור על ידי המתנגד. בהסכם זה, אשר נערך במעורבותו של התובע, נכתב בצורה מפורשת: כי "שכר הטרחה שאינו שנוי במחלוקת הינו 80,000 ₪ + מע"מ (מחושב לפי 4% משווי העזבון של 2,000,000 ₪) (להלן: "שכר טרחה שאינו שנוי במחלוקת")".

1. התובע בעצמו העיד כי: "מה שבחר הלקוח זה מה שהוא ישלם בסוף ומה שכתוב בהסכמי שכר הטרחה" (עמ' 13, ש' 23-24) כן ראה בעניין זה סעיפים 18 ו- 24 לתצהיר עדות ראשית). אין כל יסוד לטענה של התובע לפיה יש לעשות את החישוב של שכר הטרחה משווי מימוש העזבון בסך 2,186,170 ₪ כמפורט בסעיף 27-29 לכתב התביעה. הסכם שכר הטרחה השלישי בין הצדדים, באמצעות הנתבעת, ובין הלקוחות אשרר את הסכמת הצדדים לפיה חישוב שכר הטרחה יתבצע על בסיס 4% משווי העזבון של 2,000,000 ₪ ואין כל יסוד ו/או בסיס לטענת התובע בנושא זה.

האם זכאי התובע למחצית משכר הטרחה שקיבלה הנתבעת בהיותה "בעל תפקיד" ככונסת נכסים

1. התובע טוען בכתב התביעה כי על הנתבעת להעביר לו מחצית משכר הטרחה שקיבלה ככונסת נכסים זאת מאחר ששכר טרחה זה נבע מייצוג הלקוחות ביחד עם התובע בכלל ההליכים בתיק קיום הצוואה ומכוח זאת הוא זכאי למחצית משכר הטרחה. עוד טען כי: "הנוהג השורר בין עורכי הדין הינו כי כל שכר טרחה המתקבל בתיק בו סוכם על חלוקת שכר טרחה, כולל שכר טרחה בגין מינוי כבעל תפקיד מתחלק על פי הסכם החלוקה בין הצדדים"(ס' 39 לכתב התביעה המתוקן).על טענה זו חזר בסעיף 42-43 לתצהיר עדות ראשית.

בסיכומים מטעמו העלה התובע גרסה אחרת וטען כי מכוח ההסכמים בין הצדדים הוא זכאי למחצית משכר הטרחה שקיבלה הנתבעת ככונסת נכסים. בנושא זה מסתמך התובע על הסכם שכר הטרחה הראשון, הסכם מיום 27.8.2011 ,בו צוין בסעיף 1(ג): "במידה ותמונה הח"מ כמנהלת העזבון של נכסי המנוחה יסוכם שכר הטרחה בנפרד". לגרסתו, ההסכם השני, הסכם מיום 13.3.2018, בא לתקן מה שדרוש תיקון בהסכם הראשון אולם לפי פרשנותו יש להחיל את ההסכם הראשון על שני עורכי הדין ולא רק על הנתבעת, ולפיכך הוא זכאי למחצית משכר הטרחה שקיבלה הנתבעת ככונסת נכסים.

1. התובע הפנה לעדות הנתבעת בעמוד 41 לפרוטוקול, ש' 20-29:

"ש. כלומר את מאשרת לי שהשכר טרחה שקיבלת בכינוס נכסים נובע מהסעיף הזה? זה השכר הטרחה שקיבלת מתי שהיה כינוס הנכסים?

ת. כן. רשום פה ברחל ביתך הקטנה. אבל אני חייבת רגע להוסיף ולהדגיש כי יש מינוי של בית משפט והמינוי פה של הכינוס התייחס למינוי פרטני. ברגע שמוניתי בבית משפט זה בעל תפקיד מיוחד ואז המינוי הוא אישי בין אם אני ארצה ובין אם לא.

ש. בהסכם נספח ב' לראיות שלנו. רשום ככה, סעיף 2 מצטט. ז"א שההסכם הזה שמצרף את שי הוא המשכו של ההסכם מ-2011.

ת. הרי אתה שואל אותי משהו שרשום. כן זה המשכו. רשום ברחל ביתך הקטנה, סעיפים א' ב' וג' מציינים שינויים שים לב שלא מצוין פה שינוי לגבי מינוי שלי ככונסת נכסים. אם כוונת הצדדים ששי יצטרף ככונס היינו מציינים את זה כהערה נוספת וזה לא צוין."

1. טענת הנתבעת כי מדובר בשכר טרחה של בעל תפקיד ולא שכר טרחה ששולם על ידי הלקוחות. לגרסתה, התובע טען לקיומו של נוהג בין עורכי דין וזאת באופן סתמי ומבלי שהביא כל ראייה בנושא זה. מדובר במינוי אישי של בעל תפקיד הפועל כזרוע הארוכה של ביהמ"ש. שכר הטרחה נפסק על ידי ביהמ"ש ולא על ידי הלקוחות. התובע לא ביצע כל פעולה במסגרת כינוס הנכסים. אם הצדדים היו רוצים להכליל את הכינוס במסגרת שיתוף הפעולה היו קובעים זאת באופן מפורש בהסכם שביניהם. לתובע ניתנה הזדמנות לתקן את ההסכמי שכר הטרחה ולא עשה כן. התובע לא הוכיח את תביעתו זו ויש לדחותה תוך הטלת הוצאות.
2. לעניין הטענה כי שכר הטרחה של הנתבעת ככונסת נכסים צריך להתחלק בינה לבין התובע, מעיד התובע בחקירתו הנגדית בפרוטוקול הדיון מיום 5.12.2017:

"ש. בחקירה הקודמת נעצרנו בעניין של התביעה שלך למחצית משכרה של הנתבעת ככונס נכסים בסך של כ 30,000 ₪ -בסעיף 39 לכתב התביעה המתוקן אתה טוען שזה נוהג שעובד בין עורכי דין לחלק שכר טרחה של כונסי נכסים, לא צרפת שום ראיה ואסמכתא לנוהג כזה, איך אתה מתכוון להוכיח זאת?

ת. הסברתי את זה מספר פעמים. למעשה אני ושירי, אני נכנסתי לתיק כאשר שירי הסתבכה עם התיק, אני מדבר על התיק בשלום. היא בקשה את הסיוע שלי והובהר החל מהיום הראשון הן במיילים והן בעל פה והן בכתובים שאני ושירי שותפים 50/50. מעבר לכך, הסתיים התיק בשלום והוגש ערעור למחוזי ובהמשך לכך נערך גם הסכם שכר טרחה לעניין שכר טרחה במחוזי וגם הובהר שאנו 50/50 במחוזי. יתרה מכך, בהמשך לשאלה ששאלו אותי, במחוזי בהליכי הערעור אני הגשתי מענה לכל מיני דברים, להתנגדות, עניין של הוצל"פ, כלומר גם פעלנו 50/50 עד הרגע שלמעשה הנאמן, היו חילוקי דעות אם הנאמן ממשיך בערעור או לא ממשיך. עד שהנאמן הודיע שהוא לא ממשיך בערעור ואז למעשה נותק הקשר ונמחקתי מנט המשפט, כלומר למה היה צורך בכל הפעולות האלה, לנתק ולמדר אותי כאשר היא כבר רואה את הכסף. לסיכום הדברים, שכל הדרך מלכתחילה היתה 50/50, נשארה 50/50, עד הרגע שהיא החליטה לנתק. החלוקה תמיד היתה 50/50."

ש. אתה נשאלת לגבי נוהג ולא ענית על השאלה – אתה רוצה להשלים?

ת. אני אומר שוב, כשעורכי דין ואני משיב לעניין הנוהג, כשאני מדבר על נוהג הוא נובע על יחסים בין עורכי דין על פי הכללים כאשר אנו קובעים 50 אחוז בכתב, אני סומך שעורך דין מכבד זאת. מעבר לכך, אני חיפשתי ולא מצאתי שבפסיקה שה 50 אחוז שנקבעו נקטעים בלי הודעה, בלי הסכמה. הלכתי גם ההפך האם אפשר לעשות מעשה חד צדדי והתשובה היא לא. " (עמ' 21, ש' 14-26. עמ' 22, ש' 1-7).

לעניין זה מעידה הנתבעת בחקירתה הנגדית מיום 5.12.2017:

"ש. בסעיף 13, אמרת שהתובע הסכים להצעתך חילקתם שווה בשווה את שכה"ט, האם הייתם שותפים?

ת. בסעיף 13 לתצהירי רשום את מה שאמרתי כרגע. לא מדובר על חלוקת שכ"ט אלא מה שאני מצטטת התנהלות שווה בשווה בעבודה. בהתאם לחלוקה זו השכר היה אמור להתחלק שווה בשווה. בכל הנוגע לכותרת שהכתרת אותנו כשותפים. השותפות היתה בתיק המשפחה היא המשיכה גם לתיק הערעור, ומעולם לא דובר על תיק הכינוס. למרות שצפינו שיהיה תיק כינוס. בנספח 1 מדובר על הסכם שכ"ט שחתמתי עם הלקוחות בתיק המשפחה, התיק הראשון. בסעיף 1 ד' כתוב ציטוט "במידה ואמונה כמנהלת עזבון .... יסוכם שכ"ט בנפרד". עוד אז צפיתי את עניין הכינוס" (עמ' 27, ש' 11-23).

1. מינוי ככונס נכסים הוא מינוי אישי. מדובר בבעל תפקיד אשר ממונה על ידי ביהמ"ש. הליך כינוס הנכסים שהתנהל בתיק זה אינו חלק מההליכים הקודמים שהצדדים פעלו בהם במשותף, במסגרת ביהמ"ש לענייני משפחה ובמסגרת הערעור בהמשך לכך. אין המדובר בחלוקת תקבולים שהתקבלו מהלקוחות אלא בתקבול שהתקבל אצל הנתבעת בהיותה בעל תפקיד ועל פי הוראות ביהמ"ש.

התובע לא הציג כל ראייה לגבי "נוהג" בין עורכי דין לפיו כאשר ממונה מי מהצדדים כבעל תפקיד שכר הטרחה שמתקבל יחולק עם הצד האחר. עוד יש לציין כי התובע העלה בסיכומים גרסה אחרת לעניין המקור המשפטי לתביעתו למחצית שכר הטרחה שקיבלה הנתבעת כפי שטען לה בכתב התביעה. בסיכומים מטעמו זנח את טענת הנוהג לה טען במסגרת כתב התביעה המקורי ותצהיר עדות ראשית וטען כעת כי המקור המשפטי לפיו על הנתבעת לחלוק את שכר הטרחה שקיבלה כבעל תפקיד עם התובע הוא בהסכם משנת 2011 אשר התובע כלל לא היה צד רלוונטי באותה תקופה. ההסכם הנ"ל אינו תומך בגרסתו של התובע. ההסכם, בין הלקוחות לנתבעת, מחריג מינוי כונס נכסים מהסכם שכה"ט בין הנתבעת ללקוחות. בפגישה בין הצדדים ביום 13.3.2013, עת הצטרף התובע לתיק, ניתנה לו אפשרות לתקן או להוסיף או להבהיר את הדרוש תיקון כפי שאכן נעשה לגבי נושאים מסוימים. התובע לא עשה זאת.

1. נטל דיני הראיות הולכים אחרי המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו (ראה: ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 בעמ' 681; רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, בעמ' 105; כן ראה בעניין זה: רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (פורסם בנבו)). התובע לא עמד בנטל זה כנדרש וכמפורט לעיל, אני דוחה את תביעתו בנושא זה.

טענה בנוגע לסך של 1,649 ₪ השלמת שכר טרחה בתיק הערעור

1. עיינתי בטענות הצדדים בנושא זה, בפרוטוקול הדין בהקשר זה, בנספח ט 1-6 לנספחי התובע, בדואר אלקטרוני מיום 6.1.2015 (נספח ט6) וכן בעדותה של הנתבעת בעמ' 31 לפרוטוקול ש' 16-21 ובטענותיה לעניין זה. התובע זכאי לסך של 1,641 ₪ שהוא מחצית מהסך של 3,298 ₪ שהועבר לנתבעת על ידי הלקוחות בחודש יולי 2015. דוחה טענות הנתבעת בנושא זה לפיו התובע קיבל שכר טרחת ביתר. אין מקום לשנות בדיעבד ובאופן חד צדדי הסכם על פיו נהגו הצדדים של חלוקה שווה בכספים שיתקבלו מהלקוחות. לפיכך קובע כי על הנתבעת לשלם סך זה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועל התשלום בפועל לתובע.

סעד הצהרתי בנוגע להוצאות שנפסקו בהליך בביהמ"ש לענייני משפחה ובגינם הוגשה תביעת חוב בתיק פש"ר

1. בפסק הדין של כב' השופט שילה מיום 12.1.2014 הוטל על המתנגד תשלום הוצאות בסך 40,000 ₪. המתנגד לא שילם את הסכום שנפסק. לימים, ננקטו הליכי פשיטת רגל נגד המתנגד בתיק פש"ר 37495-09-14. הלקוחות הגישו הוכחת חוב על סכום ההוצאות הנ"ל. התובע מבקש סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי למחצית מהסכומים שהתקבלו אצל הנתבעת מהלקוחות בגין תביעת החוב. הנתבעת מציינת כי היא אינה חייבת באופן אישי בתשלום ההוצאות לתובע אלא הלקוחות. עוד מציינת היא כי ההוצאות נפסקו לטובת הלקוחות ולא לטובת עורכי הדין. כן מציינת הנתבעת כי הלקוחות עומדים על קבלת ההוצאות לאור טענתם על תשלום שכר טרחה ביתר.
2. בנסיבות העניין, אני קובע כי היה וההוצאות שנפסקו ו/או חלק מהם יועברו על ידי הלקוחות לתובעת, היא תעביר לתובע, לא יאוחר מ- 14 יום מקבלת ההוצאות, מחצית מהסכומים שקיבלה. למען הסר ספק, אין בכך כדי להטיל אחריות אישית כלשהי על הנתבעת בכל הנוגע להוצאות אלה מלבד התחייבותה כאמור להעביר מחציתם, אם וכאשר יתקבלו בידה.

התביעה שכנגד

1. התובעת הגישה תביעה שכנגד על סך 81,362 ₪ שעיקרה תביעת השבה חוזית, נזיקית ועשיית עושר שלא כדין. עיקרה של התביעה היא טענת התובעת, אשר נשענת על המסמכים שצירפה, לפיה מירב העבודה בתיקים נעשתה על ידה ולפיכך על התובע להשיב לה חלק משכר הטרחה שקיבל. כתימוכין לפעילות שנעשתה בתיק צירפה התובעת שכנגד את המסמכים הבאים:
2. נספח מספר 8 לתצהיר עדות ראשית עיקרו חמישה עמודי מחשב המפרטים פעילות בתיק "מסילתי פורטונה – צוואה" מתחילת הפעילות. בנושא זה מפורטים אנשי הקשר והפעילות שהחלה בתיק מיום 22.8.2011 ועד ליום 18.1.2016 עת ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים.
3. בנוסף, הגישה במסגרת נספח 9 פירוט הפעולות שנעשו בתיק, יובהר כי ישנה חפיפה וזהות בין חלק גדול מהפעולות המפורטות בנספח 8 לבין נספח 9. יחד עם זאת יצוין כי נספח 9 מפרט 112 פעולות שנעשו בתיק.
4. בכתב התביעה שכנגד נעשה על ידי התובעת שכנגד פירוט נוסף ובמסגרתו פירטה בסעיף 21 לכתב התביעה שכנגד את כל הפעולות שהתובעת ביצעה בתיק (ראה פירוט המשתרע על פני 117 סעיפי משנה ושבעה עמודים). בנוסף פירטה את הפעולות שביצעה התובעת להערכתה בתיק הערעור (בעניין זה ראו סעיף 37 על 47 סעיפי המשנה שלה). מאידך פירטה לדעתה את השעות שהשקיע התובע בתיק הראשון (ראה סעיף 22 על עשרת סעיפי המשנה שלו) וכן פרטה פעולות הנתבע שכנגד בתיק הערעור (לעניין זה ראה סעיף 38 לכתב התביעה שכנגד).

בשים לב לאמור לעיל ביקשה התובעת השבה על סך של 61,362 ₪ כמפורט בסעיף 64.1 – 64.2 לכתב התביעה שכנגד.

1. הנתבע שכנגד בסיכומיו מציין כי אין יסוד לטענות התובעת בנושא זה. לעמדתו התובעת אף צירפה את הנתבע שכנגד לתיק הערעור. ציין כי לא הייתה כל הסכמה בין הצדדים לחלוקת הנטל לפי שעות עבודה. כן הוסיף שהתובעת עצמה טענה כי החלוקה ביניהם הייתה עניינית (סעיף 8 לתצהירה של התובעת). בנוסף פירט כי היחסים בין הצדדים היו טובים ושיתוף הפעולה ביניהם היה ענייני וחברי, ולפיכך אין יסוד לטענה לפיה על הנתבע שכנגד להשיב כספים.
2. אין בפני ביהמ"ש כל ראייה ו/או עדות לכך שהתובעת שכנגד ביקשה בשלב מסוים להפסיק את ההתקשרות. יתרה מכך, כאשר הוגש ערעור סיכמה התובעת שכנגד עם הנתבע שכנגד שהם ימשיכו לפעול ביחד ואף אישרה בכתב ידה כי שכר הטרחה יתחלק באופן שווה ביניהם מתקבולים שיועברו מהלקוחות.
3. הסכם אינו פוקע מעצמו אלא אם התנאי שביסודו, בין אם תנאי מתלה או תנאי מפסיק, לא התקיים תוך התקופה שנקבעה או תוך זמן סביר (ראה סעיף 29 לחוק החוזים). מלבד האמור לעיל, יש צורך בפעולה אקטיבית לביטול ההסכם, כקבוע בסעיף 20 לחוק החוזים: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול..."

ניתן לבטל הסכם שקיומו חסר תוכן כלכלי ותכלית עסקית ואין בכך הפרה של חובת תום הלב.(ראה ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ, עמ' 24 פסקה 32) ,בו נפסק:

"חובת תום הלב אינה מבטלת את התכלית העסקית של החוזה. חובת תום הלב משתלבת עם תכליתו של החוזה העסקי ודורשת מכל הצדדים לחוזה לנהוג בהוגנות, תוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. חובת תום הלב אינה דורשת אלטרואיזם וביטול האינטרס העצמי, ההיפך הוא הנכון, חובת תום הלב מכירה בדאגה של צד לחוזה לאינטרס של עצמו, אך היא דורשת כי דאגה זו תעשה בהוגנות. דאגה לאינטרס כלכלי, שהינו חלק מן החוזה, אינו מפר את החובה לנהוג בתום לב."

1. בענייננו, בחרה הנתבעת שלא להודיע לתובע כי ההסכם ביניהם פקע ו/או לא נכנס לתוקף, הצדדים המשיכו בפעילות משותפת גם בשלב הערעור. גם אם נכונות הטענות של התובעת שכנגד לגבי עיקר העבודה שבוצעה על ידה, לא ניתן להעלות טענות אלה בדיעבד, מה עוד שכאמור הצדדים הסכימו ביניהם במפורט כי שיתוף הפעולה וחלוקת ההכנסות תימשך גם בשלב הערעור. בנסיבות העניין דוחה את התביעה שכנגד בנושא ההשבה.

בכל הנוגע לנזק שאינו ממוני שנטען על ידי התובעת שכנגד: זכותו של התובע להגיש תביעה אם הוא סבור שיש לו את הבסיס העובדתי והמשפטי לכך. לא מצאתי בראיות ובעדויות שהוצגו לי כי פעילות התובע כאמור גרמה לנזק שנטען על ידי התובעת שכנגד. אך מובן עוד דבר כי מי שנקלע להליך משפטי נאלץ להוציא הוצאות לשם הגנה על זכויותיו.

סוף דבר

לאור האמור לעיל, מורה על דחיית התביעה למעט הסך של 1,649 ₪ אשר על הנתבעת להעביר לתובע כמפורט בסעיף 20 לעיל.

כמו כן ומהנימוקים שפורטו לעיל, מורה על דחיית התביעה שכנגד.

בשים לב לתוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ח, 15 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.