מבוא

1. לפני תביעה של חברת החשמל לישראל, בגדרה נתבעה, בין היתר, גם הגב' מיסה בוארון, לתשלום סך של 287,450 ₪, וזאת בגין שימוש בלתי חוקי שנעשה על פי הטענה על ידי הגב' בוארון בחשמל שסופק על ידי חברת החשמל, ושלא שולמה תמורה בגינו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2. חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן – "התובעת"), עוסקת בייצור ואספקה של חשמל, בין היתר לצרכנים פרטיים.

3. צריכת החשמל, המסופק על ידי התובעת, נמדדת על ידי התובעת באמצעות מונה חשמל, המותקן על ידה בחצרים של הצרכן או בסמוך אליהם.

4. מר יהודה בוארון ז"ל, נרשם אצל התובעת כצרכן בגין חשמל שסופק למשק מספר 52, במושב שדה עוזיה (להלן – "המקרקעין").

הגב' מיסה בוארון הינה אלמנתו של מר יהודה בוארון (להלן – "הנתבעת").

5. בביקורת שערכה התובעת במקרקעין, במסגרת פשיטה משטרתית, נמצא מונה החשמל המשוייך למקרקעין ללא גושפנקאות על מכסה תיבת ההדקים.

6. לאחר שנמצא על-ידי התובעת, בביקורת שנערכה, כי מונה החשמל של המקרקעין חובל, כך שהוא קורא רק שליש מצריכת החשמל שנעשית בפועל, הרי שהתובעת הגישה תביעה זו לתשלום בגין צריכת חשמל שלא נרשמה.

התביעה הוגשה תחילה גם כנגד מרדכי בוארון, שהינו בנם של יהודה ז"ל ומיסה בוארון, וכנגד אשתו הגב' סיגלית בוארון, אלא שבעניינם ניתנו צווי פשיטת רגל, ובהתאם, ביום 10.12.2018 הוריתי על מחיקת התביעה בעניינם.

התביעה הוגשה גם כנגד רוני בוארון וכוכבה בר כוכבא, שהם ילדיהם של יהודה ז"ל ומיסה בוארון, אלא שהתובעת הודיעה על מחיקת התביעה בעניינם, לאחר שהגיעה לכלל מסקנה, ולפיה לנתבעים אלה לא היתה זיקה במישרין או בעקיפין למקרקעין.

המחלוקת

7. במהלך הביקורת שביצעה התובעת, במונה החשמל המותקן במקרקעין, נמצאה כאמור תיבת ההדקים כשהיא ללא גושפנקאות. במהלך הביקורת נמצא עוד, כך על פי הטענה, שבוצעה חבלה במונה החשמל, במובן זה שצריכת החשמל המבוצעת במקרקעין נרשמת באופן חלקי בלבד (נרשם שליש מן הצריכה בפועל).

8. על יסוד מימצא זה ערכה התובעת, באמצעות מר דוד הרשקוביץ', אומדן ולפיו, צריכת החשמל בתקופה שמיום 28.9.2010 ועד ליום 5.5.2015, הוא מועד הביקורת במהלכה התגלתה החבלה (להלן – "מועד גילוי השב"ח") עמדה על 508,782 קוט"ש, ובהתאם החיוב הכספי בגין צריכה זו הינו בסך של 287,450 ₪.

9. הנתבעת, אשר לא הגישה תצהיר מטעמה ולא הגישה חוות דעת נגדית, ואף לא התייצבה לישיבת ההוכחות, חולקת הן על עצם קיומה של חבלה במונה החשמל, הן על עצם חישוב צריכת החשמל בתקופה שבה נטען, כי נעשה שימוש בלתי חוקי בחשמל במקרקעין, והן על עצם הדרישה כי תישא בחיוב בגין החשמל שנצרך שלא כדין, שכן על פי הנטען, הנתבעת הינה כבת 85 ונמצאת במצב סיעודי.

דיון והכרעה

אי התייצבות הנתבעת

10. הנתבעת לא התייצבה לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 10.12.2018. במקומה התייצב עו"ד עידן רוקח וביקש לטעון בשמה. אלא שעו"ד רוקח לא הציג ייפוי כוח ולפיו הסמיכה אותו הנתבעת לייצגה בהליך זה. יתרה מכך, עו"ד רוקח מסר כי מעולם לא פגש את הנתבעת (ראו עמ' 9 לפרוט' ש' 5). לפיכך, לא מתקיימים כלל יחסי שליחות בין הנתבעת לעו"ד רוקח.

11. לא זו אף זו, הנתבעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. יתרה מכך, על אף החלטת בית המשפט מיום 20.4.2017, לא הוגשה על-ידה חוות דעת בעניין הטענה לקיומה של חבלה במונה, ואף לא בגין החישוב שנערך ביחס לצריכת החשמל שלא נרשמה, וזאת על אף שהוצהר בדיון מיום 26.4.2018, כי ישנה חוות דעת של חשמלאי, שנערכה מטעמו של הנתבע 1 מר מרדכי בוארון (בנה של הנתבעת).

12. כאמור לעיל, ביום הדיון התייצב עו"ד עידן רוקח, אשר ככל הנראה ייצג את הנתבע 1, וביקש לייצג את הנתבעת.

בנסיבות אלה, התבקש עו"ד רוקח לנמק מדוע יקויים הדיון, ללא נוכחות הנתבעת, ולאחר שלא הוגשו מטעמה ראיות.

13. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, בדבר בקשת עו"ד רוקח לדחות במספר ימים את ישיבת ההוכחות, וזאת על מנת שיוכל להציג תעודה בדבר מצבה הרפואי של הנתבעת, ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה.

יש לציין, כי טענת עו"ד רוקח, בדבר מצבה הרפואי של הנתבעת, אין בגינה ולו ראשית ראייה, ואף עו"ד רוקח מסר כי לא פגש בנתבעת מעולם. יצויין, כמפורט בהחלטה מום 10.12.2018, כי הטענה בדבר מצבה הרפואי של הנתבעת עלתה כבר בדיון שהתקיים ביום 20.4.2017, אך על אף זאת, לא הוגשה כל חוות דעת בעניין מצבה הרפואי של הנתבעת. עוד יש לציין, כי מספר ימים לפני ישיבת ההוכחות הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון על מנת לאפשר לנתבעת להציג מסמכים בעניין מצבה הרפואי. בקשה זו נדחתה, ועל אף זאת התייצב עו"ד רוקח לדיון מבלי שיש ברשותו ולו מסמך רפואי בודד שיהיה בו כדי לבסס את טענת הנתבעת. מכאן, שאין כל אינדיקציה לכך שהנתבעת איננה כשירה, וכי לא ניתן היה להגיש תצהיר מטעמה, וכי לא יכלה להתייצב לדיון.

14. על אף זאת, ועל אף שלא היה בידי עו"ד רוקח ייפוי כוח לייצג את הנתבעת, והוא אף מסר כי לא פגש אותה, ניתנה לו האפשרות לחקור את מר בן דוד, העד מטעם התובעת, בעניין החבלה במונה החשמל.

15. תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 דנה בסוגיית אי התייצבותם של צדדים לדיון שנקבע. בעניין אי התייצבות הנתבע נקבע, כי ניתן לדון בתביעה בהעדרו, וככל שעול ההוכחה מוטל על התובע, ניתן לבחון את תביעתו, וליתן בידיו את הסעד המבוקש על ידו גם ללא נוכחות הנתבע.

לפיכך, יש לבחון באם עמדה התובעת בעול ההוכחה המוטל עליה, על יסוד הראיות שהוצגו מטעמה, וזאת לאחר שאפשרתי לעו"ד רוקח, לפנים משורת הדין, לחקור את מר בן-דוד ואף לסכם את טיעוני הנתבעת.

למעלה מן הצורך יש לומר, כי ספק רב באם יש השפעה ראייתית כלשהיא לעובדת אי התייצבותה של הנתבעת לעדות, שכן הנתבעת לא הגישה חוות דעת ולפיה המונה תקין ורושם את מלוא צריכת החשמל, ואף לא הגישה תחשיב נגדי לזה שהוגש על-ידי התובעת. לפיכך, גם אם היתה מתייצבת הנתבעת לדיון, ספק רב בלשון המעטה, באם היה בכך כדי להביא להשפיע על תוצאות הליך זה.

זהות המחזיקים במקרקעין

16. בכתב התביעה נטען, כי מר יהודה בוארון ז"ל נרשם כצרכן הרשום של החשמל המסופק למקרקעין. עוד נטען, כי הנתבעת הינה אלמנתו, ומי שממשיכה להשתמש במקרקעין לצרכי מגורים ולניהול עסקים.

17. הנתבעת, בכתב ההגנה שהוגש על ידה ביום 15.11.2018, לא הכחישה כי הינה אלמנתו של מר יהודה בוארון ז"ל, וכי היא מתגוררת ומחזיקה במקרקעין. יחד עם זאת, הוכחשה על ידה העובדה כי במקום פועלים עסקים שונים.

18. בהעדר הכחשה של הנתבעת בכתב ההגנה, יש לקבוע, כי עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת הינה אלמנתו של צרכן החשמל הרשום, והינה מחזיקה במקרקעין.

19. אשר לקיומם של עסקים, הפועלים במקרקעין, נרשם בתצהיר שהוגש מטעמה של התובעת על ידי מר משה בן דוד, בסעיף 7 לתצהיר כך:

"עסקים שונים של הנתבעים ו/או של מי מהם שפעלו ו/או עדיין פועלים ו/או רשומים בחצרים הם בין היתר, בוארון מרדכי הובלות, בוארון ובניו – שירותי הובלה בע"מ, ח.פ. 512256124, בוארון רוני – עוסק; בוארון רוני שירותי הובלה ועוד"

בנוסף, התובעת הגישה מטעמה כראיות, במצורף לתצהירו של מר דוד הרשקוביץ', תדפיסים של עסקים שונים, שלגביהם נרשם כי הם פועלים מן המקרקעין, וכי הם שייכים לבניה של הנתבעת (ראו סעיפים 8 ו- 24 לתצהירו של מר הרשקוביץ' ונספחים ב' ו- ו' לתצהירו).

20. הנתבעת לא הגישה תצהיר נגדי בעניין זה, ומר בן דוד, אף שאפשרתי לעו"ד רוקח לחקור אותו, לא נשאל ביחס לעסקים הפועלים במקום. מכאן, שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את האמור בסעיף 7 לתצהירו של מר בן דוד, ויש לקבוע על-כן שהוכח, שבמקרקעין פועלים עסקים שונים המופעלים על-ידי ילדיה של הנתבעת.

21. לבסוף יש לומר בהקשר זה, כי לא רק שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את האמור, אלא שניכר לכאורה משאלה ששאל עו"ד רוקח את מר בן דוד, כי עובדת פעילותם של העסקים במקרקעין איננה מוכחשת, שכן עו"ד רוקח שאל את מר בן דוד האם לאור עובדה זו אמורה הנתבעת לשלם עבור צריכת חשמל שלא נעשתה על ידה (ראו עמ' 17 לפרוט' הדיון ש' 2 - 5).

האם היתה חבלה במונה

22. מטעמה של התובעת הוגש תצהיר של מר משה בן דוד, שעל פי האמור בסעיף 1 לתצהירו הינו עובד התובעת מזה כ – 26 שנה, ואת עיקר שנות עבודתו עשה בתפקיד של בודק שב"ח (שימוש בלתי חוקי בחשמל).

בסעיף 8 לתצהירו, הצהיר מר בן דוד את הדברים הבאים:

"בתאריך 5.5.15 בעקבות פשיטה משטרתית בחצרים, נקראתי לחצרים שם מצאתי שמונה החשמל ללא גושפנקאות מכסה תיבת ההדקים. עוד מצאתי ששתי פאזות מתוך 3 לא רושמות בכלל (מצאתי שבפאזה ראשונה (R) הכניסה והיציאה הוצלבו ומצאתי סימני פציעה על תיילים בפאזה ראשונה. כמו כן, בעוד לחצרים יש חיבור מאושר בחברת החשמל לגודל חיבור 25*3 (דבר המלמד על צרכי צריכת חשמל משמעותיים). המונה בחצרים נמצא מזין שני בתים בחצרים וכן מספר עסקים בחצר הבית האחורית (נמצא שהחצרים משמשים בין היתר מתחם גדול גם לאחסון ומכירה של מוצרי 'נגב קרמיקה') ואף חצר או שתיים נוספות מעבר".

וראו גם את דו"ח הביקורת שערך מר בן-דוד (צורף כנספח א' לתצהירו), שם רשם "מונה נסדק ויזואלית, וכן ע"י מכשיר עומס ונמצא כי בפאזה ראשונה (R) פאזה כניסה הוצלבה עם יציאה, כך שהמונה רשם רק בפאזה שלישית בלבד!!."

מר בן דוד נשאל בעניין החבלה שנעשתה בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד רוקח, והשיב (ראו עמ' 12 לפורט' ש' 11 – 14):

"ש. ספר לי באיזה צורה נעשה החבלה במקום.

ת. מה שעשו, הצליבו בין החוטים בתוך המונה, בבלוק חיבורים שלו, בפאזה הראשונה בין כניסה ויציאה. יש לי תמונות, אני יכול להראות. מפנה לנספח ב, מפנה לכל התמונות עד לתמונה של המונה עצמו, כל התמונות שצירפתי אלה תמונות שמראות את החיבור המזויף."

23. עולה מעדותו של מר בן-דוד, כי בשל החבלה שנעשתה רושם מונה החשמל את הצריכה שנעשית בפאזה אחת בלבד, כאשר הצריכה בשתי פאזות איננה נרשמת. מכאן, שהלכה למעשה נרשם שליש מן הצריכה בפועל (וראו גם בעדותו של מר בן-דוד עמ' 15 לפרוט' ש' 29 – 31; ובעמ' 17 לפרוט' ש' 7 - 8).

24. מר בן-דוד ציין בתצהירו, כי בעת הביקורת שערך, נמצא, כי למקרקעין חיבור מאושר של 3*25 אמפר, אך בפועל נמצא על-ידו חיבור של 3*125 אמפר, מבלי שחיבור זה נעשה באופן מורשה. בהקשר זה הוצהר על-ידו, כי עובדי התובעת היו במקרקעין ביום 12.9.2010, כחלק מהליך הכנה ראשוני של המקרקעין להגדלת החיבור, אלא שמעבר להכנה הראשונית לא נעשה דבר על-ידי מי מהמחזיקים במקרקעין, ובכלל זה לא הוזמנה על-ידם ביקורת של התובעת לחיבור המוגדל שנעשה.

בעניין החיבור הלא מורשה הצהיר מר בן-דוד את הדברים הבאים (ראו סעיף 9 לתצהירו):

"גודל החיבור שמצאתי בחצרים, הוא למעשה פיראטי, לא מורשה וללא אישור. מעבר לכך אסביר שהתקנת גודל חיבור כזה שלא לפי כלל הנהלים וההוראות הוא דבר מסוכן מאוד שיכול להסתיים באסון."

מר בן דוד התייחס להזמנת החיבור ולאי השלמת הליך ההזמנה גם בחקירתו הנגדית, וציין כי מהלך זה לא הושלם, שכן לא הוזמנה ביקורת של חברת החשמל לצורך בחינת החיבור שבוצע (ראו עמ' 12 לפרוט' ש' 19 - 22):

"...השלב השני, החשמלאי של המזמין צריך להזמין ביקורת, ביקורת בטיחות שרק לאחר הביקורת שבודקת חברת החשמל, מאושר לו גודל החיבור שמוזמן. כלומר, הנתיכים של חברת החשמל לפני הביקורת עדיין נשארים לפי גודל החיבור הישן. זה הגדלת חיבור. את זה הוא לא עשה. את השלב השני...".

25. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית או ראייה נגדית, שיהיה בה כדי לסתור את האמור בתצהירו ועדותו של מר בן דוד. גם חקירתו הנגדית של עו"ד רוקח את מר בן דוד, התמקדה יותר בשאלת הסבירות שהנתבעת ביצעה את החבלה במונה, ובשאלת סבירות החישוב שנערך בגין הצריכה שלא נרשמה, ולא בשאלה באם אכן נמצאה חבלה במונה החשמל.

על יסוד האמור, יש לקבוע שעלה בידי התובעת להוכיח שביום 5.5.2015 נמצא מונה החשמל של המקרקעין כשהוא חבול, ואיננו מאפשר רישום מלא של החשמל הנצרך במקרקעין, אלא מבוצע רישום של שליש הצריכה בלבד.

26. טוען עו"ד רוקח, כי אין זה סביר שהנתבעת, לאור גילה ומצבה הרפואי, ביצעה את החבלה במונה.

טענה זו דינה להידחות, ולו מהטעם שגילה של הנתבעת ומצבה הרפואי לא הוכחו. אך גם אם היתה מוצגת ראיה בעניין זה, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעת.

27. סעיף 10 לאמות המידה המתוות את דרך פעולתה של התובעת (ראו הרחבה לעניין זה בסעיף 31) מטיל חובה על הצרכן, ובענייננו הנתבעת, להימנע מלבצע פעולה כלשהיא, במתקן או ציוד של ספק השירות החיוני, ובעניינו התובעת. עוד מוטלת עליו החובה לעשות כל מאמץ סביר, שהמתקנים והציוד השייכים לספק השירות לא יינזקו בדרך כלשהיא.

משהוכחה עובדת קיומה של חבלה במונה, ומשהוכח שהנתבעת היא המחזיקה ובעלת הזכות במקרקעין, והיות והיא בעלת האינטרס שלא לשלם בגין הצריכה המלאה, אזי עובר אל הנתבעת הנטל להראות כי היא או מי מטעמה לא ביצעו את החבלה במונה.

מקרה דומה נדון בבית משפט השלום בחיפה בת"א 36126-12-14 דאו נ' חברת החשמל לישראל (פורסם ב"נבו" 15.12.2015), ונקבע:

"בת"א (חי') 3458/99 כיאל נ' חברת החשמל (לא פורסם) נקבע מפי כב' השופט לבנוני כי כללים אלו מעלים נורמה ראייתית ראויה והגיונית לגופה, לפיה מקום שנעשתה חבלה במונה, היא נעשית על מנת לבצע שב"ח. במקרים אלו, המונה אינו מראה את הצריכה הנכונה אלא מצביע צריכה נמוכה יותר, וככל שהחבלה מתוחכמת יותר, יופעל המונה החבול בצורה כלשהי, כך שלא תהיה צריכה אפסית. לפיכך, האדם היחיד שיש לו אינטרס לעשות כן הוא צרכן החשמל, ועל כן כאשר מתגלה חבלה במונה, החשד הטבעי מופנה לצרכן. ובלשונו: "למי, מלבד הצרכן, יש אינטרס שהצרכן יחויב באספקת חשמל נמוכה יותר, זולת הצרכן עצמו? למי, זולת הצרכן, יש את היכולת ליתן הסברים אשר ינקו אותו מחשד לכאורי זה?". במצב דברים זה, חובת הראיה אינה מוטלת על חברת החשמל להוכיח מי חיבל במונה, ומשהוכחה חבלה, רשאית היא לדרוש מהצרכן, ע"פ אומדנא, את תשלום ההפרשים (ראה גם ה"פ (פ"ת) 123/04 סעידיאן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (לא פורסם) וכן ה"פ (אש') 1023/96 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' סויסה (לא פורסם))."

28. להשקפתי, מרגע שהתובעת הוכיחה קיומה של חבלה במזיד במונה החשמל המותקן בחצרים המוחזקים על-ידי הנתבעת, הרי שנטל הבאת הראיות עובר לנתבעת לבסס גירסה, המצויה בידיעתה המיוחדת, ולפיה לא ביצעה את החבלה, והיא אף לא נעשתה בידיעתה ולו בעצימת עיניים.

ראו: ת"א (ת"א) 4743-09-16 נעים נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פורסם ב"נבו" 15.8.2018); תא"מ (ת"א) 20409-06-13 בן-דוד נ' חברת החשמל לישראל (פורסם ב"נבו" 30.5.2016).

ניתן להקיש בעניין זה מן ההלכה שנקבעה בע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 408 (1999), בעניין העברת נטלי ההוכחה לנאשם, כך:

"לשונו של החוק, כשלעצמה, על-אף התייחסותה לנטל ההוכחה, אין היא מכרעת בהכרח ביחס לטיבו של הנטל. לעתים אף לא תהיה לשון החוק בהירה מספיק. כך, למשל, עשויה לעלות השאלה אם ראוי לפרש הוראת חיקוק כמטילה את נטל ההוכחה, להבדיל מנטל הבאת הראיה, על הנאשם בלא שנקבע כך בלשון מפורשת.

לכן נזקקים אנו לאינדיקציות נוספות לצורך פרשנות על-פי הדין הקיים. כך, יש מקום לבחון את אופייה של העבירה שביחס אליה חוקקה ההגנה ואת המערך החקיקתי שבו היא מופיעה. כן יש לתת את הדעת לתחום שאותו מסדירה החקיקה. עוד על הפרשן לבחון את מבנה העבירה ואת מיקומה של ה"הגנה" נושא הדיון במבנה זה. הפרשן רשאי להתחשב גם בכך שהעובדה הנדרשת להוכחה נמצאת בידיעתו הבלעדית של הנאשם. עוד ניתן להביא בחשבון את הקשיים המעשיים שבהוכחת העובדה. מובן שהפרשן ייעזר, כתמיד, בעקרונות היסוד של שיטת המשפט שלנו, ובשיקולי מדיניות, הן כלליים והן ייחודיים לתחום שבו נמצאת העבירה נושא הדיון.

כך, למשל, יקל עלינו להגיע למסקנה כי תכלית החקיקה אכן מחייבת את הטלת נטל ההוכחה על הנאשם במקרים שבהם, מלבד לשון חוק המורה מפורשות על העברת הנטל, מדובר ב"הגנה" הצמודה לעבירות מיוחדות אשר נועדו להסדיר תחומים מסוימים בחיי החברה, כגון התחום הכלכלי, הפיסקאלי, תחום התעבורה וכיוצא באלה. כפי שציין חברי, מלאכת האכיפה בעבירות "כלכליות", למשל, שעמהן נמנות ה"הגנות" בענייננו, קשה במיוחד בשל הקלות היחסית בהעלמה של מידע ובדרך-כלל יהיה המידע הרלוונטי להרשעה בידיעתו הבלעדית של הנאשם. כמו כן, בדרך-כלל, בעבירות אלה רמת הענישה אף אינה מן החמורות ביותר. בשיטת המשפט האנגלית, למשל, מכירה הפסיקה בחריג ל"כלל הזהב" שעל-פיו נטל ההוכחה מוטל תמיד על התביעה, כאשר מדובר בעבירות "סטטוטוריות" ותכלית החקיקה מחייבת זאת. כך, נאמר בפסק-הדין בענייןRegina v. Edwards (1975) [30] :

“It is limited to offenses arising under enactments which prohibit the doing of an act save in specified circumstances or by persons of specified classes or with specified qualifications or with the license or permission of specified authorities” (at p. 140).

29. דברים אלה אמנם מתייחסים להעברת נטל השכנוע, ואינני קובע שהיה מקום במקרה זה להעביר את נטל השכנוע לנתבעת. מנגד, יש מקום להעביר אל הנתבעת את נטל הבאת הראיות, שכן משהוכיחה התובעת לכאורה את קיומה של החבלה ואת עובדת היות הנתבעת המחזיקה במקרקעין, הרי שעובר אל הנתבעת הנטל להציג את ראיותיה בעניין זה, שכן הנעשה במקרקעין מצוי בידיעתה המיוחדת, כאשר נטל השכנוע בסופו של יום נשאר על התובעת.

היקף הצריכה שלא נרשמה

30. משנמצא כי בוצעה חבלה במונה החשמל במקרקעין, אשר מונעת רישום מלא של צריכת החשמל במקרקעין, אזי רשאית התובעת על פי דין לתבוע את מחזיק המקרקעין, ומי שנחזה להיות זה שצורך את החשמל, בגין צריכת החשמל שלא נרשמה.

31. עיגון לכך, נמצא בחוק משק החשמל, תשנ"ו – 1996, שמכוחו הוקמה הרשות לשירותים ציבוריים חשמל, אשר הוסמכה בסעיף 30 לחוק, לקבוע אמות מידה לפעילותה של התובעת.

על פי אמות המידה, שפורסמו בילקוט הפרסומים, ולפיכך הן בנות פועל תחיקתי, הצרכן הרשום חייב לשמור על מתקני חברת החשמל וציוד שסופק לו על-ידי החברה, ויש לראות בו כמי שאחראי לכל נזק שנגרם למתקן חשמל ולכל ציוד אשר סופק על ידי חברת החשמל, ובכלל זה רואים את הצרכן כאחראי לנזק אשר גרם לו לטובת הנאה (ראו סעיף 10 לאמות המידה).

בהתאם, מקום בו נמצא כי בוצעה צריכה שלא כדין ושלא נרשמה במונה החשמל, אזי רשאית התובעת לדרוש את התשלום מן הצרכן הרשום, ובכלל זה רשאית התובעת לבצע חישוב על דרך האומדנא (ראו סעיפים 13 ו – 14 לאמות המידה). סעיף 14 לאמות-המידה מפרט את אופן-ביצועה של הערכה זו:

"14. הערכת צריכה

      (א) כמות חשמל שנקבעה בדרך של הערכה

קביעת כמות חשמל שנצרכה בדרך של הערכה תהיה על יסוד כמות החשמל שנצרכה במקום הצרכנות הרשום על שמו של הצרכן או בחצרים המסוימים בתקופה אחרת, אשר מתקיימים בה תנאים הדומים ככל האפשר לתנאים אשר שררו בתקופה שלגביה נעשית ההערכה, או על יסוד קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות או הליקוי של המונה.

(ב)...

(ג) צריכת חשמל שלא כדין

במקרים של צריכת חשמל שלא כדין כאמור באמת מידה 16 רשאי ספָּק להעריך את הצריכה גם בהתבסס על רישום צריכת עבר של הצרכן במערכת הממוחשבת, על מכשירי החשמל שבמקום הצרכנות או בחצרים, על רישומי מונה מחליף או מבקר, אם לא עומדים לרשותו התנאים להערכת הצריכה כאמור בסעיפים (א) ו-(ב).

..... "

32. התובעת בתביעתה טענה שיש לחייב את הנתבעת בגין צריכת חשמל שלא נרשמה בתקופה שמיום 28.9.2010 ועד ליום 5.5.2015 (להלן – "תקופת השב"ח").

בעניין זה הוגש מטעם התובעת תצהיר עדות ראשית של מר דוד הרשקוביץ', שעל פי האמור בסעיף 4 לתצהירו, הינו רכז שב"ח במחוז דרום של התובעת, ומשמש בתפקידו זה כ – 9 שנים עובר למועד הגשת התצהיר.

33. על-פי האמור בתצהיר, מר הרשקוביץ קבע תחילה את המועד בו לכאורה החלה תקופת השב"ח, ולגישתו מועד זה הינו 28.9.2010. בעניין זה הצהיר מר הרשקוביץ', כי לאור בקשה שהוגשה להגדלת חיבור החשמל במקרקעין, הגיעו עובדי התובעת למקרקעין ביום 12.9.2010, וכי הדעת נותנת, כי אילו היו רואים חבלה במונה במועד זה, הרי שהיו מתעדים ומתריעים בעניין זה.

34. חיזוק למסקנתו בדבר מועד תחילת השימוש הבלתי חוקי מצא מר הרשקוביץ' בעובדה ולפיה, עיון בגיליון השימושים בחשמל במקרקעין (נספח ד' לתצהירו) העלה שבמהלך כל שנת 2008 נרשמה צריכת חשמל בהיקף של 73,288 קוט"ש, בשנת 2009 כולה נרשמה צריכת חשמל בהיקף של 79,341 קוט"ש ואילו בשנת 2010 נרשמה צריכת חשמל בהיקף של 59,707 קוט"ש. על פי האמור בתצהירו החל ממועד זה חלה ירידה בצריכת החשמל שנרשמה, ובשנים 2011 ו -2012 נרשמה צריכה שנתית ממוצעת של כ 46,000 קוט"ש (ראו האמור בסעיף 17 לתצהירו).

35. הנתבעת, שלא הגישה תצהיר מטעמה ואף לא העידה, לא הראתה ולו בראשית ראיה, כי החבלה בוצעה במועד שונה. לפיכך, יש לקבל את האמור בתצהירו של מר הרשקוביץ', ולפיו תקופת השב"ח הינה מיום 28.9.2010 ועד ליום 5.5.2015.

36. כמפורט לעיל, התובעת מוסמכת לערוך תחשיב של צריכת החשמל, בתקופת השימוש שלא כדין, על דרך של אומדנא (ראו סעיף 14 לאמות המידה).

37. היות ואין מחלוקת, כי ביום 5.5.2015 בעת שבוצעה הביקורת, ערכו עובדי התובעת תיקון במונה החשמל, במובן זה שהחיבור בתוך המונה תוקן, כך שהחל ממועד זה המונה רושם את הצריכה המלאה שנעשית במקרקעין (ראו בעדותו של מר בן דוד עמ' 16 לפרוט' ש' 23 – 25, וכן סעיף 21 לתצהירו של מר הרשקוביץ), אזי מר הרשקוביץ', בתחשיבו, בחן את מידת השימוש בחשמל בתקופה שלאחר ה 5.5.2015, במשך 162 יום, דהיינו עד יום 14.10.2015, והגיע למסקנה כי בתקופה זו בוצעה צריכה בהיקף של 78,033 קוט"ש, שהם ממוצא צריכה יומי של 481.7 קוט"ש.

מר הרשקוביץ' גם בחן את ממוצע הצריכה היומי בתקופת השימוש הבלתי חוקי (אשר כולל 1680 יום) והגיע לכלל מסקנה, כי בתקופה זו הצריכה היומית עמדה על 178.8 קוט"ש.

את ההפרש בממוצע היומי, בין הצריכה שנמצאה בתקופה הסמוכה לגילוי השב"ח ולאחר שתוקן המונה, כאמור לעיל, לבין הצריכה שנרשמה בתקופת השב"ח, הכפיל מר הרשקוביץ' במספר ימי השב"ח, וכך קיבל אומדן של הצריכה שלא נרשמה, ואשר עומדת על פי האמור בסעיף 16 לתצהירו על היקף של 508,782 קוט"ש, שהחיוב בגינם הוא הסכום אותו תובעת התובעת בתביעתה, דהיינו סך של 287,450 ₪ (כולל מע"מ).

38. לא רק שהאומדן שביצע מר הרשקוביץ הוא אומדן סביר וראוי בעיניי, שכן הוא מתבסס על נתוני אמת בדבר היקף צריכת החשמל בתקופה שלאחר גילוי השב"ח, הרי שהנתבעת לא הציגה כל אלטרנטיבה חישובית בעניין זה, שיהיה בכוחה לסתור את האמור בתצהירו בחישוביו של מר הרשקוביץ.

39. יש לציין, כי התובעת בחרה באלטרנטיבה החישובית המקלה עם הנתבעת. היות והוכח, כי מונה החשמל החבול רושם רק שליש מצריכת החשמל בפועל, והיות ועל פי האמור בתצהירו של מר הרשקוביץ בתקופת השב"ח נרשמה צריכה של 300,384 קוט"ש, אזי משמעות הדבר שלכאורה נחסך רישום צריכה בהיקף של כ – 600,000 קוט"ש. התובעת בחרה שלא לבסס האומדן על דרך חישוב זו, אף שהיא סבירה, אלא בחרה להקל עם הנתבעת, והעמידה את היקף הצריכה שלא נרשמה על 508,782 קוט"ש.

40. בעניין זה, ניסה עו"ד רוקח, בשם הנתבעת, לבסס טענה ולפיה, לא ייתכן כי הנתבעת בגילה המופלג תבצע צריכה של חשמל בהיקפים כה גדולים.

41. בכך טעות בידיו של עו"ד רוקח, שכן השאלה היא איננה באם הנתבעת צרכה בעצמה חשמל בהיקף כה גדול, אלא אם יש לראות בנתבעת כמי שמחזיקה במקרקעין, שכמפורט לעיל הינו משק חקלאי שבו פועלים מספר עסקים, וכמי שאחראית לתשלום בגין צריכת החשמל שנעשתה במקרקעין.

42. היות והנתבעת לא הגישה תצהיר מטעמה, ואף לא התייצבה למתן עדות, והיות והתובעת הוכיחה כי במשק פעלו מספר עסקים, אזי היה על הנתבעת להסביר את מערכת היחסים בינה לבין אותם עסקים, והמחדל שבאי הבאת הראיות בעניין זה, רובץ לפתחה.

הדעת נותנת כי היות ובמקום מונה חשמל אחד, ובהתאם לא ניתן לדעת את היקף הצריכה המדוייק של כל אחד מן העסקים, של בית המגורים של הנתבעת ובית המגורים של הנתבעים 1 ו – 4, אזי הנתבעת במסגרת יחסי השכירות בינה לבין אותם בעלי העסקים דרשה שיפוי מלא בגין חשבונות החשמל שהיתה חייבת בהם, על מנת שלא תמצא בחיסרון כיס. יצויין עוד בהקשר זה, כי ככל שסברה הנתבעת שאין היא הגורם האחראי לתשלום בגין צריכת החשמל שנעשתה במקרקעין, אלא אותם עסקים שפעלו במשק, הרי שהיה עליה לפעול לשליחת הודעות צד ג' לכל אותם עסקים, אך היא לא עשתה כן.

43. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי גם בעניין זה עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, שכן הוכח האומדן שביצע מר הרשקוביץ', ולא עלה בידי הנתבעת לסתור אותו.

44. משהוכח, כי מונה החשמל המותקן בחצרים המוחזקים על-ידי הנתבעת רשם באופן חלקי את צריכת החשמל במקרקעין, אזי משמעות הדבר שהנתבעת עשתה עושר ולא במשפט על חשבון התובעת, ויש לחייבה לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה.

סוף דבר

45. התביעה כנגד הנתבעת 5 מתקבלת במלואה, והנתבעת 5 תשלם לתובעת סך של 287,450 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

בנוסף, תשלם הנתבעת 5 לתובעת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בחלוף מועד זה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ה' אדר ב' תשע"ט, 12 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.