בא-כוח התובעים: עו"ד מחמד פווזי נוואתב

בא-כוח הנתבע: עו"ד רמי וכילה

בתביעה הנדונה עותרים התובעים לסעד של פינוי הנתבע וסילוק ידו מנכס. הנתבע מצדו, העלה שורה של טענות אשר לטענתו, מצדיקות את סילוק התביעה על הסף, בין השאר, מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות. השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא, אם אמנם יש הצדקה לסילוק התביעה על הסף.

א. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

כתב התביעה

2. בכתב התביעה, אשר הוגש ביום 11.8.2016 בהליך של סדר דין מקוצר, טענו התובעים כי הם הבעלים במשותף של נכס שבו שלוש חנויות, הנמצא בחלקה 75 בגוש 9 מאדמות הכפר שועפאט בירושלים, הידועה גם בשם "אלקאבוט" (להלן – הנכס או החלקה). לטעת התובעים, הנתבע מחזיק בנכס שלא כדין ומפעיל בו עסק למכירת ירקות, מבלי לשלם דמי שכירות ומבלי שיש ברשותו הסכם שכירות או מסמך אחר המתיר לו להחזיק בנכס.

בעניין זכויות התובעים הנטענות בנכס, טענו הם, כי התובע 1 (עאמר דענא) רכש את מחצית הזכויות בנכס מבעליו, הנתבע 3 (עווד אבד אלרחים אבו סביח) ןלאחר מכן העביר מחצית מזכויותיו (רבע מכלל הזכויות) אל התובע 2 (אבראהים אל-סבאח), וכך הפכו השלושה לבעלים במשותף בנכס.

התובעים טוענים, כי ברשותם מסמכים אשר מעידים על כך שהתובע 3 הוא אמנם בעל הזכויות בנכס (כל המסמכים, רובם בערבית (25 עמ'), צורפו אל כתב התביעה וסומנו 'נספח א', ללא כל סימון או פירוט של המסמכים. המסמכים צורפו פעם נוספת אל תגובת התובעים שהוגשה מאוחר יותר, בצירוף תרגום לעברית (סה"כ 35 עמ'), אך ללא כל פירוט או סימון). מסמכים אלו, כך לטענתם, מעידים על כך שהבעלים הראשון של הנכס היה מוחמד בזבזת, אשר מכר אותו לנאסר אבו מיאלה וכי הוא מכר אותו ליוסף רשק, אשר ממנו רכש התובע 3 את הנכס.

חשוב להדגיש כבר עתה, כי אלו הן העובדות אשר פורטו בכתב התביעה, כי לא נאמר מכוח מה נטען כי אותו מוחמד בזבזת היה לכאורה, בעליו של הנכס ואף לא נאמר באלו מועדים הועברו זכויות הבעלות כנטען, ואף לא נאמר מה היה אופן העברתן.

בקשת הנתבע

3. ביום 9.10.2016 הגיש הנתבע בקשה, אשר כללה בקשות חלופיות אלו: מחיקת כותרת, רשות להתגונן וסילוק התביעה על הסף.

במסגרת טענותיו המקדמיות טען הנתבע, כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל היעדר יריבות או היעדר עילה. זאת בין השאר, לנוכח העובדה שאין במסמכים שצירפו התובעים אל כתב התביעה כדי להצביע כי למי מהתובעים ישנן זכויות כלשהן בנכס. הנתבע טען, כי התובעים לא צירפו נסח של מרשם המקרקעין המבסס את זכויותיהם ואף לא צירפו מסמכים המלמדים על שרשרת העברות של הזכויות בנכס מבעל הזכויות הרשום הראשון ועד אליהם. הנתבע טען אפוא, כי מדובר בניסיון כושל של התובעים לנסות ולהשתלט על הנכס באמצעות מסמכים מזויפים. בנוסף טען, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, תוך העלמת עובדות ובשיהוי ניכר.

4. בעניין הבקשה לדון בתביעה בסדר דין רגיל (מחיקת כותרת), טען הנתבע, כי התביעה אינה עונה על הנדרש בהתאם להוראת תקנה 202(3) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). שכן לטענתו, מעולם לא היה בין הצדדים קשר חוזי בקשר לנכס ואף לא צורפה ראייה בכתב כנדרש. כן טען הנתבע, כי הוא דייר מוגן בנכס.

5. הנתבע טען עוד, כי בית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. על-פי טענתו, החלקה שעליה בנוי הנכס רשומה בפנקס התביעות הלא סופי, אשר מנוהל במשרדי פקיד הסדר המקרקעין בירושלים וכי הבעלים הרשום של חלקת האדמה הוא המנוח אחמד עזאת אחמד בזבזת. חלקה זו נתונה עתה להליכי הסדר זכויות ולפיכך, בהתאם להוראות סעיפים 7 ו-43 בפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן – פקודת הסדר זכויות), לא ניתן לדון בתביעות בקשר לחלקה זו בבית משפט השלום. הנתבע הוסיף, כי אמנם הוראת סעיף 108(1) בפקודת הסדר זכויות מסייגת את תחולת הוראות סעיפים 7 ו-43 לגבי תביעות שעניינן חזקה ושימוש במקרקעין, אולם לטענתו אין בכך כדי לסייע לתובעים. שכן לטענתו, כבר נפסק כי חריג זה חל רק אם התביעה נועדה להגן על החזקת התובע במקרקעין, אך לא אם מדובר בתביעה להכרה בזכויות בעלות, בכסות של תביעה לסילוק יד (ע"א 707/75 אגבריה נ' אגבריה, פ"ד ל(2) 714 (1976)).

6. הנתבע טען, כי די בטענות האמורות כדי להצדיק מתן רשות להתגונן מפני התביעה. לחלופין טען, כי יש לדחות את התביעה אף לגופה לנוכח טענותיו המפורטות, המכחישות את זכויותיהם של התובעים בנכס שאף מצביעות על כך שלתובעים אין עילת תביעה נגד הנתבע.

הנתבע טען, כי ישנן מחלוקות וסכסוכים בין גורמים רבים בעניין שאלת הבעלות בנכס ובחלקה כולה. מחלוקות אלו, לטענתו, נובעות מניסיונות של גורמים המזייפים מסמכי מקרקעין, להציג עצמם בתור בעלי קרקעות. כך, כבר נדונה בעבר שאלת הבעלות על הנכס במסגרת הליכים משפטיים אחרים, שחלקם הסתיימו בפסקי-דין חלוטים וחלקם טרם הסתיימו. בכל אותם הליכים טענו גורמים שונים כלפי הנתבע או כלפי דיירים אחרים בחלקה, כי הם בעלי הזכויות במקרקעין.

בהקשר זה הצביע הנתבע, בין השאר, על הליכים ופניות אלו: פניית עו"ד האני טנוס מיום 14.6.2007 אל דייר בנכס, שבה נטען כי אדם בשם עאווד אבו סביח, הוא בעל הנכס (בקשת הנתבע, נספח ה'); פניית עו"ד אשרף דוויק מיום 30.10.2006 אל דייר בנכס, שבה נטען כי בעלת הנכס היא הגב' עאיישה אחמד דאוודי (שם, נספח ו'); בפסק הדין (כבוד השופט ר' יעקובי) שניתן בת"א (מחוזי ירושלים) 8047/06 נדחתה ביום 28.5.2015 תביעתם של רבחי זאכי מחמד שרים ושל וואל זאכי מחמד שרים נגד מספר נתבעים, אשר במסגרתה נתבע סעד הצהרתי בעניין הבעלות על הנכס (שם, נספח ז'); במסגרת ת"א (שלום ירושלים) 25215-06-16 מתנהלת תביעה בין התובע 1 לבין שלושה נתבעים אחרים בקשר לזכויות בנכס (שתי החלטות שניתנו בהליך זה – שם, נספח ח' ו-ט') (נעיר כי באחת ההחלטות הוזכר הליך נוסף (ת"א (שלום ירושלים) 8605-04-12), אשר ככל הנראה, עסק אף הוא בנכס הנדון); תביעה שהגישו שלושת התובעים (ככל הנראה באמצעות עורך-דין אחר) נגד נתבעים אחרים, אשר מתבררת במסגרת ת"א (שלום ירושלים) 64159-06-16 (כתבי הטענות– שם, נספח י'); תביעת פינוי מהנכס הנדון שהגיש אדם בשם מוחמד בזבזת נגד שישה נתבעים ובהם הנתבע הנדון המתבררת במסגרת ת"א (שלום ירושלים) 40465-05-13 (כתבי הטענות – שם, נספח י"א) (נעיר, כי תובענה זו נמחקה ביום 15.8.2016 מחמת חוסר מעש); על-פי ייפויי-כוח בלתי חוזרים של אדם בשם נאסר אבו מיאלה, שנמסרו לדיירים בנכס, אף הוא טוען לזכויות בעלות בנכס (שם, נספח י"ב).

7. באשר לזכויותיו טען הנתבע, כי מדובר רק בשתי חנויות בנכס (ולא שלוש כנטען) שהוא ואחיו איחסאן מסוודה (להלן – איחסאן) מחזיקים בהם כדין, כלהלן: לגבי החנות הראשונה טען הנתבע, כי בעל הזכויות של הנכס הרשום בלוח הזכויות, המנוח אחמד עזאת בזבזת, השכיר את החנות ואת החצר בדיירות מוגנת לאדם בשם יחיא מוחמד ג'ולאני, אשר שילם דמי מפתח. (הסכם השכירות – שם, נספח י"ג). השוכר, יחיא מוחמד ג'ולאני, השכיר את הנכס לנתבע ולאחיו איחסאן (הסכם השכירות – שם, נספח י"ד; קבלות על תשלום דמי השכירות המופקדים בדואר – נספח ט"ו). באשר לחנות השנייה טען הנתבע, כי הבעלים הרשום בלוח הזכויות, המנוח אחמד עזאת בזבזת, השכיר את החנות בדיירות מוגנת לאדם בשם חמזה מלחס, אשר שילם דמי מפתח. ביום 6.9.2004 שילמו הנתבע ואחיו איחסאן דמי מפתח לדייר היוצא ושכרו את החנות (הסכם השכירות הראשון, קבלות על תשלום דמי שכירות, הסכם להעברת זכויות הדיירות המוגנת בצירוף קבלה על תשלום דמי המפתח, רישיונות עסק, החלטות שיפוטיות ומסמכים נוספים בעניין החנות השנייה – שם, נספחים ט"ז, כ', כ"א ו-כ"ב).

תגובת התובעים ותשובת הנתבע לתגובתם

8. לנוכח טענות הנתבע ובעיקר טענות הסף שהעלה, נקבע בהחלטה מיום 16.10.2016 כי על התובעים להגיש את תגובתם לבקשה ולאחר מכן, תוגש תשובת הנתבע.

9. תגובת התובעים הוגשה ביום 28.11.2016 ובמסגרתה טענו כי יש לדחות את כל טענותיו של הנתבע. תחילה טענו התובעים כי נראה, כך לטענתם, כי ישנה קנוניה בכל הנוגע להליכים בקשר לנכס. בהקשר זה הפנו לכך שלכאורה, הנתבע מיוצג באמצעות עורך-דין הפועל ממשרד של עו"ד מזאווי. כך, בעוד שבהליך מקביל אחר, שנזכר בבקשת הנתבע (ת"א 40465-05-16), מייצג עו"ד מזאווי את התובע, אשר טוען לבעלות על הנכס ועותר לפינוי הנתבעים. כן טענו התובעים טענות טכניות שונות (כגון, טענתם כי הנתבע ביקש מספר בקשות במסגרת בקשה אחת) וכן טענו, כי אין בבקשותיו של הנתבע דבר. בנוסף חזרו על הנטען בכתב התביעה בכל הנוגע לעניין זכויותיהם הנטענות בנכס ובאשר לטענותיהם כי לנתבע אין כל זכות להחזיק בו. כן טענו התובעים, כי היה על הנתבע להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט ומכל מקום, לטענתם, מאחר שהם בעלי הזכויות בנכס, הרי שהנטל להוכיח כי הנתבע הוא דייר מוגן, מוטל על הנתבע.

בעניין הסמכות העניינית טענו התובעים, כי אפילו נתונים המקרקעין הנדונים להליך הסדר, אין בכך כדי להשליך על סמכותו של בית-משפט זה וזאת לנוכח העובדה שהסעד הנתבע הוא פינוי וסילוק יד. לבסוף טענו, כי המסמכים אשר צורפו אל כתב התביעה עונים על הדרישה של ראייה בכתב לעניין הגשת תביעת פינוי בהליך של סדר דין מקוצר. כן טענו, כי אין כל יסוד לטענת הנתבע כי מעמדו בנכס הוא של דייר מוגן, או כי שכר אותו מדייר מוגן. שכן, הנתבע לא הראה כי שולמו דמי מפתח, כטענתו ואף לא הציג כל ראייה ממשית לתמיכה בטענתו. לחלופין טענו התובעים, כי לנוכח התנהלות הנתבע, לרבות שינוי הנכס באופן מהותי, קמה עילה לפינויו מהנכס.

10. בפתח תשובתו מיום 4.12.2016 ביקש הנתבע לצרף אל התביעה הנדונה את התביעה הנוספת שהוזכרה, שאותה הגיש מוחמד בזבזת נגד הנתבע ונתבעים ונספים ובמסגרתה עתר להורות על פינויים מהנכס (ת"א 40465-05-13). לעניין זה נעיר כבר עתה שתי הערות: ראשית, כפי שכבר נאמר, התביעה האמורה נמחקה מחמת חוסר מעש עוד ביום 15.8.2016. שנית, בקשה לאיחוד הדיון בשתי תובענות יש להגיש אל התיק המוקדם יותר ומכל מקום, ניתן לבקש זאת רק לאחר מתן רשות להתגונן בתביעה שצירופה מתבקש.

לעצם תגובתם של התובעים חזר הנתבע על עיקרי טענותיו והוסיף כי אין בתגובת התובעים משום מענה לטענותיו.

ב. דיון והכרעה

11. בתביעתם הנדונה, אשר הוגשה כאמור, בהליך של סדר דין מקוצר, עותרים התובעים לסעד של פינוי מקרקעין מכוח הוראת סעיף 16 בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובעת כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

בהיבט המהותי, תנאי להגשת תביעה לפינוי מקרקעין היא אפוא, כי התובע יהיה בעל המקרקעין שפינויים נתבע או שיהיה מי שזכאי להחזיק בהם. לעניין זה נקבע, כי תנאי לכך שהתובע יוכל לזכות בתביעתו הוא, כי "עליו להוכיח זכות בקרקע מסוימת" (ע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' סעיד מחמוד זהווה (2.6.2004), כבוד השופטת ד' דורנר, פסקה 5). כן נקבע כי "על התובע מכוח זכות, הנטל להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע ואת היעדר זכותו של הנתבע, ועמידתו בנטל ההוכחה היא תנאי להצלחת התביעה" (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן-שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 11).

בהיבט הדיוני, בהתאם להוראת תקנה 202(3) בתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן להגיש תביעות לסילוק יד ממקרקעין בהליך של סדר דין מקוצר "ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב". באשר להיקף הראיות נקבע בפסיקה, כי די ב"ראשית ראייה". לעניין זה נקבע, כי "הגישה העולה מפסיקה זו בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים הינה מקילה, ומכוח מטרת הדרישה לצירוף המסמך, כמפורט לעיל, עמדת בית-משפט זה היא, כי מדובר בדרישה מינימאלית. יחד עם זאת, הכתב הנדרש צריך להתייחס לתביעה עצמה, ולא רק לחוזה או להתחייבות המהווים חלק מהעילה" (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188 (1991), כבוד השופט י' מלץ, פסקה 4. כן ראו את הפסיקה הנזכרת שם).

הנה כי כן, תנאי להגשת תביעה לסילוק יד ממקרקעין הוא, כי התובע יראה את זכותו להחזיק בקרקע שפינוייה נתבע. אם התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, כי אז על התובע להציג מסמך בכתב התומך בעילת התביעה, אשר מבסס את זכותו במקרקעין.

12. בענייננו, המקרקעין שבהם נמצא הנכס אינם מוסדרים. אולם אין מחלוקת על כך שהתובעים אף אינם רשומים בתור בעלים לכאורה, בפנקסי הרישום השונים וכי הם אף אינם מי שרשום בתור הבעלים בפנקס התביעות. כך גם אין מחלוקת – על כך הסכימו שני הצדדים – כי מי שרשום בפנקס התביעות מיום 9.7.1963 בתור בעל מלוא הזכויות בחלקה שעליה בנוי הנכס הנדון, הוא אדם בשם אחמד עזאת אחמד בזבזת, אשר רכש את מלוא הזכויות ממוחמד יאסין אחמד אבו חדיר (טופס הסדר מתוך פנקס התביעות, בצירוף תרגומו לעברית, צורף גם אל תגובת התובעים (אין מספור או סימון) וגם אל בקשת הנתבע (נספח ד'. התרגום הוגש בנפרד ביום 1.12.2016)).

על-פי טענת התובעים, הם בעלי הנכס מכוח שרשרת של ייפויי כוח אשר מסמיכה את מיופיי הכוח להעביר את הזכויות בנכס. עם זה, התובעים לא צירפו את הסכמי המכירה של הזכויות, המלמדים על העברת הזכויות בפועל.

בחינה של טענות התובעים ושל ייפויי הכוח שצירפו, מעלה כי שרשרת העברת הזכויות שעליה סומכים התובעים את טענותיהם היא כלהלן: ביום 11.12.1995 חתמה סמירה חליל ע'דיה בזבזת (אלחוסיני) (להלן – סמירה בזבזת) על ייפוי-כוח בלתי חוזר, אשר על-פיו מכרה את כל רכושה למוחמד חליל בזבזת מירושלים. יש לתת את הדעת לכך שבייפוי-כוח זה אין פירוט של הרכוש וכי הנכס או החלקה הנדונים לא הוזכרו בו; ביום 16.6.2003 חתם מוחמד חליל בזבזת על ייפוי-כוח בלתי חוזר, אשר על-פיו את החלקה הנדונה, אשר רכש מכוח ייפוי הכוח הבלתי חוזר מיום 11.12.1995, הוא מכר לקונה נאסר סלמאן אבו מיאלה; ביום 16.6.2003 – אותו יום שבו נחתם ייפוי הכוח הקודם – חתם נאסר סולימאן אסמאעיל אבו מיאלה על ייפוי-כוח בלתי חוזר, אשר על-פיו הוא מכר את החלקה הנדונה לקונה יוסף חמאדה יוסף ראשק; ביום 21.4.2011 חתם חמאדה יוסף ראשק על ייפוי-כוח בלתי חוזר, אשר על-פיו מכר את החלקה לעווד עבד אלרחים עבד אלרחמן אבו סביח (התובע 3); על-פי טענת התובעים וכמפורט לעיל, התובע 3 מכר חלקים מהנכס לשני התובעים האחרים.

13. אפילו נקבל את כל טענות התובעים ואת כל העובדות אשר טענו כעובדות נכונות ואף אם נניח כי כל המסמכים אשר צורפו אל כתב התביעה הם מקוריים, נכונים ואמינים (וכי אינם מזויפים, כטענת הנתבע) – אך איננו נדרשים להכריע בכך – לא יהיה בכך כדי להועיל לתובעים. זאת מן הטעם שהתובעים לא הניחו את התשתית הראייתית הבסיסית אשר נדרשת לשם הוכחה לכאורה, כי הם בעלי הזכויות בנכס. שכן, התובעים לא הראו כי ישנו קשר כלשהו בין המסמכים שצירפו, לרבות שרשרת ייפויי הכוח, לבין הבעלים הרשום בפנקס התביעות, אשר מכוח בעלותו, כך טוענים התובעים, רכשו הם את זכויותיהם בנכס.

כאמור, גם על-פי טענת התובעים, מי שרשום בפנקס התביעות בתור הבעלים של הנכס הוא אחמד עזאת אחמד בזבזת. עוד טענו הם, כי מכוח שרשרת ייפויי הכוח שצירפו, אשר הסמיכה את מיופי הכוח להעביר את הזכויות בנכס, רכשו הם את זכויותיהם בנכס. אולם, הגם ששרשרת ייפויי הכוח מתחילה עם סמירה בזבזת ולאחריה, מוחמד חליל בזבזת, ששם משפחתם הוא בזבזת, לא הראו התובעים כי ישנו קשר, אם בכלל, בין שניים אלו לבין אחמד עזאת אחמד בזבזת. התובעים אף לא הראו כי אותו אחמד עזאת אחמד בזבזת אמנם העביר את זכויותיו בנכס אל סמירה בזבזת. לא זו בלבד, אלא שהתובעים אף לא הראו מכוח מה הועברו הזכויות דווקא בנכס הנדון. שכן כאמור, בשונה מייפויי הכוח המאוחרים שהוצגו, אין כל אזכור של הנכס בייפוי הכוח שעליו חתמה סמירה בזבזת.

14. נמצא אפוא, כי שרשרת ייפויי הכוח שהגישו התובעים כדי להוכיח את זכותם הנטענת בנכס, נקטעת ואינה מובילה אל מי שהוא – גם על-פי טענת התובעים – הבעלים לכאורה של הנכס, על-פי הרישום בפנקס התביעות. לא זו בלבד, אלא שכאמור, שרשרת ייפויי הכוח אף אינה מצביעה על קשר רציף הקשור דווקא בנכס הנדון (הגם שהנכס נזכר בייפויי הכוח המאוחרים). שכן כאמור, פרטי הנכס לא הוזכרו בייפוי הכוח שעליו חתמה סמירה בזבזת. בהיעדר ראייה המצביעה על כך שסמירה בזבזת רכשה את הזכויות בנכס הנדון דווקא מאחמד עזאת אחמד בזבזת, ממילא אין כל משמעות ראייתית למסמכים שצירפו התובעים ואף אין בהם כדי לבסס את טענותיהם.

המסקנה המתבקשת היא אם כן, כי לא עלה בידי התובעים להניח תשתית ראייתית כלשהי, לביסוס טענותיהם כי הם לכאורה, בעלי הזכויות בנכס. אין מדובר רק בפגם דיוני, אלא מהטעמים שהובאו לעיל, זהו פגם מהותי, אשר מצדיק את קבלת טענת הנתבע, כי אמנם אין כתב התביעה מראה עילת תביעה כלפיו. כך שבנסיבות אלו, אין מנוס ממחיקת התביעה על הסף.

15. לנוכח המסקנה האמורה, נזכיר כי לשם בחינה אם יש מקום לסילוק תביעה על הסף (בין בדרך של דחייתה ובין בדרך של מחיקתה), הכלל באשר לבחינת העובדות העומדות בבסיס טענות סף הוא, שטענות הסף מוכרעות על סמך העובדות שנטענו בכתב התביעה. לפיכך בדרך כלל, לא נדרשות ראיות נוספות לשם בחינת טענות הסף. כך נקבע לעניין זה בין השאר, בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים פ"ד סב(4) 525 (2008), (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 16): "כלל דיוני נוסף, המנחה את פסיקת הערכאות בתחום טענת סף של התיישנות, כמו גם בטענות סף דיוניות אחרות, הוא כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו. לפיכך, לצורך בחינת טענות בעניין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות".

כאמור שם, הטעם לכך שלא נדרשת שמיעת ראיות לבירור טענות סף אשר מתבררות על יסוד הנטען בכתב התביעה, נובע בעיקר מכך שהתובע, המנסח את כתב התביעה, הוא זה אשר יוצר את התשתית העובדתית לגיבוש התביעה והדבר נתון בידיו ובאחריותו (עניין אלנקווה, פסקה 18). בדומה נקבע, כי אם הכרעה בטענת הסף עשויה לסיים את בירור התביעה, אף אין הצדקה לקיים בירור עובדתי מקיף בעניין התביעה לגופה, אלא יש להכריע תחילה בטענת הסף כטענה מקדמית ובכך לחסוך הן מהצדדים הן מבית המשפט משאבים ניכרים (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל פ"ד ס"ד(2) 82 (2010), כבוד השופט י' עמית, פסקה 26; ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה (11.6.2009), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 2).

ג. סיכום ותוצאה

16. מסקנת הדברים היא אפוא, כי אין כתב התביעה מראה עילת תביעה ועל-כן, התביעה נמחקת על הסף.

למען הסר ספק יובהר, כי אין במחיקת התביעה משום נקיטת עמדה לעניין שאר טענות הסף שטען הנתבע, אף אין בה משום הכרעה בעניין זכויותיהם של מי מהצדדים, לרבות הנתבע, בנכס הנדון או משום נקיטת עמדה לעניין הטענה כי המסמכים שהגישו הצדדים אינם מקורים (אלא מזויפים). בדומה, אין במחיקת התביעה כדי למנוע מהתובעים להגיש תביעה חדשה ומתוקנת, בכפוף להוראת כל דין.

עוד נוסיף לעניין שאר התובענות אשר נטען כי עודן מתבררות בקשר לנכס הנדון, כי טוב יעשו הצדדים אם ייזמו את איחוד שמיעתן. לא רק שדרך זו יעילה יותר, אלא שכך יימנע מצב שבו עשויות להתקבל תוצאות סותרות.

17. מכל הטעמים שעליהם עמדנו וכאמור, התביעה נמחקת בשל היעדר עילת תביעה.

התובעים יישא בהוצאות הנתבע בסך 7,000 ₪, אשר ישולמו לו באמצעות בא-כוחו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ז, 11 דצמבר 2016, בהיעדר הצדדים.