18 ספטמבר 2019

1. לפניי תביעת התובע, נתין ניגריה, לזכויות שונות מכוח משפט העבודה המגן המגיעות לו לשיטתו בשל תקופת עבודתו וסיומה בבר "המעבדה" בתל אביב - בית עסק שעיקר עיסוקו ממכר משקאות (להלן – הבר) אשר הופעל ונוהל על ידי הנתבעים, אב ובנו.
2. טרם כניסה לעובי קורת ניתוח הזכויות הנתבעות יש להכריע באחת השאלות המרכזיות המצויות במחלוקת בין הצדדים - האם מעמדו של התובע ביחסיו עם הנתבעים היה של עובד שכיר או שמא של נותן שירותים עצמאי.
3. לטענת התובע, אשר ביצע בבר עבודות ניקיון, בין הצדדים התקיימו בפועל יחסי עובד ומעסיק. הנתבעים מכחישים כי התובע היה עובד שכיר וטוענים כי ההתקשרות בין הצדדים לא הקימה יחסי עובד ומעסיק וכי התובע סיפק לנתבעים שירותי ניקיון כקבלן עצמאי.
4. הצדדים חלוקים גם בשאלת היקף מתן השירותים. בעוד שהנתבעים טוענים כי התובע סיפק שירותיו מעת לעת ולפי הצורך, בעיקר בסופי שבוע וחגים, טוען התובע מנגד כי ביצע את עבודתו מדי יום, 7 ימים בשבוע, במשך כשעה ביום.
5. מחלוקת נוספת נטושה בין הצדדים באשר לתמורה ששולמה לתובע. בעוד שהתובע טוען כי קיבל סך של 1,100 ₪ לחודש, טוענים הנתבעים כי שילמו לתובע 100 ₪ בכל יום שהגיע ליתן שירותי ניקיון.
6. ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה כאשר התובע נעצר על ידי רשויות ההגירה ביום 6.9.15 בגין שהייה בלתי חוקית בישראל והועבר למשמורת.
7. בכתב התביעה טען התובע לזכויות מכוח צו ההרחבה בענף הניקיון אולם בדיון מיום 18.11.18 הודיע ב"כ התובע שהתובע חוזר בו מכל טענותיו לעניין תחולת צו ההרחבה בענף הניקיון והזכויות הנובעות ממנו, לרבות תוספת ותק וקרן השתלמות [עמ' 19 ש' 27-31].

עדים וראיות

1. הצדדים הגישו לבית הדין תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע העיד התובע בעצמו ומטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 (להלן –הנתבע).
2. התובע העיד עדות מוקדמת ביום 30.8.16, טרם צאתו מישראל. הנתבע העיד מטעם הנתבעים בדיון שהתקיים ביום 18.11.18.
3. הנתבעים הגישו לתיק פלט שיחות המלמד על מועדי ביצוע שיחות הטלפון מהנתבע לתובע (להלן – פלט השיחות) וכן פלט המלמד על מועדי משלוח הודעות SMS (להלן – המסרונים ופלט המסרונים בהתאמה) מהנתבע לתובע. פלט השיחות אינו כולל את תוכן השיחות ופלט המסרונים אינו כולל את תוכן המסרונים.

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת התובע הוא הועסק כעובד ניקיון שכיר בבר בבעלות הנתבעים מחודש יולי 2012 ועד יום 6.9.15, מועד בו נעצר על ידי רשות ההגירה.
2. מוסיף התובע וטוען כי עבד 7 ימים בשבוע, כשעה אחת ביום והשתכר סכום חודשי בסך של 1,100 ₪ נטו אשר שולם לו במזומן.
3. הנתבעים טוענים מנגד כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק, אלא שהתובע סיפק שירותי ניקיון כקבלן עצמאי.
4. לטענת הנתבעים ההתקשרות בין הצדדים החלה ביום 20.5.13 ונסתיימה עם מעצרו של התובע ביום 6.9.15.
5. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובע לא עבד בכל יום, אלא ביצע את עבודות הניקיון מעת לעת לפי הצורך ובהתאם להזמנת הנתבע. עבודת הניקיון נמשכה בין שעה לשעתיים ובגינה קיבל התובע תמורה קבלנית בסך 100 ₪ בגין כל פעם שהגיע ליתן שירותי ניקיון.
6. עוד טוענים הנתבעים כי פלט השיחות ופלט המסרונים משקפים את כל המועדים בהם הגיעו התובע ליתן שירותי ניקיון בבר וכי יש בפלט לחזק את טענתם לפיה השירותים סופקו מעת לעת ובהתאם לצורך.

דיון והכרעה

1. אקדים ואציין כי לאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים והערכתי את מלוא הראיות שהוגשו ואת העדויות שנשמעו שוכנעתי שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק וכי התובע זכאי לחלק מהסעדים שנתבעו על ידו. אפרט אדניי מסקנתי.
2. הילוכו של פסק הדין יהיה כדלקמן: ראשית, אדון בסיווג מערכת היחסים בין הצדדים ובשאלת מעמדו של התובע - האם עובד שכיר או שמא קבלן עצמאי. בהמשך אבחן את המחלוקת הנוגעת למועד תחילת ההתקשרות ולאחריה את היקף ההתקשרות. בהמשך תיבחן התמורה ששולמה וכל הזכויות שנתבעו בגין ההתקשרות וסיומה.

מעמדו של התובע – האם עובד שכיר או נותן שירותים עצמאי

1. שאלת התקיימותם של יחסי עובד ומעסיק היא שאלה עובדתית הנלמדת ממכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. השאלה מוכרעת על יסוד התשתית הראייתית הנפרשת בפני בית הדין, בהתאם לאמות מידה, קריטריונים ומבחנים שונים שפותחו בהלכה הפסוקה (ע"ע (ארצי) 1403/01 סוהייר סרוג'י - המוסד לביטוח לאומי, לט (2004) 686).
2. יחסי עובד ומעסיק מהווים ביטוי לקשר חוזי שבין העובד למעסיקו – מספק העבודה - אשר מטרתו העיקרית של הקשר האמור היא ביצוע עבודה. יחסים אלה מצמיחים זכויות וחובות שונות שמקורן במשפט העבודה המגן (ר', בשינויים המחוייבים, ע"ע (ארצי) 1270/00 אהובה פרידמן - אליעזר הוז, פד"ע ל"ח 39).
3. הנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעסיק מוטל על התובע (דב"ע (ארצי) נו/3-168 מדינת ישראל נגד רחל שלו (28/8/97); ע"ע (ארצי) תדיראן נגד קרסנטי (15/4/07)).
4. היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו ע"י הצדדים או אחד מהם, אלא נקבע מבחינה משפטית על פי נסיבות המקרה כהווייתן (סעיף 15 לע"ע (ארצי) 14122-07-10 מכללת רמת גן נגד עו"ד אורי פרייס (13/9/12)).
5. המסקנה האם מדובר בעובד או במפרנס עצמאי מתקבלת לאחר בחינת מכלול הסממנים והעובדות והתמונה הכוללת המתקבלת מצירופם של אלה (ע"ע (ארצי) 1208/00 אלי עילם נגד מ.ל. בניה ופיתוח בע"מ (13/11/02)). מדובר במסקנה משפטית הנובעת ממערכת עובדות מסויימת (דב"ע לא/3-27 עירית נתניה נגד דוד בירגר פד"ע ג' 177). הסוגיה מערבת שאלות של חוק ועובדה והיא תלויה בנסיבות הספציפיות של כל מקרה, כפי שהוכחו בפני בית הדין.
6. המבחנים לקביעת קיומם של יחסי עובד ומעסיק הם רבים ומגוונים. הכרעה בשאלת קיום יחסי עובד ומעסיק תינתן רק לאחר שקילת מצבור הסממנים על כפות המאזניים. משקלו היחסי של כל אחד מהסממנים אינו זהה ונקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (דב"ע נב/3-254 פריץ חיים נגד מפעל הפיס פד"ע כו 372; בג"צ 5168/93 שמואל מור נגד בית הדין הארצי לעבודה וגדעון אנגל פ"ד נ(4) 628).
7. בנסיבות בהן אין חולק כי נקשרו בין הצדדים יחסים חוזיים והשאלה השנויה במחלוקת הינה מהות היחסים – האם יחסי עובד ומעסיק או שמא יחסים בין מקבל שירות לקבלן עצמאי, המבחן הדומיננטי הוא מבחן ההשתלבות, על שני פניו, החיובי והשלילי (דב"ע לו/3-53 כלונסאות ביסוס בע"מ נגד יהודה ארגז, פד"ע ח' 36).
8. מלבד מבחן ההשתלבות קיימים מבחני משנה נוספים, אשר על אף שאינם מכריעים כשלעצמם, הרי שכל אחד מהם מהווה סממן נוסף לבחינת טיב היחסים בין הצדדים ויש בהם כדי להטות את הכף לכוון זה או אחר.
9. בין מבחני משנה אלה ניתן למנות, בין היתר, את בחינת זהות המספק את כלי העבודה, שכן באופן שגרתי מספק המעסיק לעובדיו את כלי העבודה (ע"א 458/71 ולנסי נגד פיוניר קונקריט ישראל בע"מ, פ"ד כו(2) 322); את מבחן הקשר האישי, ובכלל זה בחינת העובדה שככלל, אין עובד מעסיק עובדים משלו לצורך ביצוע העבודה; את מבחן המרות והפיקוח; האופן בו ראו הצדדים את היחסים ביניהם ושאלת הדיווח לרשויות ולצדדים שלישיים אודות מהות היחסים.
10. כאמור, מבחן ההשתלבות, על שני פניו, הינו המבחן המרכזי המשמש כיום לבחינת קיומם של יחסי עובד ומעסיק.
11. הפן החיובי עניינו השתלבות במפעל, קרי שהפעולה המבוצעת הינה חלק מהפעילות הרגילה של המפעל, באופן שמבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, להבדיל מ"גורם חיצוני" (דב"ע לא/3-27 עירית נתניה נגד דוד בירגר פד"ע ג' 177, דב"ע נז/2-86 קלמן ברוור נגד המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 166). סבורני כי הפן החיובי האמור התקיים בעניינו של תובע.
12. ניקיון הבר, הגם שאינו מהווה את ליבת העיסוק הינו צורך נדרש להמשך פעילותו התקינה של הבר וממילא ניקיונו מבוצע באופן שוטף, רצוף ויומיומי. הצדדים אמנם חלוקים בשאלה האם התובע ביצע עבודת ניקיון יומיומית אם לאו אך גם הנתבעים אינם מכחישים כי ניקיון הבר מבוצע כל יום, אולם לטענתם הניקיון השוטף בוצע על ידי הברמנים, במסגרת עבודתם השוטפת בבר.
13. בהקשר זה הצהיר הנתבע בסעיף 10 לתצהירו כי "בית העסק העסיק ברמנים, אשר מתפקידם אף לנקות את בית העסק בסיום המשמרות" [ר' גם סעיף 20 לתצהיר הנתבע] ובחקירתו הנגדית הרחיב [עמ' 19 ש' 10-16]^[1]:

"ש. בסעיף 15 לכתב ההגנה אתה אומר שהברמנים היו מנקים, בסעיף 10 לתצהירך אתה אומר שהמלצרים היו מנקים. מי היה מנקה?

ת. רשום הברמנים. אצלי הצוות היה עושה הכל.

ש. בסעיף 15 לכתב ההגנה כתוב מלצרים ובסעיף 10 לתצהירך כתוב ברמנים, מה נכון?

ת. שניהם נכונים. אצלי במקום כולם היו עושים הכל, מלצרים הם ברמנים וברמנים מלצרים, כולם מנקים בסוף משמרת, כשהתבכיינו כשיש הרבה עבודות ניקיון בסוף לעיתים כשרציתי להיות נחמד אליהם הייתי מזמין שירותי ניקיון."

1. הנה כי כן, הנתבע עצמו אישר כי עבודת הניקיון הינה חלק בלתי נפרד מעבודתם השוטפת השגרתית והרגילה של כלל העובדים בבר – עבודה אשר מבוצעת באופן אינהרנטי כחלק מתפעולו הכולל של הבר לצורך הבטחת עבודתו. מדברי הנתבע עולה כי עבודת הניקיון הינה חלק בלתי נפרד מעבודת הבר ומהעבודה הרגילה של כלל העובדים. בנסיבות אלה שוכנעתי כי התובע השתלב בעבודה השגרתית בבר ומתקיים בענייננו הפן החיובי של מבחן ההשתלבות (ר' דב"ע 4-1/לא בנק אוצר החייל בע"מ - מרכז הסתדרות הפקידים ואח', פד"ע ב 260, 266).
2. בנוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. פן זה בוחן האם מבצע העבודה אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. לא הוכח כי לתובע עסק עצמאי משלו וכי התובע ביצע את המטלות כבעל עסק עצמאי משלו.
3. סימן היכר חשוב ועיקרי לבעל עסק עצמאי הוא שבעל העסק ולא המזמין נהנה מייעול העבודה ומחסכון בהוצאות וכי ההשקעות באמצעי הייצור ובהון החוזר יהיו של בעל העסק (דב"ע לג/3-64  פירר הנהלת רכוש בע"מ נדש שטסלר, פד"ע ה' 108). עסק עצמאי מאופיין בהשקעה, יוזמה, ארגון, סיכויי רווח וסכנת הפסד.
4. הנתבע אישר בחקירתו כי התובע לא הועסק באמצעות חברת ניקיון [עמ' 20 ש' 10-11]. כאשר נשאל האם ידע שהתובע אינו בעל חברת ניקיון השיב הנתבע "לא התייחסתי בזה" [עמ' 20 ש' 17].
5. לא הוכח כי עבודת התובע היתה מאופיינת בסיכויי רווח וסכנת הפסד או כי היתה לתובע האפשרות להנות מייעול העבודה ומחסכון בהוצאות. מהעובדה שהנתבע ציין כי הברמנים והמלצרים היו גם הם מבצעים את עבודת הניקיון במקום עולה שהיו בבר חומרי ניקוי וכלי עבודה. משכך התובע אף לא סיפק בעצמו את חומרי הניקוי ואת כלי העבודה. כך גם אין מחלוקת כי התובע קיבל סכום קבוע בגין ביצוע העבודה, באופן שהתובע לא יכול היה לייעל את העבודה בהיבטים אלה על מנת להגדיל את רווחיו.
6. לטעמי גם מבחני משנה אחרים אינם מלמדים על היות התובע בעל עסק עצמאי.
7. כך התובע ביצע את העבודה בעצמו ולא עלה מהחקירות כי התובע העסיק עובדים אחרים במקומו. מתקיים אם כן מבחן הקשר האישי.
8. ההתקשרות בין הצדדים ארכה למעלה משנתיים, באופן המלמד על קשר קבוע ורצוף לאורך זמן.
9. מבחן המרות והפיקוח מתקיים אף הוא בענייננו. לגרסת הנתבע, התובע הגיע לביצוע עבודות הניקיון בהתאם להזמנה שלו כך שהנתבע לשיטתו הוא זה שקבע את ימי העבודה/ תדירות העבודה. בהתאם לגרסת הנתבע התובע לא היה חופשי לקבוע כרצונו את ימי העבודה (הגם שהייתה לתובע גמישות מסויימת ביחס לשעת העבודה, ככל שלא בוצעו בשעות הפעילות של הבר).
10. התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם יכול היה להודיע לנתבע שאינו מגיע לעבודה והשיב "אף פעם לא אמרתי לו. לא היתה לי אופציה לומר לו את זה" [עמ' 12 ש' 15] וכן העיד "גם כשהלכתי לטיול בצפון הייתי צריך לחזור לעבודה" [עמ' 12 ש' 20-21 ור' החלטה מיום 20.10.16 בדבר תיקון פרוטוקול]. עדות התובע בהקשר זה לא נסתרה. התובע העיד בנוגע להנחיות שקיבל מהנתבע את הדברים הבאים [עמ' 11 ש' 21-22]:

"לפעמים הוא אמר לי לשים לב לנקודה כזו או אחרת. אחרי שהלכתי הוא אמר לי לפעמים שלמחרת אנקה פה ושם".

1. השאלה בדבר אופן הדיווח לרשויות המס אינה שוקלת בענייננו שכן מחד גיסא התובע לא דווח כעובד שכיר ומאידך גיסא אף לא הנפיק חשבוניות כעוסק עצמאי.
2. העובדה שהתובע עבד במספר מקומות עבודה במקביל אינה הופכת את התובע לספק שירותים עצמאי. ברי כי עובד שכיר יכול לעבוד במספר מקומות עבודה במקביל כעובד שכיר בכל מקום עבודה. עובדי ניקיון רבים עובדים במספר מקומות עבודה בשל היקף העבודה ומהות העבודה והדבר אינו שולל את מעמדם כעובדים.
3. על מנת שפסיקתי לא תצא חסרה אציין כי הנתבעים הרחיבו בסיכומיהם אודות התמורה הגבוהה לשיטתם אשר קיבל התובע ואשר מחזקת, לכאורה, את טענתם לפיה בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק. אינני מקבלת טענה זו. כפי שיובהר בהמשך פסק הדין מצאתי לקבוע כי התובע השתכר שכר חודשי בסך 1,100 ₪ לחודש בגין שעת עבודה אחת בכל יום. שכר זה בהתחשב בהיקף העבודה האמור אינו מלמד על תמורה חריגה או גבוהה במיוחד שעשויה לתמוך בטענת הנתבעים בדבר מעמד התובע כנותן שירותים עצמאי.
4. ממכלול הטעמים שפורטו לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי התובע סיפק את שירותי הניקיון כעובד שכיר ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק.

מועד תחילת עבודתו של התובע

1. התובע טוען כי החל את עבודתו בחודש דצמבר 2012 ואילו הנתבעים טוענים כי התובע החל את עבודתו ביום 19.5.13.
2. ככלל, נטל ההוכחה באשר למועד תחילת העבודה מוטל על התובע. עם זאת, מעסיק שלא מסר לעובד הודעה על תנאי עבודתו, כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן- חוק הודעה לעובד), תהא חובת ההוכחה עליו בדבר העניין השנוי במחלוקת (סעיף 5א לחוק הודעה לעובד).
3. במקרה דנן אין מחלוקת, כי לא נמסרה לתובע הודעה על תנאי עבודה ואף לא הונפקו לו תלושי שכר מהם ניתן היה ללמוד את מועד תחילת עבודתו. בנסיבות אלו, הנטל להוכיח את מועד תחילת העבודה עובר לכתפי הנתבעים.
4. הנתבע העיד בתצהירו כי ההתקשרות עם התובע החלה לכל המוקדם ביום 19.5.13. הנתבע צירף לתצהיר עדותו הראשית את פלט שיחות ממנו עולה כי שיחות טלפון בין השניים החלו לראשונה ביום 19.5.13.
5. במסגרת חקירה נגדית נשאל הנתבע והשיב [עמ' 22 ש' 17-20] :

"ש. כמה זמן אחרי השיחה הראשונה או המסרון הראשון התחיל התובע לעבוד?

ת. נראה לפי התצהיר. ב- 19.5.13 התקשרתי בפעם הראשונה, מפנה לסעיף 22 לתצהירי, חג'בי נתן לי את המספר וקבעתי איתו שניפגש ונדבר. אחרי שדיברנו אמרתי לו שאתקשר כשאזקק לו. אם התקשרתי ב- 20.5.13 אז רציתי להזמין אותו לאותו יום. "

1. גרסת הנתבעים לפיה ניתן ללמוד על מועד תחילת ההתקשרות בין הצדדים ממועד התחלת התקשורת באמצעות הטלפונים הניידים, עולה בקנה אחד עדותו של התובע [עמ' 5 ש' 10-13]:

"ש. קיבלת מסרון משי, נכון?

ת. הרבה מסרונים.

ש. כמה פעמים קיבלת מסרונים משי?

ת. הרבה מסרונים. מאז שהתחלתי לעבוד אצלו קיבלתי הרבה מסרונים."

1. התובע מנגד לא הביא כל עדות או ראיה אחרת שיש בה לתמוך בטענתו לפיה החל את עבודתו עבור הנתבעים עוד ביולי 2012. לא הובאה כל ראיה נוספת לכך שהתקיים קשר כלשהו בין הצדדים עובר ליום 19.5.13 או כל עדות אחרת או ראיה נוספת המלמדת על קשר כלשהו בינו לבין הנתבעים עובר ליום 19.5.13. אין זה סביר בעיני כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה במשך כ 11 חודשים (מחודש יולי 2012 ועד חודש מאי 2013) מבלי שהתקיימה כל תקשורת בין התובע לנתבע במשך כל אותה תקופה. כאמור, לא הובאה ראייה נוספת בטענת התובע לקיום יחסי עבודה כבר מחודש יולי 2012.
2. בנסיבות אלה מצאתי לקבוע כי מועד תחילת עבודתו של התובע הינו 19.5.13. מאחר ואין חולק כי התובע עבד עד יום 6.9.15, הרי שעבד בסך הכל 27.5 חודשים.

היקף עבודתו של התובע

1. כאמור, בהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד משלא נמסרה לתובע הודעה על תנאי העסקתו, הנטל בנוגע להיקף עבודתו מוטל על הנתבעים.
2. בנוסף, סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע את הדברים הבאים:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –

"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;

"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.

1. בעניינו אין מחלוקת כי הנתבעים לא ערכו רישום בנוגע לשעות עבודתו של התובע וכי אין בנמצא דוחות נוכחות וגם מטעם זה הנטל בכל הנוגע לסוגיית היקף שעות העבודה מוטל על כתפי הנתבעים.
2. התובע העיד בתצהירו כי עבד 7 ימים בשבוע למשך שעה בכל יום וכאשר נדרש לכך עבד שעות נוספות בהתאם לצורך ולכמות העבודה [סעיף 7 לתצהירו].
3. התובע חזר בחקירתו הנגדית והעיד "עבדתי בכל יום" [עמ' 8 ש' 15]. התובע עומת עם גרסת הנתבע לפיה עבד, לכאורה, רק לפי קריאה ולא באופן קבוע ורצוף אולם שב ועמד על גרסתו לפיה עבד בכל יום באופן קבוע [עמ' 11 ש' 9-13]. התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם יכול היה לומר לנתבע שאינו יכול להגיע לעבודה והשיב "אף פעם לא אמרתי לו. לא היתה לי האופציה לומר לו את זה" [עמ' 12 ש' 15] וכן "גם כשהלכתי לטיול בצפון הייתי צריך לחזור לעבודה" [ר' עמ' 12 ש' 20-21 וההחלטה מיום 20.10.16 בדבר תיקון הפרוטוקול]. התובע אף ציין כי בשל העובדה שהגיע לבר בכל יום בקביעות ניתנו לו לשימושו מפתחות הבר [עמ' 10 ש' 8; עמ' 10 ש' 33; עמ' 11 ש' 15-16].
4. ביחס לשעות העבודה נשאל התובע והעיד כי "אין לי שעה מדויקת. מכוון שיש לי מפתח אני בא בזמן שלי. אבל המקום צריך להיות נקי לפני שמונה בערב" [עמ' 8 ש' 1-3]. התובע הסביר בחקירתו כי לא ניתן היה לנקות בשעות הלילה, שכן אלה שעות הפעילות בבר [עמ' 8 ש' 5].
5. עוד הסביר התובע בחקירתו הנגדית כי חרף הכתוב בסעיף 14 לתצהירו לא עבד בבר בלילות ובלילות היה עובד אצל מעסיק אחר ששמו עמית חג'בי [עמ' 8 ש' 6-9].
6. גרסת הנתבע בהקשר זה שונה. הנתבע העיד בתצהירו כי בבר מועסקים ברמנים אשר תפקידם גם לנקות את הבר בסיום המשמרת וכי הוא נזקק לתגבור שירותי הניקיון בסופי שבוע, חגים ואירועים מיוחדים. לפיכך נהג להזמין את התובע בעיקר בימים אלו [סעיפים 7-10 לתצהירו]. לטענת הנתבע בכל פעם שנזקק לשירותי התובע בתגבור עבודת הניקיון הוא היה מתקשר לתובע או שולח אליו מסרון לנייד, כך שפלט השיחות ופלט המסרונים משקפים לשיטתו את מספר ימי העבודה של התובע בבר.
7. הנתבע חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית והעיד שהתובע לא הגיע לבר בכל יום, אלא לפי קריאה וכי השיחות והמסרונים מתעדים ככלל את הפעמים שבהם עבד התובע בבר, למעט אותם פעמים בהם הוזמן אולם לא הגיע [עמ' 23 ש' 8-10 וש' 28; עמ' 24 ש' 4-9; עמ' 25 ש' 5-7]. באשר לשעות העבודה העיד הנתבע כי התובע היה בוחר להגיע בשעות שנוחות לו, אולם היה עליו להגיע לפני שעות הפעילות של הבר [עמ' 23 ש' 11-13, ש' 23-27].
8. לאחר ששקלתי את הגרסאות הסותרות מצאתי לבכר את גרסת התובע בכל הנוגע להיקף העבודה. אפרט טעמיי.
9. כאמור, נטל ההוכחה באשר להיקף העסקתו של התובע מוטל על הנתבעים. הנתבעים לא הציגו הסכם עבודה, הודעה לעובד על תנאי העסקה ודוחות נוכחות. אין חולק כי מסמכים אלה אינם קיימים. הנתבע אמנם צירף לתצהירו פלט המלמד, לכאורה, על תדירות ההתקשרות עם התובע הן באמצעות שיחות טלפון והן באמצעות מסרונים אולם לטעמי אין די באלה על מנת לקבל את גרסתם של הנתבעים לעניין היקף עבודתו של התובע. אנמק.
10. לא שוכנעתי כי חילופי המסרונים והטלפונים מתעדים בהכרח את היקף שעות העבודה. הנתבע עצמו העיד כי לעיתים היה מתקשר לתובע על מנת להזמינו אולם זה לא הגיע בסופו של יום לעבודה [עמ' 25 ש' 5-7]. התובע מצידו העיד כי הנתבע נהג לשלוח אליו מסרונים ובהם נכתב "הוראות ניקיון, לנעול דלת, לשמור את המפתח בצד השני...". הנה כי כן חילופי המסרונים והטלפונים יכולים ללמד על התקשרות בין הצדדים שנוגעת להוראות עבודה.
11. זאת ואף זאת, העובדה שלתובע ניתנו מפתחות בית העסק מחזקת אף היא את הטענה כי התובע נהג להגיע למקום מדי יום, בשעות משתנות בהתאם לנוחותו ובטרם החלה פעילות הערב בבר על מנת לבצע את הניקיון. יש להניח כי אילו התובע היה מגיע לבצע עבודות ניקיון רק מעת לעת בהתאם לקריאה, לא היו הנתבעים מפקידים בידיו את מפתחות הבר.
12. ערה אני לעדות הנתבע לפיה בכל פעם שהתובע הוזמן ליתן שירותי ניקיון המפתח הונח, לכאורה, במקום מסתור מחוץ לבר ועם סיום שירותי הניקיון התובע החזיר את המפתח למקום המסתור, אשר השתנה בכל פעם [סעיפים 27-28]. גרסה זו, לפיה מפתחות לבית עסק פעיל, ברחוב אלנבי ההומה בתל אביב הושארו בכל פעם במקום מסתור אחר ומשתנה לצורך שימושו של התובע, היא תמוהה בעיני. מצאתי לבכר בהקשר זה את עדותו של התובע, אשר העיד בהקשר זה עדות ספונטנית אף מבלי שנשאל כי "מכיון שיש לי מפתח אני בא בזמן שלי" [עמ' 8 ש' 2] וכן "שי אף פעם לא ביקש לעבוד פעם אחת או פעמיים בגלל זה יש לי את המפתחות" [עמ' 11 ש' 15] ו"מאז שנעצרתי ההודעות היו יוסף תחזיר את המפתח" [עמ' 5 ש' 15-16 ור' גם עמ' 10 ש' 8 וש' 33]. ב"כ הנתבעים אף דרשה מהתובע במהלך הדיון לגביית עדותו המוקדמת להשיב את המפתח (אשר לטענת התובע לא היה עימו) [עמ' 5 ש' 18-19]. שוכנעתי מכנות עדותו של התובע בהקשר זה ומצאתי לקבוע כי לתובע ניתנו מפתחות הבר. דבר זה מהווה לטעמי חיזוק לגרסת התובע כי עבד בכל יום.
13. זאת ואף זאת. על אף שנטל ההוכחה בכל הנוגע לסוגיית שעות העבודה והיקף העבודה מוטל על הנתבעים, הנתבעים לא הביאו לעדות עדים אחרים שיכולים היו לתמוך בטענתם לעניין תדירות עבודתו של התובע. כך לטענת הנתבעים במהלך השבוע, עת פוקדים מבקרים מעטים את הבר היו הברמנים מנקים את הבר בעצמם. הנתבעים יכולים היו לזמן לעדות את מי מעובדי הבר על מנת שיעידו כי הם עצמם ביצעו את עבודות הניקיון באופן שוטף ושגרתי באמצע השבוע. הנתבעים לא ביקשו לזמן לעדות מי מעובדי הבר להעיד לעניין זה. זאת למרות שהנתבע העיד כי הבר נסגר בשנת 2017, קרי לאחר מועד הגשת התביעה וכי הוא יכול היה לאתר את הברמנים [עמ' 19 ש' 6-9, עמ' 19 ש' 17-18].
14. כידוע, הימנעות בעל דין מהבאת ראיות אשר עשויות לתמוך בגרסתו פועלת לחובתו. בנסיבות ענייננו הימנעותם של הנתבעים לזמן לעדות מי מעובדי הבר הינה תמוהה בלשון המעטה ובהתאם להלכה הפסוקה עומדת לנתבעים לרועץ ופועלת לחובתם (ע"ע (ארצי) 300151/98 יעקב שפירו נגד נציבות מס הכנסה (13/7/03); ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים נגד יאיר חודאדי, (19/1/10)). סבורני כי בנסיבות הענין ונוכח החסר בחלופות ראיתיות יש לייחס לנקודה זו של הימנעות מהבאת עדים משקל של ממש.
15. להשלמת התמונה בהקשר זה אציין כי התובע העיד שבבר יש מצלמות אשר לשיטתו יכולות היו ללמד על היקפי הגעתו [עמ' 8 ש' 23]. הנתבע לא הכחיש את עצם קיום המצלמות שתעדו בזמן אמת את הגעתו של התובע לבר [עמ' 21 ש' 22-24] אולם השיב, עת נחקר בחקירה חוזרת, כי תיעוד המצלמות נשאר בבית העסק רק כשבועיים [עמ' 25 ש' 8-9]. בנסיבות אלה ומאחר ותשובת הנתבע מניחה את הדעת לא אזקוף לחובתו גם את העובדה שלא הוצגו צילומי מצלמות האבטחה. כך או כך, סבורני כי יש לבכר את גרסת התובע על פניו גרסת הנתבעים שלא הוכחה.
16. הנתבע אישר בסעיף 6 לתצהירו כי הבר פתוח 7 ימים בשבוע כל ימות השנה, למעט ארבעה ימים (יום כיפור, ערב ט' באב, ערב יום השואה וערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל).
17. משכך אני מקבל את גרסת התובע לפיה עבד בבר בכל יום, 7 ימים בשבוע, במשך שעת עבודה אחת.
18. בשולי ענין זה אבהיר כי לא נעלמו מעיני טענות הנתבעים בדבר נזק ראייתי שלכאורה נגרם להם בשל העובדה שהתובע נמנע, בסופו של יום, מהמצאת מכשיר הטלפון הנייד שלו לצורך בדיקת חילופי המסרונים. במהלך דיון העדות המוקדמת הנתבעים ביקשו לקבל את מכשיר הטלפון הנייד של התובע על מנת להציג את תוכן הודעות הטקסט ששלח הנתבע לתובע והתובע הסכים. עם זאת, בסופו של יום לא הומצא מכשירו של התובע לידי הנתבעים בטענה כי המכשיר (אשר נטען כי נשלח מניגריה לב"כ התובע) תקול ולא ניתן לחלץ ממנו את תוכן הודעות הטקסט. הנתבעים העלו טענות רבות בעניין זה ובכלל זה טענו לנזק ראייתי. הנתבע לא הציג את חילופי המסרונים מהטלפון הנייד שלו עצמו ויתכן שהדבר נובע מטענתו לפיה החליף את הטלפון הנייד [עמ' 21 ש' 32-33, עמ' 22 ש' 1-3]. כך או כך, משהנתבעים לא מילאו אחר החובות הרישומיות המוטלות עליהם לא מצאתי מקום ליתן משקל ממשי לנזק ראייתי נטען זה ואין בו לטעמי, גם אם קיים, כדי לשנות את הנטלים ואת עצם אי העמידה בהם.

שכר התובע

1. התובע טען כי שכרו החודשי היה בסך של 1,100 ₪ נטו לחודש. הנתבעים טענו מנגד כי שולמה לתובע תמורה בסך 100 ₪ נטו בכל פעם שהגיע לנקות את הבר, ללא תלות במשך הזמן שארכה פעולת הניקיון. עוד נטען על ידי הנתבעים כי התובע קיבל את התמורה בכל פעם שהגיע לבצע עבודת ניקיון בבר [סעיף 25 לתצהיר הנתבע ור' עמ' 23 ש' 31-32].
2. הצהרת התובע בסעיף 8 לתצהירו לפיה השתכר סך של 1100 ₪ לחודש נשמעה גם בעדותו בבית הדין עת העיד שקיבל 1,100 ₪ בחודש [עמ' 7 ש' 12; עמ' 11 ש' 25]. עוד העיד התובע כי נטל את הכסף, פעם בשבוע, מקופסא כחולה שהיתה מונחת בבר [עמ' 7 ש' 17-21]. התובע העיד כי היו משאירים עבורו את הכסף המזומן בימי שבת [עמ' 9 ש' 16-18].
3. אין חולק כי בין הצדדים לא נחתם הסכם, כי לתובע לא הונפקו תלושי שכר וכי התובע לא מסר חשבונית. הנתבע אישר את האמור וציין כי התשלום בוצע במזומן, ללא רישום ותיעוד [עמ' 20 ש' 18-30; עמ' 21 ש' 5-10].
4. סבורני כי הנתבעים לא עמדו בנטל שמוטל עליהם ולא הוכיחו את התמורה ששולמה לתובע. גרסת הנתבעים, אשר נתמכה רק בעדותו של הנתבע, נסתרה על ידי עדות התובע. הנתבעים לא הביאו כל ראיה אחרת או עדות נוספת התומכת בגרסתם לפיה התובע קיבל 100 ₪ בלבד בכל פעם שהגיע לנקות את הבר.
5. לא נעלמה מעיני העובדה שהתובע השיב בעדותו כי קיבל 350 ₪ בכל סוף שבוע [עמ' 7 ש' 20-21 ור' החלטה מיום 20.10.16 בדבר תיקון הפרוטוקול]. לטעמי אין בתשובה זו בהכרח כדי לשמוט את הקרקע תחת גרסתו או כדי לקבל את גרסת הנתבעים. כאמור, בהעדר כל תיעוד, רישום ועדויות נוספות שיש בהם כדי לחזק את גרסת הנתבעים ומאחר ומצאתי לקבוע כי התובע ביצע עבודה יומיומית (אשר ביחס אליה אף לא סופקה גירסה על ידי הנתבעים בנוגע לתשלום) – יש לקבל את גרסת התובע לפיה השתכר סכום חודשי בסך 1,100 ₪.
6. על יסוד המסקנות האמורות אליהן הגעתי ולפיהן התובע עבד כעובד שכיר אצל הנתבעים, כשעה אחת בכל יום, במשך 7 ימים בשבוע ובשכר של 1,100 ₪ לחודש אפנה לבחון את הזכויות הנטענות לגופן.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי ההעסקה

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא קיבל הודעה לעובד על תנאי העסקה או הסכם עבודה.
2. חוק הודעה לעובד קובע בסעיף 5, כדלקמן:

"(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי על הפרת הוראות חוק זה והוא רשאי –

(1) לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין;

(2) ליתן צו עשה לתיקון ההפרה.

(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה)"

1. בענייננו, אי מסירת הודעה לעובד על תנאי ההעסקתו גרמה למחלוקות ממשיות בין הצדדים בכל הנוגע לתנאי העסקה הבסיסיים. מחלוקות אלו יכולות היו להתייתר אילו היו הנתבעים ממלאים אחר חובתם הבסיסית בדין ומוסרים לתובע הודעה כאמור. בנסיבות אלה קיימת הצדקה לקבל את תביעת התובע ברכיב זה ולפסוק לזכותו פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקה.

גמול עבודה בשבת

1. התובע טוען כי עבד ב"ימי ובשעות השבתון" (כך במקור) ולא קיבל את מלוא התגמול עבור עבודתו בשעות השבת. בגין גמול עבודה בשבת עתר התובע לקבלת פיצוי בסך של 5,572 ₪. התובע ערך תחשיב על יסוד 304 שעות עבודה בשבת במכפלת 18.33 ₪ (50% מערך שעת עבודה, שכן בגין עבודה בשבת זכאי לגמול בשיעור 150%).
2. הנתבעים טוענים כי התובע קיבל שכר הכפול משכר המינימום באותה העת ואינו זכאי לפיכך לתוספת בגין עבודה בשבת.
3. סעיף 26ב(ג) לחוק הגנת השכר קובע:

"(ג) בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת."

1. אין חולק כי לא נערך תיעוד בנוגע לשעות העבודה ולימי העבודה. כאמור, מצאתי לקבוע כי התובע עבד בכל יום שעה אחת, בשעות משתנות לפני שעות פתיחת הבר.
2. בנסיבות אלה סבורני שיש הצדקה לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין העסקה במנוחה שבועית, אולם לא בסכומים שנפסקו על ידי התובע ולא על יסוד ההנחות שנתבעו. אבאר.
3. התובע העיד כי הגיע בזמנים משתנים, לפני שעות הערב בהן הבר היה נפתח (שאז לא ניתן היה לנקות את המקום) [עמ' 8 ש' 1-5]. עוד העיד התובע כי לפעמים היה פוגש את הנתבע כשהיה מגיע לבר בשעות הבוקר [עמ' 10 ש' 8]. הנתבע אף הוא העיד כי התובע היה מגיע בשעות שנוחות לו, לפני שעות פתיחת הבר, ו"לפעמים בצהריים" [עמ' 23 ש' 13].
4. בהתחשב בכלל נסיבות הענין סבורני שאין הצדקה לחשב גמול עבודה במנוחה שבועית בגין ימי שישי בהם עבד התובע. התובע עצמו העיד שעבד בשעות משתנות, בעיקר בבקרים ובשעות הצהריים וממילא לא בשעות הערב. בנסיבות אלה לטעמי לא קמה לתובע זכאות לגמול עבודה במנוחה שבועית בגין שעת העבודה בימי שישי, שכן התובע אף לא טען – ולו בשפה רפה – כי עבד בקביעות בימי שישי לאחר כניסת השבת. טענה זו משתמעת רק מאופן חישוב הסעד שעניינו גמול עבודה במנוחה שבועית ולא די בכך. חרף הפרת החובות הרישמיות של המעסיק לטעמי אין בנסיבותיו הספציפיות של הענין, ובין היתר, בהתחשב גם בטענות התובע ובראיות שהובאו על ידו, כדי לחייב את הנתבעים במלוא הסכומים שנפסקו ועל יסוד כל הנחות המוצא של התובע הכוללות גם עבודה במנוחה שבועית בימי שישי.
5. שונים הם פני הדברים ביחס לעבודה בימי שבת. מאחר ושעת יציאת השבת היא משתנה והוכח כי התובע היה מנקה את הבר בקביעות לפני שעות הערב יש הצדקה לפסוק לתובע, על יסוד העובדות שהוכחו ובהתחשב בראיות שהוצגו (וכן בשלל הראיות שלא הובאו על ידי הנתבעים), גמול עבודה במנוחה שבועית בגין כל יום עבודה בשבת.
6. בהנחה שבחודש ממוצע 4 שבתות והתובע עבד 27.5 חודשים הרי שיש לפסוק לתובע גמול עבודה במנוחה שבועית בגין 110 שבתות בהן עבד שעה אחת, קרי בגין 110 שעות. בגין שעות אלה עותר התובע לגמול בשיעור 50% משכר השעה. על יסוד 1,100 ₪ בחודש ו 30 שעות עבודה, יש לחשב שכר שעתי בסך של 36.66 ₪ כך שגמול בשיעור 50% הינו בסך של 18.3 ₪. גמול שעתי זה בגין 110 שעות בשבת מקים לתובע זכאות בסך של 2,013 ₪.
7. מהטעמים המפורטים הנתבעים ישאו בגמול עבודה בגין עבודה בשבת בסך של 2,013 ₪.

החזר הוצאות נסיעה

1. התובע טען כי במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל דמי נסיעה ועתר לסך של 9348 ₪ דמי נסיעות, על יסוד עלות כרטיס חופשי-חודשי בסך 246 ₪ במכפלת 38 חודשי העסקה נטענים.
2. הנתבעים אינם חולקים על גרסת התובע אולם טוענים כי התובע אינו זכאי לתשלום דמי נסיעות ולכל היותר על הנתבעים לשלם לתובע דמי נסיעות באופן חלקי בלבד שכן התובע עבד אצל 4 מעסיקים במקביל והגיע לבית העסק ממקומות עבודתו האחרים הסמוכים לבית העסק ולא נדרש לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לבית העסק.
3. התובע העיד כי כל תקופת עבודתו התגורר בשכונת התקווה ונזקק לתחבורה ציבורית לצורך הגעה לעבודה בבר [עמ' 9 ש' 1-8].
4. התובע אכן אישר כי עבד במקומות אחרים במקביל לעבודתו בבר [עמ' 10 ש' 30-31], אולם לטעמי אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת תביעתו להחזר הוצאות נסיעה ואין הצדקה, בנסיבות שהוכחו, להפחית את סכום ההחזר החודשי לרבע. אנמק.
5. לא הוכח כי התובע עבד בבר ומיד לאחר מכן פנה לעבוד במקום העבודה אשר סמוך גאוגרפית לבר. התובע אישר כי עבד גם במקום שנקרא "ליאו בר" שנמצא בסמוך לבר שבבעלות הנתבעים, אולם העיד כי לא עבד באותו מקום באופן קבוע ויומיומי, אלא "פעם. פעמיים. מתי שקראו לי. זה לא היה קבוע. היו משלמים לי על עבודות מזדמנות" [עמ' 11 ש' 5-8 ור' גם עמ' 11 ש' 15-16]. באשר לשאר מקומות העבודה בהם עבד התובע לא נטען וממילא לא הוכח היכן נמצאים אותם מקומות (מבחינה גיאוגרפית), איזו תחבורה ציבורית נדרשת לצורך הגעה לאלה (אם בכלל) והאם קיבל התובע החזרי הוצאות בגין נסיעות לאותם מקומות.
6. משהדברים לא הוכחו וטענתם הלקונית של הנתבעים לפיה יש להפחית לרבע את החזרי הנסיעות של התובע בשל עבודה במקומות נוספים לא הוכחה ואף נסתרה בעדות התובע – יש מקום לחייב את הנתבעים בהחזר הוצאות נסיעה.
7. על יסוד 246 ₪ לחודש (עלות כרטיס חופשי-חודשי בתחבורה ציבורית, אשר לא הוכחשה) במכפלת 27.5 חודשים זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה בסך של 6,765 ₪.

דמי חגים

1. התובע טוען כי לא קיבל דמי חג במשך כל תקופת עבודתו.
2. בהתאם להלכה הפסוקה דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה בעבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר בעבור ימים שלא עבד בהם (ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח נגד ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ (30/4/02)).
3. לגרסת התובע, הוא קיבל שכר חודשי בסך 1,100 ₪. כאמור, מצאתי לקבל את גרסת התובע. בנסיבות אלה ומשהתובע קיבל את שכרו על בסיס חודשי התובע אינו זכאי לדמי חגים ותביעתו ברכיב זה נדחית.

פדיון חופשה

1. לטענת התובע לא שולמו לו דמי חופשה כדין ומשכך נתבע פידיון של 38 ימי חופשה בסך 1,393 ₪.
2. הנתבעים טענו בפתח הדיון שהתקיים ביום 30.8.16 להתיישנות רכיב זה, אולם טענת ההתיישנות לא עלתה בכתב ההגנה ומטעם זה כשלעצמו יש לדחותה.
3. אציין כי גם לגופו של ענין יש לדחות את טענת ההתיישנות - הזכות לפדיון חופשה קמה לעובד במועד סיום יחסי העבודה ותקופת ההתיישנות נמנית החל ממועד זה (ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (27.3.06)). התובע סיים עבודתו ביום 6.9.15 והגיש תביעתו ביום 17.8.16 בטרם חלוף תקופת ההתיישנות.
4. מצאתי לקבוע כי התובע עבד מחודש מאי 2013 ועד חודש ספטמבר 2015 - 27.5 חודשים. בשים לב לתקופת העבודה ולזכות הצבירה (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נגד ויליאם אנויה (8/10/07)) היה התובע זכאי ל- 27 ימי חופשה. בהתחשב בתעריף שעתי אחרון בסך של 36.66 ₪ (1100/30) היה התובע זכאי ל- 990 ₪ בגין פדיון חופשה.
5. אין חולק כי לא שולם לתובע פידיון חופשה. בנסיבות אלה הנתבעים ישאו בתשלום בגין פדיון חופשה בסך של 990 ₪.

דמי הבראה

1. התובע טען כי במהלך כל תקופת העבודה לא קיבל דמי הבראה כדין.
2. הנתבעים טענו בפתח הדיון שהתקיים ביום 30.8.16 להתיישנות רכיב זה. יחד עם זאת טענה זו לא עלתה בכתב ההגנה מטעמם ולא פורטה והיא נדחית. אף לגוף הענין אציין כי התביעה הוגשה כ- 11 חודשים לאחר מועד סיום ההעסקה ומשכך לא התיישנה.
3. משלא הוכח בפני כי התובע קיבל דמי הבראה ומשלא חלפה תקופת ההתיישנות התובע זכאי למלוא דמי הבראה.
4. בהתחשב בתקופת עבודה של 27.5 חודשים זכאי התובע ל-12.75 ימי הבראה (5 ימים בגין שנה ראשונה, 6 ימים בגין שנה שניה ו- 1.75 ימים בגין החלק היחסי של השנה השלישית) ובתעריף הקבוע בצו ההרחבה הכללי במשק לענין תשלום דמי הבראה (378 ₪ ליום).
5. התובע עבד 30 שעות בחודש המגלמות כ 16% משרה. על יסוד היקף זה התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 771 ₪ בגין כל תקופת עבודתו [12.75 ימיםX378 ₪ ליוםX16% משרה = 771 ₪].
6. הנתבעים ישלמו לתובע סכום בסך 771 ₪ בגין דמי הבראה.

חלף הפרשות לקרן פנסיה

1. אין חולק כי הנתבעים לא הפרישו עבור התובע כספים לקרן פנסיה בגין רכיב תגמולים.
2. בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב.שיא משאבים בע"מ נגד אבקר ואח' (26/2/15) ובבר"ע (ארצי) 36959-06-15 ABDALLA נגד טלרן אחזקות וניקיון בע"מ (15/7/15) נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, תוך הפניה בשינויים המחוייבים לע"ע 137/08 (ארצי) אילינדז נגד פרידמן חכשורי (22/8/10) כי בשעה שמעסיק לא הפריש בגין עובד מבקש מקלט כספים לקרן פנסיה וכל עוד לא ניתן לבצע הפרשה בפועל, קיימת לעובד הזכות לפיצוי כספי בגין אי ביצוע ההפרשה בגובה ההפרשות שלא הועברו, שכן אין לבצע אבחנה בין מבקשי מקלט מדיני מסוגו של התובע לבין עובדים זרים אחרים וכי גם ביחס לעובדים מבקשי מקלט יש מקום להחיל את צווי ההרחבה הרלבנטיים, במידת הצורך תוך אימוץ דוקטרינת הביצוע בקירוב.
3. העסקת התובע הסתיימה בספטמבר 2015 בטרם נכנסו לתוקפם ההוראות הרלבנטיות בחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991 ובטרם חוקקו ונכנסו לתוקפן תקנות עובדים זרים (דרך לתשלום פיקדון לעובד זר שהוא מסתנן), תשע"ז 2017. ביחס לתקופת הביניים האמורה, קרי התקופה שעד יישום המנגנון המאפשר את הפקדת הפיקדון, נפסק בבר"ע (ארצי) 31555-04-17 א. אפיקים שירותי ניהול בע"מ נגד HELEN KIDANE (4.5.17), כי כל עוד לא יושם המנגנון הקבוע בסעיף 1יא לחוק עובדים זרים – מנגנון שבמועד העסקת התובע לא היה בתוקף - עומדת בעינה חובת הביטוח הפנסיוני של כל עובד, לרבות עובד זר ועובדים במעמדו של התובע ובלשון בית הדין הארצי: "ההלכה לפיה עובד זר, בין ברישיון ובין אם לאו, זכאי לקבל לידיו את הכספים שהיו מועברים לביטוח פנסיוני, כל עוד גופי הביטוח הפנסיוני ממאנים לבטח עובדים זרים ולא ייושם המנגנון בסעיף 1יא' לחוק עובדים זרים, היא הלכה מבוססת ונכונה ולא נמצא כל טעם טוב להתערב בה".
4. מהטעמים האמורים זכאי התובע לחלף הפרשות לפנסיה, לאחר השלמת 6 חודשי עבודה – היינו החל מחודש דצמבר 2013 ועד ראשית חודש ספטמבר 2015, קרי 21 חודשים מלאים.
5. שיעורי ההפרשות לתגמולים בשנת 2013 עמדו על 5% ובשנים 2014-2015 על 6%. בהתאם על הנתבעים לשאת בחלף הפרשות לפנסיה (חלק מעסיק) בסך של 1,375 ₪ [=(1,100 ₪ X 5%)+(1,100 ₪ X 20 חודשיםX 6%)].
6. הנתבעים ישאו בחלף הפרשות לפנסיה בסך של 1,375 ₪.

פיצויי פיטורים

1. אין מחלוקת שהתובע הפסיק את עבודתו עבור הנתבעים ביום 6.9.15 עת נעצר על ידי רשות ההגירה בגין שהיה לא חוקית בישראל והועבר למשמורת.
2. התובע טוען כי בנסיבות אלו הוא זכאי לפיצויי פיטורים ואף עותר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
3. הנתבעים טוענים מנגד כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. לטענת הנתבעים, כבר ביום 16.6.15 נדחתה בקשתו של התובע לקבלת מקלט מדיני ולמעשה ממועד זה אסור היה לתובע לעבוד במקום כלשהו אולם התובע לא עדכן את הנתבעים במידע מהותי זה וכפועל יוצא גרם לנתבעים לעבור על החוק. עוד טוענים הנתבעים כי התובע למעשה נעצר בגין אי נשיאת דרכון ובנסיבות אלו אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
4. ההלכה הפסוקה דנה בנסיבות דומות, גם אם לא זהות, בהן קמה זכאות לפיצויי פיטורים בעת שנבצר מעובד זר להמשיך בעבודתו מחמת העדר אפשרות חוקית להמשך העסקה באמצעות אשרת עבודה כדין, מעצר ע"י משטרת ההגירה וכיוצ"ב. בע"ע 145/07 אוגוסטין גדיק נגד אהרון המל (9.12.2007) נפסק כי קמה לעובד זר זכאות לפיצויי פיטורים עם גירושו מהארץ, שכן דומה המצב לחוזה לתקופה קצובה אשר בא לקיצו.
5. בע"ע (ארצי) 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) נ' עיצאם מוחמד אשכנתא ו-87 אחרים (13.1.12) דן בית הדין הארצי בטענת סיכול חוזה ופסק כדלקמן:

"גם נסיבות חיצוניות אשר כתוצאה מהן לא ניתן היה להמשיך בהעסקתו של עובד זר, מחמת שלא ניתן היה להשיג עבורו אשרת עבודה (ע"ע 1179/04 דוד דודאי – ניקולאי סטיקה, [פורסם בנבו] פד"ע מ' 614 (2005); להלן – עניין דודאי); מחמת שנעצר על ידי משטרת ההגירה (ע"ע 145/07 אוגוסטין גדיק – אהרון המל, [פורסם בנבו] מיום 9.12.2007; להלן – עניין גדיק); או מחמת שהשתנו הכללים החוקיים המאפשרים את העסקתו (עניין אילינדז) – לא הוכרו בפסיקה כסיום עבודה מחמת "סיכול" אלא כ"פיטורים"".

(ר' בנוסף, בשינויים המחוייבים, ע"ע (ארצי) 1511/02 ארמילנדה לאחיאטו נגד עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין ז"ל (24.3.05). עוד ר', בשינויים המחוייבים, פסקי דין של בתי הדין האיזוריים אשר קבעו זכאות לפיצויי פיטורים בנסיבות דומות אך לא זהות של פקיעת אשרת שהייה והתייצבות במתקן חולות: סע"ש (ת"א) 49948-01-16‏ ‏MOHAMED ISHAG YHYA‏ נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ (16.10.18) ניתן על ידי מותב זה; סע"ש 9388-05-16 איברה בירהה נגד אפיקים שירותי ניהול בע"מ (25.7.18), כבוד השופטת טרכטינגוט, סע"ש 28718-10-15 SAMHAT WOLDO נגד קפלן את לוי (26.9.17), כבוד השופטת דגן-טוכמכר, סע"ש 29626-04-14 DAWOUD ISTK נגד שאול עקיבא (10.3.16), סגן הנשיאה (כתוארו אז) כבוד השופט שמואל טננבוים וסע"ש 7422-06-15ABDALLA  נגד המאה העשרים ואחת (13.4.17), כבוד השופט אלעד שביון).

1. בהתחשב בהלכות האמורות, אשר לטעמי יש מקום ליישמן גם בנסיבותיו של התובע, אני קובעת כי קמה לתובע זכאות לפיצויי פיטורים.
2. זאת, גם אם התובע נעצר בגין אי נשיאת דרכון. שכן, התובע הועבר למשמורת בגין שהיה בלתי חוקית בישראל ולא בגין אי נשיאת דרכון. עובדת היותו של התובע שוהה בלתי חוקי היתה מובילה להעברתו למשמרות בין אם התובע היה נושא עמו את דרכונו ובין אם לאו.
3. כאמור, שכרו החודשי של התובע עמד על סך של 1100 ₪. תקופת העבודה הינה מיום 20.5.13 ועד 6.9.15 דהיינו – 27.5 חודשים. לפיכך זכאי התובע לסך של 2,520 ₪ פיצויי פיטורים.
4. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים סבורני כי בנסיבות המקרה דנן כאשר קיימת מחלוקת כנה בין הצדדים הן באשר למהות ההתקשרות והן באשר לעצם הזכאות לפיצויי פיטורים, אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
5. בשולי הדברים אבהיר כי ערה אני לטענת הקיזוז שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם. הנתבעים טענו שאם וככל ויקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים הרי שיש לקזז מהסכומים שייפסקו לתובע את הסכומים ששולמו לו ביתר. הטענה נטענה בכלליות ובלקוניות ללא פירוט וללא שנתבע סכום לקיזוז וממילא לא הוכח כל תשלום ביתר. בנסיבות אלה ברי כי דין הטענה להידחות.

סוף דבר

1. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים, נקובים בערכי נטו:
   1. חלף הפרשות לפנסיה – סך של 1,375 ₪
   2. פיצויי פיטורים – סך של 2,520 ₪.
   3. פידיון חופשה – סך של 990 ₪.
   4. דמי הבראה – סך של 771 ₪.
   5. גמול עבודה בשבת – סך של 2,013 ₪
   6. החזר הוצאות נסיעה בסך של 6,765 ₪.
   7. פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי ההעסקה בסך 2,000 ₪.

הסכומים המפורטים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום סיום ההעסקה 6.9.15 ועד מועד התשלום בפועל.

1. למען לא תצא פסיקתי חסרה אבהיר כי לא נעלמה מעיני הבעייתיות הרבה בקביעת שכר נטו ופסיקת סכומי נטו (הדברים נפסקו והוסברו בהרחבה בע"ע (ארצי) 3393-02-17 גב נגד ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (24.6.18)). יחד עם זאת, משאין חולק כי התשלומים לתובע בוצעו בערכי נטו, הצדדים לא הביאו כל ראיות או חלופות הנוגעות לחישוב השכר בערכי ברוטו ובהתחשב במהות התביעה, סבורני כי בנסיבותיו הספציפיות של הענין אין מקום להשלים ראיות בסוגיה זו (על כל הכרוך בכך) וראוי לפסוק בערכי נטו, כפי שהוסכם בין הצדדים.
2. בנוסף, יישאו הנתבעים בשכ"ט ב"כ התובע בסך 3,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ט, (18 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. כל ההדגשות בפסק הדין הוספו, למעט אם צויין אחרת. ↑